דף כז עמוד א
* הגמרא מבררת לאורך כל העמוד את המקור לכך שהפשיטן וניתוחן של קרבנות היחיד והציבור כשרים בזר.
* מקבלה של הדם ואילך מצות כהונה, אך השחיטה שקודמת לכך אינה צריכה להיעשות דוקא בכהן אלא כשירה בזר.
* הולכת אברים לכבש וסדור שני גזירי עצים צריכים להיעשות על ידי כהן, אך הולכת עצים למזבח לא צריכה להיעשות על ידי כהן.
* טלה של עולה טעון ששה כהנים בהולכת איבריו למזבח.

דף כז עמוד ב
* בתחילת הסוגיה מובא שרבי יוחנן אמר שזר שסידר את המערכה חייב, אך רבי זירא הקשה על כך שלא מצינו שיש עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר.
* למסקנת הסוגיה מה שרבי יוחנן אמר זה שזר שסידר שני גזירי עצים חייב הואיל ועבודת יום היא.
* מדברי רבא עולה שאין מפייסים אלא על עבודה שמתקיימים בה שני תנאים: שהיא עבודת יום ושזר שעשאה חייב מיתה.
* לפי הלישנא השניה בגמרא: רבי זירא הקשה על דברי רבי יוחנן שבתחילת הסוגיה, שלא מצינו עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר.

דף כח עמוד א
* לפי הלישנא השניה בגמרא (המתחילה בסוף העמוד הקודם): למסקנת הסוגיה מה שרבי יוחנן אמר זה שזר שסידר שני גזירי עצים חייב הואיל ועבודה תמה היא.
* מדברי רבא בלישנא השניה עולה שאין מפייסים אלא על עבודה שמתקיימים בה שני תנאים: שהיא עבודה תמה ושזר שעשאה חייב מיתה.
* פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מבאר את סדר היום בעבודת יום הכיפורים במקדש.

דף כח עמוד ב
* התנאים (במשנה בתחילת הפרק ובברייתא) נחלקו איזו הכרזה מכריז בבוקר הרואה שעומד על הגג כדי להודיע שהגיע זמן השחיטה של התמיד.
* זמן תפילת מנחה של אברהם אבינו היתה מהרגע שצדי הכותל הפונים לצד מזרח השחירו (היינו: בתחילת השעה השביעית), והגמרא מביאה כמה הסברים מדוע קרבן תמיד בערב פסח שחל להיות בערב שבת לא קרב כבר מתחילת שעה שביעית.
* הזריזין מקדימין למצות.
* מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם.
* "הוא דמשק אליעזר" - שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.
* קיים אברהם אבינו כל התורה כולה.
* קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין.
* הגמרא מביאה שני פירושים לבאר את דברי המשנה: "מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר הן".

דף כט עמוד א
* הרהורי עבירה קשים מעבירה.
* מי שלמד והסיח דעתו ושכח קשה לחזור וללמוד מה ששכח יותר ממה שלא למד.
* נמשלה אסתר לאילה לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה.
* נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים (לדעה הסוברת שניתנה לכתוב).
* נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת לומר לך מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה תפלתן נשמעת.
* אף עוף שנמלק בלילה ומנחה שנקמצה בלילה - ישרפו.

דף כט עמוד ב
* לדעת אבוה דרבי אבין בביאור הברייתא: כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנו.
* לדעת אבוה דרבי אבין בביאור הברייתא: הלילה לא נחשב כמחוסר זמן לגבי דברים שזמנם ביום שלאחריו.
* המטיל מים טעון קידוש רגלים משום ניצוצות שניתזים על רגליו בשעת הטלת המים.

דף ל עמוד א
* המטיל מים טעון קידוש ידים משום שמצוה לשפשף ניצוצות של מי רגלים שנתזו על רגליו קודם שיצא מבית הכסא.
* אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו, מפני שנראה ככרות שפכה ומוציא לעז על בניו שהן ממזרים.
* צואה במקומה שנראית כשיושב - אסור לקרות קריאת שמע.
* צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא - לדעת רב הונא: מותר לקרות קריאת שמע, ולדעת רב חסדא: אסור.
* בברייתא ובגמרא מבואר דיני נקיות במקרה בו יוצא להשתין מים באמצע הסעודה.
* הטבילה שחייב כל הנכנס לעזרה (אף אם טהור) - לדעת בן זומא: חובת הטבילה היא מדין תורה (נלמד בקל וחומר מכהן גדול ביום כיפור), לדעת רבי יהודה: חובת הטבילה היא מדרבנן (כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש).

דף ל עמוד ב
* בן זומא ורבי יהודה נחלקו האם טהור שלא טבל לפני כניסתו לעזרה עומד באיסור עשה, אך לדעת שניהם אינו מחלל את העבודה.
* הסח הדעת בטומאת מת - צריך הזאה שלישי ושביעי.
* הגמרא מקשה על סתירה בדעת רבי יהודה אם מצורע ביום השמיני צריך טבילה, ומביאה מספר תירוצים.

דף לא עמוד א
* כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ולכן הטבילה שתיקנו לכל הנכנס לעזרה צריכה להיות ללא חציצה.
* מי שמכניס מקצת גופו לעזרה - חייב בטבילה זו שתיקנו לכל הנכנס לעזרה.
* הגמרא מסתפקת אם חייב טבילה כאשר עושה סכין ארוכה ועומד מחוץ לעזרה ושוחט את הקרבן שבתוך העזרה.
* עין עיטם - גבוה מקרקע עזרה עשרים ושלש אמות.

דף לא עמוד ב
* שערים של בית המקדש היו משיש, והעובי שלהם היה מועט.
* הסיבה לכך שפרסו סדין של בוץ בין הכהן הגדול ובין העם קודם שפשט את בגדיו לטבול טבילה ראשונה היא כדי שיכיר שעבודת היום היא בבגדי בוץ.
* למסקנת הגמרא רבי מאיר סובר שיש שני קידושים על לבישת בגדי כהונה, ומשנתנו שאמרה שבטבילתו הראשונה של כהן גדול יש קידוש אחד בלבד היא שלא כדעתו.

דף לב עמוד א
* מסורת בידינו הלכה למשה מסיני ("גמירי") שכהן גדול טובל ומקדש חמש טבילות ועשרה קידושין ביום כיפור. (ולכן הפסוק "ובא אהרן אל אהל מועד" לא נאמר במקומו).
* הגמרא (עד אמצע העמוד הבא) מביאה ומבארת באריכות ברייתא ובה מחלוקת רבי יהודה ורבי לגבי המקור לכך שיש לטבול בין בגדי לבן לבגדי זהב ובין בגדי זהב לבגדי לבן וכן לגבי המקור לכך שכל טבילה צריכה שני קידושין.
* חמש עבודות הן: תמיד של שחר בבגדי זהב, עבודת היום בבגדי לבן, אילו ואיל העם בבגדי זהב, כף ומחתה בבגדי לבן, תמיד של בין הערבים בבגדי זהב.

דף לב עמוד ב
* לדעת רב חסדא: רבי סובר שיש שני קידושים בין פשיטת בגדים ללבישת בגדים.
* לדעת רב אחא בר יעקב: רבי סובר שאת הקידוש השני עושה לאחר שלבש את הבגדים.
* פירוש המילה "קרצו" המובאת במשנה (בדף הקודם) הוא מלשון של הריגה.
* שיעור החיתוך שעושה הכהן הגדול בצוואר קרבן התמיד הוא חיתוך של רוב שני סימני השחיטה.

דף לג עמוד א
* אביי מפרט את סדר העבודה בבית המקדש, ולאורך כל הדף הגמרא מבררת את המקורות לדבריו.
* "והקטיר עליה חלבי השלמים" - עליה (על עולת תמיד של שחר) השלם כל הקרבנות כולן. (ולכן לאחר תמיד של בין הערביים אין עוד קרבנות).
* לדעת ריש לקיש: אין מעבירין על המצוות.

דף לג עמוד ב
* שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה, ומנורה בדרום משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה, מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא.
* "עבורי דרעא אטוטפתא - אסור" (וברש"י ותוס' מובאים פירושים שונים לכך).
* הגמרא מבארת מדוע הטיבו חמש נרות ואחר כך שתי נרות.

דף לד עמוד א
* ישנה מחלוקת תנאים אם בזיכין קודמין למוספין או להיפך, והגמרא מבארת את טעמיהם.
* המשנה (בדף לא ע"ב) שאמרה ש"קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים" לא דקדקה בסדר העבודות, ולדעת חכמים הקטורת היתה בין דם לנרות.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שקטורת של בין הערבים היתה קריבה בין איברים לנסכים.

דף לד עמוד ב
* "ונסכו רביעית ההין לכבש האחד" - חכמים ורבי נחלקו אם הפסוק (המצריך ניסוך יין בקרבן התמיד) עוסק בתמיד של בין הערבים או בתמיד של שחר (והתמיד בו לא עסק הפסוק לומד דין זה שצריך ניסוך יין מהתמיד בו עסק הפסוק).
* "עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכיפורים ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צינתן" - הגמרא מקשה כיצד הטילו עששיות חמות לתוך המים הצוננים ביום הכיפורים והרי הוא מצרף (מחזקו ומקשהו), ומביאה שני תירוצים.
* המשנה עוסקת בטבילה השניה של הכהן הגדול ביום כיפור.

דף לה עמוד א
* "בית הפרוה" נקרא כך כי שמו של המכשף שבנה לשכה זו היה "פרוה".
* הטעם לכך ש"פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם" הוא כדי שיכיר הכהן הגדול שאת עבודת היום יש לעשות כשהוא לבוש בבגדי בוץ.
* לדעת חכמים (במשנה בדף הקודם): הסך הכולל של בגדי הלבן (של הבוקר ושל בין הערבים) הוא שלושים מנה - בשחר של שמונה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה, אך יכול לפחות משל שחרית ולהוסיף על של בין הערבים את הסכום שפוחת.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שבגדי הלבן שלובש הכהן הגדול בבוקר צריכים להיות יקרים יותר מבגדי הלבן שלובש בערב.

דף לה עמוד ב
* לאחר שסיים הכהן הגדול את עבודת הציבור, יכול ללבוש כתונת שעשתה לו אמו ולעבוד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לציבור (ולא חוששים שמא לא ימסרנה יפה יפה).
* עני עשיר ורשע שבאין לדין בפני בית דין של מעלה לא יכולים לתלות את את הדבר במצבם ולפטור את עצמם בדין - הגמרא מספרת על הלל הזקן ורבי אלעזר בן חרסום ויוסף הצדיק ומסיימת: "נמצא הלל מחייב את העניים (שלא למדו תורה), רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים".

דף לו עמוד א
* השטח בעזרה שנחשב "צפון" (לשחיטת קדשי קדשים) - לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: החלק שמצפון למזבח, רבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף אף בין האולם ולמזבח, רבי מוסיף אף מקום דריסת רגלי הכהנים ומקום דריסת רגלי ישראל.
* המשנה (בעמוד הקודם) שאמרה ש"פרו היה עומד בין האולם ולמזבח", היא או כדעת רבי אלעזר ברבי שמעון או כדעת רבי.
* לא מעמידים את הפר כשאחוריו למזרח כלפי המזבח, שמא יטיל גללים, אלא מעמידים אותו כשראשו לכיוון דרום והכהן הגדול מעקם את ראש הפר לצד ימין לכיוון מערב.
* הסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרנות של זבח ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח ומתודה.

דף לו עמוד ב
* רבי ירמיה ואביי נחלקו בביאור מחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא (שבברייתא בסוף העמוד הקודם) לגבי החטאים שעולה מכפרת עליהם.
* כיצד מתודה? - לדעת רבי מאיר: כיצד מתודה עויתי פשעתי וחטאתי, לדעת חכמים (והלכה כמותם): חטאתי ועויתי ופשעתי. (לדעת חכמים "חטא" זה שגגה ולא זדון).
* "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו" - בכפרת דברים הכתוב מדבר. (והברייתא מוכיחה שאין הכוונה לכפרת דמים).

דף לז עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לכך שיש לומר בוידוי הכהן הגדול "אנא השם", וכן את המקור לכך שיש לענות "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כששומעים את השם המפורש יוצא מפיו של הכהן הגדול.
* המהלך כנגד רבו - הרי זה בור, אחורי רבו - הרי זה מגסי הרוח, אלא יש ללכת קצת בצידו וקצת מאחוריו.
* הברייתא מבארת מהו הגורל שיש לתת על כל שעיר וממה עשוי הגורל.
* בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור, כדי שיהיו שנים עשר אחיו הכהנים העסוקים בקרבן התמיד מקדשין ידיהן ורגליהן בבת אחת.

דף לז עמוד ב
* ידות הכלים שעשאם מונבז מזהב (כמובא במשנה בעמוד א) הן הידות של הסכינים, ואילו את הסכינים עצמם אי אפשר לעשות מזהב.
* הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתח של היכל, ובשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע.
* הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד - לא יצא, מפני שאנשי משמר משכימים ואנשי מעמד מאחרים.
* הגמרא דוחה את הניסיון להוכיח מהמשנה שמותר לכתוב לתינוק מגילה להתלמד בה.

דף לח עמוד א
* הברייתא מספרת על הניסים שנעשו לדלתותיו של ניקנור.
* הגמרא מביאה ברייתות שמבואר בהן מה היתה האומנות המיוחדת של בית גרמו ושל בית אבטינס, ומפני מה סירבו ללמדה, ומבארת על מה היו מזכירים אותם לשבח.
* בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.

דף לח עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא המתארת את מעשהו של הוגרס בן לוי (ש"היה יודע פרק בשיר") וברייתא המתארת את מעשהו של בן קמצר (בנוגע ל"מעשה הכתב").
* "ושם רשעים ירקב" - רקביבות תעלה בשמותן שלא יקרא אדם לבנו בשם אדם רשע.
* הגמרא מביאה את המקור מהתורה ל"זכר צדיק לברכה" ול"שם רשעים ירקב".
* צדיק דר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם - עובדיה, רשע דר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם - זה עשו.
* מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים, ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים.
* אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא.
* כל המשכח דבר מתלמודו - גורם גלות לבניו / מורידין אותו מגדולתו.
* אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו.
* ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור.
* אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים.
* כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא - שוב אינו חוטא.
* כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא - שוב אינו חוטא.
* בא לטמא - פותחין לו, בא לטהר - מסייעין אותו.