סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 
מספר צפיות: 13
דף מו עמוד א
* פרק חמישי (המתחיל בעמוד זה) עוסק ברובו בדיני נזקי הבור, אך בתחילתו עוסק בעוד עניינים בנזקי השור, ובדינו של הנכנס לחצר חבירו או מכניס כליו לרשות חבירו והזיקו כליו או הוזקו.
* ממון המוטל בספק - לדעת סומכוס חולקין, אבל לדעת חכמים "זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה" (ובגמרא מבואר מדוע נקטו לשון "זה כלל גדול").
* המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן - רב אמר: הרי זה מקח טעות, ושמואל אמר: יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך.

דף מו עמוד ב
* המקור לדין "המוציא מחבירו עליו הראיה" - לדעת ר' שמואל בר נחמני: מהפסוק "מי בעל דברים יגש אליהם", לדעת רב אשי: מסברה.
* לדעת רבה בר אבוה לומדים מהפסוק הנ"ל שאין נזקקין אלא לתובע תחלה (אא"כ הנתבע יפסיד מכך, לדעת נהרדעי).
מספר צפיות: 13
דף מז עמוד א
* לדעת רבא: פרה מעוברת שהזיקה - יכול הניזק לגבות את תשלומי הנזק מולדה, תרנגולת שהזיקה - אינו גובה מביצתה.
* שור שנגח פרה והפילה - רבא מבאר איך שמים ומעריכים את דמי הולד ("שמין לולד על גב פרה" - כמה היתה שוה פרה זו בעודה מעוברת וכמה היא שוה עכשיו).

דף מז עמוד ב
* הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות: אם החליקה בהן בהמתו של בעל הבית - חייב, אך אם אכלה מהן יותר מדאי ומתה - פטור (כך דעת רב).
* כאשר בעל החצר נותן לחבירו רשות להכניס שור לחצרו (ומקבל אחריות נזקיו) - הגמרא מתלבטת האם מקבל על עצמו אחריות גם שלא יגחוהו שוורים של אחרים, או שאינו מקבל עליו אלא רק שלא יוזק משורו.
מספר צפיות: 5
דף מח עמוד א
* אשה שקיבלה רשות מבעל החצר לאפות בחצירו - מוטל עליה לשמור על בהמותיו שלא יאכלו ממה שאופה וימותו (כיון שבעל החצר מסתלק מהמקום בו אופה משום צניעות).
* הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה השור בור - בעל השור חייב בנזקי חצר, ובעל חצר חייב בנזקי הבור.
* נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית - חייב, ואם בעל הבית הזיק אותו - פטור (אם לא ידע בעל הבית שנכנס לחצירו).

דף מח עמוד ב
* הכניס את שורו לחצר חבירו שלא ברשות ונפל שורו לבורו של בעל החצר והבאיש את מימיו: אם הבאיש מגופו - חייב, אבל מריחו - פטור.
* נחלקו האמוראים אם הלכה כת"ק (שכשנותן בעל החצר רשות להכניס הרי הוא מקבל על עצמו לשמור עליהם) או כרבי (שאינו מקבל עליו שמירה אף שנתן רשות להכניס).
מספר צפיות: 6
דף מט עמוד א
* לדעת רב אדא בר אהבה: שוורים שנתכוונו להכות אשה ויצאו ילדיה - פטורים בעלי השוורים מלשלם את דמי ולדות.
* שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה - משלם דמי ולדות.
* אם הכה אשה הנשואה לגר לאחר מיתת בעלה הגר ויצאו ילדיה - לדעת רבה חייב המזיק לשלם לה על היזק ולדותיה, ורב חסדא חולק.

דף מט עמוד ב
* לוה ישראל מעות מהגר והניח לו משכון על הלואתו ומת הגר - אם בא ישראל אחר והחזיק במשכון, מוציאין את המשכון מידו ומחזירים אותו ללווה.
* חצירו של אדם קונה לו דברי הפקר המונחים בחצירו אף שלא מדעתו.
* בברייתא מובאת מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא באיזה אופן חל חיוב נזקים על החופר בור, ונחלקו האמוראים בפירוש מחלוקתם.
מספר צפיות: 8
דף נ עמוד א
* לדעת רבה: החופר בור ברשות הרבים - חייב, והחופר ברשותו (והפקיר את רשותו שמסביב) - מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל; לדעת רב יוסף: החופר ברשות היחיד (והפקיר את רשותו שמסביב) - חייב, והחופר ברשות הרבים - מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל.
* הקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו (רש"י: צדיקים הדבקים בו) אפילו כחוט השערה.
* כל האומר הקב''ה ותרן הוא יותרו חייו.

דף נ עמוד ב
* "ארך אפים" - הקב"ה מאריך רצונו מלהטיב לצדיקים בעולם הזה (כדי להטיבם לעולם הבא), ומאריך רצונו מלהיפרע מהרשעים בעולם הזה (כדי להפרע מהם בעולם הבא).
* לא יסקל אדם (לפנות אבנים) מרשותו לרשות הרבים.
* נחלקו האמוראים ביסוד חיוב נזקי הבור: לדעת רב החיוב הוא דוקא לנזק הבא מחמת הבל הבור, ולדעת שמואל אף משום החבטה בבור.
מספר צפיות: 9
דף נא עמוד א
* למסקנת הגמרא (לאחר 3 קושיות על רב נחמן), רב נחמן סובר שאין חבטה העלולה להמית בנפילה לבור שעומקו פחות מ-10 טפחים.
* אחד חפר בור 9 טפחים ובא אחר והשלימה ל-10 טפחים ונפל שם שור: לדעת חכמים - האחרון חייב, ולדעת רבי - אם מת השור, האחרון חייב, ואם הוזק השור, כולם חייבים.

דף נא עמוד ב
* מחלוקת חכמים ורבי היא גם במקרה בו אחד חפר בור 9 טפחים ובא אחר והניח אבן ע"פ הבור והשלימה ל-10.
* בור עמוק 8 טפחים, אך 2 טפחים ממנו הם מים, ונפל שם שור ומת - חייב.
* בור (שעמוק לפחות 10 טפחים) שעומקו כרוחבו ונפל שם שור - נחלקו האמוראים אם חייב.
מספר צפיות: 4
דף נב עמוד א
* כשהקב"ה כועס על עם ישראל, הוא ממנה להם מנהיגים שאינם מהוגנים המכשילים אותם (כך הוא הנמשל למשל שדרש המתורגמן של רב חסדא).
* כיסה את הבור כראוי, והתליע הכיסוי ונפל לתוכו שור ומת - פטור.
* הגמרא מתלבטת מה יהיה הדין אם כיסה את הבור כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים אך לא בפני גמלים (וגמלים מגיעים למקום זה רק לפעמים), ובאו גמלים ופגעו בכיסוי בור, ונפל שם שור ומת.

דף נב עמוד ב
* לפי ה"איכא דאמרי" ברור שבדין הנ"ל חייב, אלא שההתבלטות היא מה יהיה הדין אם כיסה את הבור כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים אך לא בפני גמלים (וגמלים מצויים שם), ואכלו התולעים את כיסוי הבור מתוכו, ונפל שם שור ומת.
* למסקנת הגמרא (לאחר 3 נסיונות הוכחה) פטור במקרה הנ"ל.
מספר צפיות: 7
דף נג עמוד א
* במשנה בדף הקודם נאמר שאם השור "נפל (לבור) לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור" - ונחלקו רב ושמואל בסוגייתנו: לדעת רב מדובר שנפל לתוך הבור אלא שיש חילוק אם נפל על פניו או על אחוריו, ולדעת שמואל בנפילה לבור חייב בכל מקרה, ולאחריו היינו שנפל מחוץ לבור.
* כשמעורבים שני גורמים לנזק - לדעת חכמים מי שהתחיל את מעשה הנזק הוא לבדו חייב, ורבי נתן סובר שמסתכלים גם על גמר המעשה ומחייבים את שניהם.

דף נג עמוד ב
* שור של חולין ושור פסולי המוקדשים שנגחו ביחד שור - מובאות דעות שונות בגמרא כמה על בעל שור החולין לשלם (ובעל שור פסולי המוקדשין פטור).
* רבא סובר למסקנה ש: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור, בעל הבור פטור.
* רבי יהודה (בברייתא) חולק על המשנה וסובר שחייבים על נזקי כלים בבור (אם נפלו כלים בבור ונשברו חייב בעל הבור).
מספר צפיות: 5
דף נד עמוד א
* הגמרא מבררת באריכות את המקור לשיטת חכמים ושיטת רבי יהודה החולקים אם בעל הבור חייב בנזקי כלים (=אם נפלו כלים בבור ונשברו), ונשארת בסיום הסוגיה בקושיה על רבי יהודה.
* שור פסולי המוקדשין שנפל לבור - פטור בעל הבור (שנאמר: "והמת יהיה לו" - במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו).

דף נד עמוד ב
* אם נפל לבור שור שהוא חרש או שוטה או קטן או סומא או פקח בלילה - חייב בעל הבור, אך אם נפל לבור שור פקח ביום - פטור (כי היה על השור להיזהר).
* המשנה מפרטת כמה עניינים שונים בתורה שנאמר בהם רק "שור וחמור" (לדוגמא: השבת אבידה, כלאים, שבת), אך הכוונה היא לכל בהמה חיה ועוף (והגמרא מוכיחה זאת), "אלא שדבר הכתוב בהווה".
מספר צפיות: 53
דף נה עמוד א
* בדברות הראשונות לא נאמר "למען ייטב לך" במצות כבוד אב ואם, הואיל וסופן של הלוחות הראשונות להשתבר וחס ושלום הדבר היה מסמל שפסקה טובה מישראל.
* הרואה את האות ט' בחלומו - סימן יפה לו.
* הרואה את המילה "הספד" בחלומו (כשרואה אותה כתובה) - סימן הוא שחסו עליו מן השמים ופדאוהו.
* איסור הרבעת כלאים נוהג גם בבעלי חיים שבים.

דף נה עמוד ב
* למסקנת הגמרא ניתן לבאר את המשנה (הפותחת בעמוד זה את פרק שישי) שסוברת כרבי מאיר ששור מועד חייב בשמירה מעולה, אך בנזקי שן ורגל די בשמירה פחותה.
* הברייתא מפרטת 4 נזקים שאדם גורם בעקיפין לחבירו - ופטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
מספר צפיות: 46
דף נו עמוד א
* למסקנת הגמרא יש הרבה דברים (כמו ה-5 מקרים שהגמרא הביאה) שהעושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אך הברייתא בעמוד הקודם מנתה רק 4 דברים מכיון שבהם היתה אפשרות לחשוב שפטור אף מדיני שמים.
* נעל את הבהמה כראוי אך הניח אותה בשמש או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצאה והזיקה - חייב, ואפילו אם לא יצאה בדרך הרגילה אלא שחתרה תחת הכותל ונפל.

דף נו עמוד ב
* המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו - חייב (ואפילו אם רק גרם לה זאת באמצעות כך שעמד בפניה או הכישה במקל).
* שיטת רבא ששומר שמסר לשומר חייב.
* רבה ורב יוסף נחלקו אם המעמד של שומר אבידה הוא כשומר חינם או כשומר שכר.
מספר צפיות: 24
דף נז עמוד א
* הגמרא מביאה 2 קושיות על רבה הסובר שדינו של שומר אבידה כשומר חינם, ו-2 קושיות על רב יוסף הסובר שדינו כשומר שכר, ומתרצת.
* באבידת בעלי חיים לדעת כולם חייב המוצא גם בגניבה ואבידה כדין שומר שכר (כי זה נחשב לפשיעה אצלם כי לא שמר עליהם כראוי למרות שידע שטבעם ללכת).
* בהשבת אבידה יוצא ידי חובתו כאשר השיב את האבידה אפילו אם השיב ללא ידיעת הבעלים.

דף נז עמוד ב
* הגמרא מקשה 2 קושיות (ומתרצת) על רב יוסף הסובר שליסטים מזויין גנב הוא, ואח"כ מנסה להביא הוכחה לשיטתו (ודוחה).
* ישנה מחלוקת תנאים אם דינו של שוכר הוא כשומר חינם או כשומר שכר.
1 2 3 4 5 6 7
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר