דף מח עמוד א
* לדעת שמואל: המוכר שטר חוב לחברו, ולאחר המכירה מחל המוכר או יורשו על החוב - הרי זה מחול.
* לדעת רב: האומר לחברו "מנה לי בידך תנהו לפלוני" - אם אמר זאת כשעמדו שלושתם יחדיו, קנה.
* הגמרא מנסה פעמיים בעמוד זה [בנוסף לפעמיים בדף הקודם] לתלות את דינו של רב (הסובר שהמקדש במלוה אינה מקודשת) במחלוקת תנאים, אך דוחה זאת.
* לדעת ריש לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה - פסול.
* שטר אירוסין שכתבו לשמה ושלא מדעתה - נחלקו האמוראים אם פסול.

דף מח עמוד ב
* המקדש במלוה שיש לו עליה ובנוסף לכך נותן לה פרוטה - נחלקו התנאים אם מקודשת (כי דעתה על הפרוטה) או לא (כי דעתה על המלוה).
* אם אומר אדם לשליח לעשות עבורו דבר קל, ועשה השליח דבר קשה יותר - רבי שמעון ורשב"ג ורבי אלעזר סוברים שאין זה שינוי מדעת המשלח, שלא נתכוון המשלח אלא להראות לשליח מקום להקל בשליחותו.

דף מט עמוד א
* המקדש את האישה והטעה אותה בנוגע לייחוס שלו - לדברי הכל אינה מקודשת אף אם הטעה אותה לשבח (היינו, שהייחוס שלו טוב יותר ממה שחשבה).
* המתרגם פסוק כצורתו (כפי דברי המקרא בדיוק) - הרי זה בדאי (כי פעמים רבות אין כוונת הכתוב למשמעות הפשוטה של דברי המקרא), והמוסיף עליו - הרי זה מחרף ומגדף.
* המקדש אישה "על מנת שאני שונה" - לדעת חזקיה: כוונתו לשונה הלכות, לדעת רבי יוחנן: כוונתו לשונה מדרש תורה.

דף מט עמוד ב
* המקדש אישה "על מנת שאני תלמיד / חכם / גיבור / עשיר" – הגמרא מבארת כיצד בודקים את כוונתו.
* המקדש אישה "על מנת שאני צדיק" - אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו.
* המקדש אישה "על מנת שאני רשע" - אפילו צדיק גמור, מקודשת, שמא הרהר דבר עבודת כוכבים בדעתו.
* עשרה קבים חכמה ירדו לעולם - תשעה נטלה ארץ ישראל, ואחד כל העולם כולו.
* עשרה קבים יופי ירדו לעולם - תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו.
* סימן לגסות - עניות של תורה.
* עשרה קבים זנות ירדו לעולם - תשעה נטלה ערביא, ואחד כל העולם כולו.
* עשרה קבים שיחה ירדו לעולם - תשעה נטלו נשים, ואחד כל העולם כולו.

דף נ עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לדעת רבא (שבסוף העמוד הקודם) הסובר ש"דברים שבלב אינם דברים".
* "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".
* "מצוה לשמוע דברי חכמים".
* מי שמכר את נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל ולבסוף לא עלה - המכירה לא מתבטלת, אלא אם כן היה עיכוב מצד הדרך ואז יש מחלוקת (בדעת רב אשי) אם המכירה מתבטלת.
* בעמוד זה מובאת משנה השנויה גם במסכת גיטין ומשנה השנויה גם במסכת כתובות, והגמרא מבארת את פשר הכפילות.

דף נ עמוד ב
* למסקנת הגמרא: במקום שרוב האנשים נוהגים לקדש אישה ואחר כך לשלוח לה מתנות - אדם שנשתדך עם אישה ועדיין לא קידשה, ולאחר מכן שלח לה מתנות בפני עדים, יש לחשוש שכוונתו לקדשה במתנות אלו.
* במקום שמקדשים אישה ורק אחר כך כותבים כתובה, וראו כתובה של אישה - חוששים שהיא מקודשת. (אפילו אם אין הסופר מצוי בעיר תמיד).
* המקדש אישה ובתה או אישה ואחותה כאחת - אינן מקודשות (והטעם לדעת רבה הוא כי "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו").

דף נא עמוד א
* הגמרא מקשה על דעת רבה (הסובר ש"כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו"), ומתרצת.
* המפריש מעשר ראשון מפירותיו יותר משיעור עשירית - הפירות מותרים באכילה, אך המעשר עצמו מקולקל כי הפריש יותר מחיובו ואסורים הם לכל עד שיתוקנו.
* קידושין שאין מסורין לביאה (שאין סופם לבוא לידי ביאה, כגון המקדש אחת משתי אחיות ואינו מפרש איזו מהן קידש) - לדעת אביי: הקידושין חלים, ורבא חולק.

דף נא עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא) מקשה משישה מקורות שונים (חמש משניות וברייתא אחת) על שיטת רבא, ומתרצת את כל הקושיות חוץ מהקושיה האחרונה.
* שיטת רבי יוסי היא שאין אדם מכניס את עצמו לספק.

דף נב עמוד א
* בכל מחלוקות אביי ורבא הלכה כרבא, חוץ משישה מקרים (והסימן הוא: יע"ל קג"ם).
* רב למד מהמשנה (שבדף נ עמוד ב) שלוש הלכות: המקדש בפירות שביעית מקודשת, המקדש בגזל אינה מקודשת (ואפילו בדבר שגזל ממנה), אישה יכולה להיות שליחה של חברתה לקבל עבורה קידושין ואפילו אם מקבלת היא עבורה קידושין מבעלה שעל ידי שליחות זו ייעשו צרות זו לזו.

דף נב עמוד ב
* אם נשתדך עם האישה ולאחר מכן גזל ממנה חפץ וקידש אותה בחפץ זה - מקודשת (כי מחלה על הגזילה).
* לדעת רבי שמעון: "סתם גזילה יאוש בעלים הוי".
* "לא אמרו כלך אצל יפות אלא לעניין תרומה בלבד".
* כהן המקדש אישה בחלקו שניתן לו עם שאר הכוהנים בקורבנות - לא מקודשת לדעת רבי מאיר ורבי יוסי, אך רבי יהודה חולק.

דף נג עמוד א
* לדעת רבי יוחנן (ואביי מביא ברייתא כדעתו): רבי יהודה חזר בו וסובר שכהן המקדש אישה בחלקו שניתן לו עם שאר הכוהנים בקורבנות - לא מקודשת, אך רב חולק וסובר שרבי יהודה לא חזר בו.
* סתם ספרא (ברייתא המובאת בספרא ללא שם האומר) - רבי יהודה.
* המקור לדעת רבי מאיר, הסובר שמעשר שני הוא ממון גבוה, הוא מהפסוק "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קודש לה'".

דף נג עמוד ב
* לדעת רבי ירמיה (בביאור דעת רבי יוחנן): הטעם לכך שרבי מאיר סובר שהמקדש בשוגג בקדשי בדק הבית אינה מקודשת הוא בגלל שלשניהם לא נוח שהקדש יתחלל ויצא לחולין על ידם ונמצא שעברו על איסור מעילה.
* לדעת רבי מאיר: המקדש בשוגג בקדשי בדק הבית אינה מקודשת והמעות לא יצאו לחולין.
* לדעת רבי מאיר: קנה חפץ במעות הקדש בשוגג - לא קנה ולא יצאו מעות לחולין.

דף נד עמוד א
* לדעת רב: רבי מאיר סובר שהקדש מתחלל גם בשוגג, ומה שאמר רבי מאיר במשנה (בדף נב עמוד ב) שהמקדש בהקדש בשוגג אינה מקודשת כוונתו היא לבגדי כהונה שלא בלו (שכל זמן שראויים לעבודה אין מעילה בשגגתם). (והגמרא מקשה על כך שלוש קושיות, ומתרצת).
* לא ניתנה תורה למלאכי השרת.
* לדעת רבי מאיר/יהודה: אבני חומת ירושלים שנשרו - מועלים בהם (=אסור להנות מהם, ואם נהנה - מעל).

דף נד עמוד ב
* לדעת בר פדא: רבי מאיר סובר שהקדש לא מתחלל בשוגג, אלא אם כן כילה את ממון ההקדש.
* רב נחמן פוסק שהלכה כרבי מאיר במעשר שני שממון גבוה הוא ואם קידש בו אישה אינה מקודשת, והלכה כרבי יהודה בהקדש שאם קידש בו אישה בשוגג מקודשת.
* לדעת בית הלל: בכרם רבעי יש דין חומש וביעור ולא נוהג בו דין פרט ועוללות.

דף נה עמוד א
* במשנה במסכת שקלים נאמר שבהמה שנמצאה בדרך מירושלים עד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח, אם הבהמה שנמצאה היתה זכר הרי היא ספק עולה, ואם היא נקבה הרי היא ספק שלמים - וכל הדף עוסק בביאור משנה זו.
* לשיטת רבי מאיר: הקדש במזיד מתחלל, בשוגג אין מתחלל - אחד קודשי קודשים ואחד קודשים קלים.

דף נה עמוד ב
* "וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא (בדבר מסוים) בשביל שתזכה (בדבר אחר)?".
* קרבן אשם קרב כאשר הוא איל בן שתי שנים, למעט אשם מצורע ואשם נזיר שצריך להקריב כבש בן שנתו.
* לקורבן חטאת מקריבים כבשה בת שנתה.
* אין לוקחים בהמה במעות הקדושים בקדושת מעשר שני.

דף נו עמוד א
* הגמרא מקשה מדעת רבי יהודה שבמשנה על דעת רבי יהודה שבברייתא, ומתרצת.
* אין לוקחים בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מעשר שני אפילו בירושלים.
* המקדש במעות מעשר שני אישה 'חבירה' שיודעת שאין מעות מעשר שני מתחללות על ידי קידושיה - לא קנסו חכמים שהקידושין יתבטלו (ותעלה ותאכל בירושלים). (לדעת רבי יהודה).

דף נו עמוד ב
* "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" - לא העכבר הגונב את האוכל הוא הגנב אלא החור שבכותל שלתוכו הוא בורח וניצול מרודפיו הוא הגנב.
* המשנה מונה דברים שאסורים בהנאה ואין להם שווי ממוני (ערלה, כלאי הכרם, שור הנסקל, עגלה ערופה וכו') ולפיכך אם קידש בהם אינה מקודשת – והגמרא (בעמוד זה ובדף הבא) מבררת מה הן המקורות מן התורה שהדברים הללו אסורים בהנאה.

דף נז עמוד א
* "את ה' א-להיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים.
* ציפורי מצורע נאסרים בהנאה - לדעת רבי יוחנן: משעת שחיטה, ולדעת ריש לקיש: משעת לקיחה. (ואף התנאים נחלקו במחלוקת זו).
* עגלה ערופה נאסרת מהרגע שזקני העיר מורידים אותה לנחל איתן להיערף שם.
* הגמרא מביאה (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) שלושה מקורות לכך שהציפור המשולחת של המצורע לאחר ששלח אותה מותרת באכילה.

דף נז עמוד ב
* את ציפור המצורע המשולחת הכהן צריך לזרוק מתוך העיר אל מחוץ לחומה לכיוון השדה.
* פטר חמור לאחר עריפתו אסור בהנאה, ולפני עריפתו יש מחלוקת תנאים אם אסור בהנאה.
* נאמר בתורה שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו" ולומדים מכך שאסור באכילה ואסור בהנאה ואסור בבישול, אך לדעת רבי שמעון בן יהודה מותר בהנאה.

דף נח עמוד א
* לדעת רבי שמעון: השוחט חולין בעזרה ונמצאת טריפה - הבשר לא נאסר בהנאה, והמקדש בו אישה הקידושין חלים.
* כל איסורי הנאה - אם מכר אותם וקידש בדמיהם, מקודשת (כי הדמים לא נאסרים בהנאה), חוץ מעבודת כוכבים ושביעית (שבהם הדמים כן נאסרים בהנאה).
* לדעת עולא: "טובת הנאה" (=הזכות שיש לישראל במתנות כהונה לתת אותם לכהן שירצה) אינה נחשבת לממון לקדש בזה אישה.

דף נח עמוד ב
* הגמרא דוחה (בארבעה אופנים שונים) את האפשרות שהתנאים נחלקו אם "טובת הנאה" נחשבת לממון.
* הנוטל שכר לדון - דיניו בטלים, להעיד - עדותו בטלה, להזות ולקדש - מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה.
* המקדש בשכר הבאת אפר פרה אדומה ממקום למקום או בשכר מילוי המים - מקודשת.
* במשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מובא שהאומר לחברו צא וקדש לי אישה פלונית והלך וקדשה לעצמו - מקודשת לשני (אלא שנהג בו מנהג רמאות).