דף צג עמוד א * האמוראים נחלקו האם רבי עקיבא סובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם או לא. * לדעת רב נחמן בר יצחק: רב הונא, רב, רבי ינאי, רבי חייא, רבי, רבי מאיר, רבי אליעזר בן יעקב, רבי עקיבא - סוברים שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם [ומביא מקורות להוכיח זאת עבור כל אחד מהם]. דף צג עמוד ב * לרבי ינאי הקרו בחלום את הפסוק "קנה רצוץ" והוא חשב שהכוונה שלילית (כמשמעות הפסוק "הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה") שלא פסק נכון להלכה, אך רבי חייא השיב לו שהכוונה חיובית (כמשמעת הפסוק "קנה רצוץ לא ישבור... לאמת יוציא משפט"). * עד אחד מעיד לאשה שמת בעלה והיא זקוקה ליבום - נאמן (וגם היא עצמה נאמנת).
דף צד עמוד א * אשה שידוע שמת בעלה בלא בנים וזקוקה ליבום, ובא עד אחד ומעיד שמת היבם - מובאות בגמרא שני ניסיונות להוכיח ממשניות שהעד נאמן, אך ההוכחות נדחו. * במקרה הנ"ל - לדעת רבא העד נאמן, אך "ההוא מדרבנן" דחה את הוכחתו לכך. * ריח הגט (אם אמר לאשה: הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם) - פוסל בכהונה. דף צד עמוד ב * כל עריות שבתורה שנשא אותן באיסור/בשוגג - לא צריכות ממנו גט, חוץ מאשת איש שעד אחד העיד לה שבעלה מת ונישאת לאחר והתברר שהיתה טעות - צריכה גט מדרבנן [ורבי עקיבא הוסיף גם אשת אח ואחות אשה והגמרא מבארת באיזה אופן מדובר]. * לדעת רבא בביאור דעת רבי עקיבא אסור לאדם לשאת את חמותו לאחר מיתת אשתו אך אין עונש שריפה, אך לדעת רבי ישמעאל וכן לדעת אביי בביאור דעת רבי עקיבא יש גם עונש שריפה.
דף צה עמוד א * מי שבא על אחות אשתו - לא נאסר בעקבות כך באשתו (אך בית שמאי לדעת רבי יהודה חולקים). * לדעת רבי יהודה: גם ב"ש וגם ב"ה סוברים שמי שבא על חמותו - נאסר על אשתו, אך שמואל פסק שאין הלכה כרבי יהודה. * בגמרא מובאות מספר אפשרויות לביאור דברי הברייתא "ומה במקום שבא על איסור קל נאסר האוסר, מקום שבא על איסור חמור אינו דין שנאסר האוסר". דף צה עמוד ב * בגמרא מובאות שתי דעות כיצד לבאר את דברי רבי יוסי שאמר במשנה "כל שפוסל על ידי אחרים פוסל על ידי עצמו, וכל שאין פוסל על ידי אחרים אינו פוסל על ידי עצמו". * שמואל פסק שהלכה כרבי יוסי, אך הגמרא מתלבטת לפי איזה ביאור בדעת רבי יוסי הוא התכוון ומה בדיוק התכוון.
דף צו עמוד א * ביאה של קטן ביבמתו פוסלת אותה על אחיו הגדול - בין אם בא עליה לפני ה'מאמר' של אחיו הגדול ובין אם בא עליה לאחר ה'מאמר' של אחיו הגדול. * 'מאמר' של קטן ביבמתו פוסלת אותה על אחיו הגדול - רק אם עשה את ה'מאמר' קודם שעשה אחיו הגדול את ה'מאמר'. דף צו עמוד ב * לדעת בן עזאי: יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת, ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד, ולדעת התנא של המשנה: בשני המקרים יש מאמר אחר מאמר. * שוטה וקטן שנשאו אשה ומתו - נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום. * בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת ומת - אם לא ידע את הראשונה משהגדיל הראשונה חולצת ולא מתייבמת והשנייה או חולצת או מתייבמת, אך לדעת שמואל ורבי יוחנן השנייה לא מתייבמת. * רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר אמר בבית המדרש הלכה שלמד ממנו אך לא ציין ששמע זאת ממנו. * רבי יעקב בר אידי פייס את דעתו של רבי יוחנן בכך שאמר לו: "וכי על כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם כך אמר לי משה? אלא יהושע יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורתו של משה היא, אף רבי אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעין כי שלך היא".
דף צז עמוד א * כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה - שפתותיו דובבות בקבר. * המשנה הראשונה בפרק אחד עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בתחילתה בדינם של האונס והמפתה לגבי קרובותיה ובדינם של האונס והמפתה את קרובות אשתו. * אנס אשה - מותר לישא בתה (כך הדין מהתורה והגמרא מבררת את המקור לכך, אך מדרבנן הדין הוא שבחיי האשה - אסור לשאת את בתה, אך לאחר מות האשה - מותר). * נשא אשה - אסור לישא בתה. * חכמים מתירים לשאת את אנוסת אביו ומפותת אביו, ורבי יהודה אוסר (והגמרא מבררת את המקור לשיטתו). דף צז עמוד ב * הגמרא מביאה שבעה משלים (בנוגע למקרים בהם מצטרפים כמה קרבות משפחתיות בין אשה לאחיה או לבנה באשה אחת) שרגילים בני אדם לאומרם. * רב אחא בר יעקב התיר לבני שפחה שהשתחררו (ועל ידי כך נעשו גרים) לשאת האחד את אשת אחיו, משום שלאחר שנתגיירו אינם נחשבים לקרובי משפחה - ורב ששת אסר (ובגמרא מובאות אפשרויות שונות באיזה מקרה בדיוק נחלקו).
דף צח עמוד א * גוי שנתגייר אינו מתייחס אחר אביו (ולכן אין לו שום קירבה משפחתית לאחיו מהאב) - והסיבה לכך היא כי התורה הפקירה את זרעו של הגוי (וזה נלמד מהפסוק: "בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם"). * הגמרא ממשיכה לאורך כל העמוד להביא הוכחות בנוגע למחלוקת רב אחא בר יעקב ורב ששת שבסוף העמוד הקודם. * רבי עקיבא אמר שני דברים: (1) גר נושא את אשת אחיו מאמו. (2) "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר" - שנית דברה עמו שכינה, שלישית לא דברה עמו שכינה. [והגמרא דנה בביאור דבריו]. דף צח עמוד ב * גר שמתה אשתו - יש מחלוקת אם מותר לו לשאת את חמותו (אם אשתו). * המשנה והברייתא מביאים מקרים מיוחדים של חמש נשים שנתערבו חלק מהבנים שלהם (ולא יודעים מי נולד ממי) והבנים הללו נשאו נשים ומתו - ומבואר כיצד ועל ידי מי מתבצע היבום והחליצה.
דף צט עמוד א לאורך העמוד מובאים מקרים מיוחדים: * מקרה בו אדם חייב לחלוץ לאמו/לאחותו/לבתו מספק. * מקרה בו איש ואשה מולידים חמישה ילדים עם מעמד הלכתי שונה לכל אחד (גר, עובד כוכבים, עבד, ממזר, ישראל כשר). * מקרה בו אדם מוכר את אביו להגבות אמו כתובתה. * מקרה בו נתערב ולד אשה בולד כלתה והתעורר צורך ליבום וחליצה. * מקרה בו נתערב ולדה של כהנת בולד שפחתה וההשלכות הנובעות מכך (לגבי תרומה, טומאה ועוד). דף צט עמוד ב * לדעת רבי יהודה: אין חולקין תרומה לעבד (אם בא לגורן לבדו) אא"כ רבו עמו, ורבי יוסי חולק. (והגמרא מבארת את הטעם לכך). * בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן? * עשרה סוגי אנשים אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות: חרש, שוטה, קטן, טומטום, אנדרוגינוס, עבד, אשת כהן, ערל, טמא, נושא אשה שאינה הוגנת לו. (והגמרא בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא מבארת את הטעמים לכך).
דף ק עמוד א * כשמחלקים מעשר עני יש לתת לאשה לפני האיש, כי זה זילות עבורה להמתין. * רבא נהג בעקבות כך, שאם מזדמנים לפניו לדין שני דיונים, אחד של איש ואחד של אשה, אז הוא מקדים לדון בדין של האשה לפני האיש. * מנחת ישראל - צריכה קמיצה ואת הקומץ מקטירים על גבי המזבח ואת השיריים הנותרים מהמנחה אוכלים הכהנים, מנחת כהן - אינה נקמצת אלא קרבה כולה. דף ק עמוד ב * לדעת שמואל: עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל - הולד "שתוקי" [משתקין אותו מדין כהונה (לעבוד עבודה בבית המקדש)]. * "מי שלא שהתה אחר בעלה שלושה חודשים ונשאת וילדה" - הגמרא מעלה כמה אפשרויות (ורק האחרונה נשארת למסקנה) לביאור דברי המשנה "אחר בעלה": אחר מיתת בעלה, אחר גירושיה מבעלה, אחרי שזינתה (עם 'בועלה'), אחרי שמיאנה בבעלה, אחרי שהתברר שקידושיה היו בטעות.
דף קא עמוד א * בן שיש ספק מי מבין שנים הוא אביו, והכה את זה וחזר והכה את זה, או הכה את שניהם בבת אחת - נחלקו הדעות אם חייב ובאיזה מקרה. * פרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני חליצה. * עבור ביצוע החליצה יש צורך בשלושה דיינים (ואפילו דיינים הדיוטות ובתנאי שיודעים להקרות בלשון הקודש), ורבי יהודה סבר בתחילה שצריך חמישה דיינים אך חזר בו והסכים שמספיק שלושה (כמבואר בעמוד ב). * כשם שבית דין מנוקים בצדק (דנים בצדק) כך בית דין מנוקים מכל מום באיבריהם, ולכן סומא (עוור) פסול מלהיות דיין. דף קא עמוד ב * הדיינים צריכים לראות את הרוק שיוצא מפי החולצת. * את החליצה יש לעשות בבית דין של ישראל ולא של גרים. * משיאין לו עצה ההוגנת לו, שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרים לו: מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך. * למרות שההלכה היא שמספיק שלושה דיינים לחליצה - הרי שהיו כמה וכמה אמוראים שאספו חמישה דיינים לביצוע החליצה כדי לפרסם את הדבר שהאשה חלוצה.
דף קב עמוד א * מדין תורה גר יכול לדון את חברו, ואם היתה אמו מישראל יכול לדון אפילו ישראל. * יש מחלוקת (תנאים ואמוראים) אם ניתן לכתחילה לחלוץ במנעל (ולא רק בסנדל). (והטעם של האוסרים הוא משום גזירה משום מנעל מרופט או משום חצי מנעל). * ברגע שהאשה חלצה את הנעל מרוב העקב - החליצה בוצעה. * הגמרא נשארת בספק האם כאשר אשה שרפה או קרעה את הנעל מעל רגלו של אחי המת - אם זה נחשב לחליצה או לא. דף קב עמוד ב * יבמה קטנה שגדלה בין האחים של בעלה שמת - הגמרא דנה אם מותר לה להתייבם. * סנדל התפור בפשתן פסול לחליצה. * למילה "חליצה" (המופיעה כמה פעמים בתנ"ך) יש שני פירושים אפשריים: שליפה (כמו ב: "וחלצה נעלו") זירוז (כמו ב: "ועצמתיך יחליץ"). * באנפיליא (נעל) של עור - ניתן לחלוץ, באנפיליא של בגד - אין לחלוץ.
דף קג עמוד א * בזמן החליצה היבם צריך לדחוף את הרגל (שחולצת ממנה היבמה את הנעל) על הקרקע. * יבם שרגלו הפוכה והולך על הצד העליון של הרגל ולא דורס על כף רגלו - לא חולץ (כי אין רגל הפוכה נקראת "רגל"). * כל טובתן של רשעים (אף כשמתכוונים הרשעים לטובה) - רעה היא אצל צדיקים (אין זו הנאה לצדיקים, כי שונאים הם את הרשעים). דף קג עמוד ב * בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא (רשב"א: יצר הרע) - ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו בהר סיני לא פסקה זוהמתן. * אפשר בדיעבד לחלוץ בסנדל של רגל שמאל ובסנדל שאינו שלו. * חליצה בסנדל של עץ כשרה לדעת רבי מאיר. * "סנדל המוסגר" (בעקבות נגע צרעת) - לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה, "סנדל המוחלט" - לא תחלוץ בו ואם חלצה יש מחלוקת אם חליצתה כשרה או פסולה.
דף קד עמוד א * ניתן לבצע את החליצה בסנדל שיש לבית דין ומיוחד לשם כך (כי למרות שבפועל לא הולכים בסנדל זה, אבל אם שליח בית דין ישתמש בזה להליכה לא יקפידו על כך - ולכן זה נחשב סנדל העשוי להליכה). * נחלקו התנאים אם חליצה בלילה כשרה או לא (יסוד המחלוקת הוא אם חליצה נחשבת להתחלת דין או לגמר דין). * נחלקו התנאים אם חליצה ברגל שמאל כשרה או לא (יסוד המחלוקת הוא אם לומדים גזירה שוה ממצורע להצריך דוקא בימין). דף קד עמוד ב * למסקנת הגמרא: רבא סובר שאלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה (כי הקריאה של פסוקי החליצה מעכבת). * כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו, וכל שאין ראוי לבילה - בילה מעכבת. (ולכן: חלצה ורקקה אבל לא קראה - חליצתה כשרה). * לאבא של שמואל שלחו את ההלכה הבאה (כדעת רבי ולמסקנת הגמרא אף כדעת רבי עקיבא): יבמה שרקקה - תחלוץ ולא יכולה להתחרט וליבם.
