דף כ עמוד א
* אין מזימין את העדים אלא בפניהם.
* נחלקו האמוראים אם הכחשת העדים צריכה להיות דוקא בפניהם או לא.
* לדעת רבי אסי: אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין.
* "כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים" - נחלקו האמוראים אם זה רק בתנאי שזוכר את העדות גם בלי להסתכל בשטר או אף במקרה שרק לאחר שרואה את השטר נזכר מעצמו.

דף כ עמוד ב
* התלוליות הקרובות בין לעיר (עיר הסמוכה לבית הקברות) ובין לדרך (דרך בית הקברות) - אחד חדשות ואחד ישנות טמאות, הרחוקות - חדשות טהורות ישנות טמאות.
* עילה (=סיבה קלושה) מצאו חכמים וטיהרו את כל המקומות בארץ ישראל אף במקום שיש סיבה לחשוש בו לטומאה.
* למסקנת הגמרא: עדות המוטלת על אדם להעיד - זוכר הוא את פרטי העדות אפילו לאחר יותר משישים שנה.

דף כא עמוד א
* כשמקיימים השטר בבית דין והעדים עצמם באים ומעידים על כתב ידם - לדעת רבי: על כתב ידם הם מעידים, לדעת חכמים: על מנה שבשטר הם מעידים.
* שמואל פסק כדעת חכמים שבמשנה ש"נאמן אדם לומר זה כתב ידי (שבשטר)", ולא כדעת רבי.
* "הלכה כרבי מחבירו" (=כאשר רבי חולק על דעת יחיד הלכה כמותו).
* שמואל חשש ל"בית דין טועין".

דף כא עמוד ב
* כל כתב הנפק שכתבו אותו בית דין (ואפילו שעדיין לא חתמו עליו) לפני שהעידו העדים על חתימת ידיהם - פסול, כי נראה כדבר שקר.
* עד נעשה דיין (עד המעיד בחבירו רשאי להיות גם דיין לדון אותו) - בקיום שטרות (שהוא מדרבנן) אך לא בקידוש החודש (שהוא מהתורה).

דף כב עמוד א
* לדעת שמואל: שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא בית דין חצוף (כי רצוי שלושה דיינים).
* המקור לדין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא מסברה.
* אמרה "אשת איש אני" וחזרה ואמרה "פנויה אני" - אינה נאמנת, אבל אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת.

דף כב עמוד ב
* "שני עדים מעידים לאשה שמת בעלה ושני עדים מעידים שהוא לא מת - הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, רבי מנחם בר יוסי אומר: תצא" (ובגמרא מבואר במה בדיוק מדובר).
* לדעת רבי יוחנן: "שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא", ובגמרא מובאות שלוש דעות כיצד לבאר את דבריו.
* כל מקום שהאמינה תורה עד אחד - הרי כאן שנים (=הוא נחשב לשנים).
* האשה שאמרה לבעלה "גרשתני" - נאמנת, כי חזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.

דף כג עמוד א
* בגמרא מובאות שתי דעות כיצד לבאר את הברייתא שבסוף העמוד הקודם ("שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא").
* לדעת רב המנונא: אשה שאמרה לבעלה "גירשתני" נאמנת - ונחלקו האמוראים אם גם כאשר אמרה זאת שלא בפניו.
* הבנות של שמואל נפלו בשבי, ובזכות זה שלמדו את ההלכה מאבא שלהן, ידעו כיצד לנהוג כדי שלא יאסרו אותן חכמים להינשא לכהן.
* "עדים בצד אסתן ותאסר?!" (לא חוששים לעדים שלא נמצאים בפנינו).

דף כג עמוד ב
* שתי נשים שנפלו בשבי ואמרה אחת מהן "אני טמאה וחברתי טהורה" - נאמנת, "אני טהורה וחברתי טמאה" - אינה נאמנת, "אני וחברתי טמאה" - נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה, "אני וחברתי טהורה" - נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה (ובגמרא מובאות שתי אפשרויות לבאר את האופן בו מדובר במקרים אלו).
* הגמרא מבארת מדוע המשניות הביאו כמה וכמה מקרים המבוססים על העיקרון של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".

דף כד עמוד א
* אדם שמעיד "אני כהן וחברי כהן" - לדעת חכמים: נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה, ולדעת רבי יהודה: אינו נאמן אף לא להאכילו בתרומה.
* החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן (בנוגע לתבואה שלהם) "שלי חדש ושל חברי ישן שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן" - לדעת חכמים: אינו נאמן, ולדעת רבי יהודה: נאמן.
* הגמרא מקשה שיש סתירה בדעת חכמים ובדעת רבי יהודה (בין דבריהם בברייתא לבין דבריהם במשנה), ומביאה בעמוד זה שלושה תירוצים ובעמוד הבא תירוץ רביעי.

דף כד עמוד ב
* שטר שכתוב בו "אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני" וחתמו עליו עדים - נחלקו האמוראים אם ניתן להעלות ליוחסין (=להשיאו אשה כשרה בלא בדיקה) את הלוה הכתוב בשטר.
* כהן שנושא כפים בברכת כהנים - נחלקו האמוראים אם ניתן להסתמך על כך ולהעלות אותו ליוחסין או לא.

דף כה עמוד א
* כהן שנושא כפים בברכת כוהנים - הגמרא (עד תחילת העמוד הבא) מנסה להביא הוכחות שניתן להסתמך על כך בכדי להעלות אותו ליוחסין, אך ההוכחות נדחות.
* נחלקו הדעות אם חיוב תרומה בזמן הזה הוא מדרבנן או מדאורייתא.
* נחלקו האמוראים אם חיוב חלה בזמן הזה הוא מדרבנן או מדאורייתא.

דף כה עמוד ב
* עדות הבאה מכח חזקה - נחשבת כחזקה.
* אם העולה השני לתורה הוא לוי, הרי שניתן להסיק מכך שהעולה הראשון לתורה היה כהן (לדעת רבי אמי).
* אם העולה הראשון לתורה הוא כהן, הרי שניתן להסיק מכך שהעולה השני לתורה הוא לוי (לדעת רבי יהושע בן לוי).
* לדעת רבי: הרי שבא ואמר "בני זה וכהן הוא" - נאמן להאכילו בתרומה (כי בידו להאכילו בתרומה) ואינו נאמן להשיאו אשה.

דף כו עמוד א
* למרות שאין אדם נאמן להעיד על עצמו/אחיו, הרי שבמסיח לפי תומו (ללא כוונה להעיד) - נאמן.
* לדעת רבי אלעזר בן עזריה: לאחר שקנס עזרא את הלויים (כי לא עלו עמו מבבל לארץ ישראל) מעשר ראשון ניתן רק לכוהנים.
* יש מחלוקת אם מעשר ראשון אסור לזרים או לא.
* החולק תרומה בנכסי אביו (הכהן) עם אחיו בבית דין - אין בכך הוכחה שהוא כהן כשר.
* לדברי הכל אין ערער פחות משנים.

דף כו עמוד ב
* בגמרא מובאות שתי אפשרויות לבאר את מחלוקת רשב"ג ורבי אלעזר שבמשנה (שבדף כג ע"ב).
* אין עדותן של עדים מצטרפת עד שיראו שניהם את אותו המעשה כאחד, ורבי יהושע בן קרחה חולק וסובר שאפילו בזה אחר זה (כגון שזה ראה את ההלואה וזה ראה את ההודאה).
* אין עדותן של עדים מתקבלת בבית דין עד שיעידו שניהם כאחת, ורבי נתן חולק וסובר שניתן לשמוע דבריו של האחד היום ושל השני מחר.
* האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים על ידי ממון: במקום שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים - מותרת לבעלה, ובמקום שיד עובדי כוכבים תקיפה על ישראל - אסורה לבעלה.

דף כז עמוד א
* עיר שכבשוה גוים ע"י מצור (ולדעה אחת בגמרא: דווקא גוים ממלכות אחרת) - כל נשות הכוהנים שנמצאו בתוכה פסולות (מחשש שנאנסו), ואם יש להן עדים שמעידים שלא נאנסו - הרי אלו נאמנים.
* אם יש מחבוא בעיר הנ"ל (שאין דרך הכובשים לחפש שם) - נשות הכוהנים כולן מותרות. (ורבי ירמיה שאל מה יהיה הדין אם יש במחבוא מקום רק לאשה אחת, והגמרא מנסה לברר זאת).

דף כז עמוד ב
* "מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן".
* יש מחלוקת אמוראים אם שפחה של אשה נאמנת להעיד עליה שלא נבעלה לגוי.
* "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו" - מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן.
* המוציא מחבירו עליו הראיה.
* המגרש את אשתו - לא תנשא בשכונתו.

דף כח עמוד א
* "היא נדחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה".
* "טלטולי דגברא קשין מדאיתתא" (קשה הוא לאיש להיטלטל ממקומו יותר מהאשה).
* כהן שלוה מאשתו מנכסיה ואח"כ גירש אותה - אינה פורעת את חובה מבעלה אלא על ידי אדם אחר שיתבע ממנו בשליחותה [דין זה הוא כאשר נתגרשה מן הנישואין, אבל כשנתגרשה מן האירוסין נפרעת על ידי עצמה אלא אם מכירין זה את זה ברמיזות וקריצות].
* המשנה מביאה רשימה של מקרים בהם אנשים מסוימים "נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן" (ובתנאי שיש גדול עמו), והגמרא מבארת את החידוש שבכל המקרים שפורטו במשנה.
* לדעת רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שילמד את עבדו תורה.

דף כח עמוד ב
* יש מחלוקת תנאים אם ניתן לחלוק תרומה לעבד כהן ללא נוכחות הכהן.
* "ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כל שכן?".
* יש מחלוקת תנאים אם גר נאמן להעיד על מה שראה בגיותו או לא.

דף כט עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדין קנס חמישים שקלים שעל האונס נערה בתולה לשלם לאביה.
* המשנה מפרטת סוגים שונים של נערות פסולות שחייב האונסן לשלם קנס.
* המשנה שלנו סוברת כדעת רבי מאיר שלקטנה אין קנס אלא רק לנערה, אך חכמים (בברייתא) חולקים וסוברים שגם לקטנה יש קנס.
* אבא רשאי למכור את בתו לשפחה רק כשהיא קטנה (אך לא כשהיא נערה או בוגרת).

דף כט עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לכך שגם האונס נערות פסולות חייב קנס.
* בא עליה האונס ומתה לפני שהספיק אביה להעמידו בדין - פטור מלשלם את הקנס.
* המשנה שלנו סוברת שיש חיוב קנס לבא על חייבי לאוין ולבא על חייבי כריתות, ושלא כדעה המובאת בברייתא בגמרא.
* לדעת שמעון התימני חייבים קנס רק ב"אשה שיש בה הויה", ולדעת רבי שמעון בן מנסיא חייבים קנס רק ב"אשה הראויה לקיימה" (והגמרא מבררת מה בין שתי הדעות הללו).

דף ל עמוד א
* הכל מודים בבא על הנדה (באונס/בפיתוי) שמשלם קנס.
* רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין - מה שבת המדליק את הגדיש מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין, אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין. (והמשנה בדף הקודם, המחייבת תשלומין לבא על אחותו אע"פ שחייב כרת, היא שלא כדעתו).
* המקור לשיטתו של רבי נחוניא בן הקנה - אביי מביא בעמוד זה מקור אחד, ורבא מביא בעמוד הבא מקור אחר. (והגמרא בעמוד הבא מבררת "מאי בינייהו").
* הכל בידי שמים (אם באים פורעניות על האדם) חוץ מצינים פחים (=קור וחום).

דף ל עמוד ב
* מיום שחרב בית המקדש, אע"פ שבטלו סנהדרין, דין ארבע מיתות לא בטלו: מי שנתחייב סקילה - או נופל מן הגג או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה - או נופל בדליקה או נחש מכישו, ומי שנתחייב הריגה - או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו, ומי שנתחייב חנק - או טובע בנהר או מת בסרונכי.
* מודה רבי נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב.

דף לא עמוד א
* הזורק בשבת חץ מתחילת ארבע אמות לסוף ארבע אמות וקרע שיראין בהליכתו - פטור מתשלומים בגלל שמתחייב על חילול שבת (של העברת ארבע אמות ברשות הרבים) באותו הרגע (כי עקירה צורך הנחה היא).
* הגונב כיס בשבת - חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה, היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא - פטור, שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד.
* המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם והוציאן לרשות הרבים - פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך.

דף לא עמוד ב
* לדעת בן עזאי: "מהלך כעומד דמי".
* רבי אליעזר וחכמים נחלקו אם צידי רשות הרבים נחשבים לרשות הרבים (לעניין הלכות שבת).
* ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה טפחים (לעניין הלכות שבת).
* נחלקו האמוראים אם 'משיכה' ברשות הרבים קונה או לא (לעניין גניבה).