דף לז עמוד א * עשרה מיני ארזים הם, ואחד מהם הוא הדס. * לדעת החולקים על רבי מאיר: יקירי ירושלים היו אוגדין את לולביהן בחוטי זהב לשם נוי (ומלמטה היו אוגדין אותו במינו לשם מצות אגד). * אחיזת הלולב במקום האגד - לדעת רבה: חוצץ, לדעת רבא: לא חוצץ. * כשנוטל את הלולב - לדעת רבה: לא רשאי לכרוך סודר על ידו כדי לאחוז באמצעותו את הלולב, ולדעת רבא: רשאי. דף לז עמוד ב * לדעת רבה: לאחר שאוגד הערבה וההדס יחד לא יתחוב הלולב מלמעלה בתוך האגד שמא ישיר הלולב עלים מההדס ומהערבה והם יחצצו בין המינים, אך רבא חולק וסובר שמין במינו לא חוצץ. * הדס של מצוה אסור להריח בו, אתרוג של מצוה מותר להריח בו. * בשבת - מותר להריח הדס המחובר לקרקע ואסור להריח אתרוג המחובר לקרקע. * את הלולב יאחוז ביד ימין ואת האתרוג ביד שמאל. * מברכים דוקא "על נטילת לולב" כי הלולב גבוה מכל שאר המינים ולכן הכי חשוב. * בגמרא מובאים שני טעמים לכך שמנענעים את הלולב (ומניפים שתי הלחם וכבשי עצרת): מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו / מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים.
דף לח עמוד א * שיירי מצוה מעכבין את הפורענות. (מצוה שהיא שיריים, שאינה עיקר לעכב כפרה, אעפ''כ חשובה היא לעכב את הפורענות). * אם לא נטל לולב בשחרית - יטול בין הערביים, כי כל היום כשר ללולב. * למסקנת הגמרא הדין במשנה הוא כך: הבא בחול המועד מן הדרך, ושכח ולא נטל לולב קודם סעודתו, צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב, אם אין שהות ליטול לולב לאחר סעודתו. * תבוא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו כדי להוציאו ידי חובה (כי ודאי מחמת שלא למד הוא). דף לח עמוד ב * רבא פירט שש 'הלכות גדולות' שיש ללמוד מאופן אמירת ההלל בזמנם. * דינו של אדם השומע ברכה - כדין עונה. (ולכן המתפלל בציבור ושליח ציבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא, ישתוק בתפילתו וישמע בכוונה והרי הוא כעונה וכשיגמור השליח ציבור את הקדושה יחזור לתפילתו - רש"י).
דף לט עמוד א * נחלקו האמוראים אם אסור להפסיק בין אמירת "ברוך הבא" לבין "בשם ה'" וכן בין אמירת "יהא שמיה רבא" לבין "מברך". * ברכה לאחר אמירת ההלל - תלויה במנהג ואינה חובה. * כל המצוות כולן - יש לברך עליהן עובר (קודם) לעשייתן. * הלוקח לולב מחבירו בשביעית - נותן לו אתרוג במתנה (לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית), ואם לא רצה ליתן לו במתנה מבליע לו דמי אתרוג בלולב. * אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות (ודין זה הוא בלוקח מן המופקר, אבל בלוקח מן המשומר - אפילו בכחצי איסר אסור). דף לט עמוד ב * הפקר, לקט, שכחה ופאה - פטורים מן המעשר. (רש"י) * שביעית נוהגת גם בפירות הפקר. (רש"י) * המשנה שלנו סוברת שבאתרוג הולכים אחר שעת הלקיטה בנוגע לדיני שמיטה (ולכן אם נלקט בשביעית, אף שרובו גדל בשישית - נוהגת בו שמיטה).
דף מ עמוד א * המועד הקובע לגבי חיוב מעשרות ולגבי דיני שמיטה: באילן - שעת החנטה קובעת, בירקות - שעת הלקיטה קובעת, באתרוג - מחלוקת תנאים. * חיוב הפרשת מעשרות בפירות האילן ובירקות - מדרבנן (לשיטת רש"י). * בלולבי שביעית (שנחנטו בשביעית) - נוהגת קדושת שביעית. * נחלקו התנאים אם מותר לשרות פשתן או לכבס בגדים ביין של שביעית. דף מ עמוד ב * לדעת כולם אסור להשתמש בפירות שביעית למטרות רפואה או זילוף (לריח טוב) או לעשות מהם משקה הגורם להקאה. * נחלקו האמוראים אם פירות שביעית מתחללים (לתפוס דמיהן בקדושתן) רק בדרך מקח או גם בדרך חילול. * "בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף (יגיע למצב ש)מוכר את מטלטליו ואת כליו". * שביעית תופסת את דמיה כמו שקודש תופס את דמיו, אך קודש תופס דמיו ויוצא לחולין ואילו שביעית תופסת את דמיה ולא יוצאת לחולין.
דף מא עמוד א * למסקנת הגמרא: רב אשי מבאר, שמחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן אם קדושת פירות שביעית נתפסת אף בדרך חילול או רק בדרך מקח, היא רק ב"פרי שני", אך ב"פרי ראשון" לדברי הכל קדושתו נתפסת רק בדרך מקח. * מעשר שני מתחלל על מטבע בלבד (ולא על בהמה חיה ועוף). * מהפסוק בירמיהו "ציון היא דורש אין לה" לומדים שצריך לעשות דברים זכר למקדש. * בית המקדש השלישי יגלה ויבא משמים (ולא יבנה בידי אדם) - לשיטת רש"י. * נחלקו האמוראים אם לדעת רבן יוחנן בן זכאי "יום הנף כולו אסור" זה מדרבנן או מדאורייתא. דף מא עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא הדורשת מהמילה "לכם" שלא יוצאים ידי חובה בלולב שאול או גזול. * 'מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה' - ולכן מי שנותן לחבירו אתרוג על מנת שיחזיר לו, אם נטלו והחזירו לו - יצא ידי חובה. * לא יאחז אדם דבר מה בידו (כגון: תפילין, ספר תורה, סכין, קערה, ככר, מעות) ויתפלל, מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ואין דעתו מיושבת עליו בתפילתו. * כך היה מנהגן של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו.
דף מב עמוד א * רבי יוסי (במשנה בעמוד הקודם) סובר שאם שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת פטור - ומבאר אביי שדין זה הוא רק אם עדיין לא יצא ידי חובת מצות לולב. * אם נטל את הלולב הפוך או באמצעות כלי - לא יצא ידי חובה. * לדעת רבי יוסי: טעה בדבר מצוה פטור אף אם לא עשה מצוה. * מותר לאשה לקבל בשבת את הלולב מבעלה ולהניחו במים (וזה לא נחשב לה מוקצה), למרות שאינה מחוייבת במצות לולב. * קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין, יודע לדבר - אביו מלמדו תורה וק''ש. דף מב עמוד ב * קטן היודע לשחוט - מותר לאכול משחיטתו, בתנאי שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס. * קטן היכול לאכול כזית צלי (ולדעת רבי יהודה: קטן היודע לברר אכילה) - יכול להימנות עם בני חבורה לקרבן פסח. * המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת אימתי נוהגת מצות לולב שבעה ימים ואימתי ששה ימים. * נטילת לולב, תקיעת שופר, קריאת מגילה - לא מקיימים בשבת, גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
דף מג עמוד א * במקדש יש חובה מהתורה ליטול לולב כל שבעת ימי סוכות. * בגבולין יש חובה מהתורה ליטול לולב ביום טוב ראשון בלבד. * לדעת רבי אליעזר מכשירי לולב (=אפילו לקוצצו מן המחובר ולאוגדו) דוחין את השבת. * בסוגיה מובא לימוד מפסוקים שמצות נטילת לולב היא רק ביום, ואילו מצות סוכה היא גם בלילה (כמו מצות 'מילואים'). דף מג עמוד ב * אם שביעי של סוכות ("הושענא רבא") חל בשבת - מצות ערבה במקדש לא נדחית, וזאת כדי לפרסמה שמן התורה היא. * האמוראים נחלקו אם שביעי של סוכות חל לפעמים בשבת או לא. * למסקנת הגמרא, מצות ערבה במקדש כוללת בנוסף לזקיפה בצידי המזבח גם הקפה מסביב למזבח. * לאחר החורבן, מצות ערבה בשביעי של סוכות לא דוחה את השבת, לא בגולה (כי אינם בקיאים בקביעות החודש), ולא בארץ ישראל (בגלל שבגולה לא דוחה את השבת).
דף מד עמוד א * רק בזמן בית המקדש נוטלים לולב ביום טוב ראשון של סוכות שחל להיות בשבת. * לאחר החורבן - נוטלים לולב שבעה ימים זכר למקדש, אך מצות ערבה לא נוהגים שבעה ימים זכר למקדש (אלא נוטלים רק בהושענא רבה). [והגמרא מבררת את הטעם להבדל בין לולב לערבה]. * "דלכון אמרי דלהון היא" (רבי יוחנן אמר לבני ארץ ישראל: סבור הייתי שתורה שלכם שלא גליתם מארצכם ולא היה לכם טירוף הדעת אבל ראיתי שהיא של בני בבל אע''פ שגלו - רש"י). דף מד עמוד ב * מצות ערבה במקדש - הלכה למשה מסיני; מצות ערבה בגבולין - מחלוקת אמוראים אם היא 'יסוד (=תקנת) נביאים' או רק 'מנהג נביאים' (ונפקא מינה אם צריך לברך). [לפי רש"י] * נחלקו האמוראים אם אדם יוצא ידי חובה (למצות ערבה בהושענא רבה) בערבה שבלולב. * נחלקו האמוראים מהו השיעור של הערבה. * בשמיטה - "אברויי אילני - אסור, סתומי פילי - שרי". * אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות אלא ישבות לו בעוד יום גדול ויכין לו סעודת שבת. (ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא גם כאשר הולך להתארח באכסניא).
דף מה עמוד א * 'מוצא' (שמשם היו מלקטין את הערבות למצות ערבה שבמקדש) נקרא בשם זה כיון שמוצא (=פטור) מנתינת המס של המלך. * היו זוקפין את הערבות (שהיו גבוהות אחת עשרה אמה) על יסוד המזבח. * כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו - מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. דף מה עמוד ב * כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה - מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. * כל המצוות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן (התחתון למטה והעליון למעלה). * רבי שמעון בר יואחי אמר: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה. * רבי שמעון בר יוחאי אמר: ראיתי בני עלייה והן מועטין. * יש בעולם לפחות שלושים ושישה צדיקים שמקבלים את פני השכינה בכל יום. * כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם. * מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. * האמוראים נחלקו אם מברך על סוכה פעם אחת בלבד או בכל יום, וכן נחלקו לגבי לולב.
דף מו עמוד א * המניח תפילין כמה פעמים ביום - נחלקו התנאים אם מברך פעם אחת בלבד או בכל עת שמניח. * למסקנת הגמרא יש מחלוקת תנאים אם מברך על הסוכה רק ביום הראשון או בכל יום. * הגמרא מביאה אמוראים נוספים שנחלקו אם מברך על הלולב רק ביום הראשון או בכל יום. * המקור לכך שמברך על נר חנוכה הוא מהפסוק "לא תסור" או מהפסוק "שאל אביך ויגדך". * המקיים כמה מצוות ביחד - נחלקו התנאים אם מברך ברכה אחת כוללת או מברך על כל מצוה ומצוה. דף מו עמוד ב * אם הורגלת לשמוע - תוכל ללמוד ולהוסיף, ואם לא הטית אוזן בילדותך לשמוע - לאחר זמן לא יספיקו בידך. * אם אתה מחזר על תלמודך - תתחכם בו להבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים, אך אם תתייאש מלחזור על הלימוד - לא. * נחלקו האמוראים ממתי האתרוג מותר בשימוש: לאחר נטילתו ביום השביעי / מהיום השמיני / מהיום התשיעי. * הסוכה אסורה בשימוש אפילו ביום שמיני. * אסור לאדם לומר לילד שייתן לו משהו ולבסוף לא ייתן לו - כי בכך מלמדו לשקר.
דף מז עמוד א * נפסק בגמרא להלכה שב'שמיני ספק שביעי' (בחו"ל) יושבים בסוכה אך לא מברכים לישב בסוכה. * לדעת רבי יוחנן מברכים 'שהחיינו' בשמיני של חג אך לא בשביעי של פסח. * הפרים האילים והכבשים (האמורים בקרבנות החג לכל יום) מעכבים זה את זה (=אם חסר אחד מהן אין מקריבים), ורבי יהודה חולק בנוגע לפרים והם אינם מעכבים לדעתו. דף מז עמוד ב * לדעת רב נחמן: ניתן לברך ברכת שהחיינו גם בשוק (ולא צריך דוקא על כוס של יין). * לדעת רבי יהודה: פסח שני לא טעון 'לינה' (=ללון בירושלים בלילה שלאחר ההקרבה) בניגוד לפסח ראשון ובניגוד לשמיני עצרת. * הביכורים - טעונין קרבן ושיר ותנופה ולינה. * הגמרא מכריעה להלכה שאומרים "שהחיינו" בשמיני עצרת.
דף מח עמוד א * שמיני עצרת - רגל בפני עצמו לענין פז''ר קש''ב (פייס, זמן, רגל, קרבן, שירה, ברכה). * מהפסוק "והיית אך שמח" נלמד שיש חיוב שמחה גם בשמיני עצרת בנוסף לשבעת ימי סוכות. * הנאלץ להישאר בשמיני עצרת בסוכה כי אין לו מקום אחר לאכול - צריך לבצע פעולה מסוימת (המתוארת בגמרא) כדי להוכיח שאינו מוסיף על המצוה לעשות סוכה שמונה ימים. דף מח עמוד ב * הגמרא מביאה אגדה אודות שני מינים בשם "ששון" ו"שמחה" - בה הם מתווכחים מי עדיף מהשני. * כל העולים למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל חוץ מן העולה לשלושה דברים (ניסוך המים וניסוך היין ועולת העוף כשרבתה במזרח) שעולין דרך שמאל וחוזרין על העקב. * מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו (לפי שהצדוקין אין מודין בניסוך המים) ורגמוהו כל העם באתרוגיהן.
