דף נב עמוד א
* בכל מחלוקות אביי ורבא הלכה כרבא, חוץ משישה מקרים (והסימן הוא: יע"ל קג"ם).
* רב למד מהמשנה (שבדף נ עמוד ב) שלוש הלכות: המקדש בפירות שביעית מקודשת, המקדש בגזל אינה מקודשת (ואפילו בדבר שגזל ממנה), אישה יכולה להיות שליחה של חברתה לקבל עבורה קידושין ואפילו אם מקבלת היא עבורה קידושין מבעלה שעל ידי שליחות זו ייעשו צרות זו לזו.

דף נב עמוד ב
* אם נשתדך עם האישה ולאחר מכן גזל ממנה חפץ וקידש אותה בחפץ זה - מקודשת (כי מחלה על הגזילה).
* לדעת רבי שמעון: "סתם גזילה יאוש בעלים הוי".
* "לא אמרו כלך אצל יפות אלא לעניין תרומה בלבד".
* כהן המקדש אישה בחלקו שניתן לו עם שאר הכוהנים בקורבנות - לא מקודשת לדעת רבי מאיר ורבי יוסי, אך רבי יהודה חולק.

דף נג עמוד א
* לדעת רבי יוחנן (ואביי מביא ברייתא כדעתו): רבי יהודה חזר בו וסובר שכהן המקדש אישה בחלקו שניתן לו עם שאר הכוהנים בקורבנות - לא מקודשת, אך רב חולק וסובר שרבי יהודה לא חזר בו.
* סתם ספרא (ברייתא המובאת בספרא ללא שם האומר) - רבי יהודה.
* המקור לדעת רבי מאיר, הסובר שמעשר שני הוא ממון גבוה, הוא מהפסוק "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קודש לה'".

דף נג עמוד ב
* לדעת רבי ירמיה (בביאור דעת רבי יוחנן): הטעם לכך שרבי מאיר סובר שהמקדש בשוגג בקדשי בדק הבית אינה מקודשת הוא בגלל שלשניהם לא נוח שהקדש יתחלל ויצא לחולין על ידם ונמצא שעברו על איסור מעילה.
* לדעת רבי מאיר: המקדש בשוגג בקדשי בדק הבית אינה מקודשת והמעות לא יצאו לחולין.
* לדעת רבי מאיר: קנה חפץ במעות הקדש בשוגג - לא קנה ולא יצאו מעות לחולין.

דף נד עמוד א
* לדעת רב: רבי מאיר סובר שהקדש מתחלל גם בשוגג, ומה שאמר רבי מאיר במשנה (בדף נב עמוד ב) שהמקדש בהקדש בשוגג אינה מקודשת כוונתו היא לבגדי כהונה שלא בלו (שכל זמן שראויים לעבודה אין מעילה בשגגתם). (והגמרא מקשה על כך שלוש קושיות, ומתרצת).
* לא ניתנה תורה למלאכי השרת.
* לדעת רבי מאיר/יהודה: אבני חומת ירושלים שנשרו - מועלים בהם (=אסור להנות מהם, ואם נהנה - מעל).

דף נד עמוד ב
* לדעת בר פדא: רבי מאיר סובר שהקדש לא מתחלל בשוגג, אלא אם כן כילה את ממון ההקדש.
* רב נחמן פוסק שהלכה כרבי מאיר במעשר שני שממון גבוה הוא ואם קידש בו אישה אינה מקודשת, והלכה כרבי יהודה בהקדש שאם קידש בו אישה בשוגג מקודשת.
* לדעת בית הלל: בכרם רבעי יש דין חומש וביעור ולא נוהג בו דין פרט ועוללות.

דף נה עמוד א
* במשנה במסכת שקלים נאמר שבהמה שנמצאה בדרך מירושלים עד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח, אם הבהמה שנמצאה היתה זכר הרי היא ספק עולה, ואם היא נקבה הרי היא ספק שלמים - וכל הדף עוסק בביאור משנה זו.
* לשיטת רבי מאיר: הקדש במזיד מתחלל, בשוגג אין מתחלל - אחד קודשי קודשים ואחד קודשים קלים.

דף נה עמוד ב
* "וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא (בדבר מסוים) בשביל שתזכה (בדבר אחר)?".
* קרבן אשם קרב כאשר הוא איל בן שתי שנים, למעט אשם מצורע ואשם נזיר שצריך להקריב כבש בן שנתו.
* לקורבן חטאת מקריבים כבשה בת שנתה.
* אין לוקחים בהמה במעות הקדושים בקדושת מעשר שני.

דף נו עמוד א
* הגמרא מקשה מדעת רבי יהודה שבמשנה על דעת רבי יהודה שבברייתא, ומתרצת.
* אין לוקחים בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מעשר שני אפילו בירושלים.
* המקדש במעות מעשר שני אישה 'חבירה' שיודעת שאין מעות מעשר שני מתחללות על ידי קידושיה - לא קנסו חכמים שהקידושין יתבטלו (ותעלה ותאכל בירושלים). (לדעת רבי יהודה).

דף נו עמוד ב
* "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" - לא העכבר הגונב את האוכל הוא הגנב אלא החור שבכותל שלתוכו הוא בורח וניצול מרודפיו הוא הגנב.
* המשנה מונה דברים שאסורים בהנאה ואין להם שווי ממוני (ערלה, כלאי הכרם, שור הנסקל, עגלה ערופה וכו') ולפיכך אם קידש בהם אינה מקודשת – והגמרא (בעמוד זה ובדף הבא) מבררת מה הן המקורות מן התורה שהדברים הללו אסורים בהנאה.

דף נז עמוד א
* "את ה' א-להיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים.
* ציפורי מצורע נאסרים בהנאה - לדעת רבי יוחנן: משעת שחיטה, ולדעת ריש לקיש: משעת לקיחה. (ואף התנאים נחלקו במחלוקת זו).
* עגלה ערופה נאסרת מהרגע שזקני העיר מורידים אותה לנחל איתן להיערף שם.
* הגמרא מביאה (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) שלושה מקורות לכך שהציפור המשולחת של המצורע לאחר ששלח אותה מותרת באכילה.

דף נז עמוד ב
* את ציפור המצורע המשולחת הכהן צריך לזרוק מתוך העיר אל מחוץ לחומה לכיוון השדה.
* פטר חמור לאחר עריפתו אסור בהנאה, ולפני עריפתו יש מחלוקת תנאים אם אסור בהנאה.
* נאמר בתורה שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו" ולומדים מכך שאסור באכילה ואסור בהנאה ואסור בבישול, אך לדעת רבי שמעון בן יהודה מותר בהנאה.

דף נח עמוד א
* לדעת רבי שמעון: השוחט חולין בעזרה ונמצאת טריפה - הבשר לא נאסר בהנאה, והמקדש בו אישה הקידושין חלים.
* כל איסורי הנאה - אם מכר אותם וקידש בדמיהם, מקודשת (כי הדמים לא נאסרים בהנאה), חוץ מעבודת כוכבים ושביעית (שבהם הדמים כן נאסרים בהנאה).
* לדעת עולא: "טובת הנאה" (=הזכות שיש לישראל במתנות כהונה לתת אותם לכהן שירצה) אינה נחשבת לממון לקדש בזה אישה.

דף נח עמוד ב
* הגמרא דוחה (בארבעה אופנים שונים) את האפשרות שהתנאים נחלקו אם "טובת הנאה" נחשבת לממון.
* הנוטל שכר לדון - דיניו בטלים, להעיד - עדותו בטלה, להזות ולקדש - מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה.
* המקדש בשכר הבאת אפר פרה אדומה ממקום למקום או בשכר מילוי המים - מקודשת.
* במשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מובא שהאומר לחברו צא וקדש לי אישה פלונית והלך וקדשה לעצמו - מקודשת לשני (אלא שנהג בו מנהג רמאות).

דף ס עמוד א
* הגמרא מקשה ממשנה במסכת גיטין על רבי יוחנן, הסובר שאם אמר לאישה "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלושים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלושים יום שמקודשת לכולם וצריכה גט מכולם, ומתרצת.
* נתן לאישה פרוטה ואמר לה "הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתיים זוז" ולאחר זמן מה נתן לה מאתיים זוז - נחלקו האמוראים אם מקודשת משעת נתינת הפרוטה או משעת נתינת המאתיים זוז.

דף ס עמוד ב
* אדם האומר שיחולו מעשיו על מנת שיתקיים תנאי מסוים - לדעת רב יהודה: רבי סובר שהרי הוא כאומר בפירוש שיחולו מעשיו מעכשיו וחכמים חולקים עליו, ולדעת רבי יוחנן: חכמים סוברים כמו רבי.
* "כח דהיתירא עדיף".
* האומר לאישה "הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי מאתיים זוז / על מנת שיש לי בית כור עפר" - אם לא ידוע בבירור שיש לו מקודשת מספק כיון שייתכן שיש לו.

דף סא עמוד א
* המקדש אישה על תנאי שיש לו קרקע בית כור, ויש בה נקעים עמוקים עשרה טפחים שאינם מלאים מים - הרי הם עולים לשיעור בית כור ומתקיים התנאי (כדין הקדש ולא כדין מכר).
* לדעת רבי מאיר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן (היינו: שלא כפל המתנה את שני הצדדים, שאם יתקיים התנאי יחול המעשה ואם לא יתקיים התנאי לא יחול המעשה) - אינו תנאי המועיל, ואף אם לא התקיים התנאי המעשה קיים.

דף סא עמוד ב
* הגמרא מקשה בעמוד זה ארבע קושיות מפסוקים על דעתו של רבי חנינא בן גמליאל (הסובר שלא צריך לכפול את התנאי, וחולק על רבי מאיר), ומתרצת.
* אחת הקושיות היא מדוע התורה, שכתבה ש"אם בחקתי תלכו" הרי שתתברכו בכל הברכות המנויות בפרשייה, כתבה גם ש"ואם בחקתי תמאסו" הרי שתתקללו בכל הקללות המנויות שם, והרי לשיטתו מכלל הן אתה שומע לאו.

דף סב עמוד א
* פת פורני (=פת גדולה) חריבה (=יבישה) במלח ובצלים - קשים לגוף כחרבות.
* הגמרא מקשה בעמוד זה שלוש קושיות מפסוקים (קושיה אחת על רבי מאיר הסובר שצריך לכפול את התנאי, ושתי קושיות על רבי חנינא בן גמליאל הסובר שלא צריך לכפול את התנאי), ומתרצת.
* לדעת רבי יוחנן: כל דבר שבידו של האדם לעשותו, אף אם עדיין לא נעשה, אינו נחשב למחוסר מעשה. (ולכן לדעתו אם אמר "פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים (או להיפך) לכשיתלשו" ונתלשו - התרומה חלה).

דף סב עמוד ב
* גוי הרוצה להתגייר צריך להתגייר בפני שלושה דיינים.
* הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה "הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרר אותך" - אינה מקודשת.
* הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה "הרי את מקודשת לי לאחר שאגרש אותך" - אינה מקודשת.
* רבי אושעיא מסתפק מה הדין במקרה שנותן שתי פרוטות לאשתו, באחת אמר לה "התקדשי לי היום" ובאחת אמר לה "התקדשי לי לאחר שאגרשיך".
* האומר לחברו "אם תלד אשתך בת הרי אותה בת מקודשת לי" - אם אשתו מעוברת הרי שדבריו קיימין (לדעת רבי חנינא).
* לדעת רבי אליעזר בן יעקב, רבי ורבי מאיר: אדם יכול להקדיש דבר שעדיין לא בא לעולם ואינו בידו לעשותו.

דף סג עמוד א
* האומר לאישה "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר / לאחר שתתגיירי / לאחר שימות בעלך" וכדומה - נחלקו התנאים אם מקודשת.
* האומר לאישה הרי את מקודשת לי בשכר זה שאדבר עליך לשלטון או שארכיבך על החמור (או כל פעולה אחרת) - לדעת התנא של הברייתא מקודשת (אם שווי הפעולה הוא פרוטה), אך לדעת התנא של המשנה אינה מקודשת.

דף סג עמוד ב
* כאשר במשנה מסוימת יש קושיה בין תחילת המשנה לסופה - רבי ינאי מעדיף להידחק ולבאר שהמשנה עוסקת בשני אופנים שונים מאשר לטעון שהמשנה מורכבת משתי דעות של תנאים.
* אבא שאמר "קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה" ובא אחד ואמר "אני קידשתיה" - לדעת רב: נאמן אותו אחד לתת לה גט ולהתירה להינשא לכל העולם אך לא נאמן לשאת אותה לאישה בעצמו, ולדעת רב אסי: נאמן אף לשאת אותה בעצמו.
* אבא שאמר "קדשתי את בתי" ועדי הקידושין לא לפנינו וזינתה – נחלקו רב ורב אסי אם סוקלים אותה כדין נערה המאורסה שזינתה.