דף ו עמוד א
* אין מרחיקין ציון (המסמן על הימצאות טומאה) ממקום טומאה, שלא להפסיד את ארץ ישראל.
* תלמיד חכם הנמצא בעיר - כל דברי העיר מוטלים עליו.
* שדה שיש בה ציון קברות מארבעת צדדיה - כל השדה כולה טמאה.
* האמוראים נחלקו על אלו כלאים יוצאים בט"ו באדר ועל אלו בחול המועד.
* במשנה נאמר שיוצאים על הכלאים בחולו של מועד - והטעם שלא יוצאים מעט לפני כן זה בגלל שבחול המועד ניתן למצוא פועלים בזול (והשכר הניתן להם הוא מתרומת הלשכה).

דף ו עמוד ב
* בראשונה היו עוקרין שלוחי בית דין את הכלאים ומשליכין לפני בהמתן והיו בעלי בתים שמחין שתי שמחות אחת שמנכשין להם שדותיהן ואחת שמשליכין לפני בהמתם, התקינו שיהו עוקרין ומשליכין על הדרכים ועדיין היו שמחין שמחה גדולה שמנכשין שדותיהן, התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה.
* לדעת רבי אליעזר בן יעקב אסור להשקות את כל השדה בחול המועד, אך אם היתה השדה לחה ויבשה מותר.
* מותר לזלף מים על גינה בחול המועד.
* הדרך להחריב חורי נמלים היא להביא עפר מחור זה ולתת לתוך חור זה ואז הם חונקים זה את זה (כי הם מריחים את העפר ולא מזהים אותו). (ומותר לעשות זאת במועד ובשביעית).

דף ז עמוד א
* במשנה נאמר שלדעת חכמים (רבי יהודה) צדין את המזיקין משדה לבן שלא כדרכו - ובברייתא נאמר שדין זה הוא בשדה לבן הסמוכה לעיר אבל בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן מותר אפילו כדרכו שמא יצאו משדה הלבן ויחריבו את האילנות.
* במשנה נאמר שמקרין (סותמים) את הפרצה במועד - ורב חסדא מחדש שדין זה נאמר בכותל גינה, אך בכותל חצר מותר אף לבנות כדרכו (כי בחצר יש הפסד מרובה אם ייכנסו גנבים).

דף ז עמוד ב
* רבא מבאר שמחלוקת רבי מאיר וחכמים במשנה (שבעמוד א) אם רואים במועד את הנגעים - זה דוקא במקרה של "הסגר שני".
* נחלקו התנאים אם 'מצורע מוסגר' אסור בתשמיש המטה רק 'בימי ספירו' או אף 'בימי חלוטו'.
* טומאת וטהרת המצורע תלויות באמירתו של הכהן, והגמרא מביאה מחלוקת תנאים לגבי המקור לדין זה, ומבררת את מחלוקתם.

דף ח עמוד א
* אין רואים את הנגעים בלילה.
* כהן סומא באחת מעיניו - אינו רשאי לראות את הנגעים.
* המלקט עצמות אביו ואמו - הרי זה מתאבל עליהם כל היום, ולערב אין מתאבל עליהן.
* במשנה נאמר ש"לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום" - ונחלקו רב ושמואל בטעם הדבר.

דף ח עמוד ב
* אין המת משתכח מן הלב שלושים יום.
* מותר לעשות כל צורכי המת במועד (גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון).
* אסור לשאת אשה במועד, ובטעם הדבר נחלקו הדעות: (1) לפי שאין מערבין שמחה בשמחה (2) מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו (3) מפני הטורח (שיטרח לנישואין, וטרחה אסורה במועד) (4) מפני ביטול פריה ורביה (שימתין מלשאת אשה דוקא במועד).

דף ט עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאין מערבין שמחה בשמחה.
* באותה שנה שעשה שלמה המלך חנוכת הבית - לא עשו ישראל את יום הכיפורים (כי שבעת ימי חנוכת הבית היו בשבעה ימים שלפני סוכות), ולא נחשב הדבר לחטא.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שהקרבנות שהקריבו הנשיאים בחנוכת המשכן דחו את השבת, ושהשבעה ימים שחגגו את חנוכת הבית דחו את יום כיפור.
* תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר - צריך להיפטר ממנו פעם נוספת למחרת בבוקר.

דף ט עמוד ב
* לימוד תורה עדיף מאשר קיום מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, אך במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים הרי שיש לקיים את המצוה במקום ללמוד תורה.
* רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים בירכו את רבי אלעזר בנו של רבי שמעון, אך הוא חשב שהם ציערו אותו, ואביו הסביר לו את פשר ברכתם.
* במשנה נאמר שמותר לאשה לעשות תכשיטיה במועד, ורב חסדא חידש שדין זה הוא גם באשה מבוגרת וזקנה (כי בת שישים הרי היא כבת שש).
* רבי יהודה סובר שאשה לא תסוד במועד מפני שניוול הוא לה, אך הוא מודה שיכולה לסוד עצמה במועד בסיד שיסיים את פעולתו לפני שיעבור הרגל.

דף י עמוד א
* במשנה (ח ע"ב) נאמר שלדעת ת"ק מותר 'לסרג' את המטות בחוה"מ ולדעת ר' יוסי מותר רק 'למתוח' - ובגמרא נחלקו רבי חייא בר אבא ורבי אסי מה זה 'מסרגין' ומה זה 'ממתחין'. [ורב דימי ורבין נחלקו מה היו דעותיהם].
* נחלקו האמוראים מה זה "מכבשין".
* סוס וחמור שרוכב עליו - מותר ליטול את ציפורניו בחול המועד (כדי שלא יהיה לו צער ולא יוכל ללכת).

דף י עמוד ב
* לאורך כל העמוד מובאות מימרות שונות של רבא בנוגע למלאכות המותרות והאסורות לעשות בחול המועד.
* בחול המועד: מקיזין דם לבהמה, ואין מונעין רפואה לבהמה.
* בחול המועד: מעשה הדיוט - מותר, מעשה אומן - אסור.
* סחורה אסורה בחול המועד (אפילו כל שהוא), אך ב'דבר האבד' - מותר.

דף יא עמוד א
* המשנה מפרטת בנוגע לדין מלאכות הנעשות לתיקון הבית לצורך המועד.
* לדעת רבי יוסי: מותר לעשות מלאכה בדבר האבד בחול המועד אף ללא שינוי.
* הגמרא מביאה ארבע המלצות של אדא הצייד בנוגע לאכילת דגים (ואחד מהם: אחרי אכילת דגים/שחליים/חלב מומלץ לא לישון מיד, אלא ללכת הרבה לפני שהולך לישון).

דף יא עמוד ב
* פרק שני, המתחיל בתחילת העמוד, עוסק באופנים שונים שהתירו לעשות בהם מלאכה משום דבר האבד או צורך המועד.
* דברים המותרים לעשות במועד - נחלקו האמוראים אם אסורים או מותרים בימי אבלו.
* החמרין הגמלין והספנין - הרי אלו לא יעשו מלאכה כשהם אבלים, אך אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים - הרי אלו יעשו.
* לדעת רבן שמעון בן גמליאל: אם האבל היה אומן לרבים וספר ובלן לרבים והגיע עת הרגל ואין שם אומן אלא הוא - הרי זה יעשה (למרות שאבל אסור במלאכה).

דף יב עמוד א
* הגמרא מפרטת את דיני עבודה בקבלנות של נוכרי עבור ישראל בשבתות ובמועדים.
* כל מלאכה שמותר לישראל לעשות בחול המועד - מותר לומר לנוכרי לעשות, אך מלאכה שאסור לישראל לעשות בחול המועד - אסור לומר לנוכרי לעשות.
* אין מרביעין בהמה בחול המועד.
* "הלכות מועד כהלכות כותים" - ולכן בהלכות מועד אין למדין זו מזו, לומר שכשם שמלאכה מסוימת מותרת אז גם מלאכה אחרת הדומה לה מותרת (כפי שגם קיים עיקרון זה בהלכות כותים).

דף יב עמוד ב
* "הלכות מועד כהלכות שבת - יש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה".
* לדעת רבי יוסי: אסור לעשות מלאכה במחובר לקרקע אף אם הוא דבר האבד.
* טוחנין (וכן מלאכות אחרות) במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם טחן והותיר הרי זה מותר, ובלבד שלא יערים, ויש מי שחולק וסובר שמותר להערים.
* לדעת רב: קוצץ אדם דקל במועד אע"פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו, ואביי חולק על כך.
* מותר להכניס את הפירות במועד מפני הגנבים, ובלבד שיכניסם בצנעא לתוך ביתו.

דף יג עמוד א
* למסקנת הגמרא: כוון מלאכתו לעשותה במועד ומת - לא קנסו את בניו שלא יהנו מאותה המלאכה כמו שקנסו אותו.
* טימא טהרותיו של חברו ומת - לא קנסו את בנו שישלם על כך (כי היזק שאינו ניכר לא נחשב להיזק ולכן קנסו רק אותו אך לא את בנו).
* מותר לקנות בחול המועד בתים עבדים ובהמה רק במקרים הבאים: (1) כאשר קונה אותם לצורך המועד (2) כאשר זה לצורך המוכר (שזקוק לכסף כדי לקנות אוכל).
* מותר לתת לפועל מלאכה שאינה לצורך המועד כאשר זקוק לכסף לצורך אכילתו במועד.
* בארבעה עשר בניסן מותר לעשות מלאכה בדבר שהוא לצורך המועד (חייטין, ספרין, כובסין).
* אסור לפנות חפצים מבית לבית במועד, אך מותר לפנות מהבית לחצרו.

דף יג עמוד ב
* מוכרי פירות כסות וכלים - מוכרים בחול המועד בצנעה לצורך המועד, ולדעת רבי יוסי: יש שהחמירו על עצמם לא למכור כלל.
* נחלקו האמוראים בביאור המילה "חילקא".
* חנות הפתוחה לרשות הרבים - אין לפתוח בחוה"מ את החנות כדרכו, אלא פותח דלת אחת ונועל דלת אחת.
* המשנה הראשונה בפרק שלישי (פרק "ואלו מגלחין"), המתחיל בסוף העמוד, מלמדת שמי שאי אפשר היה לו לגלח בערב יום טוב מותר לו לגלח בחול המועד.

דף יד עמוד א
* חכמים אסרו להסתפר בחול המועד - כדי שיסתפרו לפני הרגל, וכך לא יכנס אדם לרגל כשהוא מנוול.
* הגמרא מתלבטת לגבי מי שאבדה לו אבדה בערב הרגל ולא הספיק להסתפר - אם מותר לו להסתפר בחול המועד.
* רבי יהודה חולק על המשנה וסובר שהבא ממדינת הים (כאשר יצא למטרת רווח כלכלי) לא יסתפר בחול המועד, מפני שיצא שלא ברשות.
* במשנה מובאת רשימה של אנשים במצבים מסוימים שמותר להם להסתפר בחול המועד, ושמואל מוסיף שמותר לספר גם קטן שנולד במועד ויש לו שערות שמצערות אותו.

דף יד עמוד ב
* לפי הלישנא השניה בגמרא: שמואל סובר שמותר לספר בחול המועד קטן אף אם הוא נולד לפני המועד.
* אבל אינו נוהג אבלותו ברגל.
* הגמרא מבררת אם מנודה נוהג נידויו ברגל.
* מצורע נוהג צרעתו ברגל.
* אבל אסור בתספורת.

דף טו עמוד א
* מנודין ומצורעין אסורין לספר.
* כל המתנדה ומת בנידויו - בית דין סוקלים את ארונו.
* עטיפת הראש - אבל חייב, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה, מצורע חייב.
* הנחת תפילין - אבל אסור, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה ומצורע.
* שאילת שלום - אבל אסור, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה, מצורע אסור.
* דברי תורה - אבל אסור, מנודה ומצורע מותרים, בעל קרי אסור.
* תכבוסת - אבל אסור, מנודין ומצורעין אסורין.
* קריעה - אבל חייב, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה, מצורע חייב.

דף טו עמוד ב
* כפיית המטה - אבל חייב, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה ומצורע.
* עשיית מלאכה - אבל אסור, מנודה מותר, הגמרא מתלבטת לגבי דין מצורע.
* רחיצה, נעילת הסנדל - אבל אסור, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה ומצורע.
* תשמיש המטה, שילוח קרבנות - אבל אסור, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה, מצורע אסור.

דף טז עמוד א
* בסוגיה מובאות מספר הלכות בדיני נידוי.
* אם נידו אדם על שביזה תלמידי חכמים - אין מתירים לו את הנידוי עד לאחר שלושים יום.
* לדעת אביי: שלושה שנידו אדם - לא יכולים לבוא שלושה אחרים ולהתיר את הנידוי. (ואמימר חולק על כך).
* מנודה לרב - מנודה לתלמיד, מנודה לעירו - מנודה לעיר אחרת, מנודה לנשיא - מנודה לכל ישראל.
* תלמיד שנידה לכבודו - נידויו נידוי.
* אין נידוי פחות משלושים יום ואין נזיפה פחות משבעה ימים. [ונידוי של בני בבל כנזיפה של בני ארץ ישראל].

דף טז עמוד ב
* כל העוסק בתורה מבפנים (בצנעא) - תורתו מכרזת עליו מבחוץ (מודיעה לרבים את טבעו של החכם).
* נזיפה מהנשיא בארץ ישראל - נוהגת שלושים יום.
* נזיפה בבבל נוהגת יום אחד בלבד (ובגמרא מובאים שלושה סיפורים שכך נהגו).
* "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על" - נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה (שב תחילה ונתן דרך לשבים).
* דוד המלך - כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ.

דף יז עמוד א
* תלמיד חכם "עביד דינא לנפשיה" בדבר שוודאי לו בבירור שהדין כמותו.
* אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו, ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו, ולכן אין ללמוד מתלמיד חכם שיוצאים עליו שמועות רעות.
* אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שליבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.
* "ולפני עור לא תתן מכשול" - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר (שעלול לבעוט באביו).
* נידוהו ואינו יודע מי נידהו - ילך אצל נשיא ויתיר לו נידויו.
* לדעת ריש לקיש (בניגוד לתקנת אושא): תלמיד חכם שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא.
* תלמיד חכם - מנדה לעצמו ומיפר לעצמו.

דף יז עמוד ב
* כל מקום שנתנו חכמים עיניהם (לרעה) - או מיתה או עוני.
* כל אלו שאמרו במשנה שמותרין לגלח במועד - זה בשלא היה להם פנאי לפני המועד, אך נזיר ומצורע (שעלו מטומאתן) - אע"פ שהיה להם פנאי מותרים, שלא ישהו קרבנותיהן.
* בברייתא נאמר ש"הכהן והאבל מותרין בגילוח", והגמרא מבררת באיזה מקרה מדובר ומדוע הברייתא חולקת על המשנה בדין זה.
* רבי יהודה ורבי יוסי נחלקו אם אסור או מותר ליטול צפורנים בחול המועד או בימי אבלו.