דף לא עמוד א * המשנה עוסקת באדם הניזוק על ידי שנתקל בגופו של חבירו (לעומת המשניות הקודמות בפרק שעסקו בדיני אדם הניזוק על ידי שנתקל בממון חבירו). * לדעת רבי יוחנן: אם נפל ולא היה לו שהות כדי לעמוד, ונתקל בו מישהו וניזוק - פטור מתשלום הנזק, ואין לחייבו על שלא הזהיר את ההולך אחריו שלא יתקל בו, כיון שטרוד הוא בנפילתו, אך רב נחמן בר יצחק חולק ומחייב כיון שסובר שהיה יכול להזהירו. דף לא עמוד ב * למסקנה: רבא סובר שהראשון שנתקל ונפל חייב על נזקים שנעשו על ידי גופו או ממונו לאדם שני, והשני שנתקל בו חייב על נזקים שנעשו על ידי גופו לאדם שלישי אך לא על נזקים שנעשו על ידי ממונו. * היו מהלכים זה אחר זה ופגעו זה בזה - במשנה נאמר שחובת שמירת המרחק היא על ההולך השני ולא על הראשון.
דף לב עמוד א * לדעת רבא: המזיק את אשתו בתשמיש המטה - חייב בתשלומי נזקיה. * שתי פרות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת: בעטה מהלכת ברבוצה - פטורה, בעטה רבוצה במהלכת - חייבת. (הגמרא מנסה פעמיים להביא סיוע מהמשנה לדין זה, ודוחה נסיונות אלו). * אחד רץ ואחד מהלך ברשות הרבים, והזיקו זה את זה - רבי יוחנן פסק כאיסי בן יהודה שהרץ חייב, אך אם זה היה בערב שבת בין השמשות פטור. דף לב עמוד ב * רבי ינאי היה מתעטף בבגדים נאים בערב שבת ועומד ואומר "בואי כלה בואי כלה". * אדם הנמצא ברשות אחת ומזיק ברשות אחרת - חייב. * הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור, ואם נכנס ברשות חייב (חייב בתשלומי נזק צער רפוי ושבת, ויש שתי לישנות בגמרא [בסוף העמוד] אם חייב גם גלות).
דף לג עמוד א * שור תם שנגח אדם - לדעת חכמים משלם חצי נזק ולדעת רבי עקיבא משלם נזק שלם (מגופו ולא מן העליה). (ובברייתא מובא המקור לדעתם). * שור תם שנגח - לדעת רבי ישמעאל "יושם השור" (בית דין שמים את שוויו של השור המזיק כדי לברר כמה על בעליו לשלם - "בעל חוב הוא"), ולדעת רבי עקיבא "הוחלט השור" (רשאי בעליו של השור הניזק ליטול לעצמו את השור המזיק אם שוה עד מחצית הנזק, ואם שוה יותר מכך נעשה שותף בשור יחד עם בעליו וגובה חצי נזקו - "שותפי נינהו"). דף לג עמוד ב * לדעת רבי ישמעאל: אם המזיק מכר את שורו - מכור וחוזר הניזק וגובהו מן הלוקח. * עשה עבדו אפותיקי ומכרו לאחר - בעל חוב גובה הימנו (כי יש 'קול' לאפותיקי זה), עשה שורו אפותיקי ומכרו לאחר - אין בעל חוב גובה הימנו. * אם המזיק הקדיש את שורו שנגח - ההקדש חל (ונותן דבר מועט בפדיונו). * הניזק יכול לגבות את נזקו משור המזיק גם אם שחטו המזיק (וגובה מבשרו). (אך מה שנפחתו דמיו בשחיטתו אין המזיק משלם). * המזיק שעבודו של חברו - פטור; השורף שטרותיו של חברו - פטור.
דף לד עמוד א * הגמרא מביאה ומבארת ברייתא העוסקת במקרים בהם שור המזיק או הניזק השביח או הכחיש לאחר הנגיחה. * לדעת רבא (ואביי דוחה דעתו): רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו האם הניזק מפסיד ולא משלמים לו את "פחת נבילה" (מה שנפחת משווי הנבילה משעת הנגיחה עד העמדה בדין) או שגם הבעלים של שור תם המזיק מפסיד חצי מכך. דף לד עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו האם הניזק זכאי לבדו ב"שבח נבילה" (מה שהשביחה הנבילה משעת הנגיחה עד העמדה בדין) או שגם המזיק זכאי בכך ומתחלקים הם בשווה. * המשנה מונה ארבעה הבדלים בין שור שהזיק לבין אדם שהזיק. * לדעת רבי אבהו: כל המקלקלים בשבת (שעשו מלאכה בדרך קלקול) פטורים חוץ מחובל ומבעיר, ורבי יוחנן חולק ופוטר את כולם.
דף לה עמוד א * הגמרא מביאה שני תירוצים ליישוב הקושיה מהמשנה (שבעמוד הקודם) על דברי רבי יוחנן (שבעמוד הקודם). * הגמרא מספרת על השור שהיה בביתו של רב פפא שידע להכין רפואה לעצמו כשכאבו לו השיניים. * נתכוון להזיק - חייב בתשלומי בושת אע"פ שלא נתכוון לבייש. * 'מכה אדם ומכה בהמה' - מכה בהמה חייב תמיד לשלם ממון, ומכה אדם תמיד פטור מלשלם ממון (גם אם לא מתחייב מיתה). דף לה עמוד ב * ממון המוטל בספק - לדעת סומכוס: חולקין, אך לדעת חכמים (=שבמשנה שבדף זה): המוציא מחברו עליו הראיה. * לדעת רבי חייא בר אבא, סומכוס סובר כך גם במקרה שטענת התובע היא טענת 'ברי' וטענת הנתבע היא טענת 'ברי', אך רב פפא סובר שסומכוס סובר כך רק כאשר טענת הנתבע היא טענת 'שמא' (אך אם הנתבע גם טוען טענת 'ברי' אז המוציא מחברו עליו הראיה). * לדעת רבה בר נתן: טענו חטין והודה לו בשעורין - פטור לגמרי.
דף לו עמוד א * לא ניתן להוכיח מהמשנה שבדף הקודם, שבמקרה של שני שוורים תמים השייכים לאדם אחד, שהזיק אחד מהם ולא ידוע מי הוא, שהניזק יוכל לגבות ממי שירצה מבין שניהם (ואם אבד אחד מהם הרי שיגבה מהשני). * המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בשור תם שנגח בהמות אחדות בעודו תם, כיצד משלם. דף לו עמוד ב * הגמרא מעמידה את הרישא של המשנה (שבעמוד א) כרבי ישמעאל (שבעל השור הניזק נחשב לבעל חוב של המזיק) ואת הסיפא כרבי עקיבא (שבעל השור הניזק נחשב לשותף בשור המזיק). * במשנה בדף צ נאמר ש"התוקע לחברו (רש"י: מכהו כנגד אזנו) - נותן לו סלע", ומסקנת הגמרא בעמוד זה היא שמדובר על 'סלע מדינה' ולא 'סלע צורי'. * כל כסף האמור בתורה - כסף צורי, ושל דבריהם - כסף מדינה.
דף לז עמוד א * יתומים לא צריכים לכתוב פרוזבול (כי על בית דין מוטל לדאוג להם, ולכן השטרות שלהם נחשבים כמסורים כבר לבית דין ולא חלה עליהם שמיטת כספים). * לדעת רב זביד: שור שמועד למין אחד, הרי שהוא נחשב כמועד לכל המינים, אך רב פפא חולק, והגמרא מוכיחה מהמשנה כדעת רב זביד. * ראה שור ונגח אותו, ואח"כ ראה שור ולא נגח אותו, וחוזר חלילה שלוש פעמים - נעשה מועד לסירוגין לשוורים. דף לז עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) דנה במקרים שונים בהם יש ספק לאיזה דבר השור נהיה מועד. * שור ששמע קול שופר ונגח, ושוב שמע קול שופר ונגח, ושוב שמע קול שופר ונגח - נעשה מועד לשופרות, ובכל פעם שיגח לאחר שישמע קול שופר משלם נזק שלם. * שור של הקדש שנגח שור של הדיוט - פטור, ושור של הדיוט שנגח שור של הקדש: לדעת המשנה פטור, ולדעת ר"ש בן מנסיא חייב נזק שלם (בין תם בין מועד). (והגמרא מבררת את טעמו).
דף לח עמוד א * הגמרא מבררת מדוע שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור. * ראה הקב"ה שבע מצוות שנצטוו עליהן בני נח ולא קיימום - עמד והתיר ממונם לישראל / עמד והגלה אותם מעל אדמתם / גזר שאין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. * אפילו נוכרי ועוסק בתורה - הרי הוא ככהן גדול. * גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. * עולא טוען שניחום האבלים של הבבליים הוא גידוף כלפי מעלה. דף לח עמוד ב * אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה. * לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה (בבנות לוט) קדמתה ארבעה דורות לישראל (עובד, ישי, דוד ושלמה). * שור של ישראל שנגח שור של כותי - פטור, ושל כותי שנגח שור של ישראל - תם משלם חצי נזק (ולדעת רבי מאיר: נזק שלם [והגמרא מבררת את טעמו]) ומועד משלם נזק שלם. * לדעת רבי מאיר: כותים גרי אמת.
דף לט עמוד א * שור האצטדין שנגח אדם - אינו חייב מיתה, שנאמר "כי יגח" (מעצמו) ולא שיגיחוהו אחרים. * שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח - אם הוחזק שור זה נגחן, מעמידים לו אפוטרופוס ואחרי שהעידו על השור בפני האפוטרופוס שנגח שלוש פעמים דינו כמועד, ונחלקו האמוראים אם גובים את הנזק מעליית יתומים או מעליית אפוטרופוס. * לדעת רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומין אלא אם כן ריבית אוכלת בהן. * רבי יוסי בר חנינא היה דיין ויורד לעומק הדין. דף לט עמוד ב * נחלקו התנאים אם מעמידים אפוטרופוס כדי לגבות משור תם מגופו או לא. * שור שנעשה מועד בפני האפוטרופוס וחזר לבעליו - נחלקו התנאים אם מעתה והלאה נחשב לשור תם (כי "רשות משנה") או לשור מועד. * נחלקו האמוראים באופן ביאור הברייתא: "שור של חרש שוטה וקטן שנגח ר' יהודה מחייב ור' יעקב אומר חצי נזק הוא דמשלם".
דף מ עמוד א * אפוטרופוס (הממונה על שור היתומים) - משלם את נזקי השור המועד של היתומים, אך לא משלם כופר אם השור הרג אדם. * שור שהרג אדם - נחלקו התנאים אם צריך (בעל השור) לשלם את שווי דמי הנהרג או את שווי בעל השור. * שור של שני שותפים שהרג אדם - בגמרא מובא ספק אם משלמים כופר אחד ביחד או כל אחד לחוד. * חייבי כופר - בגמרא מובא ספק אם ממשכנים אותם או לא. * בברייתא נאמר "שאלו בחזקת תם ונמצא מועד - בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק", והגמרא מבררת באיזה מקרה מדובר ומה הטעם. דף מ עמוד ב * שור שהועד בבית שואל והחזירו לבעלים - דינו מעתה והלאה כדין שור תם, ונחלקו האמוראים האם זה בגלל ש"רשות משנה" או מטעם אחר. * שור האצטדין - נחלקו רב ושמואל אם כשר להקרבה על גבי המזבח או פסול (כדין נוגח ברצון שפסול להקרבה). * בהמות הפסולות להקרבה: רובע, נרבע, נעבד, מוקצה, נוגח.
דף מא עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא כדעת רב ששור האצטדין כשר להקרבה על גבי המזבח. * שור שנגח אדם והרגו - חייב סקילה, ואם הוא מועד חייב אף בתשלומי כופר (ובגמרא מובאים שמונה הצעות איך יש מציאות של מועד, והרי כבר כשהוא תם התחייב במיתה). * שור שנגח עבד או אמה והרגם - חייב סקילה, ובעליו חייב לשלם שלושים סלעים. * שור שנגח אדם והרגו - אם נסקל אסור באכילה ובהנאה, וכן אם שחט את השור לאחר שנפסק דינו לסקילה ולפני שנסקל, אסור באכילה ובהנאה. דף מא עמוד ב * "בעל השור נקי" - מפסוק זה לומדים (לשיטת הברייתא שבעמוד א) שהעור של שור הנסקל אסור בהנאה. (ותנאים אחרים לומדים זאת מ"את בשרו"). * "את ה' אלהיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים. * "בעל השור נקי" - רבי אליעזר לומד מכך ששור תם שנגח אדם והרגו פטור בעליו מתשלומי חצי כופר.
דף מב עמוד א * "בעל השור נקי" - רבי יוסי הגלילי לומד מכך ששור שנגח אישה הרה ויצאו ילדיה פטור מתשלומי דמי הוולדות. * בגמרא מובאות ארבע דעות לבאר מדוע רבי יוסי הגלילי לא לומד את הדין הנ"ל מהמילה "אנשים" שבפסוק "וכי ינצו אנשים וכו'" (וכפי שאמר לו רבי עקיבא). * "בעל השור נקי" - רבי עקיבא לומד מכך ששור תם (בניגוד לשור מועד) שנגח עבד פטור מלשלם קנס שלושים שקלים. דף מב עמוד ב * הגמרא מבררת מדוע רבי עקיבא למד את הדין הנ"ל מפסוק והרי לכאורה זה פשוט מכיוון שהשור נסקל ואין לו מהיכן לשלם (כי שור תם משלם מגופו). (הגמרא מביאה שלושה תירוצים ודוחה את שני התירוצים הראשונים). * לדעת רבי עקיבא: תשלומי הכופר, שמשלם שור שנגח אישה, ניתנים ליורשי האישה ולא לבעלה. (אך בשאר הדברים - הבעל יורש את אשתו).
