דף ג עמוד א
* בנזקי 'רגל' ו'שן' מתחייבים גם אם גוף הדבר הניזוק לא התכלה לגמרי.
* בנזקי 'שן' ו'רגל' מתחייבים גם אם הבעלים לא שילחו אותם להלך בשדה אחרים.
* דין תולדה של 'שן' כדין 'שן', ודין תולדה של 'רגל' כדין 'רגל' (חוץ מ'צרורות' כמובא בעמוד הבא שאין דינו כ'רגל').

דף ג עמוד ב
* דין תולדה של 'בור' כדין 'בור'.
* דין תולדה של 'מבעה' כדין 'מבעה'.
* דין תולדה של 'אש' כדין 'אש'.
* רב ושמואל נחלקו מה זה "מבעה" האמור במשנה - האם זה "אדם (המזיק)" או "שן (שאכלה להנאתה והזיקה)".

דף ד עמוד א
* עבד ואמה שהזיקו - האדון שלהם פטור מלשלם (כי אם לא כך הרי שיש לחשוש שמא יקניט האדון את העבד וילך העבד ויזיק בכוונה כדי לחייב את אדונו בממון).
* לדעת שמואל המשנה הראשונה במסכת שנתה את דין 'רגל' ודין 'שן', אך לא שנתה במפורש את דין 'קרן' מכיון שהמשנה שנתה רק את אבות הנזיקין שמתחילתם 'מועדים' הם ומשלמים נזק שלם.

דף ד עמוד ב
* הגמרא מבררת מדוע 'מבעה' הכתוב במשנה הראשונה זה לא 'מים' או 'אש'.
* רב אושעיא שנה בברייתא 13 אבות נזיקין, ור' חייא שנה בברייתא 24 אבות נזיקין.

דף ה עמוד א
* המניין "24 אבות נזיקין" בברייתא של ר' חייא בא למעט את המוסר (מלשין שמוסר ממון חבירו לעובד כוכבים) והמפגל (כהן ששחט קרבן במחשבה לשם קרבן אחר).
* רבי חייא ורבי אושעיא נקטו בלשון "אבות נזיקין" כי רצו ללמד שבכולם הדין כמו ה-4 אבות (שבמשנה) שאם בא המזיק לשלם קרקע צריך לשלם דווקא מהעידית.

דף ה עמוד ב
* לדעת רבא לא היה צורך בתורה לכתוב את כל 4 אבות הנזיקין ודי היה בבור ובאחד מהם ומהם היה ניתן ללמוד את השאר, אלא שהתורה כתבה את כולם כדי ללמוד מהן את ההלכות המיוחדות שבכל אב מאבות הנזיקין.
* לדעת רבי יהודה חייבים על נזקי בור בכלים ועל נזקי טמון באש, וחכמים חולקים.

דף ו עמוד א
* נחלקו האמוראים אלו אופני היזק נוספים בא הכלל המובא במשנה לרבות:
(1) אביי: אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו.
(2) רבא: "בור המתגלגל" ברגלי אדם וברגלי בהמה.
(3) רב אדא בר אהבה: האופנים בהם נתנו חכמים רשות לבני אדם להשליך נזקיהם לרשות הרבים, אך מכל מקום אם הזיקו חייבים לשלם.

דף ו עמוד ב
(4) רבינא: הכותל והאילן שנוטים ליפול לרה"ר ונתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל אך לא עשה זאת ונפלו לאחר הזמן שקצבו לו בית דין והזיקו חייב.
* התנא ששנה את המשנה הראשונה במסכת הוא תנא ירושלמי ושנה את דבריו בלשון קצרה.
* רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו אם המזיק את חבירו משלם לפי "מיטב שדהו" של הניזק או של המזיק.

דף ז עמוד א
* לדעת ר"ש בן מנסיא: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט - פטור, שור של הדיוט שנגח שור של הקדש - בין תם בין מועד משלם נזק שלם.
* מי שהיו לו בתים שדות וכרמים השוות יותר מ200 זוז (ולכן לא נחשב לעני) אך אינו מצליח למוכרן - מאכילין אותו מעשר עני עד שווי מחצית מקרקעותיו.

דף ז עמוד ב
* אביי הקשה לרבא (בעמוד א) שמצד אחד כתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" אך מצד שני הברייתא לומדת מהמילה "ישיב" שיכול לשלם אפילו סובין - ובגמרא מובאים 3 תירוצים (אחד בעמוד הקודם), ו2 התירוצים הראשונים נדחו.
* לדעת רבי אבא רבי עקיבא סובר שה"מיטב" שעל המזיק לשלם מרכושו, נמדד לפי רכושו ולא לפי המקובל בעולם.

דף ח עמוד א
* אדם החייב לשלם לניזק, לבעל חוב, ולכתובה, ויש לו קרקע זיבורית וקרקע בינונית: בברייתא אחת נאמר שלניזק ולבעל חוב ישלם מבינונית ולכתובה מזיבורית ובברייתא שניה נאמר שלבעל חוב ישלם מזיבורית - הגמרא מביאה 4 אפשרויות לתרץ סתירה זו.
* לדעת עולא מדין תורה בעל חוב גובה את חובו מקרקע זיבורית של החייב, אך חכמים תיקנו שיגבה את חובו מבינונית כדי שלא לנעול דלת בפני לוין.

דף ח עמוד ב
* תקנת חכמים שמעשי ידי האשה שייכים לבעלה היא לטובתה, כיון שבתמורה לכך בעלה חייב לפרנסה, ולכן יכולה לומר לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה".
* ראובן שמכר את כל שדותיו לשמעון, והלך שמעון ומכר את הבינונית ללוי - בעל חוב של ראובן יכול לגבות את חובו או משמעון או מלוי (כשאין לראובן ממון לפרוע את חובו).

דף ט עמוד א
* לדעת רב הונא ורב אסי המזיק יכול לתת לניזק או 'כסף' או 'מיטב', אך אם אין לו הרי שיכול לשלם לו אפילו סובין (ולא מטריחים אותו למכור את הסובין ולשלם לניזק את הכסף).
* האחים שחלקו בקרקע שירשו מאביהם ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן - רב סובר שבטלה החלוקה שלהם וחולקים מחדש בקרקע שנשארה, ושמואל סובר שהאח שנטלו ממנו הפסיד את חלקו, ורב אסי סובר שהאח שנטלו ממנו את חלקו נוטל מאחיו רבע מהסכום שנטלו ממנו (או בקרקע או במעות).

דף ט עמוד ב
* עבור 'הידור מצוה' יש להוסיף עד שליש במחיר המצוה.
* שור או בור שמסרן בעליהם לחרש שוטה וקטן לשמור עליהם והזיקו השור או הבור - חייב בעל השור או הבור לשלם, אך אם מסר להם אש והזיקה - פטור. (בגמרא מובאות 2 אפשרויות כיצד לבאר דין זה)

דף י עמוד א
* הברייתא בתחילת העמוד מפרטת את החומרות המיוחדות שיש בכל אחד מ'שור' 'בור' ו'אש' שאין בזולתו.
* לדעת רבי יהודה אדם חייב גם על נזקי כלים שנפלו בבור ונשברו (ולא רק על בעל חיים שנפל בבור).
* חפר בור ברשות הרבים בעומק 9 טפחים, ובא אחר וחפר טפח עשירי, ונפל שם שור וניזוק - האחרון חייב, ורבי סובר ששניהם חייבים (אך אם השור מת מודה רבי שרק האחרון חייב).

דף י עמוד ב
* הכוהו 10 בני אדם ב10 מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה ומת - כולן פטורין, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו.
* אם הסריחה הנבילה ופחתו דמיה משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין, ההפסד הוא של הניזק (ובגמרא מובאים 3 מקורות לדין זה).

דף יא עמוד א
* לדעת "אחרים" על בעל הבור, שהשור נפל לתוכו ומת, מוטל הטורח להעלות את השור מבורו (בנוסף לתשלום הנזק).
* הגמרא הכריעה להלכה שאדם שגנב/גזל חפץ, והחפץ ניזוק ונפחת ערכו - אין שמין כמה החפץ שוה עתה וישלים לבעליו את השאר (כפי שעושים בדינו של המזיק והשואל), אלא עליו לשלם דמי חפץ שלם והשברים נשארים אצלו.

דף יא עמוד ב
* בעמוד הקודם מובאות 2 מימרות של עולא בשם רבי אלעזר, ובעמוד זה עוד 5 מימרות.
* בכור אדם שנהרג (וכל שכן אם מת באופן טבעי) בתוך 30 יום ללידתו, אין צריך לפדותו.
* שומר שמסר (את החפץ שקיבל לשמור) לשומר (אחר) והחפץ איננו - נחלקו האמוראים אם חייב השומר הראשון.

דף יב עמוד א
* אם מת הלוה ובא המלוה לגבות חובו מהיתומים - לדעת כמה אמוראים רשאי המלוה לגבות את חובו גם מעבדים כנענים שירשו היתומים מאביהם, אך רב נחמן חולק.
* יש 2 לישנות בגמרא (בדעת רב איקא בריה דרב אידי) החלוקות האם דין עבדים כדין קרקעות או כדין מטלטלים.

דף יב עמוד ב
* המזיק נכסי הקדש שאין בהם מעילה - חייב, וכדעת רבי יוסי הגלילי (- כך מבינה הגמרא את דברי המשנה).
* המקדש אשה בחלק שקיבל בקרבן - אינה מקודשת (גם לדעת רבי יוסי הגלילי, כי זה לא נחשב לממונו).
* בזמן הזה כהן יכול לקדש אשה בבכור בהמה טהורה תם חי (כי זה נחשב לממונו).

דף יג עמוד א
* לדעת רבא כוונת המשנה (ט:) שחייבים על היזק 'נכסים שאין בהם מעילה' - היינו 'נכסים שאין בהם דין מעילה' (='נכסי הדיוט') (וממילא המשנה היא כדעת חכמים, ולא כפי שהעמידה הגמרא את המשנה בעמוד הקודם כרבי יוסי הגלילי).
* שור תם שהוקדש לשלמים והזיק - גובה הניזק חצי נזק מבשר הקרבן לאחר ההקרבה אבל אינו גובה מהאימורים.

דף יג עמוד ב
* במשנה (ט:) נאמר שחיוב על נזק הוא רק ב"נכסים מיוחדים", והגמרא אצלנו מביאה 3 פירושים לבאר מה הם "נכסים מיוחדים" (כשיש ספק מי הוא הבעלים של השור המזיק / פרט לנכסי הפקר / פרט לנגח ואח"כ הקדיש/הפקיר).
* שורו של שותף אחד שהזיק את נכסי השותף השני בחצרם המשותפת - נחלקו האמוראים אם חייב המזיק על נזקי שן ורגל (ועל קרן לדעת כולם חייב).

דף יד עמוד א
* חצר המיועדת להכנסת פירות אך לא לשוורים - והכניס אחד השותפים את שורו לחצר והזיקה לפירות שותפו ב'שן' או 'רגל', חייב (לדעת הברייתא של רב יוסף).
* ברישא של הברייתא מובאת דעתו של ר' שמעון בן אלעזר הסובר כרבי טרפון שבהיזק של קרן תמה בחצר הניזק משלמים נזק שלם, ונחלקו האמוראים כיצד לבאר את הסיפא של הברייתא ממנה משתמע כדעת חכמים החולקים על רבי טרפון.

דף יד עמוד ב
* יתומים המשלמים את נזקי אביהם - בית-דין גובים מהם רק מקרקעות שירשו מאביהם ולא ממטלטלים, אך אם הניזק תפס מטלטלים מהמזיק בעודו בחיים ואח"כ מת - גובים מהמטלטלים שתפס.
* בית-דין מומחים דנים דיני קנסות ולא בית-דין הדיוטות.