דף לט עמוד א * ישנה מחלוקת אמוראים אם דין ערלה נוהג בחוץ לארץ או לא. * לדעת רבי יוחנן: דין ערלה נוהג בחוץ לארץ מהלכה למשה מסיני, אך ההלכה קבעה שבמקרה של ספק אין דין ערלה נוהג בחוץ לארץ. * לדעת רבי יוחנן: לוקים על הרכבת אילן בחוץ לארץ. דף לט עמוד ב * כל העושה מצוה אחת (יתירה על זכויותיו) מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. * לדעת רבי יעקב: אין שכר על המצוות בעולם הזה. * מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה (למעט מחשבה של עבודה זרה). * שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן, אלא אם כן מצוי היזק. * אם בא דבר עבירה לידו וניצול הימנה - נותנים לו שכר כעושה מצוה.
דף מ עמוד א * כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו - עושין לו נס. * אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. * חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כמודה (=ככופר) בכל התורה כולה. * נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. * כל שלא חס על כבוד קונו (המסתכל בקשת / העובר עבירה בסתר על אף שיכול לכוף את יצרו) - ראוי לו שלא בא לעולם. * האמוראים נחלקו מהי כוונת המשנה במסכת אבות "אין מקיפין בחילול השם". דף מ עמוד ב * יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי - עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. * אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה והתחרט על כל הטובות שעשה - איבד את הראשונות, ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה - אין מזכירים לו שוב רשעו. * הקב"ה מביא יסורים על צדיקים בעולם הזה כדי שיירשו העולם הבא. * נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא אם מעשה גדול או תלמוד גדול, ולבסוף נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. * אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה. * האוכל בשוק - הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים: פסול לעדות.
דף מא עמוד א * כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ - דור הנאה ממנו. * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדיני שליחות בקידושין. * מצוה בו יותר מבשלוחו (ולכן עדיף לאישה להתקדש שלא באמצעות שליח / ולכן מסופר על אמוראים שהכינו בעצמם את צרכי השבת). * אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. * אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר "בפלוני אני רוצה". דף מא עמוד ב * הגמרא מבררת באריכות (מסוף העמוד הקודם ועד העמוד הבא) מנין לומדים דין שליחות. * לדעת רבי יהושע בן קרחה: המקור לכך שיש שליחות בקודשים (=שלוחו של אדם כמותו) הוא מהפסוק "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים". * המקור לכך שיש שליחות בדין תרומה הוא מ"בנין אב" מגירושין ומקודשים (שבהם יש לימוד מיוחד ששלוחו של אדם כמותו). * אין העבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה של אישה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין.
דף מב עמוד א * כל ישראל יכולים לצאת בקרבן פסח אחד (אע"פ שאין בו כזית לכל אחד, כי אכילת פסחים לא מעכבת אלא רק זריקת הדם). * יש מחלוקת אם ניתן לשחוט את קרבן הפסח עבור אדם יחיד (ללא חבורה). * יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידים להם אפוטרופוס ובוררים להם חלק יפה, וכאשר היתומים גדלו לדעת שמואל הם יכולים למחות ולבטל את החלוקה אך רב נחמן חולק. דף מב עמוד ב * האחים שחלקו הרי הן כלקוחות: פחות משתות - נקנה מקח, יתר על שתות - בטל מקח, שתות - קנה ומחזיר אונאה. * אחים שחילקו את נכסי אביהם על ידי שליח וטעה השליח ונתן לאחד יותר מאחיו - מה שעשה בטל אפילו אם הטעות בפחות משיעור שישית. * אין אונאה לקרקעות. * אין שליח לדבר עבירה, מכיון ש"דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים?". * בדין מעילה, ובדין שליחות יד בפיקדון - לדעת בית הלל יש שליח לדבר עבירה.
דף מג עמוד א * בדין טביחה ומכירה - יש שליח לדבר עבירה (אם שלח אדם שליח לטבוח או למכור את הגניבה שגנב הוא בעצמו, הגנב חייב ולא השליח). * האומר לשלוחו "צא הרוג את הנפש" - לדעת שמאי המשלח חייב (לאחד התירוצים בגמרא - חייב רק בדיני שמים). * אוריה החתי היה מורד במלכות. * הגמרא פוסקת להלכה ש"שליח נעשה עד" (אדם שנשלח לעשות דבר, יכול להעיד עליו לאחר זמן) בקידושין בגירושין ובדיני ממונות. דף מג עמוד ב * לדעת רב נחמן: המלוה את חברו בעדים - אין צריך לפורעו בעדים. * נערה המאורסה - לדעת רבי יהודה רק אביה יכול לקבל את גיטה, ולדעת חכמים גם היא יכולה. * נחלקו האמוראים (בדעת חכמים) אם נערה יכולה לקדש את עצמה או רק אביה יכול לקדש אותה (ולדעת רבי יהודה רק אביה יכול).
דף מד עמוד א * העושה מאמר ביבמתו (קידושי דרבנן של יבם ביבמתו) שלא מדעתה - לדעת רבי: קנה, ולדעת חכמים: לא קנה. (והגמרא מבררת את טעמיהם). * הגמרא מקשה על דעתו של ריש לקיש (הסובר שלדעת חכמים גם נערה יכולה לקדש את עצמה ולא רק אביה), ומתרצת. * מסופר בגמרא שחכמי בית המדרש הכריעו שהלכה כרבי יוחנן החולק על ריש לקיש (וסובר שלדעת חכמים נערה לא יכולה לקדש את עצמה אלא רק אבא שלה). דף מד עמוד ב * לדעת רב נחמן (בדעת חכמים): נערה לא יכולה לעשות שליח שיקבל את גיטה (כשאביה חי). * קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה - צריכה גט וצריכה מיאון (לדעת רב ושמואל, וקרנא חולק), ולדעת רב נחמן ועולא בלישנא הראשונה מדובר רק כאשר 'שידכו' לפני כן.
דף מה עמוד א * קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ומת בעלה ונפלה לפני אחיו ליבום - אם היבם עשה בה 'מאמר' צריכה גט וחליצה ומיאון, ואם לא עשה בה 'מאמר' ניתרת בחליצה בלבד. * אחות גרושה - אסורה מהתורה, אחות חלוצה - אסורה מדברי סופרים. דף מה עמוד ב * אין אדם מחציף את פניו באביו וממנה אותו לשליח לעשות ולפעול במקומו, ולכן אין לחשוש שמא קידש האב אישה לבנו בשליחות בנו. * נתקדשה (לכהן) לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת (ללא דעתו) - נחלקו האמוראים אם אוכלת בתרומה (כל עוד לא בא אביה ומחה), אך כולם מודים שאם מתה אינו יורשה. * נתקדשה (לכהן) לדעת אביה וניסת שלא לדעתו ואביה כאן - נחלקו האמוראים אם אוכלת בתרומה. * נתקדשה (לכהן) שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה ואביה כאן - נחלקו האמוראים אם אוכלת בתרומה.
דף מו עמוד א * קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה - אביה יכול לבטל את הקידושין, ונחלקו האמוראים אם גם היא יכולה לבטל את הקידושין לפני שישמע האב ויתרצה. * האומר לאישה "התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בתמרה זו" ונתן לה שתי תמרות - רק אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת, אך אם אמר לה "התקדשי לי בזו ובזו" - מקודשת אם שתיהן יחד שוות פרוטה (וחילוק זה הוא על פי דעת רבי שמעון). * האמוראים נחלקו על מה מוסב הדין האחרון שבמשנה. * רבא לומד מדברי רבי אמי שהמקדש במלוה אינה מקודשת ושהמקדש במלוה ופרוטה דעתה על הפרוטה. דף מו עמוד ב * המקדש אחותו (והרי אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו) - לדעת רב: כוונתו היתה לתת לה את המעות לפיקדון, ולדעת שמואל: כוונתו היתה לתת לה את המעות במתנה. * מי שמפריש הפרשת חלה מן הקמח (קודם שנעשה עיסה) - לא עשה כלום. * המפריש תרומה מפירות רעים על פירות יפים - תרומתו תרומה.
דף מז עמוד א * אם אמר לאישה "הרי את מקודשת לי באלו" ואחר כך נתן לה כמה תמרים - מקודשת אם יש בכולם שוה פרוטה, אפילו אם אוכלת את התמרים הראשונים קודם שקיבלה את התמר האחרון. * רב סובר שהמקדש במלוה אינה מקודשת (בגלל ש"מלוה להוצאה ניתנה"). * לדעת רבי אלעזר: האומר לאישה "התקדשי לי במנה" ונתן לה דינר - הרי זו מקודשת וישלים. * הגמרא דוחה את האפשרות שדברי רב הם מחלוקת תנאים, ולאחר מכן הגמרא מקשה על דברי רב ומתרצת (בעמוד הבא). דף מז עמוד ב * לדעת רב הונא: השואל קורדום מחברו להשתמש בו, והתחיל להשתמש בו - קנאו לעניין זה שאין המשאיל יכול לחזור בו. * הגמרא מנסה שוב לתלות את דברי רב במחלוקת תנאים (אחרת), אך דוחה אפשרות זו. * אדם המוכר לחברו שטר חוב שיש לו על אחרים - לדעת רבי די בכך שימסור לקונה את שטר החוב, אך לדעת חכמים צריך גם לכתוב שטר נוסף על מכירה זו.
דף מח עמוד א * לדעת שמואל: המוכר שטר חוב לחברו, ולאחר המכירה מחל המוכר או יורשו על החוב - הרי זה מחול. * לדעת רב: האומר לחברו "מנה לי בידך תנהו לפלוני" - אם אמר זאת כשעמדו שלושתם יחדיו, קנה. * הגמרא מנסה פעמיים בעמוד זה [בנוסף לפעמיים בדף הקודם] לתלות את דינו של רב (הסובר שהמקדש במלוה אינה מקודשת) במחלוקת תנאים, אך דוחה זאת. * לדעת ריש לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה - פסול. * שטר אירוסין שכתבו לשמה ושלא מדעתה - נחלקו האמוראים אם פסול. דף מח עמוד ב * המקדש במלוה שיש לו עליה ובנוסף לכך נותן לה פרוטה - נחלקו התנאים אם מקודשת (כי דעתה על הפרוטה) או לא (כי דעתה על המלוה). * אם אומר אדם לשליח לעשות עבורו דבר קל, ועשה השליח דבר קשה יותר - רבי שמעון ורשב"ג ורבי אלעזר סוברים שאין זה שינוי מדעת המשלח, שלא נתכוון המשלח אלא להראות לשליח מקום להקל בשליחותו.
דף מט עמוד א * המקדש את האישה והטעה אותה בנוגע לייחוס שלו - לדברי הכל אינה מקודשת אף אם הטעה אותה לשבח (היינו, שהייחוס שלו טוב יותר ממה שחשבה). * המתרגם פסוק כצורתו (כפי דברי המקרא בדיוק) - הרי זה בדאי (כי פעמים רבות אין כוונת הכתוב למשמעות הפשוטה של דברי המקרא), והמוסיף עליו - הרי זה מחרף ומגדף. * המקדש אישה "על מנת שאני שונה" - לדעת חזקיה: כוונתו לשונה הלכות, לדעת רבי יוחנן: כוונתו לשונה מדרש תורה. דף מט עמוד ב * המקדש אישה "על מנת שאני תלמיד / חכם / גיבור / עשיר" – הגמרא מבארת כיצד בודקים את כוונתו. * המקדש אישה "על מנת שאני צדיק" - אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו. * המקדש אישה "על מנת שאני רשע" - אפילו צדיק גמור, מקודשת, שמא הרהר דבר עבודת כוכבים בדעתו. * עשרה קבים חכמה ירדו לעולם - תשעה נטלה ארץ ישראל, ואחד כל העולם כולו. * עשרה קבים יופי ירדו לעולם - תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו. * סימן לגסות - עניות של תורה. * עשרה קבים זנות ירדו לעולם - תשעה נטלה ערביא, ואחד כל העולם כולו. * עשרה קבים שיחה ירדו לעולם - תשעה נטלו נשים, ואחד כל העולם כולו.
דף נ עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לדעת רבא (שבסוף העמוד הקודם) הסובר ש"דברים שבלב אינם דברים". * "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". * "מצוה לשמוע דברי חכמים". * מי שמכר את נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל ולבסוף לא עלה - המכירה לא מתבטלת, אלא אם כן היה עיכוב מצד הדרך ואז יש מחלוקת (בדעת רב אשי) אם המכירה מתבטלת. * בעמוד זה מובאת משנה השנויה גם במסכת גיטין ומשנה השנויה גם במסכת כתובות, והגמרא מבארת את פשר הכפילות. דף נ עמוד ב * למסקנת הגמרא: במקום שרוב האנשים נוהגים לקדש אישה ואחר כך לשלוח לה מתנות - אדם שנשתדך עם אישה ועדיין לא קידשה, ולאחר מכן שלח לה מתנות בפני עדים, יש לחשוש שכוונתו לקדשה במתנות אלו. * במקום שמקדשים אישה ורק אחר כך כותבים כתובה, וראו כתובה של אישה - חוששים שהיא מקודשת. (אפילו אם אין הסופר מצוי בעיר תמיד). * המקדש אישה ובתה או אישה ואחותה כאחת - אינן מקודשות (והטעם לדעת רבה הוא כי "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו").
