דף יב עמוד א * אנשי דור המבול - ברותחים (בזנות) קלקלו, וברותחים נידונו (מי המבול היו רותחים). * חכמי ישראל מונים למבול (שנות נוח ובריאת עולם ושנות הדורות) כרבי אליעזר (מתשרי) ולתקופה (חישוב תקופת חמה ולבנה) כרבי יהושע (מניסן), חכמי אומות העולם מונים אף למבול כרבי יהושע. * בברייתא מובא שבא' בתשרי ראש השנה ל: מעשר ירקות, מעשר בהמה, מעשר דגן, נדרים. דף יב עמוד ב * אין תורמים ומעשרים לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. * הגמרא מביאה את המקור לכך שמעשר ראשון נוהג בכל השנים, ומעשר שני נוהג בשנה ראשונה שניה רביעית וחמישית, ומעשר עני נוהג בשנה שלישית ושישית. * ראש השנה לנדרים הוא א' בתשרי (ולא בניסן) כי ב"נדרים הלך אחר לשון בני אדם". * המועד הקובע לקביעת שנת המעשר: תלתן - משתצמח לזרעים, תבואה וזיתים - משיביאו שליש.
דף יג עמוד א * כל מדות חכמים כן הוא (בצמצום): (1) בארבעים סאה - הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב - אינו יכול לטבול בהן, (2) כביצה - מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום - אינו מטמא טומאת אוכלין, (3) שלשה על שלשה - מטמא מדרס, שלשה על שלשה חסר נימא אחת - אינו מטמא מדרס. * על ארץ ישראל נאמר שהיא "ארץ צבי" (מה צבי קל ברגליו מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה לבשל פירותיה מכל הארצות - רש"י). * למסקנת הגמרא: המקור לכך, שהמועד לקביעת שנת המעשר בתבואה הוא שליש הגידול, נלמד מהפסוק "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים". דף יג עמוד ב * המועד הקובע לקביעת שנת המעשר: מיני קטניות – השרשה (והגמרא מבררת את המקור לכך), אילן - חנטה, תבואה וזיתים - שליש הגידול, ירק - לקיטה. * לדעת רבי שמעון שזורי: יש בילה (ניתן לסמוך על תערובת שנבללה שהיא נבללה כראוי, וכאשר יפריש תרומות ומעשרות זה יחול על כל חלקי התערובת כראוי), לדעת חכמים: אין בילה, לדעת שמואל: יש בילה רק בשמן ויין.
דף יד עמוד א * בברייתא מובאת מחלוקת תנאים על מה סמכו חכמים לקבוע זמן מעשר של ירק אחר לקיטה. (גורן ויקב - גדלים על מי שנה שעברה / מסתפקים במי גשמים בלבד - ומתעשרים לשנה שעברה, לעומת ירקות שגדילים על מי שנה הבאה / זקוקים גם להשקאה ממים שאובים - ומתעשרים לשנה הבאה). * א' בשבט (לדעת בית שמאי) / ט"ו בשבט (לדעת בית הלל) הוא ראש השנה לאילנות - כיון שכבר יצאו רוב גשמי השנה (למרות שעדיין רוב תקופת טבת לא עברה). דף יד עמוד ב * בברייתא (שמסוף העמוד הקודם) מסופר שרבי עקיבא ליקט אתרוג באחד בשבט והפריש ממנו גם מעשר שני וגם מעשר עני, ונחלקו התנאים בטעם הדבר, והגמרא מבארת ומבררת את מחלוקתם. * לדעת רבן גמליאל: אתרוג שווה לאילן בשלושה דרכים (לערלה, רבעי, שביעית) ולירק בדרך אחד (שבשעת לקיטתו עישורו), אך לדעת רבי אליעזר: אתרוג שווה לאילן לכל דבר. * לאחר שיצאה בת קול - הלכה כבית הלל, אך לפני שיצאה בת קול - הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה. * העושה (באותו נושא הלכתי) מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר "וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ", אלא יש לנהוג כדעה מסוימת באופן עקבי גם בקולות וגם בחומרות.
דף טו עמוד א * ראש השנה של האתרוג הוא בחודש שבט, למרות שהולכים בו לעניין מעשר אחר לקיטה כירק. * ט"ו בשבט ראש השנה לאילן - הכוונה ל"שבט דחדשים" ולא ל"שבט דתקופה". * גם בשנה מעוברת ראש השנה לאילן הוא בחודש שבט (ולא בחודש אדר א'). * "אתרוג בת שישית שנכנסה לשביעית" - רבה ורב המנונא נחלקו אם אתרוג זה חייב במעשר (כדין שנה שישית), אך לדעת כולם פטור מביעור (כדין שנה שישית). דף טו עמוד ב * בברייתא נאמר שלדעת כולם הולכים באתרוג אחר לקיטה בנוגע לשיוך לשנת המעשר, אך בנוגע לשיוך לשנת השמיטה נחלקו התנאים אם הולכים אחר חנטה או אחר לקיטה. * לדעת רבי נחמיה: אילן שפירותיו נלקטים כאחד - הולכים בו (בנוגע לשיוך לשנת המעשר) לפי זמן הלקיטה (ולא לפי זמן החנטה כנהוג באילנות). * רבי יוחנן אמר שנהגו העם בחרובין כרבי נחמיה.
דף טז עמוד א * במשנה מובא שבארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובסוכות על המים. * בברייתא מובאות ארבע דעות נוספות - לדעת רבי מאיר: הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום כיפור, לדעת רבי יהודה: הכל נידונים בראש השנה וגזר דין של התבואה הוא בפסח ושל פירות האילן בעצרת ושל פירות האילן בסוכות ושל אדם ביום כיפור, לדעת רבי יוסי: אדם נידון בכל יום, לדעת רבי נתן: אדם נידון בכל שעה. * יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. * אמר הקב"ה: אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות - מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. * אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם. * למה תוקעים ומריעים כשהם יושבים ואחר כך כשהם עומדים? - כדי לערבב השטן. דף טז עמוד ב * בעמוד זה מובאות שבע מימרות של רבי יצחק (בנוסף לאחת בסוף העמוד הקודם) העוסקות ב: ראש השנה, דין, רגל. * אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה. * כל המוסר דין על חברו - הוא נענש תחילה. * ארבעה דברים מקרעים גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם, שינוי מעשה, ויש אומרים אף שינוי מקום. * חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. * חייב אדם לטהר את עצמו ברגל. * שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: של רשעים גמורים, של צדיקים גמורים, של בינוניים.
דף יז עמוד א * בינוניים - לדעת בית שמאי: יורדים לגיהנום ומצפצפים ועולים, לדעת בית הלל: לא יורדים לגיהנום אם אינם פושעי ישראל בגופם (כי הקב"ה מטה כלפי חסד). * המינין והמסורות והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חיתיתם (=אימתם) בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים - יורדים לגיהנום ונידונים בה לדורי דורות. * כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים - אינו רואה בן תלמיד חכם. * כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו על כל פשעיו. דף יז עמוד ב * "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא" - אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה. * ברית כרותה ל-י''ג מדות (אם יזכירום ישראל בתפילת תעניתם) שאינן חוזרות ריקם. * גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם - והיינו דוקא לציבור אך לא ליחיד (אך בעמוד הבא מובא שביחיד יש מחלוקת תנאים).
דף יח עמוד א * ישנה מחלוקת תנאים אם גזר דין של יחיד יכול להיקרע גם לאחר מתן גזר הדין. * גזר דין (אף של רבים) שהקב"ה נשבע לקיים אותו - לא יכול להיקרע. * רבה ואביי היו מצאצאי בית עלי (שנגזר עליהם למות צעירים) - רבה עסק בתורה וחי ארבעים שנה, אביי עסק בתורה ובגמילות חסדים וחי שישים שנה. * גזר דין של ציבור - אף על פי שנחתם, ניתן לקרוע אותו. * "כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" - פסוק זה אמור לגבי ציבור, "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" - פסוק זה אמור ביחיד, בעשרת ימי תשובה. * בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון - בגמרא מובאים שלושה פירושים לביאור הביטוי "בני מרון". דף יח עמוד ב * הצומות: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה (ואסורים בהספד ובתענית), יש גזרת המלכות - צום (חובה), אין גזרת המלכות ואין שלום - רצו מתענים רצו אין מתענים (ולכן לא יוצאים שליחים על חודש תמוז וטבת להודיע שקידשו בית דין את החודש). * בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. * שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית א-להינו. * "וְצוֹם הָעֲשִׂירִי" - לדעת רבי עקיבא: זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים, לדעת רבי שמעון: זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר. * האמוראים נחלקו אם בטלה מגילת תענית (לאחר חורבן הבית) ולכן הימים הטובים שמוזכרים במגילה מותרים בהספד ובתענית או שלא בטלה מגילת תענית.
דף יט עמוד א * הימים הכתובים במגילת תענית - אסורים בתענית הם ולפניהם ולאחריהם, אך שבתות וימים טובים - הם אסורים, אך לפניהם ולאחריהם מותרים. * דברי סופרים (בניגוד לדברי תורה) צריכים חיזוק. * כשמלכות רומי גזרה שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות - הלכו היהודים (בעקבות עצה של מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה) והפגינו בלילה והגזרה בוטלה. * בימי רבן יוחנן בן זכאי חרב הבית, ורבי אליעזר תלמידו היה, ורבי עקיבא תלמידו של רבי אליעזר היה, ורבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא היה (רש"י). דף יט עמוד ב * יש מחלוקת תנאים אם בטלה מגילת תענית (לאחר חורבן הבית). * הגמרא הכריעה להלכה שבטלה מגילת תענית, למעט חנוכה ופורים. * הגמרא מבארת מדוע יש צורך שייצאו שליחים על חודש תשרי (לפרסם מתי קידשו בית דין את החודש). * אם נתעברה השנה - לדעת המשנה (בדף הקודם): לא יוצאים שליחים על אדר השני, לדעת רבי: כן יוצאים שליחים. * יש שיטות שונות לגבי מספר הימים שיש בחודש אדר א' ואדר ב' (עשרים ותשעה או שלושים ימים).
דף כ עמוד א * חכמים השתמשו בסמכותם ועיברו את החודש, כדי למנוע מצב של יום טוב או יום כיפור סמוך לשבת, וזאת כדי שהירקות לא יכמושו ו/או כדי שהמת לא יסריח. * בגמרא מובאים פרטים ושיטות שונות לגבי הסמכות של חכמים - האם מותר להם לאיים על העדים כדי להקדים את קידוש החודש (ליום שלושים, ואז החודש יהיה חסר) ו/או כדי לאחר את קידוש החודש (ליום שלושים ואחד, ואז החודש יהיה מלא). דף כ עמוד ב * בעמוד זה מובאים כמה דינים הקשורים למולד הלבנה. * "צריך שיהיה לילה ויום מן החדש" - ולכן: אם נראית הלבנה הישנה בליל שלשים, אין מקדשים את החודש ביום שלשים. * נולד קודם חצות - בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, לא נולד קודם חצות - בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה. * הלבנה מתכסה למשך עשרים וארבע שעות מסביב לזמן חידושה (לפני ואחרי חידושה, ובהתאם למיקום הגיאוגרפי). * כשיש ספק מתי חל ראש חודש - צריך לעשות יום טוב שני בט"ז בניסן שמא עיברו בית דין את חודש אדר וקבעו את ראש חודש ניסן ביום שלושים ואחד (וכך גם בנוגע לט"ז תשרי).
דף כא עמוד א * במקום שמגיעים שלוחי ניסן (להעיד על מועד קידוש החודש) לפני פסח ולא מגיעים שלוחי תשרי לפני סוכות - יש לעשות יום טוב שני של גלויות גם בפסח, גזירה משום תשרי. * רבא (שחי בבבל) צם יומיים ברציפות את יום-כיפור (מחשש שעיברו בארץ ישראל את חודש אלול). * "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" - שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן. דף כא עמוד ב * על כל החודשים בהם יוצאים שליחים לגולה לבשר על קידוש החודש - במצב שברור שמחר יקדשו את החודש, השלוחים יוצאים כבר בלילה, ואילו על ניסן ועל תשרי - יוצאים רק למחרת לאחר שישמעו מפי בית-דין 'מקודש'. * עדים שראו את החודש (בזמן המקדש: בכל החודשים, לאחר החורבן: על תשרי וניסן בלבד) - מחללים את השבת ובאים לבית-דין להודיע על כך. * נחלקו התנאים אם גם כאשר הלבנה נראתה בבירור - מחללים את השבת או לא. * חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחד.
דף כב עמוד א * במשנה מובאת מחלוקת אם קרובי משפחה כשרים לעדות החודש, ובגמרא מובא טעם המחלוקת וכן פסיקת ההלכה. * "גזלן דדבריהם" (=גזלן מדרבנן) כשר לעדות אשה (כגון: להעיד שמת בעלה). * מותר לחלל שבת כדי לבוא ולהעיד על ראיית הלבנה (ואף מותר לקחת לדרך ליווי, צידה ונשק). * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לעסוק בעניין עדי החודש ונאמנותם. דף כב עמוד ב * צריך שני אנשים שיעידו על כל אחד מעדי החודש שהוא נאמן וכשר (אם בית-דין לא מכירים אותו). * כל אדם נאמן להעיד לבדו שבית-דין קידשו את החודש, כי זה דבר העשוי להתגלות ולכן הוא ודאי דובר אמת. * הבייתוסין שכרו עדי שקר שיעידו שבית-דין קידשו את החודש (כי רצו לגרום לכך שיום טוב ראשון של פסח יחול בשבת), ולכן התקינו חכמים שלא יהיו מקבלים את העדות אלא מעדים מוכרים. * כדי לפרסם שבית-דין קידשו את החודש - בראשונה היו משיאין משואות, אך משקלקלו הכותים (כדי להטעות את ישראל) התקינו שיהו שלוחין יוצאין. * משיאין משואות רק על חודש חסר, והמועד שמשיאין הוא "לאור עיבורו" (=בליל יום שלושים ואחד).
דף כג עמוד א * נחלקו האמוראים אם יש ארבעה או עשרה מיני ארזים. * כל שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים עתיד הקב''ה להחזירן לה. * כל הלומד תורה ואינו מלמדה - דומה להדס במדבר, שאין מי שנהנה ממנו. * כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמיד חכם - דומה להדס במדבר, כי הוא חביב לכל. * אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה על כך שהרגו את רבי עקיבא וחבריו. דף כג עמוד ב * כל מי שראה את המשואות המבשרות על קידוש החודש - היה נוטל אבוקה בידו ועולה לראש גגו (כדי לסייע בפרסום). * הגמרא מתלבטת אם החצר אליה התכנסו העדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה היתה נקראת בית יעזק (לשון מעולה) או בית יזק (לשון צער). * היו עושים סעודות גדולות לעדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה, כדי שיהיו רגילים לבוא. * מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה - כדי שלא תיחלש דעתה של הלבנה (שהחמה רואה אותה חסרה), ומעולם לא ראתה חמה פגימתה של קשת - כדי שלא יאמרו עובדי החמה שהיא יורה חיצים בכופרים בה.
