דף יח עמוד א * ישנה מחלוקת תנאים אם גזר דין של יחיד יכול להיקרע גם לאחר מתן גזר הדין. * גזר דין (אף של רבים) שהקב"ה נשבע לקיים אותו - לא יכול להיקרע. * רבה ואביי היו מצאצאי בית עלי (שנגזר עליהם למות צעירים) - רבה עסק בתורה וחי ארבעים שנה, אביי עסק בתורה ובגמילות חסדים וחי שישים שנה. * גזר דין של ציבור - אף על פי שנחתם, ניתן לקרוע אותו. * "כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" - פסוק זה אמור לגבי ציבור, "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" - פסוק זה אמור ביחיד, בעשרת ימי תשובה. * בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון - בגמרא מובאים שלושה פירושים לביאור הביטוי "בני מרון". דף יח עמוד ב * הצומות: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה (ואסורים בהספד ובתענית), יש גזרת המלכות - צום (חובה), אין גזרת המלכות ואין שלום - רצו מתענים רצו אין מתענים (ולכן לא יוצאים שליחים על חודש תמוז וטבת להודיע שקידשו בית דין את החודש). * בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. * שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית א-להינו. * "וְצוֹם הָעֲשִׂירִי" - לדעת רבי עקיבא: זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים, לדעת רבי שמעון: זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר. * האמוראים נחלקו אם בטלה מגילת תענית (לאחר חורבן הבית) ולכן הימים הטובים שמוזכרים במגילה מותרים בהספד ובתענית או שלא בטלה מגילת תענית.
דף יט עמוד א * הימים הכתובים במגילת תענית - אסורים בתענית הם ולפניהם ולאחריהם, אך שבתות וימים טובים - הם אסורים, אך לפניהם ולאחריהם מותרים. * דברי סופרים (בניגוד לדברי תורה) צריכים חיזוק. * כשמלכות רומי גזרה שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות - הלכו היהודים (בעקבות עצה של מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה) והפגינו בלילה והגזרה בוטלה. * בימי רבן יוחנן בן זכאי חרב הבית, ורבי אליעזר תלמידו היה, ורבי עקיבא תלמידו של רבי אליעזר היה, ורבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא היה (רש"י). דף יט עמוד ב * יש מחלוקת תנאים אם בטלה מגילת תענית (לאחר חורבן הבית). * הגמרא הכריעה להלכה שבטלה מגילת תענית, למעט חנוכה ופורים. * הגמרא מבארת מדוע יש צורך שייצאו שליחים על חודש תשרי (לפרסם מתי קידשו בית דין את החודש). * אם נתעברה השנה - לדעת המשנה (בדף הקודם): לא יוצאים שליחים על אדר השני, לדעת רבי: כן יוצאים שליחים. * יש שיטות שונות לגבי מספר הימים שיש בחודש אדר א' ואדר ב' (עשרים ותשעה או שלושים ימים).
דף כ עמוד א * חכמים השתמשו בסמכותם ועיברו את החודש, כדי למנוע מצב של יום טוב או יום כיפור סמוך לשבת, וזאת כדי שהירקות לא יכמושו ו/או כדי שהמת לא יסריח. * בגמרא מובאים פרטים ושיטות שונות לגבי הסמכות של חכמים - האם מותר להם לאיים על העדים כדי להקדים את קידוש החודש (ליום שלושים, ואז החודש יהיה חסר) ו/או כדי לאחר את קידוש החודש (ליום שלושים ואחד, ואז החודש יהיה מלא). דף כ עמוד ב * בעמוד זה מובאים כמה דינים הקשורים למולד הלבנה. * "צריך שיהיה לילה ויום מן החדש" - ולכן: אם נראית הלבנה הישנה בליל שלשים, אין מקדשים את החודש ביום שלשים. * נולד קודם חצות - בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, לא נולד קודם חצות - בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה. * הלבנה מתכסה למשך עשרים וארבע שעות מסביב לזמן חידושה (לפני ואחרי חידושה, ובהתאם למיקום הגיאוגרפי). * כשיש ספק מתי חל ראש חודש - צריך לעשות יום טוב שני בט"ז בניסן שמא עיברו בית דין את חודש אדר וקבעו את ראש חודש ניסן ביום שלושים ואחד (וכך גם בנוגע לט"ז תשרי).
דף כא עמוד א * במקום שמגיעים שלוחי ניסן (להעיד על מועד קידוש החודש) לפני פסח ולא מגיעים שלוחי תשרי לפני סוכות - יש לעשות יום טוב שני של גלויות גם בפסח, גזירה משום תשרי. * רבא (שחי בבבל) צם יומיים ברציפות את יום-כיפור (מחשש שעיברו בארץ ישראל את חודש אלול). * "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" - שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן. דף כא עמוד ב * על כל החודשים בהם יוצאים שליחים לגולה לבשר על קידוש החודש - במצב שברור שמחר יקדשו את החודש, השלוחים יוצאים כבר בלילה, ואילו על ניסן ועל תשרי - יוצאים רק למחרת לאחר שישמעו מפי בית-דין 'מקודש'. * עדים שראו את החודש (בזמן המקדש: בכל החודשים, לאחר החורבן: על תשרי וניסן בלבד) - מחללים את השבת ובאים לבית-דין להודיע על כך. * נחלקו התנאים אם גם כאשר הלבנה נראתה בבירור - מחללים את השבת או לא. * חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחד.
דף כב עמוד א * במשנה מובאת מחלוקת אם קרובי משפחה כשרים לעדות החודש, ובגמרא מובא טעם המחלוקת וכן פסיקת ההלכה. * "גזלן דדבריהם" (=גזלן מדרבנן) כשר לעדות אשה (כגון: להעיד שמת בעלה). * מותר לחלל שבת כדי לבוא ולהעיד על ראיית הלבנה (ואף מותר לקחת לדרך ליווי, צידה ונשק). * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לעסוק בעניין עדי החודש ונאמנותם. דף כב עמוד ב * צריך שני אנשים שיעידו על כל אחד מעדי החודש שהוא נאמן וכשר (אם בית-דין לא מכירים אותו). * כל אדם נאמן להעיד לבדו שבית-דין קידשו את החודש, כי זה דבר העשוי להתגלות ולכן הוא ודאי דובר אמת. * הבייתוסין שכרו עדי שקר שיעידו שבית-דין קידשו את החודש (כי רצו לגרום לכך שיום טוב ראשון של פסח יחול בשבת), ולכן התקינו חכמים שלא יהיו מקבלים את העדות אלא מעדים מוכרים. * כדי לפרסם שבית-דין קידשו את החודש - בראשונה היו משיאין משואות, אך משקלקלו הכותים (כדי להטעות את ישראל) התקינו שיהו שלוחין יוצאין. * משיאין משואות רק על חודש חסר, והמועד שמשיאין הוא "לאור עיבורו" (=בליל יום שלושים ואחד).
דף כג עמוד א * נחלקו האמוראים אם יש ארבעה או עשרה מיני ארזים. * כל שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים עתיד הקב''ה להחזירן לה. * כל הלומד תורה ואינו מלמדה - דומה להדס במדבר, שאין מי שנהנה ממנו. * כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמיד חכם - דומה להדס במדבר, כי הוא חביב לכל. * אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה על כך שהרגו את רבי עקיבא וחבריו. דף כג עמוד ב * כל מי שראה את המשואות המבשרות על קידוש החודש - היה נוטל אבוקה בידו ועולה לראש גגו (כדי לסייע בפרסום). * הגמרא מתלבטת אם החצר אליה התכנסו העדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה היתה נקראת בית יעזק (לשון מעולה) או בית יזק (לשון צער). * היו עושים סעודות גדולות לעדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה, כדי שיהיו רגילים לבוא. * מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה - כדי שלא תיחלש דעתה של הלבנה (שהחמה רואה אותה חסרה), ומעולם לא ראתה חמה פגימתה של קשת - כדי שלא יאמרו עובדי החמה שהיא יורה חיצים בכופרים בה.
דף כד עמוד א * הברייתות מפרטות כמה מקרים בהם אין עדות החודש מתקבלת. * במשנה נאמר: "ראש בית-דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש" - והגמרא לומדת דין זה מפסוקים. * במשנה ובברייתא מובאות ארבע דעות תנאים: מקדשים רק חודש חסר (וכך פוסק שמואל), רק חודש מלא, גם חסר וגם מלא, אף אחד. * לרבן גמליאל היו דמויות של לבנה ובאמצעותן חקר את העדים ("הכזה ראית או כזה"). דף כד עמוד ב * התנאים נחלקו אם מנורת הזהב שעשויה מעץ (ולא ממתכת) כשרה או לא. * בגמרא מבואר באריכות אלו דמויות של שמשים שמשמשים לפני הקב"ה מותר/אסור לעשות, והגמרא מבררת את הטעם לכך שהיה מותר לרבן גמליאל לעשות דמויות של לבנה. * טבעת שחותמה בולט - אסור להניחה ומותר לחתום בה, חותמה שוקע - מותר להניחה ואסור לחתום בה.
דף כה עמוד א * המשנה מספרת על שני מקרים בהם רבן גמליאל קיבל את עדי החודש, למרות שהיה נראה שהעדות לא נכונה וחכמים אחרים לא קיבלו את עדותם. * כל שלשה ושלשה שעמדו בית-דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה. * אין חידושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה וע''ג חלקים. * בפסוקים העוסקים בקידוש החודש נאמר שלוש פעמים "אתם" ללמד ש: אתם - אפילו שוגגים, אתם - אפילו מזידים, אתם - אפילו מוטעים. דף כה עמוד ב * ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו - ללמדך שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור, הרי הוא כאביר שבאבירים. * תחילת המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מלמדת שהכרזת קידוש החודש על ידי בית-דין הוא תנאי עיקרי לקביעת ראש חודש ביום השלושים. * קידוש החודש על ידי בית-דין צריך להיות ביום (ואם רק נחקרו העדים ביום ולא הספיקו לקדש את החודש ביום - לא ניתן לקדש בלילה). * קידוש החודש צריך להיות על ידי שלושה דיינים (ולא על ידי יחיד ואפילו הוא מומחה לרבים).
דף כו עמוד א * לדעת רבי עקיבא אין עד נעשה דיין, אך ייתכן שזה רק בדיני נפשות ואילו בקידוש החודש הוא מודה שעד נעשה דיין. * לדעת חכמים: כל השופרות כשרים חוץ משל פרה - והטעם: (1) כי נקרא "קרן" ולא "שופר". (2) כי אין קטיגור (עגל) נעשה סניגור. (3) כי נראה כשניים-שלשה שופרות, בגלל הגלד שמתווסף בו כל שנה. * בגמרא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) מובאות שתים עשרה מילים שהיו נאמרות במקומות מסוימים באופן אחר מהמקובל או שפירושם לא היה ידוע לחכמים. (ב'מי השלוח' ביאר שסוגיה זו נאמרה כנגד שנים עשר חודשי השנה). דף כו עמוד ב * מתוך שתים עשרה המילים הללו, חכמים למדו משפחתו של רבי ביאור לארבע המילים הללו: סירוגין, חלוגלוגות, סלסלה, וטאטאתיה. * במשנה ובגמרא מובאות דעות שונות באיזה שופר עדיף לתקוע (ביעל פשוט או בזכר כפוף) בראש השנה, בתעניות וביובלות.
דף כז עמוד א * ניתן לצפות בזהב את השופר שלא במקום הנחת פיו. * זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. * שני קולות משני אנשים בו זמנית - נשמעים, כאשר מדובר בדבר חביב (כמו הלל, מקרא מגילה ותקיעת שופר). * "התורה חסה על ממונן של ישראל", וזו אחת הסיבות מדוע בתעניות תוקעים בשופר שפיו מצופה כסף ולא זהב. * רק במקדש תוקעים בשופר ובחצוצרות ביחד. * בראש השנה אומרים בתפילה "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", כדעת רבי אליעזר הסובר שבתשרי נברא העולם. דף כז עמוד ב * במשנה ובברייתא מובאים כמה וכמה דינים בנוגע לכשרות/פסלות שופר שבוצעו בו פעולות מסוימות (כגון: ארוך וקצרו, גרדו והעמידו על גלדו, ועוד). * השיעור המינימלי של שופר כשר הוא כדי שיאחזנו בידו וייראה לכאן ולכאן (=טפח). * היה קולו של השופר דק או עבה או צרוד - כשר, שכל הקולות כשירין בשופר. * התוקע לתוך הבור וכדומה: מי שבתוך הבור - יצא, ומי שמחוץ לבור - אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא.
דף כח עמוד א * שמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר - לא יצא. * תקע בתוך הבור, ועלה מן הבור והמשיך לתקוע - יצא. * לדעת רבא (למסקנה): אם תקע בשופר של עולה או שלמים - יצא (כי "מצות לאו ליהנות ניתנו"). * בשופר של עבודה זרה - לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של עיר הנידחת - לא יתקע ואם תקע לא יצא. * המודר הנאה מחברו - מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, המודר הנאה משופר - מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. * התוקע לשיר - יצא. דף כח עמוד ב * לדעת רבה: מצוות לא צריכות כוונה. * לדעת רבה: איסור בל תוסיף הוא רק בזמן המיועד למצוה עצמה. * לדעת רבא: כדי לעבור על בל תוסיף אחרי זמן המצוה יש צורך בכוונה.
דף כט עמוד א * נחלקו התנאים אם מי ששומע תקיעה מבעל תוקע יחיד התוקע לעצמו (ולא התכוון להוציא את השומע) יוצא ידי חובה או לא. * וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? - אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים. * הברייתא מציינת שגם כהנים חייבים בתקיעת שופר, והגמרא מבארת מדוע היה צורך לציין זאת. * טומטום - לא יכול להוציא אחר ידי חובתו בתקיעת שופר; אנדרוגינוס - יכול להוציא רק אנדרוגינוס; מי שחציו עבד וחציו בן חורין - למסקנת הגמרא אף את עצמו לא יכול להוציא. * בברכות הנהנין, אם לא מחויב עתה בברכה, אינו יכול לברך ולהוציא אחרים ידי חובה (למעט בברכת הגפן של קידוש וברכת המוציא של מצת מצוה). דף כט עמוד ב * המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדין תקיעה בשופר בשבת. * חכמים אסרו לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת (וכן ליטול לולב ולקרוא במגילה בשבת), גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. (אך לא גזרו על תקיעת שופר במקדש). * נחלקו התנאים היכן התיר רבן יוחנן בן זכאי לאחר חורבן בית המקדש לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת: בכל מקום שיש בית-דין (אפילו עראי), רק במקום שיש בית-דין קבוע, ביבנה בלבד.
