דף יח עמוד א * ספקו של רבא מהעמוד הקודם, האם יש לדון לפי תחילת המעשה או לפי סופו (כאשר בהמה דרסה על כלי ולא שברתו, ונתגלגל הכלי למקום אחר ונשבר שם - האם חייב מדין 'רגל' או מדין 'צרורות'), לא נפשט. * רבא מסתפק כיצד משלמים את החצי נזק עבור נזקי צרורות - האם מגופו של בעל החיים המזיק (כדין שור תם) או שחייב לשלם את החצי נזק מעלייה (מביתו) (כדין שאר המזיקים). דף יח עמוד ב * רבא מסתפק (בדעת חכמים החולקים על סומכוס) אם יש דין 'העדאה' לצרורות (וישלם נזק שלם) או לא (ואף אם התיזה הבהמה צרורות והזיקה שלוש פעמים אינה משלמת אלא חצי נזק). * הגמרא מנסה שלוש פעמים להוכיח שיש מחלוקת בכך (בספקו של רבא), אך דוחה נסיונות אלו.
דף יט עמוד א * רב אשי מסתפק (בדעת חכמים) מה יהא הדין כאשר התיזה הבהמה צרורות בשינוי, האם גם באופן זה ישלם חצי נזק או שישלם רביע נזק. * רב אשי מסתפק מה הדין ב"כח כחו" לדעת סומכוס (המחייב נזק שלם בצרורות), האם גם באופן זה ישלם נזק שלם או שישלם חצי נזק. * התיזה הבהמה צרורות ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד (שניתזו הצרורות עד לרשות הניזק ושברו כלים שהיו שם) - חייב, ואין לפטור את בעל הבהמה אלא באופן שהיה הנזק ברשות הרבים (כדין נזקי רגל). דף יט עמוד ב * בהמה שכשכשה בזנבה ברשות הרבים ושיברה את הכלים - דרכה בכך ולכן זה נחשב לתולדת 'רגל' ופטורה ברשות הרבים, אך אם כשכשה באופן מרובה מהרגיל יש ספק אולי זה משונה ונחשב לתולדת 'קרן' וחייב ברשות הרבים. * אדם שקשר חבל בתרנגול, והתרנגול גררו למקום אחר והזיק - חייב (משום "בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה"). * כל דבר שאין דרך בעל חיים לאוכלו באופן רגיל אך בשעת הדחק כשאין לו דבר מאכל אחר דרכו כן לאכלו - הרי שאפילו כשאכלו שלא בשעת הדחק חייב בעליו נזק שלם מדין 'שן'.
דף כ עמוד א * בהמה שעמדה ברשות הרבים ופשטה את צוארה ואכלה דבר מאכל שהיה מונח על גבי חברתה - חייבת בנזק שלם כדין 'שן' ברשות הניזק. * רבי זירא מסתפק מה הדין ב"מתגלגל". * בהמה האוכלת כסות או כלים ברשות הרבים - לדעת רב פטורה (כי אין דרך אדם להניח זאת ברשות הרבים), אך לדעת שמואל חייבת (כי חיובה הוא מתורת קרן, וקרן חייבת אף ברשות הרבים). * 'שן' פטורה ברשות הרבים, אך משלם מה שנהנית - לדעת רבה משלם דמי קש ותבן שהיה צריך להאכילה, ולדעת רבא משלם דמי שעורים בזול. דף כ עמוד ב * העמוד כולו עוסק בדין "זה נהנה וזה לא חסר". הגמרא מביאה חמישה ניסיונות להוכיח ממשניות אם פטור או חייב. * זה נהנה וזה לא חסר - לדעת רבי אמי פטור מלשלם, רבי חייא בר אבא מסתפק בדבר, ובדעת רבי יוחנן נחלקו האמוראים מה דעתו.
דף כא עמוד א * הדר בחצר חברו (שלא עומדת להשכרה) שלא מדעתו אין צריך לשלם לו - לדעת רב: בגלל שמהנה את הבעלים שעל ידו לא נחרב הבית על ידי שד שמכתת שער בית שומם, ולדעת רב יוסף: בגלל שמהנה את הבעלים בכך שבית שדרים בתוכו רואים הדיירים מה צריך תיקון ומתקנים. * בהמה הנמצאת ברשות הרבים ומחזרת ראשה ואוכלת מצידי הרחבה - לפי שתי הלישנות הראשונות נחלקו רב ושמואל האם חייב או פטור, ולפי הלישנא השלישית כולם מודים שחייב. דף כא עמוד ב * בהמה הנמצאת ברשות הרבים ומחזרת ראשה ואוכלת מצידי הרחבה - הגמרא דוחה את ההכרח שנחלקו התנאים אם חייב או פטור. * לא ניתן להוכיח מהמשנה שסוברת ש"תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור".
דף כב עמוד א * מאיזה טעם יש לחייב אדם על נזקי אש? - לדעת רבי יוחנן: משום "חציו" (מדין אדם המזיק, כאדם הזורק חץ והזיקה), ולדעת ריש לקיש: משום "ממונו" (מדין ממונו המזיק, כמו שחייב על שורו או בורו שהזיקו). * הגמרא מבררת מדוע רבי יוחנן וריש לקיש חולקים זה על זה, ולאחר מכן מקשה ארבע קושיות (שתים בעמוד א ושתים בעמוד ב) ממשניות במסכת על ריש לקיש (ומתרצת). דף כב עמוד ב * אם נתחייב מיתה על הריגת עבד של אדם אחד - פטור מתשלום שנתחייב על שריפת גדי אפילו אם הוא של אדם אחר, אם ביצע זאת בו זמנית. * השולח שלהבת ביד חרש שוטה וקטן והלכו הם ושרפו ממון של אדם אחר - לדעת ריש לקיש חייב המשלח, ולדעת רבי יוחנן פטור המשלח. * הגמרא מביאה פסוק וברייתא שמהם יש להוכיח כשיטת רבי יוחנן שחיוב המבעיר אש הוא משום "חציו".
דף כג עמוד א * למסקנת הגמרא, רבי יוחנן מחייב על נזקי אש גם משום "חציו" (מדין אדם המזיק, כאדם הזורק חץ והזיקה) וגם משום "ממונו" (מדין ממונו המזיק, כמו שחייב על שורו או בורו שהזיקו). (ובגמרא וברש"י מבואר מה ה"איכא בינייהו" בינו לבין ריש לקיש). * מהמשנה ניתן להסיק שדרך הכלב לחתור דלתות ולהיכנס, ואין זה דבר משונה (ולפיכך יש לחייב את בעל הכלב שחפר ברגליו ופתח את הדלת ונטל את הגחלת - בנזק שלם כדין נזקי שן ורגל ולא בחצי נזק כדין נזקי קרן). דף כג עמוד ב * מהמשנה ניתן להסיק שפיה של פרה האוכלת בחצר הניזק נידון כרשות הניזק ולא כרשות בעליה (ולכן חייב על אכילתה מדין "שן"). * לענין חיוב מיתה חייב השור אף אם הרג ברשות המזיק. * השור נעשה מועד אם נגח שלוש נגיחות בשלושה ימים לדעת רבי יהודה, ולדעת רבי מאיר אף אם נגח שלוש נגיחות ביום אחד. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף כד עמוד א * איש נטמא בטומאת זב אם ראה שלוש ראיות (ביום אחד או אף בשלושה ימים בזה אחר זה), ואשה נטמאת בטומאת זבה אם ראתה שלוש ראיות בשלושה ימים. * רב אדא בר אהבה פוסק כרבי יוסי ששור נעשה מועד דוקא אם העידו בו על שלוש נגיחות בשלושה ימים, ושור מועד חוזר להיות תם אם התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח. * אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין. דף כד עמוד ב * למסקנת הגמרא, שלושת הימים הנדרשים כדי ששור ייעשה מועד - הצורך בהם הוא כדי לעשות את השור למועד ולא כדי לעשות את בעל השור מועד (ולכן אם באו שלוש כתות עדים ביום אחד והעידו על שלוש נגיחות שנגח השור בשלושה ימים - השור נעשה מועד). * המגרה את כלבו של חברו באדם אחר והזיקו - פטור מתשלומים (כי גרמא בניזקין פטור), והגמרא מסתפקת אם בעל הכלב חייב. * כל המשנה (העושה דבר שאין לו רשות לעשותו) ומתוך כך בא אחר ושינה בו (שהזיקו) - פטור (אף שגם הוא עשה שלא ברשות).
דף כה עמוד א * "קרן" ברשות הניזק - לדעת רבי טרפון משלם נזק שלם ולדעת חכמים חצי נזק. * "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" - לדעת חכמים תמיד דורשים כך, אך לדעת רבי טרפון דורשים כך רק אם הקל וחומר לא נפרך אם נאמר "דיו". * לדעת רבי אליעזר: שכבת זרע של זב מטמא במגע ואין מטמא במשא, לדעת רבי יהושע: אף מטמא במשא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה. דף כה עמוד ב * לדעת התנא של מסכת כלים שכבת זרע של זב (כמו גם זובו ורוקו ומימי רגליו) מטמא במשא (מעיקר הדין). * למסקנת הגמרא לא מצינו תנא שאינו דורש "דיו" כלל. (חכמים תמיד דורשים "דיו" ורבי טרפון דורש "דיו" רק כאשר לא נפרך בכך הקל וחומר, ולא מצינו תנא הסובר שלא דורשים "דיו" גם אם לא נפרך בכך הקל וחומר). * מפץ (מחצלת העשויה מקנים וראויה לשכיבה) נטמא במת (רש"י: באהל המת) (ובגמרא מובא באריכות המקור לדין זה). * כל טמאות שאתם מטמאין במת לא יהו פחותין משבעה ימים. * הגמרא מביאה את המקור לכך שעל נזקי שן ורגל לא חייבים כלל ברשות הרבים (למרות שהיה אפשר ללמוד בקל וחומר מקרן שכן).
דף כו עמוד א * הגמרא מביאה את המקורות לדינים הבאים: שן ורגל פטורה ברשות הרבים, שן ורגל חייבת ברשות הניזק נזק שלם, קרן חייבת ברשות הרבים, אדם פטור מכופר, שור פטור מארבעה דברים. * למסקנת הגמרא: 'רגל' שדרסה כדרכה בחצר הניזק והרגה חייבת בתשלומי כופר (כמו 'קרן'). * אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן. * סימא את עין חברו בשוגג - חייב רק בתשלומי נזק, אך לא בתשלומי צער ריפוי שבת ובושת (שעליהם מתחייב רק במזיד או בקרוב למזיד). דף כו עמוד ב * רבה מביא ארבע דוגמאות למקרים בהם הזיק בשוגג, ולכן חייב רק על תשלומי הנזק ופטור מתשלומי צער ריפוי שבת ובושת (וכן מפרט את הדינים במקרים אלו לגבי שבת גלות ועבד). * זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל תוך כדי נפילתו - פטור (מכיוון שהכלי כבר נחשב למעשה לשבור). * זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו בזמן הזריקה כרים או כסתות ובא אחר (או הוא) וסלקן ומחמת כן נשברו הכלים - פטור (כי זה גרמא).
דף כז עמוד א * הגמרא מביאה מימרות נוספות של רבה. * על חיוב תשלומי בושת חייב כאשר נתכוין להזיק ואע"פ שלא נתכוין לבייש. * המניח גחלת על לבו של חברו ומת חברו (אך היה יכול לסלק את הגחלת) - פטור, ואם הניח את הגחלת על בגדו של חברו ונשרף הבגד - חייב. * פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק ברובו בענייני נזקים הבאים על ידי אדם. * המשנה הראשונה עוסקת באדם המניח את כליו ברשות הרבים ובא אחר והזיקם או הוזק בהם. דף כז עמוד ב * לגבי ספק המתעורר בדיני ממונות אין הולכים לפי מנהג רוב בני אדם. * הגמרא מקשה על האמור במשנה בתחילת הפרק ("המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור") מדוע פטור, ומביאה ארבעה תירוצים. * נחלקו האמוראים אם יש חיוב על אדם ההולך בדרך להיזהר בהליכתו (ולכן נחלקו במקרה שנתקל והזיק אם חייב או לא). * נחלקו האמוראים אם אדם רשאי לעשות דין לעצמו (בלי לתבוע את חברו לבית דין), אך במקום שיש הפסד (אם ימתין וילך לתובעו בבית דין) לדעת כולם רשאי.
דף כח עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה ארבע קושיות מברייתות על הסובר שאדם לא רשאי לעשות דין לעצמו שלא במקום הפסד, ומתרצת. * הגמרא מקשה ארבע קושיות ממשניות וברייתות על הטענה שאדם רשאי לעשות דין לעצמו במקום הפסד, ומתרצת. (ע"פ רש"י) * דרך שכבר הורגלו בני רשות הרבים בהליכתו, אסור לקלקלו וליטלו מהם. * המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו - חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, ופטור מן המעשר. דף כח עמוד ב * רב ושמואל נחלקו על איזה נזק מחייבת המשנה את המניח תקלה ברשות הרבים ולא הפקירה - לדעת רב חייב על נזקי כלים ופטור על נזקי אדם, ולדעת שמואל להיפך. * בברייתא נאמר שאם הניח אדם את אבנו ברשות הרבים ובא אדם אחר עם צלוחית ביד ונתקל ונשברה צלוחיתו, חייב המניח בתשלומי נזק הצלוחית - לדעת רב מדובר שלא הפקיר את האבן ולדעת שמואל דין זה הוא לשיטת רבי יהודה. * נחלקו הלישנות בדעת רבי אלעזר אם דין הברייתא אמור גם כאשר בא אדם ונתקל בקרקע (ולא באבן) ונשוף הכלי באבן.
דף כט עמוד א * לדעת אביי (וכך סובר גם רבי אלעזר) - רבי מאיר ורבי יהודה במשנה נחלקו בשני עניינים: (1) באופן שהזיק הכד בשעת נפילתו: נחלקו האם "נתקל - פושע הוא" או לא (אדם המהלך בדרך ונתקל ונפל הכד מידו והזיק, האם נחשב לפושע או לא). (2) באופן שנשבר הכד ברשות הרבים, ולא סילק בעל הכד את השברים, והוזק בהם אדם לאחר מכן: נחלקו האם "המפקיר נזקיו - חייב" או לא (המפקיר את נזקיו ברשות הרבים והזיקו, האם חייב באחריותם או לא). דף כט עמוד ב * רבי יוחנן סובר שלדעת חכמים "מפקיר נזקיו" פטור רק כשתחילתו באונס. * המפקיר נזקיו ברשות הרבים (לאחר שהניחם שם בפשיעה ולא באונס) - לדעת רבי יוחנן חייב בתשלום נזקי תקלתו, ולדעת רבי אלעזר פטור. * לדעת רבי ישמעאל: שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאם הכתוב כאילו הם ברשותו (להתחייב עליהם) - בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה.
