דף ל עמוד א
* משא שאדם צריך לשאת ביו"ט לצורך יו"ט - ישנה את אופן הנשיאה להקל, אך אם אי אפשר לשנות אז מותר גם בדרך הרגילה.
* בסוגיה הוזכרו 3 איסורים (כולל איסור תורה) שלא מוחים בידי העוברים על כך, בגלל העיקרון של "הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

דף ל עמוד ב
* אסור ליטול מהסכך של סוכה ביו"ט (פסח, שבועות וכו') - בגלל איסור סתירת אוהל.
* עצי סוכה (של חג סוכות) - אסורין לשימוש בכל שבעת ימי סוכות.
* אסור להשתמש בקישוטים של הסוכה עד לאחר סוכות - אך מותר אם התנה מראש (כשאמר "איני בודל מהם כל בין השמשות").

דף לא עמוד א
* שמואל סובר שמותר להביא ביו"ט רק עצים "מן המכונסין שבקרפף" (ורק במקרה זה אין איסור מוקצה - רש"י) - ובניגוד לדעה המובאת במשנה שהיא דעת יחיד (שסוברת שמותר "מן השדה מן המכונס, ומן הקרפף אפי' מן המפוזר").
* ר' ירמיה פסק כר' יוסי שקרפף זה: (1) הסמוך לעיר, (2) אף הרחוק מן העיר (בתוך תחום שבת) אם נעול במפתח.

דף לא עמוד ב
* מותר לבקע ביו"ט רק קורה שנשברה מערב יו"ט (ולכן איננה מוקצה).
* לבנים שנשתיירו לאדם מבנין - מותר לטלטלם ביו"ט, כי כעת עומדים לצורך שכיבה ולא לצורך בנין ולכן אינם מוקצים, אא"כ סדרן זו על זו ובכך גילה דעתו שמקצן לבנין.

דף לב עמוד א
* רבי נחמיה מחמיר מכולם וסובר שמותר ליטול כלים בשבת רק לצורך התשמיש שהן מיוחדין לו.
* 3 דברים נאסרו במשנה לעשות ביו"ט מפני תיקון כלי: לפחות את הנר, לעשות פחמין, לחתוך את הפתילה.

דף לב עמוד ב
* העשירים שבבל - יורדי גיהנום הם.
* כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו.
* המצפה על שלחן אחרים - עולם חשך בעדו.
* ג' חייהן אינם חיים: המצפה לשלחן חבירו, מי שאשתו מושלת עליו, מי שיסורין מושלין בגופו, ויש אומרים אף מי שאין לו אלא חלוק אחד.

דף לג עמוד א
* נחלקו התנאים אם מותר ביו"ט להנהיג במקל את הבהמה.
* דרש רבא ש"אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהן אוד ואוד שנשבר אסור להסיקו ביו''ט" (רבא פסק כר' יהודה שיש איסור מוקצה).

דף לג עמוד ב
* מותר לקטום עלים רכים ביו"ט (כדי לחצוץ שיניו או כדי להריח), אך בנוגע לקטימת עלים קשים יש מחלוקת תנאים (במקרים השונים).
* "מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין ורבי שמעון מתיר".
* אסור להוציא את האור ביו"ט מן העצים / האבנים / העפר / המים - משום איסור מוליד.

דף לד עמוד א
* כאשר בשבת אחד מביא את האור תחילה ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד נותן בתוכו תבלין ואחד מגיס - כולן חייבין; אך אם הביא את האש לאחר כל המעשים הללו - אז רק המביא את האש חייב.

דף לד עמוד ב
* חצר קובעת למעשר בדבר שנגמרה מלאכתו, אך לא בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
* שבת קובעת למעשר (אף בלא ראיית פני הבית) בדבר שנגמרה מלאכתו, ולדעת רב נחמן קובעת גם בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

דף לה עמוד א
* ר' אליעזר וחכמים נחלקו אם תרומה קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
* לדעת ר' יוחנן - שבת, תרומה, חצר, מקח - לא קובעים למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו (בניגוד לדעת רב נחמן שבעמוד הקודם שסובר ששבת כן קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו).

דף לה עמוד ב
* רוב עמי הארץ מעשרין הן.
* הלוקח מעם הארץ - מעשרן דמאי, ואפילו אם מדובר בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
* "משילין פירות דרך ארובה ביו''ט אבל לא בשבת (משום טרחה)".
* משילין, משחילין, משירין, משחירין, מנשירין - המשמעות של כל המילים הללו היא אותה המשמעות.

דף לו עמוד א
* לדעת ר' יצחק אין לטלטל כלי בשבת אלא רק לצורך דבר הניטל בשבת.
* הגמרא הקשתה מ-6 משניות וברייתות שמהם משמע בניגוד לדברי ר' יצחק - ותירצה את כל המקורות הללו.
* ר' שמעון סובר שדבר שאין מתכוין - מותר בשבת, אך הוא מודה בפסיק רישיה ולא ימות שחייב.

דף לו עמוד ב
* מותר להוציא בשבת גרף של רעי לאשפה (ואף מותר להוציא את הרעי לבדו ללא הגרף).
* אין עושין גרף של רעי לכתחילה.
* במשנה מובאים 14 דברים שחכמים אסרו לעשות ביו"ט ובשבת (ונקראים: "שבות"), לדוגמא: אסור לעלות באילן - גזרה שמא יתלוש.

דף לז עמוד א
* אסור לדון, לקדש אשה, לחלוץ ולייבם ביו"ט ובשבת - גזירה שמא יכתוב.
* אסור להקדיש, להעריך ולהחרים ביו"ט ובשבת - גזירה משום מקח וממכר.
* משילין פירות דרך ארובה ביו''ט אבל לא בשבת - לדעת ב"ה, אך ב"ש אוסרים גם ביו"ט.

דף לז עמוד ב
* המוסר את בהמתו לרועה לפני יו"ט - אם יש 2 רועים בעיר, מותר להוליך את הבהמה ביו"ט רק למקום שמותר לבעלים ללכת; אם יש רק רועה אחד בעיר, מותר להוליך את הבהמה ביו"ט רק למקום שמותר לרועה ללכת.
* שני אנשים שקנו חבית בערב יו"ט על דעת לחלק אותה ביניהם ביו"ט - נחלקו רב ושמואל אם מותר ביו"ט לכל אחד להוליך את החלק שלו רק לתחום המשותף של שניהם, או שכל אחד רשאי להוליך את החלק שלו למקום שמותר לו ללכת.

דף לח עמוד א
* לדעת ר' אושעיא "אין ברירה" בדיני דאורייתא, אך יש "ברירה" בדיני דרבנן.
* שור של פטם - הרי הוא כרגלי כל אדם, שור של רועה - הרי הוא כרגלי אותה העיר.
* השואל כלי מחבירו מערב יו"ט אף על פי שלא נתנו לו אלא ביו''ט - הרי הוא כרגלי השואל.

דף לח עמוד ב
* מין בשאינו מינו - בטל; מין במינו - מחלוקת ר' יהודה וחכמים אם בטל או לא.
* הבורר צרורות מגרנו של חברו - חייב לשלם לו דמי חטים.
* חפצי הפקר - קונין שביתה (והמוצאן מוליכן ממקום מציאתן 2000 אמה לכל רוח).

דף לט עמוד א
* הגחלת כרגלי הבעלים, ושלהבת בכל מקום.
* גחלת של הקדש מועלין בה, ושלהבת לא נהנין ולא מועלין.
* גחלת של ע''ז אסורה, ושלהבת מותרת.
* המוציא גחלת לרשות הרבים חייב, ושלהבת פטור.
* המודר הנאה מחבירו - אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו.
* בור של עולי בבל - כרגלי הממלא, אך אם מילא לצורך חבירו: רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו, רב ששת אמר כרגלי הממלא.

דף לט עמוד ב
* שותפין חייבים ב"קלבון" (מעה קטנה) בזמן נתינת מחצית השקל.
* עדר של שותפין - פטורים הולדות ממעשר בהמה.
* למסקנת הגמרא מחלוקת רב נחמן ורב ששת היא מה דינו של המגביה מציאה לחבירו (האם קנה או לא). [רש"י ותוס' ביארו בכמה אופנים מחלוקת זו]

דף מ עמוד א
* המפקיד פירות אצל חבירו - רב ושמואל נחלקו האם התחום של הפירות הוא כרגלי מי שהפקידו אצלו או כרגלי המפקיד.
* המפקיד פירות אצל חבירו ויחד לו חבירו קרן זוית - לדעת כולם התחום של הפירות הוא כרגלי המפקיד.
* בשר שנתעלם מן העין - אסור. (רש"י)
* המשנה השמיעה לנו בדרך אגב שמומלץ להשקות את הבהמה לפני השחיטה כדי שיהיה נוח להפשיט ממנה את העור.

דף מ עמוד ב
* הגמרא מעלה שתי אפשרויות - או שרבי סובר שיש מוקצה או שסובר שאין מוקצה חוץ מגרוגרות וצמוקין בלבד (כר' שמעון).

הדרן עלך מסכת ביצה!