דף מ עמוד א * המועד הקובע לגבי חיוב מעשרות ולגבי דיני שמיטה: באילן - שעת החנטה קובעת, בירקות - שעת הלקיטה קובעת, באתרוג - מחלוקת תנאים. * חיוב הפרשת מעשרות בפירות האילן ובירקות - מדרבנן (לשיטת רש"י). * בלולבי שביעית (שנחנטו בשביעית) - נוהגת קדושת שביעית. * נחלקו התנאים אם מותר לשרות פשתן או לכבס בגדים ביין של שביעית. דף מ עמוד ב * לדעת כולם אסור להשתמש בפירות שביעית למטרות רפואה או זילוף (לריח טוב) או לעשות מהם משקה הגורם להקאה. * נחלקו האמוראים אם פירות שביעית מתחללים (לתפוס דמיהן בקדושתן) רק בדרך מקח או גם בדרך חילול. * "בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף (יגיע למצב ש)מוכר את מטלטליו ואת כליו". * שביעית תופסת את דמיה כמו שקודש תופס את דמיו, אך קודש תופס דמיו ויוצא לחולין ואילו שביעית תופסת את דמיה ולא יוצאת לחולין.
דף מא עמוד א * למסקנת הגמרא: רב אשי מבאר, שמחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן אם קדושת פירות שביעית נתפסת אף בדרך חילול או רק בדרך מקח, היא רק ב"פרי שני", אך ב"פרי ראשון" לדברי הכל קדושתו נתפסת רק בדרך מקח. * מעשר שני מתחלל על מטבע בלבד (ולא על בהמה חיה ועוף). * מהפסוק בירמיהו "ציון היא דורש אין לה" לומדים שצריך לעשות דברים זכר למקדש. * בית המקדש השלישי יגלה ויבא משמים (ולא יבנה בידי אדם) - לשיטת רש"י. * נחלקו האמוראים אם לדעת רבן יוחנן בן זכאי "יום הנף כולו אסור" זה מדרבנן או מדאורייתא. דף מא עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא הדורשת מהמילה "לכם" שלא יוצאים ידי חובה בלולב שאול או גזול. * 'מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה' - ולכן מי שנותן לחבירו אתרוג על מנת שיחזיר לו, אם נטלו והחזירו לו - יצא ידי חובה. * לא יאחז אדם דבר מה בידו (כגון: תפילין, ספר תורה, סכין, קערה, ככר, מעות) ויתפלל, מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ואין דעתו מיושבת עליו בתפילתו. * כך היה מנהגן של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו.
דף מב עמוד א * רבי יוסי (במשנה בעמוד הקודם) סובר שאם שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת פטור - ומבאר אביי שדין זה הוא רק אם עדיין לא יצא ידי חובת מצות לולב. * אם נטל את הלולב הפוך או באמצעות כלי - לא יצא ידי חובה. * לדעת רבי יוסי: טעה בדבר מצוה פטור אף אם לא עשה מצוה. * מותר לאשה לקבל בשבת את הלולב מבעלה ולהניחו במים (וזה לא נחשב לה מוקצה), למרות שאינה מחוייבת במצות לולב. * קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין, יודע לדבר - אביו מלמדו תורה וק''ש. דף מב עמוד ב * קטן היודע לשחוט - מותר לאכול משחיטתו, בתנאי שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס. * קטן היכול לאכול כזית צלי (ולדעת רבי יהודה: קטן היודע לברר אכילה) - יכול להימנות עם בני חבורה לקרבן פסח. * המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת אימתי נוהגת מצות לולב שבעה ימים ואימתי ששה ימים. * נטילת לולב, תקיעת שופר, קריאת מגילה - לא מקיימים בשבת, גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
דף מג עמוד א * במקדש יש חובה מהתורה ליטול לולב כל שבעת ימי סוכות. * בגבולין יש חובה מהתורה ליטול לולב ביום טוב ראשון בלבד. * לדעת רבי אליעזר מכשירי לולב (=אפילו לקוצצו מן המחובר ולאוגדו) דוחין את השבת. * בסוגיה מובא לימוד מפסוקים שמצות נטילת לולב היא רק ביום, ואילו מצות סוכה היא גם בלילה (כמו מצות 'מילואים'). דף מג עמוד ב * אם שביעי של סוכות ("הושענא רבא") חל בשבת - מצות ערבה במקדש לא נדחית, וזאת כדי לפרסמה שמן התורה היא. * האמוראים נחלקו אם שביעי של סוכות חל לפעמים בשבת או לא. * למסקנת הגמרא, מצות ערבה במקדש כוללת בנוסף לזקיפה בצידי המזבח גם הקפה מסביב למזבח. * לאחר החורבן, מצות ערבה בשביעי של סוכות לא דוחה את השבת, לא בגולה (כי אינם בקיאים בקביעות החודש), ולא בארץ ישראל (בגלל שבגולה לא דוחה את השבת).
דף מד עמוד א * רק בזמן בית המקדש נוטלים לולב ביום טוב ראשון של סוכות שחל להיות בשבת. * לאחר החורבן - נוטלים לולב שבעה ימים זכר למקדש, אך מצות ערבה לא נוהגים שבעה ימים זכר למקדש (אלא נוטלים רק בהושענא רבה). [והגמרא מבררת את הטעם להבדל בין לולב לערבה]. * "דלכון אמרי דלהון היא" (רבי יוחנן אמר לבני ארץ ישראל: סבור הייתי שתורה שלכם שלא גליתם מארצכם ולא היה לכם טירוף הדעת אבל ראיתי שהיא של בני בבל אע''פ שגלו - רש"י). דף מד עמוד ב * מצות ערבה במקדש - הלכה למשה מסיני; מצות ערבה בגבולין - מחלוקת אמוראים אם היא 'יסוד (=תקנת) נביאים' או רק 'מנהג נביאים' (ונפקא מינה אם צריך לברך). [לפי רש"י] * נחלקו האמוראים אם אדם יוצא ידי חובה (למצות ערבה בהושענא רבה) בערבה שבלולב. * נחלקו האמוראים מהו השיעור של הערבה. * בשמיטה - "אברויי אילני - אסור, סתומי פילי - שרי". * אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות אלא ישבות לו בעוד יום גדול ויכין לו סעודת שבת. (ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא גם כאשר הולך להתארח באכסניא).
דף מה עמוד א * 'מוצא' (שמשם היו מלקטין את הערבות למצות ערבה שבמקדש) נקרא בשם זה כיון שמוצא (=פטור) מנתינת המס של המלך. * היו זוקפין את הערבות (שהיו גבוהות אחת עשרה אמה) על יסוד המזבח. * כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו - מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. דף מה עמוד ב * כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה - מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. * כל המצוות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן (התחתון למטה והעליון למעלה). * רבי שמעון בר יואחי אמר: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה. * רבי שמעון בר יוחאי אמר: ראיתי בני עלייה והן מועטין. * יש בעולם לפחות שלושים ושישה צדיקים שמקבלים את פני השכינה בכל יום. * כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם. * מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. * האמוראים נחלקו אם מברך על סוכה פעם אחת בלבד או בכל יום, וכן נחלקו לגבי לולב.
דף מו עמוד א * המניח תפילין כמה פעמים ביום - נחלקו התנאים אם מברך פעם אחת בלבד או בכל עת שמניח. * למסקנת הגמרא יש מחלוקת תנאים אם מברך על הסוכה רק ביום הראשון או בכל יום. * הגמרא מביאה אמוראים נוספים שנחלקו אם מברך על הלולב רק ביום הראשון או בכל יום. * המקור לכך שמברך על נר חנוכה הוא מהפסוק "לא תסור" או מהפסוק "שאל אביך ויגדך". * המקיים כמה מצוות ביחד - נחלקו התנאים אם מברך ברכה אחת כוללת או מברך על כל מצוה ומצוה. דף מו עמוד ב * אם הורגלת לשמוע - תוכל ללמוד ולהוסיף, ואם לא הטית אוזן בילדותך לשמוע - לאחר זמן לא יספיקו בידך. * אם אתה מחזר על תלמודך - תתחכם בו להבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים, אך אם תתייאש מלחזור על הלימוד - לא. * נחלקו האמוראים ממתי האתרוג מותר בשימוש: לאחר נטילתו ביום השביעי / מהיום השמיני / מהיום התשיעי. * הסוכה אסורה בשימוש אפילו ביום שמיני. * אסור לאדם לומר לילד שייתן לו משהו ולבסוף לא ייתן לו - כי בכך מלמדו לשקר.
דף מז עמוד א * נפסק בגמרא להלכה שב'שמיני ספק שביעי' (בחו"ל) יושבים בסוכה אך לא מברכים לישב בסוכה. * לדעת רבי יוחנן מברכים 'שהחיינו' בשמיני של חג אך לא בשביעי של פסח. * הפרים האילים והכבשים (האמורים בקרבנות החג לכל יום) מעכבים זה את זה (=אם חסר אחד מהן אין מקריבים), ורבי יהודה חולק בנוגע לפרים והם אינם מעכבים לדעתו. דף מז עמוד ב * לדעת רב נחמן: ניתן לברך ברכת שהחיינו גם בשוק (ולא צריך דוקא על כוס של יין). * לדעת רבי יהודה: פסח שני לא טעון 'לינה' (=ללון בירושלים בלילה שלאחר ההקרבה) בניגוד לפסח ראשון ובניגוד לשמיני עצרת. * הביכורים - טעונין קרבן ושיר ותנופה ולינה. * הגמרא מכריעה להלכה שאומרים "שהחיינו" בשמיני עצרת.
דף מח עמוד א * שמיני עצרת - רגל בפני עצמו לענין פז''ר קש''ב (פייס, זמן, רגל, קרבן, שירה, ברכה). * מהפסוק "והיית אך שמח" נלמד שיש חיוב שמחה גם בשמיני עצרת בנוסף לשבעת ימי סוכות. * הנאלץ להישאר בשמיני עצרת בסוכה כי אין לו מקום אחר לאכול - צריך לבצע פעולה מסוימת (המתוארת בגמרא) כדי להוכיח שאינו מוסיף על המצוה לעשות סוכה שמונה ימים. דף מח עמוד ב * הגמרא מביאה אגדה אודות שני מינים בשם "ששון" ו"שמחה" - בה הם מתווכחים מי עדיף מהשני. * כל העולים למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל חוץ מן העולה לשלושה דברים (ניסוך המים וניסוך היין ועולת העוף כשרבתה במזרח) שעולין דרך שמאל וחוזרין על העקב. * מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו (לפי שהצדוקין אין מודין בניסוך המים) ורגמוהו כל העם באתרוגיהן.
דף מט עמוד א * מזבח שאין לו כבש / קרן / יסוד / ריבוע / [ולדעת רבי יוסי בר יהודה: אף סובב] - פסול לעבודה. * יש מחלוקת אם השיתין (חלל שתחת המזבח כנגד מקום הנסכים) נבראו בששת ימי בראשית או מאוחר יותר. (ע"פ תוס') * יש מחלוקת אם השיתין יורדין עד התהום או לא (לדעת רבי אלעזר בר צדוק: לא יורדין עד התהום). (ע"פ רש"י) דף מט עמוד ב * נמשלו דברי תורה כירך ("חמוקי ירכיך") לומר לך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר (שכבוד התורה בצנעא ולא להיות יושב ושונה בגובה של עיר ולא לשנות לתלמידיו בשוק). * מה דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא (הוצאת המת והכנסת כלה לחופה) אמרה תורה הצנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה. * גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות. * גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. * אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה (כגון: מוליכה לביתו). * גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: צדקה בממונו גמילות חסדים אף בגופו, צדקה לעניים גמילות חסדים אף לעשירים, צדקה לחיים גמילות חסדים אף למתים. * כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד. * כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים. * תורה לשמה / תורה ללמדה - זו היא תורה של חסד.
דף נ עמוד א * בגמרא (מסוף העמוד הקודם) מובאות שלוש דעות מדוע צריך למלא את המים, לצורך ניסוך המים בשבת, בחבית שאינה מקודשת. * מים מגולים פסולים למזבח (לניסוך המים) גם לדעת רבי נחמיה הסובר שסינון מועיל, מכיון שלא ראוי להקריב זאת כך למזבח ('לגבוה'). * במשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, נאמר שהחליל של בית השואבה (שמחללין בו כדי לרבות שמחה בניסוך המים) אינו דוחה שבת ויום טוב. דף נ עמוד ב * נחלקו האמוראים אם יש לגרוס במשנה בית השואבה (מלשון 'ושאבתם מים בששון') או בית החשובה (מלשון 'מצוה חשובה'). * לדעת רב יוסף: יש מחלוקת תנאים אם החליל דוחה שבת ויום טוב בשיר של קרבן (ונחלקו אם עיקר שירה בכלי או בפה), אך בשיר של בית השואבה לדעת כולם לא דוחה. * נחלקו התנאים אם כלי שרת העשוי מעץ כשר. (ובגמרא מובאים כמה אפשרויות לבאר את שורש מחלוקתם). * האבוב (שמימות משה) שבמקדש היה עשוי מעץ ללא ציפוי זהב. * הגמרא מביאה כאפשרות שנחלקו התנאים אם מנורה העשויה מעץ כשרה (ומחלוקתם נובעת מהמחלוקת אם יש לדרוש את התורה במידת 'כלל ופרט' או במידת 'ריבוי ומיעוט').
דף נא עמוד א * אוחזי כלי שיר בשעת שיר של קרבן: יש מחלוקת אם הם היו עבדי כהנים או משפחות מיוחסות מסויימות מישראל או לויים. (והגמא מבררת מהו יסוד נחלקו). * לדעת רבי ירמיה בר אבא: יש מחלוקת תנאים אם החליל דוחה שבת ויום טוב בשיר של בית השואבה, אך בשיר של קרבן לדעת כולם כן דוחה. * מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. * לא היתה חצר בירושלים שלא האירה מאור בית השואבה. דף נא עמוד ב * מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. * מי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בניין מפואר מעולם. * בית הכנסת באלכסנדריא היה גדול ומפואר מאוד, ומכיוון שהציבור לא יכל לשמוע את החזן, היה שמש שהניף את סודרו כשהיו צריכים לענות אמן. * בסוגייתנו מתואר 'תיקון גדול' שהיו עושים בשמחת בית השואבה כדי להפריד בין הגברים לנשים כדי שלא יבואו לידי קלות ראש.
