דף לח עמוד א
* הגמרא מבררת מדוע שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור.
* ראה הקב"ה שבע מצוות שנצטוו עליהן בני נח ולא קיימום - עמד והתיר ממונם לישראל / עמד והגלה אותם מעל אדמתם / גזר שאין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה.
* אפילו נוכרי ועוסק בתורה - הרי הוא ככהן גדול.
* גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.
* עולא טוען שניחום האבלים של הבבליים הוא גידוף כלפי מעלה.

דף לח עמוד ב
* אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה.
* לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה (בבנות לוט) קדמתה ארבעה דורות לישראל (עובד, ישי, דוד ושלמה).
* שור של ישראל שנגח שור של כותי - פטור, ושל כותי שנגח שור של ישראל - תם משלם חצי נזק (ולדעת רבי מאיר: נזק שלם [והגמרא מבררת את טעמו]) ומועד משלם נזק שלם.
* לדעת רבי מאיר: כותים גרי אמת.

דף לט עמוד א
* שור האצטדין שנגח אדם - אינו חייב מיתה, שנאמר "כי יגח" (מעצמו) ולא שיגיחוהו אחרים.
* שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח - אם הוחזק שור זה נגחן, מעמידים לו אפוטרופוס ואחרי שהעידו על השור בפני האפוטרופוס שנגח שלוש פעמים דינו כמועד, ונחלקו האמוראים אם גובים את הנזק מעליית יתומים או מעליית אפוטרופוס.
* לדעת רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומין אלא אם כן ריבית אוכלת בהן.
* רבי יוסי בר חנינא היה דיין ויורד לעומק הדין.

דף לט עמוד ב
* נחלקו התנאים אם מעמידים אפוטרופוס כדי לגבות משור תם מגופו או לא.
* שור שנעשה מועד בפני האפוטרופוס וחזר לבעליו - נחלקו התנאים אם מעתה והלאה נחשב לשור תם (כי "רשות משנה") או לשור מועד.
* נחלקו האמוראים באופן ביאור הברייתא: "שור של חרש שוטה וקטן שנגח ר' יהודה מחייב ור' יעקב אומר חצי נזק הוא דמשלם".

דף מ עמוד א
* אפוטרופוס (הממונה על שור היתומים) - משלם את נזקי השור המועד של היתומים, אך לא משלם כופר אם השור הרג אדם.
* שור שהרג אדם - נחלקו התנאים אם צריך (בעל השור) לשלם את שווי דמי הנהרג או את שווי בעל השור.
* שור של שני שותפים שהרג אדם - בגמרא מובא ספק אם משלמים כופר אחד ביחד או כל אחד לחוד.
* חייבי כופר - בגמרא מובא ספק אם ממשכנים אותם או לא.
* בברייתא נאמר "שאלו בחזקת תם ונמצא מועד - בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק", והגמרא מבררת באיזה מקרה מדובר ומה הטעם.

דף מ עמוד ב
* שור שהועד בבית שואל והחזירו לבעלים - דינו מעתה והלאה כדין שור תם, ונחלקו האמוראים האם זה בגלל ש"רשות משנה" או מטעם אחר.
* שור האצטדין - נחלקו רב ושמואל אם כשר להקרבה על גבי המזבח או פסול (כדין נוגח ברצון שפסול להקרבה).
* בהמות הפסולות להקרבה: רובע, נרבע, נעבד, מוקצה, נוגח.

דף מא עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא כדעת רב ששור האצטדין כשר להקרבה על גבי המזבח.
* שור שנגח אדם והרגו - חייב סקילה, ואם הוא מועד חייב אף בתשלומי כופר (ובגמרא מובאים שמונה הצעות איך יש מציאות של מועד, והרי כבר כשהוא תם התחייב במיתה).
* שור שנגח עבד או אמה והרגם - חייב סקילה, ובעליו חייב לשלם שלושים סלעים.
* שור שנגח אדם והרגו - אם נסקל אסור באכילה ובהנאה, וכן אם שחט את השור לאחר שנפסק דינו לסקילה ולפני שנסקל, אסור באכילה ובהנאה.

דף מא עמוד ב
* "בעל השור נקי" - מפסוק זה לומדים (לשיטת הברייתא שבעמוד א) שהעור של שור הנסקל אסור בהנאה. (ותנאים אחרים לומדים זאת מ"את בשרו").
* "את ה' אלהיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים.
* "בעל השור נקי" - רבי אליעזר לומד מכך ששור תם שנגח אדם והרגו פטור בעליו מתשלומי חצי כופר.

דף מב עמוד א
* "בעל השור נקי" - רבי יוסי הגלילי לומד מכך ששור שנגח אישה הרה ויצאו ילדיה פטור מתשלומי דמי הוולדות.
* בגמרא מובאות ארבע דעות לבאר מדוע רבי יוסי הגלילי לא לומד את הדין הנ"ל מהמילה "אנשים" שבפסוק "וכי ינצו אנשים וכו'" (וכפי שאמר לו רבי עקיבא).
* "בעל השור נקי" - רבי עקיבא לומד מכך ששור תם (בניגוד לשור מועד) שנגח עבד פטור מלשלם קנס שלושים שקלים.

דף מב עמוד ב
* הגמרא מבררת מדוע רבי עקיבא למד את הדין הנ"ל מפסוק והרי לכאורה זה פשוט מכיוון שהשור נסקל ואין לו מהיכן לשלם (כי שור תם משלם מגופו). (הגמרא מביאה שלושה תירוצים ודוחה את שני התירוצים הראשונים).
* לדעת רבי עקיבא: תשלומי הכופר, שמשלם שור שנגח אישה, ניתנים ליורשי האישה ולא לבעלה. (אך בשאר הדברים - הבעל יורש את אשתו).

דף מג עמוד א
* לדעת רבה: בכור לא זכאי בירושה פי שנים במעות שגבו היתומים עבור חוב אביהם אך כן זכאי בירושה פי שנים בקרקע שגבו היתומים עבור חוב אביהם, ורב נחמן סובר הפוך (ומחלוקת זו היא לשיטת בני מערבא אליבא דרבנן).
* לדעת ריש לקיש: שור שהמית עבד שלא בכוונה - פטור מתשלומי קנס של שלושים שקלים.
* לדעת רבה: שור שהמית בן חורין שלא בכוונה - פטור מתשלומי כופר (אך משלם דמיו ליורשיו).

דף מג עמוד ב
* רבא מסתפק (בדעת רבה הנ"ל) במקרה של אש של אדם שיצאה והרגה שלא בכוונה אם חייב לשלם את דמיו.
* רבי יוחנן חולק על שני הדינים שלעיל, וסובר ששור שהמית עבד שלא בכוונה חייב בתשלומי קנס של שלושים שקלים, ושור שהמית בן חורין שלא בכוונה חייב בתשלומי כופר.
* שור שהרג אדם - חייב סקילה גם על הריגת קטנים וגם על הריגת גדולים.

דף מד עמוד א
* בברייתא מובא המקור לכך ששור שהרג אדם חייב סקילה גם על הריגת קטנים.
* בברייתא מובא המקור לכך שגם שור תם (ולא רק מועד) מתחייב אם הרג או הזיק קטנים (ולא רק אם הרג או הזיק אנשים גדולים).
* שור מועד שהרג אדם שלא בכוונה פטור ממיתה, ונחלקו רב ושמואל אם חייב בכופר (ובעמוד הבא מובאת ברייתא כדעת שמואל שחייב).

דף מד עמוד ב
* שור שהזיק שלא בכוונה (ולא הרג) - נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם חייב או פטור.
* אדם או שור שנתכוונו להרוג אדם זה והרגו אדם אחר - לדעת חכמים (=המשנה בעמוד הקודם) חייב ולדעת רבי שמעון פטור.
* המקור ל"דין קבוע" הוא מהפסוק "וארב לו".
* לדעת ת"ק: שור האשה, שור היתומים, שור האפוטרופוס, שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשים - אם המיתו אדם חייבים מיתה.
* לדעת רבי יהודה: שור שאין לו בעלים שהרג אדם - פטור מן המיתה (ואפילו אם בזמן הנגיחה היו לו בעלים).

דף מה עמוד א
* לדעת רבה: חכמים ורבי יעקב סוברים שדבר שנאסר בהנאה בעודו בבית השומר (כאשר האיסור בא ממילא, כמו חמץ בפסח), השבת הדבר כן נחשבת השבה ופטור מלשלם.
* לדעת רבה: חכמים ורבי יעקב נחלקו האם גומרים דינו של שור לסקילה אפילו שלא בפניו של השור. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* "ארבעה נכנסו תחת הבעלים ואלו הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר - הרגו תמין נהרגין ופטורין מן הכופר מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם" - הגמרא דנה בביאור הברייתא (ומביאה בעמוד הבא שני פירושים).

דף מה עמוד ב
* מסר את שורו לשומר חינם והכיר בו השומר שהוא שור נגחן וקיבל עליו השומר את שמירת נזקיו: אם הזיק השור - חייב השומר בתשלומי נזקו, אך אם הוזק השור - פטור השומר.
* במשנה ובברייתא מובאות ארבע דעות אודות רמת השמירה בה מחוייבים הבעלים בשור תם ובשור מועד כדי לפטור אותם מחיוב תשלומי נזק (והגמרא מבארת את המקור לדעות השונות).
* לדעת רב אדא בר אהבה: כשהבעלים שמרו על שור מועד "שמירה פחותה", לא פטר רבי יהודה (הסובר שלשור מועד מספיק שמירה פחותה בניגוד לשור תם) אלא צד העדאה שבו אבל צד תמות במקומה עומדת, ורב חולק על כך וסובר שפטר גם צד תמות שבו.

דף מו עמוד א
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי אליעזר הסובר ש"אין לו (למועד) שמירה אלא סכין".
* מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? - שנאמר "ולא תשים דמים בביתך".
* פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק ברובו בדיני נזקי הבור, אך בתחילתו עוסק בעוד עניינים בנזקי השור, ובדינו של הנכנס לחצר חברו או מכניס כליו לרשות חברו והזיקו כליו או הוזקו.
* ממון המוטל בספק - לדעת סומכוס חולקין, אבל לדעת חכמים "זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה" (והגמרא מבררת מדוע נקטו לשון "זה כלל גדול").
* המוכר שור לחברו ונמצא נגחן - לדעת רב: הרי זה מקח טעות, לדעת שמואל: יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך.

דף מו עמוד ב
* המקור לדין "המוציא מחברו עליו הראיה" - לדעת רבי שמואל בר נחמני: מהפסוק "מי בעל דברים יגש אליהם", לדעת רב אשי: מסברה.
* לדעת רבה בר אבוה לומדים מהפסוק הנ"ל שאין נזקקין אלא לתובע תחלה (אלא אם הנתבע יפסיד מכך, לדעת נהרדעי).
* אביי ורבא נחלקו בביאור דברי המשנה (שבעמוד הקודם): "פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד".

דף מז עמוד א
* לדעת רבא: פרה מעוברת שהזיקה - יכול הניזק לגבות את תשלומי הנזק מולדה, תרנגולת שהזיקה - אינו גובה מביצתה.
* שור שנגח פרה והפילה - רבא מבאר איך שמים ומעריכים את שווי הנזק ("שמין לולד על גב פרה" - כמה היתה שוה פרה זו בעודה מעוברת וכמה היא שוה עכשיו).
* אם הפרה של אחד והולד של אחד אחר - הפיצוי על ערכה של הפרה המעוברת מחמת פיטומה הוא לבעל הפרה, והפיצוי על כך שעכשיו היא נראית פחות גדולה נחלקו האמוראים אם הוא לבעל הפרה או שחולקים.

דף מז עמוד ב
* רבי זירא ורבא נחלקו אם להעמיד את הרישא של המשנה כדעת רבי או כדעת חכמים.
* הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות: אם החליקה בהן בהמתו של בעל הבית - חייב, אך אם אכלה מהן יותר מדאי ומתה - פטור (כך דעת רב).
* כאשר בעל החצר נותן לחברו רשות להכניס שור לחצרו (ומקבל אחריות נזקיו) - הגמרא מסתפקת האם מקבל על עצמו אחריות גם שלא יגחוהו שוורים של אחרים, או שאינו מקבל עליו אלא רק שלא יוזק משורו.

דף מח עמוד א
* אשה שקיבלה רשות מבעל החצר לאפות בחצירו - מוטל עליה לשמור על בהמותיו שלא יאכלו ממה שאופה וימותו (כיון שבעל החצר מסתלק מהמקום בו אופה משום צניעות).
* הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה השור בור - בעל השור חייב בנזקי חצר, ובעל חצר חייב בנזקי הבור.
* הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית - חייב.
* נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית - חייב, ואם בעל הבית הזיק אותו - פטור (אם לא ידע בעל הבית שנכנס לחצירו).

דף מח עמוד ב
* למסקנת הגמרא לדעת רבא: הכניס את שורו לחצר חברו שלא ברשות ונפל שורו לבורו של בעל החצר והבאיש את מימיו: אם הבאיש מגופו - חייב, אבל מריחו - פטור.
* הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים בביאור דברי המשנה "היה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר".
* נחלקו האמוראים אם הלכה כת"ק (שכשנותן בעל החצר רשות להכניס קדרות/פירות/שור לחצרו, הרי הוא מקבל על עצמו לשמור עליהם) או כרבי (שאינו מקבל עליו שמירה אף שנתן רשות להכניס).
* "כנוס שורך ושמרו הזיק חייב הוזק פטור, כנוס שורך ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור" - שלושה אמוראים נחלקו באופן ביאור הברייתא.

דף מט עמוד א
* לדעת רב אדא בר אהבה: שוורים שנתכוונו להכות אשה ויצאו ילדיה - פטורים בעלי השוורים מלשלם את דמי ולדות.
* שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה - משלם דמי ולדות.
* הגמרא דנה בביאור דעת רבן גמליאל שבמשנה.
* אם הכה אשה הנשואה לגר לאחר מיתת בעלה הגר ויצאו ילדיה - לדעת רבה: חייב המזיק לשלם לה על היזק ולדותיה, ורב חסדא חולק.

דף מט עמוד ב
* הגמרא דנה באפשרות שמחלוקת רבה ורב חסדא היא מחלוקת תנאים.
* המחזיק בשטרות של גר (ששיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו) - הגמרא מסתפקת אם קונה את הנייר.
* לוה ישראל מעות מהגר והניח לו משכון על הלוואתו ומת הגר - אם בא ישראל אחר והחזיק במשכון, מוציאין את המשכון מידו ומחזירים אותו ללווה.
* חצירו של אדם קונה לו דברי הפקר המונחים בחצירו אף שלא מדעתו.
* משכונו של גר ביד ישראל (שהלוה לו מעות) ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו - המלוה קנה את חלק המשכון שכנגד מעותיו וזה שהחזיק קנה את השאר. (למסקנת הגמרא מדובר כאשר המשכון לא נמצא בחצירו של המלוה בשעת מיתת הגר).
* בברייתא מובאת מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא באיזה אופן חל חיוב נזקים על החופר בור, ונחלקו האמוראים בפירוש מחלוקתם.