דף טו עמוד א
* מנודין ומצורעין אסורין לספר.
* כל המתנדה ומת בנידויו - בית דין סוקלים את ארונו.
* עטיפת הראש - אבל חייב, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה, מצורע חייב.
* הנחת תפילין - אבל אסור, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה ומצורע.
* שאילת שלום - אבל אסור, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה, מצורע אסור.
* דברי תורה - אבל אסור, מנודה ומצורע מותרים, בעל קרי אסור.
* תכבוסת - אבל אסור, מנודין ומצורעין אסורין.
* קריעה - אבל חייב, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה, מצורע חייב.

דף טו עמוד ב
* כפיית המטה - אבל חייב, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה ומצורע.
* עשיית מלאכה - אבל אסור, מנודה מותר, הגמרא מתלבטת לגבי דין מצורע.
* רחיצה, נעילת הסנדל - אבל אסור, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה ומצורע.
* תשמיש המטה, שילוח קרבנות - אבל אסור, הגמרא מתלבטת לגבי דין מנודה, מצורע אסור.

דף טז עמוד א
* בסוגיה מובאות מספר הלכות בדיני נידוי.
* אם נידו אדם על שביזה תלמידי חכמים - אין מתירים לו את הנידוי עד לאחר שלושים יום.
* לדעת אביי: שלושה שנידו אדם - לא יכולים לבוא שלושה אחרים ולהתיר את הנידוי. (ואמימר חולק על כך).
* מנודה לרב - מנודה לתלמיד, מנודה לעירו - מנודה לעיר אחרת, מנודה לנשיא - מנודה לכל ישראל.
* תלמיד שנידה לכבודו - נידויו נידוי.
* אין נידוי פחות משלושים יום ואין נזיפה פחות משבעה ימים. [ונידוי של בני בבל כנזיפה של בני ארץ ישראל].

דף טז עמוד ב
* כל העוסק בתורה מבפנים (בצנעא) - תורתו מכרזת עליו מבחוץ (מודיעה לרבים את טבעו של החכם).
* נזיפה מהנשיא בארץ ישראל - נוהגת שלושים יום.
* נזיפה בבבל נוהגת יום אחד בלבד (ובגמרא מובאים שלושה סיפורים שכך נהגו).
* "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על" - נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה (שב תחילה ונתן דרך לשבים).
* דוד המלך - כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ.

דף יז עמוד א
* תלמיד חכם "עביד דינא לנפשיה" בדבר שוודאי לו בבירור שהדין כמותו.
* אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו, ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו, ולכן אין ללמוד מתלמיד חכם שיוצאים עליו שמועות רעות.
* אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שליבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.
* "ולפני עור לא תתן מכשול" - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר (שעלול לבעוט באביו).
* נידוהו ואינו יודע מי נידהו - ילך אצל נשיא ויתיר לו נידויו.
* לדעת ריש לקיש (בניגוד לתקנת אושא): תלמיד חכם שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא.
* תלמיד חכם - מנדה לעצמו ומיפר לעצמו.

דף יז עמוד ב
* כל מקום שנתנו חכמים עיניהם (לרעה) - או מיתה או עוני.
* כל אלו שאמרו במשנה שמותרין לגלח במועד - זה בשלא היה להם פנאי לפני המועד, אך נזיר ומצורע (שעלו מטומאתן) - אע"פ שהיה להם פנאי מותרים, שלא ישהו קרבנותיהן.
* בברייתא נאמר ש"הכהן והאבל מותרין בגילוח", והגמרא מבררת באיזה מקרה מדובר ומדוע הברייתא חולקת על המשנה בדין זה.
* רבי יהודה ורבי יוסי נחלקו אם אסור או מותר ליטול צפורנים בחול המועד או בימי אבלו.

דף יח עמוד א
* רבי יוחנן מביא את המקור לכך ש"ברית כרותה לשפתים".
* לדעת שמואל: מותר לאבל ליטול צפורנים של יד ושל רגל.
* שלושה דברים נאמרו בצפורנים: הקוברן - צדיק, שורפן - חסיד, זורקן - רשע [שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל]. (גליון: הגדה זו יש לה סוד).
* בגמרא מובאות שלוש מימרות של אביטול ספרא.
* מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לכבסו בחולו של מועד.
* כלי פשתן - מותר לכבסן בחולו של מועד (כי מתטנפים מהרה וקלים להתכבס - נמ"י).

דף יח עמוד ב
* מותר לארס אשה בחול המועד, שמא יקדמנו אחר ברחמים.
* בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני.
* מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מצינו שמה' אשה לאיש (על פי גזירת שמים קודם שנולד האדם).
* אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו, ואם לא עשה כולו עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו ראה אחרים שעשו ושמח.

דף יט עמוד א
* רב/רבה בר בר חנה פסק לגבי תפילין ומזוזות בחול המועד, שכותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.
* החל מדף זה ועד סוף המסכת מובאים דיני אבלות, ויש שנמנעו בגלל זה מללמוד מסכת זו, אך בספר חסידים המליץ ללמוד מסכת זו כי בגלל חשש זה היא נחשבת כמו "מת מצוה" ומקבלים שכר גדול על לימוד מסכת זו; ובשיחות הר"ן כתב שאין לעיין הרבה בהלכות אבלות אלא לעבור במהירות מקומות כאלו.
* הקובר את מתו שמונה ימים לפני הרגל ולא גילח ערב הרגל - נחלקו האמוראים והתנאים אם מותר לו לגלח אחר הרגל.

דף יט עמוד ב
* אבל, כיון שעמדו מנחמין מאצלו (ביום השביעי), מותר ברחיצה לדעת אבא שאול הסובר שמקצת היום ככולו.
* לדעת שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל (היינו: כאשר יש מחלוקת - הלכה כמיקל), ולכן לדעת נהרדעי: הלכה כאבא שאול, שמקצת היום ככולו, בין ביום השביעי ובין ביום השלושים לאבלות.
* הגמרא לומדת מנזיר את הדין שנאסר על האבל לגלח את שערו במשך שלושים יום.
* הכל מודים כשחל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב.
* לדעת רבה: אם קברו את המת ברגל - הרגל אינו עולה לו למנין שלושים וצריך למנות אחר הרגל שלושים יום (כפי שאינו עולה לו הרגל למנין שבעה).

דף כ עמוד א
* הגמרא מקשה על רבה, ומביאה אמוראים שהכריעו להלכה שאם קברו את המת ברגל - הרגל כן עולה לו למנין שלושים.
* אם התחיל 'לשבת שבעה' אפילו יום אחד או שעה אחת לפני הרגל - הרגל מפסיק ומסיים את השבעה, ולא צריך להמשיך 'לשבת שבעה' אחר הרגל; ויש חולקים וסוברים שהרגל מסיים את ה'שבעה' רק אם ישב שלושה ימים לפני הרגל.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאבלות היא שבעה ימים.
* הלכה כדעת רבי עקיבא הסובר ש'שמועה קרובה' - נוהגת שבעה ושלשים, 'שמועה רחוקה' - אינה נוהגת אלא יום אחד.

דף כ עמוד ב
* שמע 'שמועה קרובה' ברגל/בשבת ולמוצאי הרגל/השבת נעשית 'רחוקה' - עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד (כדין 'שמועה רחוקה').
* נחלקו האמוראים אם ב'שמועה רחוקה' קורע או לא קורע.
* כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להן - אבל מתאבל עליהן, ואלו הן: אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו. (ונחלקו הדעות מה הדין ב"שניים שלהם").

דף כא עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לכך שהאבל צריך לקרוע כאשר הוא עומד ולא כאשר הוא יושב.
* אלו דברים שאבל אסור בהן: אסור במלאכה וברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה ובנעילת הסנדל, ואסור לקרות בתנ"ך ולשנות במשנה במדרש ובהלכות ובהש''ס ובאגדות, אך אם היו רבים צריכין לו - אינו נמנע, ובלבד שלא יעמיד תורגמן.
* יש מחלוקת תנאים אם עיקר אבלות היא שני ימים או יום אחד (ולכן נחלקו מתי אסור לאבל להניח תפילין - ביום הראשון של ה'שבעה' או גם ביום השני).

דף כא עמוד ב
* שלושה ימים הראשונים של ה'שבעה' - אסור האבל במלאכה, מכאן ואילך - עושה בצינעא בתוך ביתו.
* שלושה ימים הראשונים של ה'שבעה' - אינו הולך האבל לנחם אבלים אחרים, מכאן ואילך - הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין.
* בהמשך העמוד, מובאים שני דינים נוספים בהם יש הבדל בין שלושה ימים ראשונים של ה'שבעה' לימים שלאחר מכן. (דין שאלת והשבת שלום, ודין הצטרפות האבל באיחור לאבלים).

דף כב עמוד א
* הגמרא מכריעה להלכה כדעת רבי שמעון הסובר שאף קרוב הבא ביום השביעי מצטרף למנין אבלי הבית.
* בברייתא מפורטים אחד עשר הבדלים (שנים בעמוד א ותשעה בעמוד ב) בין אבלות על אביו ואמו לעומת אבלות על שאר מתים.
* על כל המתים כולן מדחה מטתו (ממהר לקוברם) - הרי זה משובח, על אביו ועל אמו - הרי זה מגונה (אא"כ היה ערב שבת/יו"ט). 

דף כב עמוד ב
* על כל המתים כולן - מסתפר לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו - עד שיגערו בו חבריו.
* על כל המתים כולן - נכנס לבית השמחה לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו - לאחר י''ב חדש. (והגמרא מבררת על איזו שמחה מדובר).
* חכם שמת - בית מדרשו בטל, אב בית דין שמת - כל בתי מדרשות שבעירו בטילין ונכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן, נשיא שמת - בתי מדרשות כולן בטילין.

דף כג עמוד א
* אין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל.
* בברייתא מובאת מחלוקת לגבי דין יציאת האבל בשבתות הראשונות של האבלות.
* אסור לאבל לשאת אשה עד שלושים יום מתחילת האבלות.
* מתה אשתו - אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלושה רגלים (ולדעת רבי יהודה: שני רגלים), אך אם אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים - רשאי לישא לאלתר.
* בברייתא מובא דין גיהוץ הבגדים בחודש הראשון של האבלות.

דף כג עמוד ב
* יש מחלוקת (בין בני יהודה לבני הגליל) אם יש אבלות בשבת או לא.
* יש מחלוקת תנאים אם מי שמתו מוטל לפניו (ועדיין לא נקבר) מותר בתשמיש המטה בשבת או לא. (והגמרא דוחה את ההכרח לתלות מחלוקת זו במחלוקת אם יש אבלות בשבת).

דף כד עמוד א
* לדעת שמואל: אין אבלות בשבת.
* אבל שלא פרע ושלא פירם - חייב מיתה.
* אבל אסור לשמש מיטתו בימי אבלו, ומעשה באחד ששימש מיטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גוייתו.
* דיני אבל בשבת לדעת שמואל: פריעת הראש, חזרת קרע לאחוריו, זקיפת המטה - חובה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית - רשות, ולדעת רב: אף פריעת הראש רשות.
* לדעת שמואל: כל קרע שאינו נעשה בשעת חימום (בשעת התחלת הצער, בשעת מיתה) - אינו קרע.
* למרות שאין אבלות בשבת - הרי שלדעת רבי יוחנן דברים שבצינעא נוהג בהם אבלות בשבת.

דף כד עמוד ב
* בברייתא מובאים דינים ודעות שונות לגבי אופן הקבורה וההספד על תינוקות וילדים קטנים.
* אם היה אבל יום אחד לפני עצרת - אז יום זה נחשב לשבעה ימים (ובכך הסתיימה ה'שבעה') ועצרת עצמה נחשבת לשבעה ימים (ובכך הסתיימו ארבעה עשר יום מתוך ה'שלושים'). (וכך דעת רב פפא גם בנוגע לראש השנה).
* לעצרת יש תשלומים כל שבעה (ומי שלא הביא קרבן ראיה וחגיגה יכול להשלים עד שבעה ימים).
* אם היה אבל יום אחד לפני סוכות - אז יום זה נחשב לשבעה ימים (ובכך הסתיימה ה'שבעה') וחג סוכות ושמיני עצרת נחשבת לארבעה עשר ימים (ובכך הסתיימו עשרים ואחר יום מתוך ה'שלושים').

דף כה עמוד א
* חכם שמת - הכל כקרוביו: הכל קורעין עליו והכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחבה.
* כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר - מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה לו.
* העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע, למה זה דומה? לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע.
* אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה.
* ראוי היה רב הונא שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל (מקום מגוריו) מנעה זאת ממנו (שאין שכינה שורה בחוץ לארץ).
* ארון העובר ממקום למקום (והשלד של הנפטר קיים) - עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.
* הגמרא מתארת מספר נקודות בנוגע לתהליך קבורת: רב ספרא, רב הונא, רב חסדא, רבה בר רב הונא ורב המנונא.

דף כה עמוד ב
* בגמרא מובאים הספדים שהיו במיתת: רבינא, רבי חנין, רבי יוחנן, רבי זירא.
* "בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה".
* אפילו רבו שלימדו חכמה - אינו יושב עליו (אבלות) אלא יום אחד בלבד.
* בגמרא מתוארים אירועים שונים שהתרחשו בעת פטירת ארבעה עשר אמוראים.

דף כו עמוד א
* ואלו קרעין שאין מתאחין - הקורע על: אביו, אמו, רבו שלימדו תורה, נשיא, אב בית דין, שמועות הרעות, ברכת השם, ספר תורה שנשרף, ערי יהודה, המקדש, ירושלים. (והגמרא מבררת את המקורות לכך).
* הרואה ספר תורה שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות: אחת על הגויל ואחת על הכתב.
* הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: "ערי קדשך היו מדבר" וקורע, הרואה ירושלים בחורבנה אומר: "ציון מדבר היתה ירושלם שממה" וקורע, הרואה בית המקדש בחורבנו אומר: "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה" וקורע.
* אם ראה את ירושלים וקרע ואחר כך ראה את המקדש - קורע קריעה נוספת בפני עצמה.

דף כו עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה ששיעור הקריעה הוא טפח, ואם אירע לו אבלות נוספת יכול להוסיף על הקריעה הראשונה כל שהו בלבד. (ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא לאחר שחלפו שבעה או שלושים מהאבלות הראשונה).
* נחלקו הדעות עד איזה מקום בבגד יכול הוא להוסיף ולקרוע קרע נוסף - עד המקום בבגד שכנגד טיבורו או עד המקום שכנגד ליבו.
* היוצא בבגד קרוע לפני המת הרי זה גוזל את המתים ואת החיים (כי הם חושבים שהוא קרע על המת).
* חולה שמת לו מת - אין מודיעין אותו שמת, שמא תטרף דעתו עליו.
* אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו, מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות.