דף כ עמוד א
* לשטן יש רשות לקטרג בכל שנה חוץ מביום כיפור.
* המשנה מפרטת באיזה זמן בלילה יש לקיים את מצוות תרומת הדשן.
* הגמרא מבררת את המקור לדברי המשנה במסכת זבחים: "אברים שפקעו מעל גבי המזבח: קודם חצות - יחזיר ומועלין בהן, לאחר חצות - לא יחזיר ואין מועלין בהן".

דף כ עמוד ב
* "קריאת הגבר" - לדעת רב: הכוונה היא לאדם, לדעת רבי שילא: הכוונה היא לתרנגול.
* הגמרא מביאה ברייתא כדעת רב (בעמוד זה) וברייתא כדעת רבי שילא (בעמוד הבא).
* אם נשכרת לעבוד אצל אדם - גם אם יטיל עליך עבודה בזויה, עשה לו זאת, ואל תפסיק את העבודה באמצע.
* מעלין בקדש ולא מורידין.
* כשגביני הכרוז היה אומר "עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם" היה קולו נשמע למרחק שלש פרסאות.
* כשהכהן הגדול היה אומר "אנא השם" היה נשמע קולו ביריחו המרוחקת עשר פרסאות.
* שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו: קול גלגל חמה וקול המונה של רומי וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף, ויש אומרים: אף לידה, ויש אומרים: אף קול המלאך הממונה על השקיית השדות, וביקשו רחמים על נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף ובטלוה.

דף כא עמוד א
* בשעה שישראל עולין לרגל - עומדין צפופין ומשתחוים רווחים, וזה אחד מעשרה נסים שנעשו במקדש.
* הגמרא מפרטת ודנה מה היו העשרה נסים שנעשו במקדש.
* מעולם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.
* נס גדול היה נעשה בלחם הפנים שהיה חם בשעת סלוקו מן השולחן כבשעת סדורו עליו שבוע קודם לכן.
* דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המדה.

דף כא עמוד ב
* כל כלי העשוי לנחת אינו מקבל טומאה וחוצץ בפני טומאה.
* מגביהין את השולחן לעולי רגלים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום שסילוקו כסדורו.
* בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירותיהן בזמנן וכשהרוח מנשבת בהן נושרין.
* חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה כארי (במקדש ראשון), ברה כחמה, יש בה ממש, אוכלת לחין כיבשין, אינה מעלה עשן.
* חמשה דברים שהיו במקדש ראשון לא היו במקדש שני: ארון וכפורת וכרובים, אש, שכינה, רוח הקודש, אורים ותומים.
* בברייתא ובגמרא מפורטים ששה סוגים של אש.
* במוצאי יום טוב האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה לראות לאיזה כיוון הוא נוטה, כי דבר זה מסמן איזה רוח תשלוט במשך כל השנה וממילא את מצב הפירות בשנה זו.

דף כב עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, מבארת כיצד קבעו בכל יום מי יתרום את דשן המזבח.
* הגמרא מבררת מדוע בהתחלה לא תיקנו פייס עבור מי שרוצה לתרום את הדשן (ומי שרץ והגיע ראשון זכה), ולבסוף תיקנו פייס.
* במשנה נאמר "בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה", ורב פפא מברר על אלו ארבע אמות מדובר.

דף כב עמוד ב
* אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה.
* לדעת רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, ולדעת רב נחמן בר יצחק: עובר בשני לאוין.
* כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור - מתעשר.
* כמה סמוך ומובטח ואין צריך לחלות ולדאג מכל רעה מי שהקב"ה בעזרו, שהרי מצינו שאול נכשל באחת ועלתה לו לרעה לקונסו מיתה לבטל מלכותו ודוד נכשל בשתים ולא עלתה לו לרעה.
* ששה חדשים נצטרע דוד ופרשו הימנו סנהדרין ונסתלקה הימנו שכינה.
* רב ושמואל נחלקו אם דוד קיבל לשון הרע על מפיבושת.
* "בן שנה שאול במלכו" - כבן שנה שלא טעם טעם חטא.
* מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? - מפני שלא היה בו שום דופי.
* אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך.
* מפני מה נענש שאול? מפני שמחל על כבודו.

דף כג עמוד א
* כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם (אך אין הדבר אמור בענייני ממון).
* הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
* כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו על כל פשעיו.
* עבור הפייס על תרומת הדשן - כל אחד היה מוציא אצבע אחת, אך החולים היו מוציאים שתי אצבעות.
* הברייתא מספרת על מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו, והגמרא מבארת שמעשה זה קדם למעשה המתואר במשנה בתחילת הפרק.

דף כג עמוד ב
* כשנמצא חלל בירושלים לא מביאים עגלה ערופה.
* שפיכות דמים היתה קלה בעיניהם (בתקופת הסיפור הנ"ל).
* הוצאת הדשן - לדעת ת"ק: הכהן היה לובש להוצאת הדשן בגדים פחותים מהבגדים שלבש לתרומת הדשן, לדעת רבי אליעזר: כהנים בעלי מומים כשרים להוצאת הדשן.
* לדעת ריש לקיש: רבי אליעזר מכשיר כהנים בעלי מומים גם לתרומת הדשן, ורבי יוחנן חולק על ריש לקיש וסובר שלדברי הכל תרומת הדשן "עבודה היא".

דף כד עמוד א
* שיעור תרומת הדשן הוא במלא קומצו של הכהן.
* עבודות שזר חייב עליהן מיתה - לדעת רב: זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין, לדעת לוי: אף תרומת הדשן. (והגמרא מבררת את טעמיהם).

דף כד עמוד ב
* לדעת לוי: זר שעבד עבודת סילוק הנעשית בהיכל או בקודש הקדשים - אינו חייב מיתה.
* הדלקת קיסמים דקים בין עצי המערכה נחשבת לעבודה, אך הדלקה של הנרות לא נחשבת לעבודה.
* לדעת רבי יוחנן: זר שסידר שני גזירי עצים עם הקרבת התמיד חייב מיתה, ורב חולק.
* הטעם לכך שמפייסין וחוזרין ומפייסין הוא כדי "להרגיש כל העזרה" (להשמיע קול המון עם רב כמה פעמים שהוא כבוד למלך).
* הבגדים שלובשים הכהנים בזמן שמתאספים לפייס - לדעת רב נחמן: בגדי חול, לדעת רב ששת: בגדי קודש.

דף כה עמוד א
* בגד הכהונה הראשון שהכהן לובש זה המכנסיים.
* רב ששת מביא הוכחה לשיטתו (הבגדים שלובשים הכהנים בזמן שמתאספים לפייס הם בגדי קודש), והגמרא דוחה את ההוכחה.
* כהן שעשתה לו אמו כתונת - עובד בה עבודת יחיד.
* אביי מוכיח מברייתא שלשכת הגזית חציה בקדש וחציה בחול ושני פתחים היו לה אחד פתוח בקדש ואחד פתוח בחול.
* אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד.

דף כה עמוד ב
* למסקנת הגמרא: עשו פייס אחד על עבודה אחת מקרבן התמיד (על השחיטה) ושנים עשר הכהנים העומדים לימין הזוכה זכו בשאר עבודות התמיד (ולא פייסו על כל עבודה בנפרד).
* למסקנת הגמרא: מי שזורק את הדם על המזבח (ולא השוחט) הוא זה שמקבל את הדם לאחר שחיטת הקרבן.
* נחלקו התנאים כיצד סדר הולכת והקרבת האברים - ת"ק בברייתא: דרך הלוכו, רבי יוסי: דרך הפשטו, רבי עקיבא: דרך ניתוחו, רבי יוסי הגלילי: דרך עילויו (אחר שומן בשר האברים), ת"ק במשנה: אחר גודל בשר האברים. (ולדעת כולם: הראש והפדר ורגל ימין קרבים ראשונים).

דף כו עמוד א
* מעולם לא הקטיר כהן קטורת שתי פעמים, מפני שהקטורת מעשרת ולכן לא הניחו לכהן להקטיר יותר מפעם אחת, כדי שגם אחרים יוכלו להקטיר.
* לא תמצא תלמיד חכם המורה הוראה להלכה אלא ממי שבא משבט לוי או משבט יששכר.
* אין מפייסין על תמיד של בין הערביים (חוץ מבשבת הואיל ומשמרות מתחדשות), אלא כהן שזכה בו בשחרית זוכה בו ערבית.
* המשנה סוברת שהיו מפייסים על העלאת האיברים מן הכבש למזבח, משום "ברב עם הדרת מלך", ושלא כדעת רבי אליעזר בן יעקב הסובר שהמעלה איברים לכבש הוא מעלה אותן למזבח, כי לדעתו אין זה דרך ארץ שייראה כאילו הדבר טורח עליהם.

דף כו עמוד ב
* המשניות מפרטות כמה כהנים דרושים להקרבת קרבן כבש התמיד, איל של עולה ופר של עולה.
* אין מנסכין מים בחג אלא בתמיד של שחר.
* בברייתא ובגמרא מבואר המקור לכך שתמיד של בין הערבים טעון שני גזירי עצים בשני כהנים.
* הפשיטן וניתוחן של קרבנות היחיד והציבור כשרים בזר.

דף כז עמוד א
* הגמרא מבררת לאורך כל העמוד את המקור לכך שהפשיטן וניתוחן של קרבנות היחיד והציבור כשרים בזר.
* מקבלה של הדם ואילך מצות כהונה, אך השחיטה שקודמת לכך אינה צריכה להיעשות דוקא בכהן אלא כשירה בזר.
* הולכת אברים לכבש וסדור שני גזירי עצים צריכים להיעשות על ידי כהן, אך הולכת עצים למזבח לא צריכה להיעשות על ידי כהן.
* טלה של עולה טעון ששה כהנים בהולכת איבריו למזבח.

דף כז עמוד ב
* בתחילת הסוגיה מובא שרבי יוחנן אמר שזר שסידר את המערכה חייב, אך רבי זירא הקשה על כך שלא מצינו שיש עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר.
* למסקנת הסוגיה מה שרבי יוחנן אמר זה שזר שסידר שני גזירי עצים חייב הואיל ועבודת יום היא.
* מדברי רבא עולה שאין מפייסים אלא על עבודה שמתקיימים בה שני תנאים: שהיא עבודת יום ושזר שעשאה חייב מיתה.
* לפי הלישנא השניה בגמרא: רבי זירא הקשה על דברי רבי יוחנן שבתחילת הסוגיה, שלא מצינו עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר.

דף כח עמוד א
* לפי הלישנא השניה בגמרא (המתחילה בסוף העמוד הקודם): למסקנת הסוגיה מה שרבי יוחנן אמר זה שזר שסידר שני גזירי עצים חייב הואיל ועבודה תמה היא.
* מדברי רבא בלישנא השניה עולה שאין מפייסים אלא על עבודה שמתקיימים בה שני תנאים: שהיא עבודה תמה ושזר שעשאה חייב מיתה.
* פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מבאר את סדר היום בעבודת יום הכיפורים במקדש.

דף כח עמוד ב
* התנאים (במשנה בתחילת הפרק ובברייתא) נחלקו איזו הכרזה מכריז בבוקר הרואה שעומד על הגג כדי להודיע שהגיע זמן השחיטה של התמיד.
* זמן תפילת מנחה של אברהם אבינו היתה מהרגע שצדי הכותל הפונים לצד מזרח השחירו (היינו: בתחילת השעה השביעית), והגמרא מביאה כמה הסברים מדוע קרבן תמיד בערב פסח שחל להיות בערב שבת לא קרב כבר מתחילת שעה שביעית.
* הזריזין מקדימין למצות.
* מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם.
* "הוא דמשק אליעזר" - שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.
* קיים אברהם אבינו כל התורה כולה.
* קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין.
* הגמרא מביאה שני פירושים לבאר את דברי המשנה: "מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר הן".

דף כט עמוד א
* הרהורי עבירה קשים מעבירה.
* מי שלמד והסיח דעתו ושכח קשה לחזור וללמוד מה ששכח יותר ממה שלא למד.
* נמשלה אסתר לאילה לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה.
* נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים (לדעה הסוברת שניתנה לכתוב).
* נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת לומר לך מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה תפלתן נשמעת.
* אף עוף שנמלק בלילה ומנחה שנקמצה בלילה - ישרפו.

דף כט עמוד ב
* לדעת אבוה דרבי אבין בביאור הברייתא: כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנו.
* לדעת אבוה דרבי אבין בביאור הברייתא: הלילה לא נחשב כמחוסר זמן לגבי דברים שזמנם ביום שלאחריו.
* המטיל מים טעון קידוש רגלים משום ניצוצות שניתזים על רגליו בשעת הטלת המים.

דף ל עמוד א
* המטיל מים טעון קידוש ידים משום שמצוה לשפשף ניצוצות של מי רגלים שנתזו על רגליו קודם שיצא מבית הכסא.
* אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו, מפני שנראה ככרות שפכה ומוציא לעז על בניו שהן ממזרים.
* צואה במקומה שנראית כשיושב - אסור לקרות קריאת שמע.
* צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא - לדעת רב הונא: מותר לקרות קריאת שמע, ולדעת רב חסדא: אסור.
* בברייתא ובגמרא מבואר דיני נקיות במקרה בו יוצא להשתין מים באמצע הסעודה.
* הטבילה שחייב כל הנכנס לעזרה (אף אם טהור) - לדעת בן זומא: חובת הטבילה היא מדין תורה (נלמד בקל וחומר מכהן גדול ביום כיפור), לדעת רבי יהודה: חובת הטבילה היא מדרבנן (כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש).

דף ל עמוד ב
* בן זומא ורבי יהודה נחלקו האם טהור שלא טבל לפני כניסתו לעזרה עומד באיסור עשה, אך לדעת שניהם אינו מחלל את העבודה.
* הסח הדעת בטומאת מת - צריך הזאה שלישי ושביעי.
* הגמרא מקשה על סתירה בדעת רבי יהודה אם מצורע ביום השמיני צריך טבילה, ומביאה מספר תירוצים.

דף לא עמוד א
* כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ולכן הטבילה שתיקנו לכל הנכנס לעזרה צריכה להיות ללא חציצה.
* מי שמכניס מקצת גופו לעזרה - חייב בטבילה זו שתיקנו לכל הנכנס לעזרה.
* הגמרא מסתפקת אם חייב טבילה כאשר עושה סכין ארוכה ועומד מחוץ לעזרה ושוחט את הקרבן שבתוך העזרה.
* עין עיטם - גבוה מקרקע עזרה עשרים ושלש אמות.

דף לא עמוד ב
* שערים של בית המקדש היו משיש, והעובי שלהם היה מועט.
* הסיבה לכך שפרסו סדין של בוץ בין הכהן הגדול ובין העם קודם שפשט את בגדיו לטבול טבילה ראשונה היא כדי שיכיר שעבודת היום היא בבגדי בוץ.
* למסקנת הגמרא רבי מאיר סובר שיש שני קידושים על לבישת בגדי כהונה, ומשנתנו שאמרה שבטבילתו הראשונה של כהן גדול יש קידוש אחד בלבד היא שלא כדעתו.