דף יח עמוד א
* רבי יוחנן מביא את המקור לכך ש"ברית כרותה לשפתים".
* לדעת שמואל: מותר לאבל ליטול צפורנים של יד ושל רגל.
* שלושה דברים נאמרו בצפורנים: הקוברן - צדיק, שורפן - חסיד, זורקן - רשע [שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל]. (גליון: הגדה זו יש לה סוד).
* בגמרא מובאות שלוש מימרות של אביטול ספרא.
* מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לכבסו בחולו של מועד.
* כלי פשתן - מותר לכבסן בחולו של מועד (כי מתטנפים מהרה וקלים להתכבס - נמ"י).

דף יח עמוד ב
* מותר לארס אשה בחול המועד, שמא יקדמנו אחר ברחמים.
* בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני.
* מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מצינו שמה' אשה לאיש (על פי גזירת שמים קודם שנולד האדם).
* אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו, ואם לא עשה כולו עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו ראה אחרים שעשו ושמח.

דף יט עמוד א
* רב/רבה בר בר חנה פסק לגבי תפילין ומזוזות בחול המועד, שכותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.
* החל מדף זה ועד סוף המסכת מובאים דיני אבלות, ויש שנמנעו בגלל זה מללמוד מסכת זו, אך בספר חסידים המליץ ללמוד מסכת זו כי בגלל חשש זה היא נחשבת כמו "מת מצוה" ומקבלים שכר גדול על לימוד מסכת זו; ובשיחות הר"ן כתב שאין לעיין הרבה בהלכות אבלות אלא לעבור במהירות מקומות כאלו.
* הקובר את מתו שמונה ימים לפני הרגל ולא גילח ערב הרגל - נחלקו האמוראים והתנאים אם מותר לו לגלח אחר הרגל.

דף יט עמוד ב
* אבל, כיון שעמדו מנחמין מאצלו (ביום השביעי), מותר ברחיצה לדעת אבא שאול הסובר שמקצת היום ככולו.
* לדעת שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל (היינו: כאשר יש מחלוקת - הלכה כמיקל), ולכן לדעת נהרדעי: הלכה כאבא שאול, שמקצת היום ככולו, בין ביום השביעי ובין ביום השלושים לאבלות.
* הגמרא לומדת מנזיר את הדין שנאסר על האבל לגלח את שערו במשך שלושים יום.
* הכל מודים כשחל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב.
* לדעת רבה: אם קברו את המת ברגל - הרגל אינו עולה לו למנין שלושים וצריך למנות אחר הרגל שלושים יום (כפי שאינו עולה לו הרגל למנין שבעה).

דף כ עמוד א
* הגמרא מקשה על רבה, ומביאה אמוראים שהכריעו להלכה שאם קברו את המת ברגל - הרגל כן עולה לו למנין שלושים.
* אם התחיל 'לשבת שבעה' אפילו יום אחד או שעה אחת לפני הרגל - הרגל מפסיק ומסיים את השבעה, ולא צריך להמשיך 'לשבת שבעה' אחר הרגל; ויש חולקים וסוברים שהרגל מסיים את ה'שבעה' רק אם ישב שלושה ימים לפני הרגל.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאבלות היא שבעה ימים.
* הלכה כדעת רבי עקיבא הסובר ש'שמועה קרובה' - נוהגת שבעה ושלשים, 'שמועה רחוקה' - אינה נוהגת אלא יום אחד.

דף כ עמוד ב
* שמע 'שמועה קרובה' ברגל/בשבת ולמוצאי הרגל/השבת נעשית 'רחוקה' - עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד (כדין 'שמועה רחוקה').
* נחלקו האמוראים אם ב'שמועה רחוקה' קורע או לא קורע.
* כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להן - אבל מתאבל עליהן, ואלו הן: אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו. (ונחלקו הדעות מה הדין ב"שניים שלהם").

דף כא עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לכך שהאבל צריך לקרוע כאשר הוא עומד ולא כאשר הוא יושב.
* אלו דברים שאבל אסור בהן: אסור במלאכה וברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה ובנעילת הסנדל, ואסור לקרות בתנ"ך ולשנות במשנה במדרש ובהלכות ובהש''ס ובאגדות, אך אם היו רבים צריכין לו - אינו נמנע, ובלבד שלא יעמיד תורגמן.
* יש מחלוקת תנאים אם עיקר אבלות היא שני ימים או יום אחד (ולכן נחלקו מתי אסור לאבל להניח תפילין - ביום הראשון של ה'שבעה' או גם ביום השני).

דף כא עמוד ב
* שלושה ימים הראשונים של ה'שבעה' - אסור האבל במלאכה, מכאן ואילך - עושה בצינעא בתוך ביתו.
* שלושה ימים הראשונים של ה'שבעה' - אינו הולך האבל לנחם אבלים אחרים, מכאן ואילך - הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין.
* בהמשך העמוד, מובאים שני דינים נוספים בהם יש הבדל בין שלושה ימים ראשונים של ה'שבעה' לימים שלאחר מכן. (דין שאלת והשבת שלום, ודין הצטרפות האבל באיחור לאבלים).

דף כב עמוד א
* הגמרא מכריעה להלכה כדעת רבי שמעון הסובר שאף קרוב הבא ביום השביעי מצטרף למנין אבלי הבית.
* בברייתא מפורטים אחד עשר הבדלים (שנים בעמוד א ותשעה בעמוד ב) בין אבלות על אביו ואמו לעומת אבלות על שאר מתים.
* על כל המתים כולן מדחה מטתו (ממהר לקוברם) - הרי זה משובח, על אביו ועל אמו - הרי זה מגונה (אא"כ היה ערב שבת/יו"ט). 

דף כב עמוד ב
* על כל המתים כולן - מסתפר לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו - עד שיגערו בו חבריו.
* על כל המתים כולן - נכנס לבית השמחה לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו - לאחר י''ב חדש. (והגמרא מבררת על איזו שמחה מדובר).
* חכם שמת - בית מדרשו בטל, אב בית דין שמת - כל בתי מדרשות שבעירו בטילין ונכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן, נשיא שמת - בתי מדרשות כולן בטילין.

דף כג עמוד א
* אין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל.
* בברייתא מובאת מחלוקת לגבי דין יציאת האבל בשבתות הראשונות של האבלות.
* אסור לאבל לשאת אשה עד שלושים יום מתחילת האבלות.
* מתה אשתו - אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלושה רגלים (ולדעת רבי יהודה: שני רגלים), אך אם אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים - רשאי לישא לאלתר.
* בברייתא מובא דין גיהוץ הבגדים בחודש הראשון של האבלות.

דף כג עמוד ב
* יש מחלוקת (בין בני יהודה לבני הגליל) אם יש אבלות בשבת או לא.
* יש מחלוקת תנאים אם מי שמתו מוטל לפניו (ועדיין לא נקבר) מותר בתשמיש המטה בשבת או לא. (והגמרא דוחה את ההכרח לתלות מחלוקת זו במחלוקת אם יש אבלות בשבת).

דף כד עמוד א
* לדעת שמואל: אין אבלות בשבת.
* אבל שלא פרע ושלא פירם - חייב מיתה.
* אבל אסור לשמש מיטתו בימי אבלו, ומעשה באחד ששימש מיטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גוייתו.
* דיני אבל בשבת לדעת שמואל: פריעת הראש, חזרת קרע לאחוריו, זקיפת המטה - חובה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית - רשות, ולדעת רב: אף פריעת הראש רשות.
* לדעת שמואל: כל קרע שאינו נעשה בשעת חימום (בשעת התחלת הצער, בשעת מיתה) - אינו קרע.
* למרות שאין אבלות בשבת - הרי שלדעת רבי יוחנן דברים שבצינעא נוהג בהם אבלות בשבת.

דף כד עמוד ב
* בברייתא מובאים דינים ודעות שונות לגבי אופן הקבורה וההספד על תינוקות וילדים קטנים.
* אם היה אבל יום אחד לפני עצרת - אז יום זה נחשב לשבעה ימים (ובכך הסתיימה ה'שבעה') ועצרת עצמה נחשבת לשבעה ימים (ובכך הסתיימו ארבעה עשר יום מתוך ה'שלושים'). (וכך דעת רב פפא גם בנוגע לראש השנה).
* לעצרת יש תשלומים כל שבעה (ומי שלא הביא קרבן ראיה וחגיגה יכול להשלים עד שבעה ימים).
* אם היה אבל יום אחד לפני סוכות - אז יום זה נחשב לשבעה ימים (ובכך הסתיימה ה'שבעה') וחג סוכות ושמיני עצרת נחשבת לארבעה עשר ימים (ובכך הסתיימו עשרים ואחר יום מתוך ה'שלושים').

דף כה עמוד א
* חכם שמת - הכל כקרוביו: הכל קורעין עליו והכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחבה.
* כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר - מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה לו.
* העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע, למה זה דומה? לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע.
* אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה.
* ראוי היה רב הונא שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל (מקום מגוריו) מנעה זאת ממנו (שאין שכינה שורה בחוץ לארץ).
* ארון העובר ממקום למקום (והשלד של הנפטר קיים) - עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.
* הגמרא מתארת מספר נקודות בנוגע לתהליך קבורת: רב ספרא, רב הונא, רב חסדא, רבה בר רב הונא ורב המנונא.

דף כה עמוד ב
* בגמרא מובאים הספדים שהיו במיתת: רבינא, רבי חנין, רבי יוחנן, רבי זירא.
* "בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה".
* אפילו רבו שלימדו חכמה - אינו יושב עליו (אבלות) אלא יום אחד בלבד.
* בגמרא מתוארים אירועים שונים שהתרחשו בעת פטירת ארבעה עשר אמוראים.

דף כו עמוד א
* ואלו קרעין שאין מתאחין - הקורע על: אביו, אמו, רבו שלימדו תורה, נשיא, אב בית דין, שמועות הרעות, ברכת השם, ספר תורה שנשרף, ערי יהודה, המקדש, ירושלים. (והגמרא מבררת את המקורות לכך).
* הרואה ספר תורה שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות: אחת על הגויל ואחת על הכתב.
* הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: "ערי קדשך היו מדבר" וקורע, הרואה ירושלים בחורבנה אומר: "ציון מדבר היתה ירושלם שממה" וקורע, הרואה בית המקדש בחורבנו אומר: "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה" וקורע.
* אם ראה את ירושלים וקרע ואחר כך ראה את המקדש - קורע קריעה נוספת בפני עצמה.

דף כו עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה ששיעור הקריעה הוא טפח, ואם אירע לו אבלות נוספת יכול להוסיף על הקריעה הראשונה כל שהו בלבד. (ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא לאחר שחלפו שבעה או שלושים מהאבלות הראשונה).
* נחלקו הדעות עד איזה מקום בבגד יכול הוא להוסיף ולקרוע קרע נוסף - עד המקום בבגד שכנגד טיבורו או עד המקום שכנגד ליבו.
* היוצא בבגד קרוע לפני המת הרי זה גוזל את המתים ואת החיים (כי הם חושבים שהוא קרע על המת).
* חולה שמת לו מת - אין מודיעין אותו שמת, שמא תטרף דעתו עליו.
* אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו, מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות.

דף כז עמוד א
* זמן כפיית המיטות בבית האבל - לדעת רבי אליעזר: משיצא מפתח ביתו, לדעת רבי יהושע: משיסתם הגולל.
* בגמרא מובאים דינים נוספים בנוגע לכפיית המטה.
* מכבדין ומרביצין בבית האבל, ומדיחין קערות וכוסות וצלוחיות וקיתוניות בבית האבל, ואין מביאין את המוגמר ואת הבשמים לבית האבל.
* מובאות ארבע תקנות (הקשורות לניחום אבלים ולקבורה) שתיקנו חכמים שינהגו כולם אותו הדבר כדי שלא יתביישו העניים.

דף כז עמוד ב
* מובאות ארבע תקנות נוספות (הקשורות למיתה ולקבורה) שתיקנו חכמים שינהגו כולם אותו הדבר כדי למנוע בושה מקבוצות מסויימות (חולי מעיים, נדות, זבין, קרובי המת).
* "אין מועד בפני תלמיד חכם וכל שכן חנוכה ופורים" - ולכן מותר להספידו בימים אלו (בפניו) בניגוד לאחרים.
* אבל כיון שניענע ראשו שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו.
* הכל חייבין לעמוד מפני נשיא חוץ מאבל וחולה.
* אבל יום ראשון אסור לאכול לחם משלו.
* מת בעיר - כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה.
* כל המתקשה על מתו יותר מדאי - סופו שעל מת אחר הוא בוכה.
* שלושה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת, מכאן ואילך אמר הקב"ה: אי אתם רחמנים בו יותר ממני.
* "בכו בכו להולך" - אמר רב יהודה: להולך בלא בנים.
* אבל - שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי יריכותיו, משלשה עד שבעה כאילו מונחת לו כנגדו בקרן זוית, מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק.

דף כח עמוד א
* למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? - לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת.
* למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה? - מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת.
* מת מחמישים שנה ועד שישים שנה - זו היא מיתת כרת.
* "חיי בני ומזוני - לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא".
* אשרי מי שבא לכאן (לעולם הבא) ותלמודו בידו.
* הגמרא מספרת על מפגש של מלאך המוות עם כמה אמוראים.

דף כח עמוד ב
* רבא מביא שבעה הספדים שהיו מספידות נשים ממקום שנקרא שכנציב.
* כשמתו בניו של רבי ישמעאל - נכנסו לנחמו רבי טרפון ורבי יוסי הגלילי ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא (והברייתא מתארת את האופן בו כל אחד מהם ניחם אותו).
* אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל.
* אבל / חתן / כהן - מיסב בראש.
* "וקדשתו" (את הכהן) - לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון.

דף כט עמוד א
* הנפטר מן המת - לא יאמר לו: "לך לשלום", אלא: "לך בשלום".
* הנפטר מן החי - לא יאמר לו: "לך בשלום", אלא: "לך לשלום".
* כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת - זוכה ומקבל פני שכינה.
* תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא.

הדרן עלך מסכת מועד קטן