סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 
מספר צפיות: 11
דף סו עמוד א
* "שינוי" קונה מהתורה (=שינוי שעשה הגנב בגניבה בידים, קונה את הגניבה לגנב, ואינו משלם לבעלים אלא מעות, ודין זה הוא מהתורה), והביא רבה מקור לכך מהתורה וכן מ-2 משניות.
* רבה מסתפק אם "יאוש" קונה מהתורה או מדרבנן (= שנתייאשו הבעלים מן הגניבה, והגנב קונה את הגניבה ביאוש בעלים ואינו משלם לבעלים אלא מעות), ורב יוסף סובר שאינו קונה אפילו לא מדרבנן.

דף סו עמוד ב
* מובאות 2 קושיות על רבה (הסובר שיאוש קונה בגניבה) וקושיה אחת (ועוד קושיה בעמוד הבא) על רב יוסף (הסובר שיאוש לא קונה) - ומתרצים את הקושיות.
* שינוי השם (של גזילה) כשינוי מעשה - וכשם שעל ידי שינוי מעשה קונה הגזלן את הגזילה, כך גם בשינוי השם (ולדעת רבי זירא בעמוד הבא רק בתנאי שמדובר בשינוי השם שלא יכול לחזור לשמו הקודם).
מספר צפיות: 10
דף סז עמוד א
מים שאובים פוסלים את המקוה מדרבנן.
* יש מחלוקת (2 לישנות) אם רב חסדא בשם רבי יונתן סובר ששינוי מעשה קונה את הגזילה לגזלן או לא (והמקור הוא מהפסוק "והשיב את הגזלה").
* עולא סובר שיאוש בעלים אינו קונה לגזלן את הגזילה (לענין שיוכל להקריבה על גבי המזבח - רש"י גיטין נה ע"א).

דף סז עמוד ב
* יש 2 מימרות סותרות של רבא אם יאוש בעלים קונה או לא קונה לגזלן את הגזילה - יתכן ששינה את דעתו, או שמימרה אחת היא של רב פפא תלמידו.
* דין תשלומי ארבעה וחמשה (למי שטבח או מכר דבר שגנב) נוהג רק בשור ושה, ולא לומדים מדין שביתת בהמה בשבת שנוהג בכל חיה ועוף (ודין זה נלמד מיתור המילה "שור" שבסוף הפסוק והמילה "שה" שבתחילת הפסוק).
מספר צפיות: 6
דף סח עמוד א
* רב (בסוף העמוד הקודם) סובר שיאוש לבד קונה, ולכן הגונב מגנב מתחייב בתשלומי כפל לבעלים רק אם גנב לפני יאוש הבעלים.
* רב נחמן ורב ששת חולקים על רב וסוברים שיאוש לבד לא קונה, ולכן גנב המוכר את הגניבה לאחר יאוש הבעלים חייב, אלא שנחלקו מה יהיה הדין אם מכר לפני שהתייאשו הבעלים (רב נחמן סובר שחייב ורב ששת חולק).

דף סח עמוד ב
* רבי אלעזר סובר כרב ששת (שחיוב הגנב במכירה הוא רק אם מכר לאחר שהתייאשו הבעלים).
* רבי יוחנן סובר שאם מכר את השור או השה לפני יאוש הבעלים - חייב, ואם מכר לאחר יאוש - רבי יוחנן סובר שחייב, וריש לקיש חולק.
מספר צפיות: 8
דף סט עמוד א
* הגמרא דנה ומקשה על דברי רבי יוחנן שאמר ש"גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינן יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו".
* לדעת רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, וכן כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מ-3 מקרים (ערב וצידן וראיה אחרונה).

דף סט עמוד ב
* רבי יוחנן סובר ש"אין ברירה" (ולכן: האחין שחלקו ירושת אביהם - דינם כלקוחות, ומחזירין זה לזה ביובל).
* רבי יוחנן אמר (בעמוד הקודם) ש"צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד", ואביי ורבא ורבינא, כל אחד מהם העיר (באופן שונה), שהיה מקום לסבור אחרת לולי דברי רבי יוחנן.
מספר צפיות: 6
דף ע עמוד א
* הסוגיה הראשונה בעמוד עוסקת בדיני כתיבת הרשאה ("אורכתא").
* יש 2 מסורות חלוקות האם לדעת נהרדעי יכולים לכתוב כתב הרשאה על מטלטלים (אם יכול לתת הרשאה לשליח שלו להוציא מטלטלים מיד אדם אחר).
* המשנה מביאה אופנים שונים שגם בהם חייב הגנב בתשלומי ארבעה וחמשה (כגון: גנב וטבח ביום הכפורים).

דף ע עמוד ב
* במקרה בו יש 2 כתות עדים שכל אחת מעידה רק על "חצי דבר" - לדעת רבי עקיבא העדות לא מתקבלת, וחכמים חולקים.
* גנב ומכר בשבת משלם תשלומי ארבעה וחמשה, משום שאינו מתחייב מיתה על כך בשבת ולכן אינו נפטר משום "קים ליה בדרבה מיניה", אך במקרה בו מתחייב מיתה על המכירה בשבת (ובגמרא מובאות 2 אפשרויות לכך) יהיה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה.
מספר צפיות: 10
דף עא עמוד א
* המתחייב מלקות אינו משלם ממון שנתחייב על ידי אותו מעשה אלא נפטר מהתשלומים, ורבי מאיר חולק (אך אם מתחייב מיתה אינו משלם ממון שנתחייב על ידי אותו מעשה).
* נחלקו האמוראים (בדעת רבי יוחנן הסנדלר, לפי רוב הראשונים) אם "מעשה שבת" (לדוגמא: אוכל שבושל בשבת) אסור מהתורה או מדרבנן.

דף עא עמוד ב
* הגמרא מבררת את דברי רבי מאיר (שבעמוד א) שאם גנב וטבח לעבודה זרה או אם גנב שור הנסקל וטבחו, משלם ארבעה וחמשה, למרות שלכאורה בשעת טביחה הם כבר אסורים בהנאה ולא נחשבים של הבעלים.
* גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן (ונפטר מלשלם לו כדין מודה בקנס שפטור) ואח"כ באו עדים שגנב וטבח - בתחילה סבר רב נחמן שפטור מלשלם לשותף השני, אך למחרת סבר שחייב לשלם לו חצי מתשלומי ארבעה וחמשה.
מספר צפיות: 9
דף עב עמוד א
* האמוראים נחלקו אם "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף" (=על כל חלק וחלק מהשחיטה יש עליו שם שחיטה) או לא (=אין שם שחיטה על מעשה השחיטה אלא בסופה בגמר השחיטה) - ולא ניתן להוכיח מהמשנה (בדף ע עמוד א) כאחת הדעות.
* רב אשי סובר שהגנב מתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה על טביחה רק לאחר שחיטה שלימה (ולא די בתחילת שחיטה).

דף עב עמוד ב
* לא ניתן להוכיח מדברי רבי יוחנן אם סובר שחולין שנשחטו בעזרה נאסרים בהנאה מהתורה או רק מדרבנן (כפי שרב חביבי מחוזנאה ניסה להוכיח).
* עד זומם - לדעת אביי נפסל למפרע משעת עדותו (וכל עדות שהעיד מאז ואילך פסולה), ולדעת רבא מכאן ולהבא (משעת הזמתו) הוא נפסל (ויש 2 לישנות אם רבא סובר בעיקר הדין כאביי).
מספר צפיות: 8
דף עג עמוד א
* במחלוקות אביי ורבא הלכה כאביי רק ב-6 מקרים, והסימן הוא יע"ל קג"ם, כאשר האות ע' מסמנת את המחלוקת בסוגייתנו לגבי עד זומם (שלדעת אביי נפסל למפרע משעת עדותו).
* הגמרא הקשתה ממשנתנו על שיטת אביי ותירצה.
* הגמרא דוחה את האפשרות שכבר נחלקו התנאים (חכמים ורבי יוסי) במחלוקת אביי ורבא (אלא הם כולם סוברים כשיטת אביי).

דף עג עמוד ב
* לשיטת רבי יוסי: תוך כדי דיבור של שאילת הרב לתלמיד ("שלום עליך") - נחשב כדיבור, אך תוך כדי דיבור של שאילת תלמיד לרב ("שלום עליך רבי ומורי") - אינו נחשב כדיבור.
* רבא סובר ש"הכחשה תחילת הזמה היא" (=עדים שהוכחשו ולאחר מכן הוזמו נעשים עדים זוממים), ואביי מקשה עליו.
מספר צפיות: 11
דף עד עמוד א
* אביי דחה את הראיה שהביא רבא מדברי הברייתא לשיטתו ש"הכחשה תחילת הזמה היא".
* רב אשי מבאר שהוכחת רבא לשיטתו מהברייתא, היא מהסיפא של הברייתא, ולא מהרישא של הברייתא כפי שהשתמע בתחילת הסוגיה (והגמרא מבארת כיצד דחה אביי הוכחה זו).

דף עד עמוד ב
* אדון שסימא את עין עבדו והפיל את שינו - העבד יוצא לחירות (בעקבות הנזק הראשון) והאדון משלם על הנזק השני.
* רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו האם "הכחשה תחילת הזממה היא" או לא.
* רב סובר שמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, ומהמשנה מוכח שלא כדבריו.
מספר צפיות: 8
דף עה עמוד א
* מודה בקנס ואח"כ באו עדים - לדעת רב פטור, ולדעת שמואל חייב.
* לדעת רב: רבי אלעזר בר' שמעון סובר שמי שמודה בקנס משום שחשש מהעדים, שראה אותם מתקרבים לבית דין להעיד עליו, והקדים להודות ולהיפטר - חייב.
* רב המנונא סובר שלדעת רב המודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, זה רק אם בהודאתו מחייב את עצמו בתשלום מסויים (וכך גם סובר רבי יוחנן).

דף עה עמוד ב
* רב אשי ניסה להוכיח מברייתא כשיטת רב המנונא, אך הגמרא דחתה זאת.
* הגמרא דחתה את האפשרות שדברי רב המנונא (ורבי יוחנן) הם למעשה מחלוקת תנאים.
* עדות שאי אתה יכול להזימה (שהעדים לא ציינו באיזה יום ושעה התרחש האירוע) - לא נחשבת לעדות.
מספר צפיות: 13
דף עו עמוד א
* מהמשנה (בדף עד עמוד ב) עולה שמי שגנב והקדיש לא מתחייב תשלומי 4 ו-5 כדין מי שגנב ומכר - והגמרא מציעה 3 אפשרויות לבאר את טעם הדבר (ורק האפשרות השלישית נשארת למסקנה).
* הגונב הקדש מבית בעלים - פטור מתשלומי כפל ומתשלומי 4 ו-5 לדעת חכמים, ולדעת רבי שמעון חייב אם אלו קדשים שחייב באחריותן.

דף עו עמוד ב
* לשיטת רבי שמעון "כל העומד לזרוק - כזרוק דמי, וכל העומד לפדות - כפדוי דמי".
* לדעת רבי שמעון איסורי הנאה לא מטמאין טומאת אוכלין (אבל אם היתה לה שעת היתר הנאה משנשחטה - ירדה עליה דין קבלת טומאה, ואפילו נאסרה לאחר מכן, מקבלת טומאה).
מספר צפיות: 6
דף עז עמוד א
* בעמוד זה יש 9 מילים בלבד, והוא העמוד הקצר ביותר בש"ס (אחרי מסכת נזיר דף לג עמוד ב - שם אין אפילו לא מילה אחת של גמרא).
* פרה אדומה - אם יגע בה שרץ, נטמאת בטומאת אוכלין (למרות שאיסורי הנאה אינם מטמאים בטומאת אוכלין לדעת ר' שמעון - אעפ"כ נטמאת, כיון שלאחר שנשחטה היתה שעה שהיתה יכולה להיות מותרת באכילה).

דף עז עמוד ב
* גנב המוכר בהמה שהיא טריפה לשיטת רבי שמעון הפוטר על טביחת טריפה - רבי יוחנן סובר שחייב על המכירה וריש לקיש סובר שפטור.
* גנב בהמה של כלאים וטבחה - משלם תשלומי 4 ו-5, ודין זה נלמד מהמילה "או" ("שור או שה" - לרבות את הכלאים).
* כלאים פסולים לקרבן - ודין זה נלמד מהמילה "או" ("שור או כשב" - פרט לכלאים).
1 2 3 4 5
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר