דף טו עמוד א * סנדל המסומר ביום טוב: אסור לנעלו, אסור לשלחו לחברו, מותר לטלטלו. * מותר לשלוח לחברו תפילין ביום טוב (כי גם אם יניח אותן אין בכך איסור). * הגמרא דנה ומפרטת מה יעשה מי שהיו תפילין בראשו ונכנסה שבת. דף טו עמוד ב * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסקת בעירובי תבשילין. * לדעת שמואל: חכמים הסמיכו את המקור לעירובי תבשילין על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו", ולדעת הברייתא: חכמים הסמיכו על הפסוק "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו". * הסיבה שחכמים תיקנו שיהיה מותר לבשל מיום טוב לשבת רק באמצעות עירובי תבשילין - לדעת רבא: כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב, לדעת רב אשי: כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול. * רבי אליעזר גער באנשים שעזבו באמצע הדרשה והלכו לבתיהם לאכול, מכיוון שהניחו חיי עולם לטובת חיי שעה. * רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, רבי יהושע אומר: חלקהו חציו לה' וחציו לכם. * אמר להם הקב''ה לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע. * הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר (=אילן חשוב הוא).
דף טז עמוד א * כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. * אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת - מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים (בוטח שתזדמן לו נאה לשבת) שנאמר "ברוך ה' יום יום". * הנותן מתנה לחבירו (בדבר שאינו עשוי להתגלות מי נתן לו זאת) - צריך להודיעו על כך מראש (כדי שלא יתבייש לקבל זאת). * אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיע אותם. * כל מצוות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ משבת שנתן להם בצנעא. * נשמה יתירה נותן הקב''ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: "שבת וינפש" - כיון ששבת ווי אבדה נפש. * לדעת אביי: לא עושים עירובי תבשילין בפת. * עדשים שבשולי קדרה, שמנונית שעל גבי הסכין, דגים קטנים מלוחים – סומך עליהם משום עירובי תבשילין. דף טז עמוד ב * ערובי תבשילין - צריכין כזית בין לאחד בין למאה. * עירובי תבשילין - צריכין דעת של המניח (שידע שלשם כך נעשו), אך לא של אלו שהניחו בעבורם. * יום טוב שחל להיות בערב שבת - אין מערבין לא ערובי תחומין ולא ערובי חצרות, רבי אומר: מערבין ערובי חצרות אבל לא ערובי תחומין.
דף יז עמוד א * יום טוב שחל להיות בשבת - להלכה: מתפלל שבע, מתחיל בשל שבת, אומר קדושת היום באמצע, וחותם: מקדש השבת ישראל והזמנים. * שבת שחל להיות בראש חודש או בחולו של מועד - להלכה: ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו, ובמוספין מתחיל בשל שבת, אומר קדושת היום באמצע, וחותם: מקדש השבת ישראל והזמנים / וראשי חדשים. * אם חלו שני ימים טובים ביום חמישי ושישי ושכח להניח עירוב ביום רביעי - לדעת רבא: יכול להניח עירובי תבשילין ביום חמישי וביום שישי על ידי תנאי, ולדעת רב: יכול אף להניח עירובי תחומין ביום חמישי וביום שישי על ידי תנאי. * שני ימים טובים סמוכים זה לזה - הלכה כרבי שמעון בן אלעזר שניתן ביום טוב הראשון למלא את כל התנור פת ולאפות. * מי שלא הניח עירובי תבשילין - הוא נאסר וקמחו נאסר (וצריך להקנות את קמחו לאחרים כדי שיהיה מותר להם לאפות). דף יז עמוד ב * מי שעבר ואפה (במזיד) ללא עירובי תבשילין - הגמרא הביאה חמש הוכחות להוכיח שאסור באכילה, אך דחתה את כל ההוכחות. * הגמרא פוסקת שמספיק תבשיל אחד עבור עירובי תבשילין (כדעת בית הלל שבמשנה בתחילת הפרק, ולא כדעתו המובאת בברייתא). [אך להלכה מסקנת התוס' שצריך שני תבשילין - פת ותבשיל]. * אם התחיל לתקן ולאפות את עיסתו על ידי עירובי תבשילין ונאכל העירוב - ממשיך וגומר.
דף יח עמוד א * הטעם שלא מטבילים כלי טמא בשבת - רבה: גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, רב יוסף: גזרה משום סחיטה, רב ביבי: גזרה שמא ישהא, רבא: מפני שנראה כמתקן כלי. * נדה שאין לה בגדים טהורים להחליף וללבוש אחר טבילתה ביום טוב - מערמת וטובלת בבגדיה. * לאדם טמא מותר לטבול בשבת מפני שנראה כמיקר. דף יח עמוד ב * למסקנת הגמרא רבא סובר את העיקרון של "הואיל". * כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים (אך כתב תוס' שבזמן הזה אין טובלין בימים אלו). * הגמרא מבררת כדעת מי היא המשנה (שבדף הקודם) הסוברת ש"משיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין".
דף יט עמוד א * בברייתא מובאת מחלוקת תנאים אם מותר להטביל כלי טמא בבין השמשות של יום חול, והגמרא מבררת באיזה מקרה בדיוק מדובר ומה טעם המחלוקת. * לדעת עולא: בית שמאי ובית הלל נחלקו אם סומכים על שלמי חגיגה ביום טוב ואם מקריבים עולת ראייה ביום טוב, אך לדעת כולם לא מקריבים שלמים ועולות של נדרים ונדבות ביום טוב. * הגמרא מקשה מברייתא בה נאמר שלדעת בית הלל מותר להקריב שלמים של נדרים ונדבות ביום טוב. דף יט עמוד ב * הגמרא מביאה מחלוקת תנאים נוספת אם מותר להקריב ביום טוב שלמים של נדרים ונדבות. * אסור להקריב קרבן תודה בי"ד בניסן כי "אין מביאין קדשים לבית הפסול" (שממעט זמן אכילתן, שאינו יכול לאכול חמץ אלא עד ארבע שעות, ומתוך כך חמץ שבה בא לידי נותר). * נחלקו התנאים מתי עובר על בל תאחר: אחרי שעוברים שלושה רגלים אפילו שלא כסדרן / אחרי שעוברים שלושה רגלים כסדרן / אחרי שעובר חג הסוכות. * כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
דף כ עמוד א * האומר "הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה" / "הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני" - נדור ואינו יוצא / נזיר ואינו מגלח. * בברייתא לומדים מהפסוק "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט" שכשם שעולת נדבה טעונה סמיכה כך גם עולת חובה טעונה סמיכה. (והגמרא מבררת כדעת מי ברייתא זו). * יש מחלוקת בין הברייתות בנוגע לשיטת בית שמאי בנוגע לשלמי חובה - (1) צריך סמיכה, אך לא צריך "תיכף לסמיכה שחיטה". (2) לא צריך סמיכה, אך בדבר הטעון סמיכה צריך "תיכף לסמיכה שחיטה". (ולדעת בית הלל: צריך סמיכה וצריך "תיכף לסמיכה שחיטה"). * בבא בן בוטא - מתלמידי שמאי. דף כ עמוד ב * "אותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן (שמקריבים עולת ראייה ביום טוב) ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום". * תלמיד חכם שאמר לו חברו דבר של ריב, לא ישיב לו באמירה יותר חריפה מכפי שהלה אמר לו. * הדעה הסוברת שנדרים ונדבות לא קרבין ביום טוב - סוברת שזהו הדין מהתורה (ולא מגזירת חכמים שמא ישהה). * לדעה הסוברת שנדרים ונדבות לא קרבין ביום טוב, אם עבר ושחט - לדעת רבא: זורק את הדם על מנת להתיר בשר באכילה, לדעת רבה בר רב הונא: זורק את הדם על מנת להקטיר אימורין לערב.
דף כא עמוד א * בהמה שהיא חציה של נכרי וחציה של ישראל - מותר לשחוט ביום טוב (כי אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה). * עיסה שהיא חציה של נכרי וחציה של ישראל - אסור לאפות אותה ביום טוב לדעת רב חסדא (כיון שיכול הישראל לחלקה בזמן לישה ולאפות רק את החלק שלו). [ורב הונא מתיר - לפי ביאור רש"י] * האופה מיום טוב לחול - נחלקו רב חסדא ורבה אם לוקה או לא. דף כא עמוד ב * נחלקו התנאים אם הותרה מלאכת אוכל נפש עבור הכנת מזון לכלבים. * לדעת שמואל: עושה אדם כל צרכו בפת (ומטלטל על ידי הפת ולא חוששים לבזיון אוכלים). * לדעת רבי יהושע בן לוי: אין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזרה שמא ירבה בשבילו. * לדעת בית הלל: מותר להחם ביום טוב חמין לרגליו (אף אם אינן ראויין לשתיה) וכן לעשות מדורה ולהתחמם כנגדה, ובית שמאי חולקים.
דף כב עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה שלוש אפשרויות לבאר את דעת בית שמאי במשנה שאמרו שאין טומנין את החמין לכתחלה ביום טוב. * מי שלא הניח עירובי תבשילין - אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר ומחמין לו קיתון אחד, ויש אומרים: אף צולין לו דג קטן. * לדעת בית הלל: אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ובית שמאי חולקים. * לדעת חכמים אסור לכבות את הדלקה ביום טוב עבור צורך הנאה ביום טוב או כאשר יש רק איבוד ממון (ולא סכנת נפשות), ורבי יהודה מתיר. * כל צרכי חולה עושים על ידי נכרי בשבת. דף כב עמוד ב * מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. * לדעת בית שמאי: אין אופין פת מרובה ביום טוב (כי זו טרחה יתירה), ולדעת בית הלל: מותר (כי הפת נאפית יפה כשהתנור מלא). * נחלקו התנאים אם מותר ביום טוב להניח לבונה על גבי גחלים על מנת להריח, אך אם נותן את המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים כדי להכניס בהם ריח לדעת כולם אסור. * לעשן פירות בעשן בשמים ביום טוב כדי לקלוט טעם הבושם – נחלקו האמוראים אם מותר או אסור.
דף כג עמוד א * אסור ביום טוב לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהן ריח הבושם שבכוס, כי "מוליד ריח" בשיראים. * רב גביהא מבי כתיל דרש ש"קטורא - שרי", והגמרא מבררת את כוונתו ואת טעם ההיתר. * במשנה נאמר שפרתו של רבי אלעזר בן עזריה נהגה לצאת בשבת לרשות הרבים ברצועה שבין קרניה - אך הגמרא מבארת שלמעשה זו היתה הפרה של שכנתו אך בגלל שהוא לא מיחה בה נקראת על שמו. * במשנה מובאת מחלוקת לגבי דין קירוד וקרצוף בהמה ביום טוב, והגמרא מבארת במה המדובר ואת טעמי המחלוקת. דף כג עמוד ב * עגלה של קטן - טמאה מדרס (כי מיוחדת לישיבה), וניטלת בשבת (כי תורת כלי עליה), ונחלקו התנאים (בדעת רבי יהודה) אם מותר לגרור אותה על גבי הקרקע. * המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדין צידה ביום טוב. * אין צדין דגים ביום טוב (למרות שהותרה מלאכה ביום טוב לצורך אוכל נפש - צידה אסורה, כי אפשר היה לצוד מבעוד יום ולהניח במצודתו במים ולמחר יטלהו - רש"י), ואין נותנין לפניהם מזונות.
דף כד עמוד א * הגמרא מקשה ממשנה במסכת שבת על המשנה בתחילת הפרק בנוגע לדין צידת חיה ועוף מן הביברין ביום טוב, ודנה בכך ומתרצת. * צפור דרור נקראת בשם זה כי היא דרה בבית כבשדה (שיודעת להשמט בזויות הבית לכל צד, ולכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכל מקום). * "גמרא גמור זמורתא תהא?!" - משל שוטים הוא: גמרא גמור, אומר לתלמיד שוטה למוד הן אמת הן שבוש ויהא לך לזמר ושיר?! וכי לימוד הגמרא הוא כמין זמר שאדם מזמר בינו לבין עצמו כפי שמזדמן בפיו אף ללא צורך והבנה?! * הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאסור לצוד ביום טוב דבר המחוסר צידה, והגמרא מבררת מהו דבר "המחוסר צידה". * לדעת ת"ק (וכך הלכה): ספק מוכן - אסור, ולדעת רבן גמליאל: ספק מוכן - מותר. דף כד עמוד ב * נחלקו האמוראים בדעת רבן גמליאל (הסובר שספק מוכן מותר) אם מותר רק בטלטול או אף באכילה. * לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת. * נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב - אם יש מאותו המין במחובר: אסור, ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו; ואם אין מאותו המין במחובר: תוך התחום מותר, חוץ לתחום אסור; והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר.
דף כה עמוד א * הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים - מותרין. * נחלקו האמוראים אם "חיה שקננה בפרדס (מקום המשתמר ואין הולד יוצא שאינו יכול לברוח וקל לצודו)" צריכה זימון (לפני יום טוב) או לא. * למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח (שלא יראה כרעבתן). דף כה עמוד ב * השותה כוסו בבת אחת - הרי זה גרגרן, שנים - דרך ארץ, שלושה - מגסי הרוח. * מפני מה נתנה תורה לישראל? - מפני שהן עזין (קשים להנצח). * אלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם. * שלושה עזין הם: ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות, ויש אומרים: אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים: אף צלף באילנות. * אין הסומא יוצא ביום טוב במקלו, ולא הרועה בתרמילו, ואין יוצאין בכסא, אחד האיש ואחד האשה.
דף כו עמוד א * העמוד כולו עוסק בדינו של בכור שנפל לבור אם מותר להעלות ולשחוט אותו ביום טוב. * לדעת רבי שמעון אסור לראות מומים (מומי בכור) ביום טוב (כי זה כמו לשבת ולדון דין שאסור ביום טוב), ורבי יהודה מתיר. * "רבי יהודה" המוזכר במשנתנו הוא "רבי יהודה בר אלעאי", ו"רבי יהודה הנשיא" המוזכר בברייתא הוא "רבי". (רש"י) דף כו עמוד ב * למסקנת הגמרא: בכור שנולד ביום טוב ומומו עמו - לכתחילה אסור לבדוק את מומו כדי להתירו באכילה (ולא כסוברים שמותר אף לכתחילה). * אדא בר אוכמי היה חכם אחד שהיו מכירים בו שהיה גורס משניות ומשכח ומשבשן. (רש"י) * בגמרא הובאו שתי מסורות בדעת רבא אם לדעתו 'יש מוקצה לחצי שבת' או 'אין מוקצה לחצי שבת'. * מוקצה (גרוגרות וצמוקין) שיבש מבעוד יום - מותר אף אם הבעלים גילו את זה רק למחרת.
