דף מה עמוד א * כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח. * ביום הכפורים הכהן הגדול עולה באמצע הכבש ויורד באמצע הכבש, ולא במזרח הכבש, והטעם הוא משום כבודו של הכהן הגדול (להראות את חשיבותו שמתנהג כבן בית). * ביום הכפורים הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב (ולא מהכיור), והטעם הוא משום כבודו של הכהן הגדול. * נחלקו התנאים במספר המערכות - לדעת רבי יהודה: בכל יום שתים וביום הכיפורים שלוש, לדעת רבי יוסי: בכל יום שלוש וביום הכיפורים ארבע, לדעת רבי מאיר: בכל יום ארבע וביום הכיפורים חמש. (והגמרא מבררת את טעמיהם) דף מה עמוד ב * לדעת רבי מאיר: עיכולי עולה אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר עיכולי קטורת. * המקור לכך שביום הכיפורים מוסיפים מערכה אחת יותר מאשר בשאר הימים הוא מהמילה "והאש". * מהפסוק "אש תמיד" לומדים שלצורך הדלקת המנורה יש לקחת אש מעל גבי המזבח החיצון. * מהפסוק "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'" לומדים שלקיחת הגחלים למחתה של יום הכיפורים היא ממזבח החיצון.
דף מו עמוד א * לדעת בר קפרא: רבי מאיר סובר שאיברי עולה שנתותרו עושה להן מערכה בפני עצמה ואפילו בשבת. (והגמרא מבררת מה החידוש בדברי בר קפרא). * רב הונא חולק על בר קפרא וסובר שבשבת לא היו מקריבים את האיברים שלא נתעכלו. * לדעת רב הונא: סופו של קרבן התמיד "אינו דוחה" - ומבאר רב חסדא שהכוונה היא שאינו דוחה את הטומאה, ורבה מבאר שהכוונה היא שאינו דוחה את השבת. דף מו עמוד ב * רבה מבאר (מסוף העמוד הקודם) את סברתו ואת סברת רב חסדא. * המכבה את אש הגחלים שניטלו מהמזבח החיצון בשביל המחתה או בשביל המנורה - לדעת אביי חייב (על הלאו של כיבוי אש המזבח) ולדעת רבא פטור. (ונחלקו הלישנות בגמרא אם המחלוקת היא כשכיבה את האש בעוד הגחלים מונחים בראשו של המזבח או אחרי שהוריד אותם לרצפת העזרה). * לדעת רב נחמן: המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכבה - חייב.
דף מז עמוד א * פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בהמשך עבודת יום הכיפורים על ידי הכהן הגדול, ומתחיל בתיאור המשך עבודת הקטורת לקראת הכנסתה לקודש הקדשים. * הגמרא מבארת מדוע מביאים לכהן הגדול כף עבור הקטורת שחופן (במקום שיוליך בחופניו לקודש הקדשים בלי הכף), ומבארת מדוע נוטל את מחתת הגחלים ביד ימין ואת הכף עם הקטורת ביד שמאל. * אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית שהיה חופן ארבעה קבים קטורת במלוא חפניו. * שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה (והיא השיבה לחכמים שהטעם שזכתה בכך הוא בגלל ש"מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי", אך חכמים השיבו לה: "הרבה עשו כן ולא הועילו"). * אסור לעשות כלי מידה כמידת הקומץ שבידו כדי למדוד בו את קומץ המנחה, אלא יש לקמוץ ביד ממש, והגמרא מסתפקת אם כך הוא הדין גם לגבי חפינת הקטורת. * הקמיצה צריכה להיות כפי שאנשים קומצים - לא מבורץ (מבצבץ ויוצא מכל צד) ולא בראשי אצבעותיו (מעט). דף מז עמוד ב * קמיצת מנחת מחבת ומנחת מרחשת, מליקה בחטאת העוף, חפינת הקטורת (בפעם השניה, בקודש הקדשים) - הם העבודות הקשות שבמקדש. * מנחה שנכנסה לבין האצבעות בזמן הקמיצה - ספק אם דינה כקומץ או כשיריים, ולכן מקטיר תחילה את הקומץ ואח"כ מקטיר את מה שבין האצבעות ואומר שאם שיריים הם אז תהיה הקטרתן לשם עצים ולא לשם הקטרה. * שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין עליהן את הקומץ. * הגמרא מסתפקת מה דין הקטורת שנכנסת בין האצבעות של מלוא חופניו של כהן גדול ביום כיפור. * הגמרא מסתפקת לגבי אופנים שונים של קמיצה וחפינה מה דינם.
דף מח עמוד א * הגמרא מביאה לאורך כל העמוד ספקות שונים בנוגע לקמיצה וחפינה. * "מלא חפניו" של קטורת שצריך הכהן הגדול ליטול - שפת הקטורת צריכה לעלות מעט מעל שפת ידיו. * הגמרא מביאה את המקור לכך שדם שנשפך מצוואר הבהמה לארץ נפסל, אך אם נשפך לאחר שהתקבל בכלי כשר - ומסתפקת הגמרא מה דין קטורת שנתפזרה ממלוא חפניו על הרצפה (האם ידו נחשבת כצוואר בהמה או ככלי שרת). * חישב בחפינת הקטורת על מנת להקטירה למחר - פסולה. דף מח עמוד ב * חישב בחתיית גחלים על מנת להקטיר את הקטורת למחר - הגמרא נשארת בספק אם נפסלת הקטורת בכך. * הולכת דם הקרבן ממקום השחיטה עד המזבח כדי לזורקו - לדעת רב ששת: כשירה ביד שמאל. (רב ששת הביא ראיה לכך מכך שבמשנה בדף הקודם נאמר שאת כף הקטורת מוליך הכהן הגדול ביד שמאל).
דף מט עמוד א * הגמרא מקשה מברייתא ודוחה את דבריו של רב ששת הסובר שהולכת דם הקרבן ביד שמאל ממקום השחיטה עד המזבח כדי לזורקו כשירה. * הגמרא מסתפקת האם חפינת הקטורת ביום כיפור צריכה להיעשות דוקא על ידי כהן גדול. * חפן הכהן הגדול את הקטורת ונתנה לתוך הכף ומת קודם שהספיק להכניסו לקודש הקדשים - רבי יהושע בן לוי מסתפק אם צריך כהן גדול אחר שנתמנה תחתיו לחפון מחדש, ולדעת רבי חנינא ודאי שצריך. * רבי חנינא היה קשיש מרבי יהושע בן לוי. * הגמרא מסתפקת אם צריך לחזור ולחפון את הקטורת גם בקודש הקדשים ("חופן חוזר וחופן או לא"). דף מט עמוד ב * למסקנת הגמרא: צריך לחזור ולחפון את הקטורת גם בקודש הקדשים. * שחט הכהן הגדול את פר יום הכיפורים שלו ומת קודם זריקת דמו - נחלקו האמוראים אם כהן גדול אחר המתמנה במקומו צריך לשחוט פר חדש או לא.
דף נ עמוד א * למסקנת הגמרא: אם הפסוק מדבר בגוף הפר בעורו ובשרו ופרשו כולם יחד, לדעת כולם נקרא "פר" אף לאחר שחיטתו, ומחלוקת האמוראים אם נקרא "פר" לאחר שחיטה היא כשמדובר בדם הפר לבדו. * שחט הכהן הגדול את פר יום הכיפורים שלו ומת קודם זריקת דמו, לא ניתן לומר שכהן גדול אחר המתמנה במקומו לא יכול להיכנס בדם הפר של הראשון כי חטאת שמתו בעליה למיתה הולכת, בגלל שפר זה נחשב לחטאת שותפים ובה לא נאמר שהולכת למיתה. דף נ עמוד ב * רבי אלעזר הסתפק, בדעת הסובר שפר כהן גדול ביום כיפור הוא קרבן יחיד, אם יכול הכהן הגדול לעשות תמורה תחת בהמה זו או לא. * המקדיש בהמה לקרבן לצורך חברו - מוסיף חומש אם בא לפדותה, ורק חברו המתכפר בקרבן זה - עושה בה תמורה, והתורם משלו על של חברו - טובת הנאה שלו. * חומר בזבח מבתמורה - שהזבח נוהג ביחיד כבצבור ודוחה את השבת ואת הטומאה ועושה תמורה מה שאין כן בתמורה, וחומר בתמורה מבזבח - שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח (והגמרא מבררת על אלו קרבנות בדיוק מדובר).
דף נא עמוד א * רב ששת סובר שאין שוחטים את הפסח על היחיד (אלא רק על חבורה). * לדעת ת"ק: פסח שני דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה, ולדעת רבי יהודה: אף דוחה את הטומאה. דף נא עמוד ב * פר יום הכפורים - על הכהן הגדול להביא את הפר מכסף שלו ולא משל הצבור ולא משל אחיו הכהנים, ואף בדיעבד לא כשר אם לא הביא את הפר מכסף שלו. * לדעת חכמים: בבית המקדש השני עשו שתי פרוכות בין ההיכל לקודש הקדשים מחמת הספק. * נחלקו התנאים בברייתא לגבי מסלול הליכתו של הכהן הגדול בהיכל לצורך כניסתו לקודש הקדשים - לדעת רבי יהודה: בין המזבח למנורה היה מהלך, לדעת רבי מאיר: בין שלחן למזבח, לדעת רבי יוסי: בין שלחן לכותל. (והגמרא מבארת את טעמיהם).
דף נב עמוד א * חביבים ישראל שלא הצריכם הכתוב לשליח (אלא כל אחד ואחד מתפלל על עצמו). * אמה טרקסין - לא הכריעו בו חכמים אם קדושתו היא כקדושת קודש הקדשים או כקדושת היכל. * לדעת איסי בן יהודה: חמש מקראות בתורה אין להם הכרע כיצד יש לפסק אותם. דף נב עמוד ב * הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי הוא איסי בן יהודה הוא איסי בן גור אריה הוא איסי בן גמליאל הוא איסי בן מהללאל, ומה שמו? - איסי בן עקיבא שמו. * לדעת רב חסדא: יש פסוק נוסף בתורה שאין לו הכרע. ("וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים"). * משנגנז ארון על ידי יאשיהו - נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל. * המשנה סוברת כדעה שצובר את הקטורת על גבי הגחלים (ולא כדעה הסוברת שהיה מפזר), ונחלקו הברייתות אם היה מתחיל לצבור את הקטורת מצד ראש המחתה לצד בית יד המחתה או להיפך.
דף נג עמוד א * הכהן הגדול צריך לשפוך את הקטורת על הגחלים בקודש הקודשים, ולא כמו הצדוקים הסוברים שיש לעשות זאת לפני כניסתו לקודש הקודשים. * אם לא נתן בקטורת מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה - חייב מיתה. * הגמרא מביאה חמישה תירוצים מדוע צריך שני פסוקים המלמדים שנותנים מעלה עשן בקטורת כמובא בברייתא. * לדעת רבי אליעזר: לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן. * כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן - כשהן נפטרין לא היו מחזירין פניהן והולכין אלא מצדדין פניהן והולכין, וכן תלמיד הנפטר מרבו - לא יחזיר פניו וילך אלא מצדד פניו והולך. דף נג עמוד ב * המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום (ומשום שמעיה אמרו שנותן שלום לימין [של הקב"ה] ואחר כך לשמאל). * כיון שפסע שלוש פסיעות לאחוריו לאחר תפילתו צריך לעמוד שם ולא לחזור מיד. * הגמרא מבארת מה היתה תפילתו הקצרה של הכהן הגדול בהיכל לאחר הקטרת הקטורת בקודש הקודשים. * תפילת עוברי דרכים שלא ירדו גשמים לא הועילה מול רבי חנינא בן דוסא. * המשנה סוברת כדעה שהארון גלה לבבל ולא כדעה שהארון נגנז במקומו. * ישנה מחלוקת אם רבי שמעון בן יוחאי סובר שהארון גלה לבבל או נגנז במקומו.
דף נד עמוד א * שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל. * הגמרא דוחה את הטענה שכל מקום שכתוב "שם עד היום הזה" הכוונה היא לעולם. * לדעת חכמים: ארון בלשכת דיר העצים היה גנוז. (ורב נחמן מביא לכך הוכחה מהמשנה שבעמוד הקודם). * בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה. * שלשה עשר פרוכות היו במקדש - שבעה כנגד שבעה שערים, אחת לפתחו של היכל ואחת לפתחו של אולם, שתים בדביר, ושתים כנגדן בעליה. דף נד עמוד ב * בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו. * לדעת רבי אליעזר: עולם מאמצעיתו נברא, לדעת רבי יהושע: עולם מן הצדדין נברא, לדעת רבי יצחק: אבן ירה הקב"ה בים ממנו נשתת העולם, לדעת חכמים: מציון נברא. * לדעת רבי אליעזר הגדול: תולדות שמים משמים נבראו, תולדות הארץ מארץ נבראו, לדעת חכמים: אלו ואלו מציון נבראו.
דף נה עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך שההזאה שניתנה למעלה בפר ובשעיר לא היו על הכפורת ממש אף שנאמר בהם "על הכפורת". * "על פני הכפורת קדמה" - זה בנה אב שכל מקום שנאמר "פני" אינו אלא לצד מזרח. * בברייתא מבואר המקור לכך שההזאה שלמעלה בפר היתה אחת בלבד וההזאות שלמטה בשעיר היו שבע. * אופן המניין של ההזאות על ידי הכהן הגדול - לדעת רבי מאיר: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, וכן הלאה, לדעת רבי יהודה: אחת, אחת ואחת, שתים ואחת, שלש ואחת, וכן הלאה. * הטעם לשכך שהזאה ראשונה שלמעלה צריכה מנין עם כל אחת ואחת - לדעת רבי אלעזר: כדי שלא יטעה בהזאות, לדעת רבי יוחנן: דין זה נלמד מפסוק. דף נה עמוד ב * לדעת רבי יהודה לא היו שופרות לקיני חובה - הגמרא דחתה את דברי רב יוסף (בסוף העמוד הקודם) שהטעם הוא שמא יתחלף שופר החובה בשופר הנדבה, כי ניתן היה לסמוך על כתיבה. * רב דימי מביא שטעמו של רבי יהודה הוא משום חטאת שמתו בעליה ודאי. * לדעת רבי יהודה "אין ברירה".
דף נו עמוד א * עמוד זה הוא מהעמודים הקצרים בש"ס - בעמוד זה מובאות שתים עשרה מילים בלבד וכולן מתוך ברייתא. * לדעת רבי מאיר: הלוקח יין מבין הכותיים ערב שבת עם חשכה, עומד ואומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש - הרי הן תרומה, עשרה - מעשר ראשון, תשעה - מעשר שני, ומיחל ושותה מיד. דף נו עמוד ב * הגמרא מוכיחה שלדעת רבי יהודה "אין ברירה". * הטעם לדעת רבי יהודה, הסובר שלא היה אלא כן אחד להניח עליו ביום הכיפורים את המזרק עם הדם ולא היו שני כנים, הוא מחשש שמא הכהן הגדול יתבלבל בין מזרקי הדם של הפר והשעיר מחמת חולשת התענית. * הברייתא מבארת את המקור לכך שלאחר שהיזה בפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר ומדם השעיר כך מזה גם בהיכל. * "השוכן אתם בתוך טומאתם" - אפילו בשעה שהם טמאים שכינה עמהם.
