דף כח עמוד א
* בברייתא מתוארת התמדתו העצומה של רבי אליעזר, ומנהגו שלא לומר דבר שלא שמע מפי רבי מעולם.
* שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן - גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי.
* בברייתות מתוארת התמדתו העצומה ובקיאותו המרובה של רבן יוחנן בן זכאי.
* אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף.
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה שנשים וקטנים פטורים מן הסוכה.

דף כח עמוד ב
* הלכה למשה מסיני שנשים פטורות מסוכה.
* גרים חייבים בסוכה.
* מריבוי הפסוק ('האזרח') נלמד שנשים חייבות בתוספת עינוי (מבעוד יום) ביום כיפור.
* קטן שהגיע לחינוך (=שאינו צריך לאמו) חייב בסוכה מדרבנן.
* כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי - כיצד? היו לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה.

דף כט עמוד א
* היה אוכל בסוכה וירדו גשמים ונכנס לביתו - אין מטריחין אותו לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו.
* היה ישן תחת הסוכה וירדו גשמים ונכנס לביתו - אין מטריחין אותו לחזור לסוכה עד שיתעורר ויעלה עמוד השחר.
* ברייתא 1: בזמן שהחמה לוקה - סימן רע לכל העולם כולו; ברייתא 2: כל זמן שמאורות לוקין - סימן רע לישראל; ברייתא 3: בזמן שהחמה לוקה - סימן רע לעובדי כוכבים, לבנה לוקה - סימן רע לישראל.
* "בשביל ארבעה דברים חמה לוקה... ובשביל ארבעה דברים מאורות לוקין... ובשביל ד' דברים נכסי בעלי בתים נמסרין למלכות... בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יוצאין לטמיון... וגסות הרוח כנגד כולן".

דף כט עמוד ב
* פרק שלישי ("לולב הגזול"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני ארבעת המינים.
* לולב היבש - פסול ביו"ט ראשון (שחיובו מהתורה) וכן בחוה"מ (שחיובו רק מדרבנן), כי צריך מצוה מהודרת ('הדר').

דף ל עמוד א
* האמוראים נחלקו אם לולב גזול פסול בחוה"מ (משום מצוה הבאה בעבירה) או לא. [ואילו ביו"ט ראשון לדעת כולם לולב גזול פסול כי דורשים מ"ולקחתם לכם ביום הראשון" שהלולב יהיה "שלכם"].
* "אני ה'... שונא גזל בעולה" - ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזול.
* סתם עובדי כוכבים - גזלני קרקעות הם.

דף ל עמוד ב
* הגמרא מבארת מדוע רב הונא הדריך את הסוחרים הקונים הדס מן הנכרים לא לגזוז בעצמם מן המחובר אלא שיגזזו הנכרים מן המחובר ואח"כ יתנו להם.
* 'קרקע אינה נגזלת' - אינה קנויה לגזלן בשום מצב, ולעולם בחזקת בעליה היא.
* 'שינוי החוזר לברייתו' - לא נחשב לשינוי (בדיני קנין של גזילה).

דף לא עמוד א
* המסכך ברשות הרבים - רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין.
* אדם שתקף את חבירו והוציאו מסוכתו ונכנס במקומו לסוכה - לדעת רבי אליעזר לא יצא ידי חובה, וחכמים חולקים. (יסוד מחלוקתם הוא האם 'קרקע נגזלת' או לא).
* אדם שגזל עצים וסיכך בהן - הסוכה לא נחשבת לגזולה כי קנה את העצים ב"שינוי מעשה ושינוי השם", ומשום "תקנת השבים" לא צריך לסתור את הסוכה ומחוייב רק להחזיר את דמי הסכך.
* לדעת רבא: לולב יבש - חכמים פוסלים ורבי יהודה מכשיר, אתרוג יבש - כולם פוסלים.

דף לא עמוד ב
* אדם שלא מצא אתרוג - לא רשאי ליטול פרי דומה אחר (מתוך מטרה שלא תשתכח תורת אתרוג), מכיוון שזה עלול לגרום לטעות.
* למסקנת הגמרא: רבי יהודה (בניגוד לחכמים) מתיר אתרוג יבש, ולא דורש שיהיה 'הדר'.
* לולב של עבודה-זרה - לכתחילה לא יטול (כי זה מאוס לגבוה).
* לולב שהיה בשעת כיבוש ארץ-ישראל ולולב של עיר הנדחת - פסול גם בדיעבד (כי 'כתותי מיכתת שיעוריה').

דף לב עמוד א
* לולב שנסדקו ראשי העלין שלו או השדרה - כשר, אך אם גדל הלולב כמין שתי שדראות מחצית עלין לכאן ומחצית עלין לכאן - פסול.
* לולב שניטלה התיומת שלו (שתי עלין עליונים אמצעיים ששם השדרה של הלולב מסתיימת) - פסול.
* לולב שנחלקה התיומת שלו - פסול (לפי הלישנא השניה בגמרא).
* רבי יהודה משום רבי טרפון דורש מהפסוק "כפות תמרים" שאם היה פרוד יכפתנו.
* 'ציני הר הברזל' (שעליהן מועטים וקטנים) - לולב כזה כשר רק בתנאי שראש כל עלה יגיע לעיקרו של העלה שמעליו.

דף לב עמוד ב
* "שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהם וזהו ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם".
* אורך לולב - צריך להיות 4 טפחים (ונחלקו האמוראים אם הכוונה היא לאורך השדרה או אורך כל הלולב).
* אורך הדס וערבה - צריך להיות 3 טפחים בינוניים, ולדעת רבי טרפון צריך להיות 2.5 טפחים בינוניים.
* בברייתא ובגמרא מבואר כיצד דורשים מהפסוק "ענף עץ עבות" שהכוונה היא להדס.

דף לג עמוד א
* נקטם ראשו של ההדס - פסול, אך אם עלתה בו אח"כ תמרה (ואז אין הקטימה ניכרת) - כשר.
* אם נקטם ראשו בערב יו"ט, ועלתה בו תמרה ביו"ט - הגמרא מסתפקת אם כשר (כי ספק אם יש 'דחוי אצל מצוות' או לא).
* לדעת רבי יהודה חובה לאגוד לולב הדס וערבה ביחד, ואילו לדעת חכמים אין חובה אך ראוי ('מצוה') לאגוד משום 'זה אלי ואנוהו'.

דף לג עמוד ב
* אם היו ענביו של ההדס מרובות מעליו - פסול, וזה דוקא אם ענביו בצבע אדום או שחור, אך אם היו בצבע ירוק - כשר (כי הם בצבע ההדס וההדס לא נראה מנומר).
* דם שחור של אשה - טמא, כי למעשה זה דם אדום שלקה.
* הגמרא מדייקת מדברי המשנה (שבדף הקודם) ש"דחוי מעיקרא" לא נחשב דחוי.
* נחלקו התנאים אם מותר למעט את ענבי ההדס ביו"ט (כשיש לו הדס אחר), ויסוד מחלוקתם הוא אם 'דבר שאין מתכוין מותר' או לא.
* "ערבי נחל" - שעלה שלה משוך כנחל (ולא עגול, פרט לצפצפה).

דף לד עמוד א
* אמר רבי יוחנן: עשר נטיעות (לעניין תוספת שביעית), ערבה (למקדש), וניסוך המים (בקרבן תמיד בסוכות) - הלכה למשה מסיני.
* "אמר הקב''ה: אני אמרתי שיהו ישראל לפני כערבה ("קח על מים רבים") והן שמו עצמן כצפצפה שבהרים (הגרועה מערבה)". (מתוך התוכחה ביחזקאל)
* ערבה - קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק, צפצפה - קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל.
* בסוגיה מובאים חמישה דברים שהשתנה שמם לאחר חורבן בית המקדש. (והגמרא מבארת "למאי נפקא מינה").

דף לד עמוד ב
* במשנה מובאת מחלוקת כמה הדסים וערבות יש ליטול, ובברייתא מבואר טעמי המחלוקת.
* לא אוגדים את האתרוג עם לולב הדס וערבה.
* ארבעת המינים מעכבים זה את זה (כפי שנלמד מהמילה "ולקחתם") - ולכן אם חסר אחד מהם אין תועלת בנטילת שלושה מהם בלבד.
* המשנה מבארת את דיני אתרוג.

דף לה עמוד א
* בסוגיה מובאות ארבע דעות שונות המוכיחות ש"פרי עץ הדר" הכוונה היא לאתרוג.
* אתרוג של ערלה פסול - דעה 1: כי לא ראוי לאכילה (והתורה אמרה "לכם" - הראוי לכם בכל דרכי הנאתו), דעה 2: גם כי אין לו שווי ממוני (כי אסור בהנאה, ולכן הוא לא "שלכם").
* לדעת רבי מאיר (הסובר שמעשר שני הוא ממון גבוה) לא יוצאים ידי חובה באתרוג ובמצה של מעשר שני ועיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, וחכמים חולקים.

דף לה עמוד ב
* אתרוג של תרומה טמאה פסול כי אין בו היתר אכילה.
* אתרוג של תרומה טהורה לא יטול לכתחילה - דעה 1: מפני שמכשירה לקבל טומאה (ע"י נגיעה במים בהם שומרים את הלולב, ואסור לגרום טומאה לתרומה), דעה 2: מפני שמפסיד את הקליפה החיצונה שנמאסת במשמוש הידים (ואסור להפסיד את התרומה).
* בית הלל מכשירים אתרוג של דמאי בגלל שהוא יכול להפקיר את נכסיו ויהיה עני ואז יהיה מותר בדמאי.
* אתרוג שעלתה בו חזזית על מיעוטו: במקום אחד - כשר, בכמה מקומות - פסול (כי זה כמנומר), על חוטמו - פסול.

דף לו עמוד א
* אתרוג שניקב כשר רק אם גודל הנקב פחות מכאיסר (מטבע) והנקב לא מפולש.
* רבא הסתפק מה דין אתרוג שנולדו בו סימני טרפה (שנימוח ונשארו בו חדרי הזרע שהגרעינין בתוכם).
* אתרוג כבוש, שלוק, לבן ומנומר - פסול, אתרוג ככדור - פסול.
* אתרוג שגדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת - פסול.
* אתרוג כושי - לדעת אביי: כשר, ולדעת רבא: פסול לבני ארץ ישראל שלא רגילים בכזה אתרוג, וכשר לבני בבל.
* אתרוג הבוסר - רב עקיבא פוסל, וחכמים מכשירין.

דף לו עמוד ב
* אתרוג שנקבוהו עכברים - פסול ביו"ט ראשון, ומחלוקת (לפי הלישנא הראשונה בגמרא) אם כשר או פסול בחוה"מ.
* לדעת רבי יהודה: הסכך של הסוכה צריך להיות מארבעת המינים בלבד, אך רבי מאיר חולק.
* כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין.

דף לז עמוד א
* עשרה מיני ארזים הם, ואחד מהם הוא הדס.
* לדעת החולקים על רבי מאיר: יקירי ירושלים היו אוגדין את לולביהן בחוטי זהב לשם נוי (ומלמטה היו אוגדין אותו במינו לשם מצות אגד).
* אחיזת הלולב במקום האגד - לדעת רבה: חוצץ, לדעת רבא: לא חוצץ.
* כשנוטל את הלולב - לדעת רבה: לא רשאי לכרוך סודר על ידו כדי לאחוז באמצעותו את הלולב, ולדעת רבא: רשאי.

דף לז עמוד ב
* לדעת רבה: לאחר שאוגד הערבה וההדס יחד לא יתחוב הלולב מלמעלה בתוך האגד שמא ישיר הלולב עלים מההדס ומהערבה והם יחצצו בין המינים, אך רבא חולק וסובר שמין במינו לא חוצץ.
* הדס של מצוה אסור להריח בו, אתרוג של מצוה מותר להריח בו.
* בשבת - מותר להריח הדס המחובר לקרקע ואסור להריח אתרוג המחובר לקרקע.
* את הלולב יאחוז ביד ימין ואת האתרוג ביד שמאל.
* מברכים דוקא "על נטילת לולב" כי הלולב גבוה מכל שאר המינים ולכן הכי חשוב.
* בגמרא מובאים שני טעמים לכך שמנענעים את הלולב (ומניפים שתי הלחם וכבשי עצרת): מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו / מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים.

דף לח עמוד א
* שיירי מצוה מעכבין את הפורענות. (מצוה שהיא שיריים, שאינה עיקר לעכב כפרה, אעפ''כ חשובה היא לעכב את הפורענות).
* אם לא נטל לולב בשחרית - יטול בין הערביים, כי כל היום כשר ללולב.
* למסקנת הגמרא הדין במשנה הוא כך: הבא בחול המועד מן הדרך, ושכח ולא נטל לולב קודם סעודתו, צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב, אם אין שהות ליטול לולב לאחר סעודתו.
* תבוא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו כדי להוציאו ידי חובה (כי ודאי מחמת שלא למד הוא).

דף לח עמוד ב
* רבא פירט שש 'הלכות גדולות' שיש ללמוד מאופן אמירת ההלל בזמנם.
* דינו של אדם השומע ברכה - כדין עונה. (ולכן המתפלל בציבור ושליח ציבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא, ישתוק בתפילתו וישמע בכוונה והרי הוא כעונה וכשיגמור השליח ציבור את הקדושה יחזור לתפילתו - רש"י).

דף לט עמוד א
* נחלקו האמוראים אם אסור להפסיק בין אמירת "ברוך הבא" לבין "בשם ה'" וכן בין אמירת "יהא שמיה רבא" לבין "מברך".
* ברכה לאחר אמירת ההלל - תלויה במנהג ואינה חובה.
* כל המצוות כולן - יש לברך עליהן עובר (קודם) לעשייתן.
* הלוקח לולב מחבירו בשביעית - נותן לו אתרוג במתנה (לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית), ואם לא רצה ליתן לו במתנה מבליע לו דמי אתרוג בלולב.
* אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות (ודין זה הוא בלוקח מן המופקר, אבל בלוקח מן המשומר - אפילו בכחצי איסר אסור).

דף לט עמוד ב
* הפקר, לקט, שכחה ופאה - פטורים מן המעשר. (רש"י)
* שביעית נוהגת גם בפירות הפקר. (רש"י)
* המשנה שלנו סוברת שבאתרוג הולכים אחר שעת הלקיטה בנוגע לדיני שמיטה (ולכן אם נלקט בשביעית, אף שרובו גדל בשישית - נוהגת בו שמיטה).