דף כח עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה ארבע קושיות מברייתות על הסובר שאדם לא רשאי לעשות דין לעצמו שלא במקום הפסד, ומתרצת. * הגמרא מקשה ארבע קושיות ממשניות וברייתות על הטענה שאדם רשאי לעשות דין לעצמו במקום הפסד, ומתרצת. (ע"פ רש"י) * דרך שכבר הורגלו בני רשות הרבים בהליכתו, אסור לקלקלו וליטלו מהם. * המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו - חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, ופטור מן המעשר. דף כח עמוד ב * רב ושמואל נחלקו על איזה נזק מחייבת המשנה את המניח תקלה ברשות הרבים ולא הפקירה - לדעת רב חייב על נזקי כלים ופטור על נזקי אדם, ולדעת שמואל להיפך. * בברייתא נאמר שאם הניח אדם את אבנו ברשות הרבים ובא אדם אחר עם צלוחית ביד ונתקל ונשברה צלוחיתו, חייב המניח בתשלומי נזק הצלוחית - לדעת רב מדובר שלא הפקיר את האבן ולדעת שמואל דין זה הוא לשיטת רבי יהודה. * נחלקו הלישנות בדעת רבי אלעזר אם דין הברייתא אמור גם כאשר בא אדם ונתקל בקרקע (ולא באבן) ונשוף הכלי באבן.
דף כט עמוד א * לדעת אביי (וכך סובר גם רבי אלעזר) - רבי מאיר ורבי יהודה במשנה נחלקו בשני עניינים: (1) באופן שהזיק הכד בשעת נפילתו: נחלקו האם "נתקל - פושע הוא" או לא (אדם המהלך בדרך ונתקל ונפל הכד מידו והזיק, האם נחשב לפושע או לא). (2) באופן שנשבר הכד ברשות הרבים, ולא סילק בעל הכד את השברים, והוזק בהם אדם לאחר מכן: נחלקו האם "המפקיר נזקיו - חייב" או לא (המפקיר את נזקיו ברשות הרבים והזיקו, האם חייב באחריותם או לא). דף כט עמוד ב * רבי יוחנן סובר שלדעת חכמים "מפקיר נזקיו" פטור רק כשתחילתו באונס. * המפקיר נזקיו ברשות הרבים (לאחר שהניחם שם בפשיעה ולא באונס) - לדעת רבי יוחנן חייב בתשלום נזקי תקלתו, ולדעת רבי אלעזר פטור. * לדעת רבי ישמעאל: שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאם הכתוב כאילו הם ברשותו (להתחייב עליהם) - בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה.
דף ל עמוד א * השופך מים ברשות הרבים (ואפילו בחורף, שיש לו רשות לכך) וטינפו בגדי חברו - חייב, ואם לא נבלעו המים בקרקע אלא נעשו רפש והוזק מהם חברו - חייב. * אדם המצניע קוץ/זכוכית שלו בכותל חברו, ובא חברו וסתר את הכותל והזיק הקוץ/הזכוכית: בכותל רעוע - חייב המצניע, בכותל בריא - חייב בעל הכותל. * הרוצה להיות חסיד - עליו לקיים דברי נזיקין / אבות / ברכות. * במשנה נאמר "המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו", והגמרא מבררת אם המשנה מסתדרת עם דעת רבי יהודה. * בשעת הוצאת זבלים, אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלושים יום, כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ (שלא יקפידו על כך). דף ל עמוד ב * במשנה בעמוד א מובא שהמוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים קנסוהו חכמים והפקירו ממונו - ונחלקו האמוראים בעמוד זה: לדעת זעירי קנסו אותו רק על השבח שהשביח תבנו וקשו ולדעת רב גם על הקרן. * הגמרא מנסה פעמיים לתלות את מחלוקת רב וזעירי במחלוקת תנאים אך דוחה אפשרות זו (אך לגבי הניסיון השני מסקנת הגמרא שלדעת זעירי זו כן מחלוקת תנאים).
דף לא עמוד א * המשנה עוסקת באדם הניזוק על ידי שנתקל בגופו של חבירו (לעומת המשניות הקודמות בפרק שעסקו בדיני אדם הניזוק על ידי שנתקל בממון חבירו). * לדעת רבי יוחנן: אם נפל ולא היה לו שהות כדי לעמוד, ונתקל בו מישהו וניזוק - פטור מתשלום הנזק, ואין לחייבו על שלא הזהיר את ההולך אחריו שלא יתקל בו, כיון שטרוד הוא בנפילתו, אך רב נחמן בר יצחק חולק ומחייב כיון שסובר שהיה יכול להזהירו. דף לא עמוד ב * למסקנה: רבא סובר שהראשון שנתקל ונפל חייב על נזקים שנעשו על ידי גופו או ממונו לאדם שני, והשני שנתקל בו חייב על נזקים שנעשו על ידי גופו לאדם שלישי אך לא על נזקים שנעשו על ידי ממונו. * היו מהלכים זה אחר זה ופגעו זה בזה - במשנה נאמר שחובת שמירת המרחק היא על ההולך השני ולא על הראשון.
דף לב עמוד א * לדעת רבא: המזיק את אשתו בתשמיש המטה - חייב בתשלומי נזקיה. * שתי פרות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת: בעטה מהלכת ברבוצה - פטורה, בעטה רבוצה במהלכת - חייבת. (הגמרא מנסה פעמיים להביא סיוע מהמשנה לדין זה, ודוחה נסיונות אלו). * אחד רץ ואחד מהלך ברשות הרבים, והזיקו זה את זה - רבי יוחנן פסק כאיסי בן יהודה שהרץ חייב, אך אם זה היה בערב שבת בין השמשות פטור. דף לב עמוד ב * רבי ינאי היה מתעטף בבגדים נאים בערב שבת ועומד ואומר "בואי כלה בואי כלה". * אדם הנמצא ברשות אחת ומזיק ברשות אחרת - חייב. * הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור, ואם נכנס ברשות חייב (חייב בתשלומי נזק צער רפוי ושבת, ויש שתי לישנות בגמרא [בסוף העמוד] אם חייב גם גלות).
דף לג עמוד א * שור תם שנגח אדם - לדעת חכמים משלם חצי נזק ולדעת רבי עקיבא משלם נזק שלם (מגופו ולא מן העליה). (ובברייתא מובא המקור לדעתם). * שור תם שנגח - לדעת רבי ישמעאל "יושם השור" (בית דין שמים את שוויו של השור המזיק כדי לברר כמה על בעליו לשלם - "בעל חוב הוא"), ולדעת רבי עקיבא "הוחלט השור" (רשאי בעליו של השור הניזק ליטול לעצמו את השור המזיק אם שוה עד מחצית הנזק, ואם שוה יותר מכך נעשה שותף בשור יחד עם בעליו וגובה חצי נזקו - "שותפי נינהו"). דף לג עמוד ב * לדעת רבי ישמעאל: אם המזיק מכר את שורו - מכור וחוזר הניזק וגובהו מן הלוקח. * עשה עבדו אפותיקי ומכרו לאחר - בעל חוב גובה הימנו (כי יש 'קול' לאפותיקי זה), עשה שורו אפותיקי ומכרו לאחר - אין בעל חוב גובה הימנו. * אם המזיק הקדיש את שורו שנגח - ההקדש חל (ונותן דבר מועט בפדיונו). * הניזק יכול לגבות את נזקו משור המזיק גם אם שחטו המזיק (וגובה מבשרו). (אך מה שנפחתו דמיו בשחיטתו אין המזיק משלם). * המזיק שעבודו של חברו - פטור; השורף שטרותיו של חברו - פטור.
דף לד עמוד א * הגמרא מביאה ומבארת ברייתא העוסקת במקרים בהם שור המזיק או הניזק השביח או הכחיש לאחר הנגיחה. * לדעת רבא (ואביי דוחה דעתו): רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו האם הניזק מפסיד ולא משלמים לו את "פחת נבילה" (מה שנפחת משווי הנבילה משעת הנגיחה עד העמדה בדין) או שגם הבעלים של שור תם המזיק מפסיד חצי מכך. דף לד עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו האם הניזק זכאי לבדו ב"שבח נבילה" (מה שהשביחה הנבילה משעת הנגיחה עד העמדה בדין) או שגם המזיק זכאי בכך ומתחלקים הם בשווה. * המשנה מונה ארבעה הבדלים בין שור שהזיק לבין אדם שהזיק. * לדעת רבי אבהו: כל המקלקלים בשבת (שעשו מלאכה בדרך קלקול) פטורים חוץ מחובל ומבעיר, ורבי יוחנן חולק ופוטר את כולם.
דף לה עמוד א * הגמרא מביאה שני תירוצים ליישוב הקושיה מהמשנה (שבעמוד הקודם) על דברי רבי יוחנן (שבעמוד הקודם). * הגמרא מספרת על השור שהיה בביתו של רב פפא שידע להכין רפואה לעצמו כשכאבו לו השיניים. * נתכוון להזיק - חייב בתשלומי בושת אע"פ שלא נתכוון לבייש. * 'מכה אדם ומכה בהמה' - מכה בהמה חייב תמיד לשלם ממון, ומכה אדם תמיד פטור מלשלם ממון (גם אם לא מתחייב מיתה). דף לה עמוד ב * ממון המוטל בספק - לדעת סומכוס: חולקין, אך לדעת חכמים (=שבמשנה שבדף זה): המוציא מחברו עליו הראיה. * לדעת רבי חייא בר אבא, סומכוס סובר כך גם במקרה שטענת התובע היא טענת 'ברי' וטענת הנתבע היא טענת 'ברי', אך רב פפא סובר שסומכוס סובר כך רק כאשר טענת הנתבע היא טענת 'שמא' (אך אם הנתבע גם טוען טענת 'ברי' אז המוציא מחברו עליו הראיה). * לדעת רבה בר נתן: טענו חטין והודה לו בשעורין - פטור לגמרי.
דף לו עמוד א * לא ניתן להוכיח מהמשנה שבדף הקודם, שבמקרה של שני שוורים תמים השייכים לאדם אחד, שהזיק אחד מהם ולא ידוע מי הוא, שהניזק יוכל לגבות ממי שירצה מבין שניהם (ואם אבד אחד מהם הרי שיגבה מהשני). * המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בשור תם שנגח בהמות אחדות בעודו תם, כיצד משלם. דף לו עמוד ב * הגמרא מעמידה את הרישא של המשנה (שבעמוד א) כרבי ישמעאל (שבעל השור הניזק נחשב לבעל חוב של המזיק) ואת הסיפא כרבי עקיבא (שבעל השור הניזק נחשב לשותף בשור המזיק). * במשנה בדף צ נאמר ש"התוקע לחברו (רש"י: מכהו כנגד אזנו) - נותן לו סלע", ומסקנת הגמרא בעמוד זה היא שמדובר על 'סלע מדינה' ולא 'סלע צורי'. * כל כסף האמור בתורה - כסף צורי, ושל דבריהם - כסף מדינה.
דף לז עמוד א * יתומים לא צריכים לכתוב פרוזבול (כי על בית דין מוטל לדאוג להם, ולכן השטרות שלהם נחשבים כמסורים כבר לבית דין ולא חלה עליהם שמיטת כספים). * לדעת רב זביד: שור שמועד למין אחד, הרי שהוא נחשב כמועד לכל המינים, אך רב פפא חולק, והגמרא מוכיחה מהמשנה כדעת רב זביד. * ראה שור ונגח אותו, ואח"כ ראה שור ולא נגח אותו, וחוזר חלילה שלוש פעמים - נעשה מועד לסירוגין לשוורים. דף לז עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) דנה במקרים שונים בהם יש ספק לאיזה דבר השור נהיה מועד. * שור ששמע קול שופר ונגח, ושוב שמע קול שופר ונגח, ושוב שמע קול שופר ונגח - נעשה מועד לשופרות, ובכל פעם שיגח לאחר שישמע קול שופר משלם נזק שלם. * שור של הקדש שנגח שור של הדיוט - פטור, ושור של הדיוט שנגח שור של הקדש: לדעת המשנה פטור, ולדעת ר"ש בן מנסיא חייב נזק שלם (בין תם בין מועד). (והגמרא מבררת את טעמו).
דף לח עמוד א * הגמרא מבררת מדוע שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור. * ראה הקב"ה שבע מצוות שנצטוו עליהן בני נח ולא קיימום - עמד והתיר ממונם לישראל / עמד והגלה אותם מעל אדמתם / גזר שאין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. * אפילו נוכרי ועוסק בתורה - הרי הוא ככהן גדול. * גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. * עולא טוען שניחום האבלים של הבבליים הוא גידוף כלפי מעלה. דף לח עמוד ב * אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה. * לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה (בבנות לוט) קדמתה ארבעה דורות לישראל (עובד, ישי, דוד ושלמה). * שור של ישראל שנגח שור של כותי - פטור, ושל כותי שנגח שור של ישראל - תם משלם חצי נזק (ולדעת רבי מאיר: נזק שלם [והגמרא מבררת את טעמו]) ומועד משלם נזק שלם. * לדעת רבי מאיר: כותים גרי אמת.
דף לט עמוד א * שור האצטדין שנגח אדם - אינו חייב מיתה, שנאמר "כי יגח" (מעצמו) ולא שיגיחוהו אחרים. * שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח - אם הוחזק שור זה נגחן, מעמידים לו אפוטרופוס ואחרי שהעידו על השור בפני האפוטרופוס שנגח שלוש פעמים דינו כמועד, ונחלקו האמוראים אם גובים את הנזק מעליית יתומים או מעליית אפוטרופוס. * לדעת רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומין אלא אם כן ריבית אוכלת בהן. * רבי יוסי בר חנינא היה דיין ויורד לעומק הדין. דף לט עמוד ב * נחלקו התנאים אם מעמידים אפוטרופוס כדי לגבות משור תם מגופו או לא. * שור שנעשה מועד בפני האפוטרופוס וחזר לבעליו - נחלקו התנאים אם מעתה והלאה נחשב לשור תם (כי "רשות משנה") או לשור מועד. * נחלקו האמוראים באופן ביאור הברייתא: "שור של חרש שוטה וקטן שנגח ר' יהודה מחייב ור' יעקב אומר חצי נזק הוא דמשלם".
