דף צז עמוד א
* לדעת רבי יהודה בן בתירא: צלפחד היה מהחוטאים בחטא המעפילים, ובגלל זה נענש במיתה.
* ר"ת מבאר שהיתה להם בקבלה מנין גזירה שוה שבכל התורה (תוס').
* לדעת רבי עקיבא: אף אהרן נצטרע.
* החושד בכשרים - לוקה בגופו.
* מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות.
* "ויבלע מטה אהרן את מטותם" - נס בתוך נס.
* במשנה בתחילת הפרק נאמר שרבי עקיבא וחכמים חולקים מה דין הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע - לדעת רב המנונא מחלוקת זו היא רק בזורק למטה מעשרה טפחים ולדעת רבי אלעזר המחלוקת היא אף בזורק למעלה מעשרה טפחים.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שבפחות משלושה טפחים אומרים לבוד, והמסקנה היא שזה מהלכה למשה מסיני.
* הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד מקורה - רבי מחייב (אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה), וחכמים פוטרים.

דף צז עמוד ב
* הגמרא מקשה על דעתו הנ"ל של רבי, המחייב חטאת על תולדה אף אם עשאה בהעלם אחד עם האב שלה, מברייתא שממנה עולה להיפך.
* הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים קודם שנח - רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים, ולמסקנת הגמרא רבי יהודה מחייב אחת בלבד.
* נתכוון לזרוק חפץ ברשות הרבים שמונה אמות וזרק ארבע אמות, או נתכוון לזרוק ארבע אמות וזרק שמונה אמות - למסקנת הגמרא: אינו חייב.

דף צח עמוד א
* החידוש של הברייתא בסוף העמוד הקודם הוא ש"רשויות מצטרפות" (ולכן חייב משום מעביר ארבע אמות אף אם העביר שתי אמות ברשות הרבים אחת ושתי אמות ברשות הרבים אחרת) וכן שלא אומרים "קלוטה כמי שהונחה".
* המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה - פטור.
* העגלות שנשאו בהם את קרשי המשכן במדבר - תחתיהן וביניהן וצדיהן דינם כרשות הרבים.

דף צח עמוד ב
* קרשי המשכן - לדעת רבי יהודה: מלמטן עוביין אמה ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע, לדעת רבי נחמיה: כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלן עוביין אמה.
* הבריח התיכון - בנס היה עומד.
* הגמרא מבארת כיצד היו היריעות מונחות על גבי המשכן לדעת רבי יהודה ולדעת רבי נחמיה (שנחלקו בענין עובי הקרשים בראשם).
* למה משכן דומה? - לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה (=שולי בגדיה) מהלכין אחריה (וכך היתה היריעה נגררת בארץ).

דף צט עמוד א
* יריעות התחתונות - של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש, ועליונות - של מעשה עזים, וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות.
* העגלות שהיו נושאים בהם את קרשי המשכן - בין עגלה לעגלה שבצדה היה כמלא ארך עגלה (=חמש אמות).
* הגמרא מבררת את המקור לכך שדרך רשות הרבים צריך שתהיה רחבה שש עשרה אמה.
* עומק הבור וגובה חוליתה מצטרפים יחד לעשרה טפחים, ואז דין הבור כרשות היחיד.

דף צט עמוד ב
* הזורק מרשות הרבים לרשות היחיד דרך מקום פטור - רבה ורב יוסף ואביי סוברים שחייב, ורב מרדכי מפקפק בדבר.
* כותל ברשות הרבים, גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה, ובכותל זה הקיפו כרמלית ובכך עשו אותה רשות היחיד - הזורק מרשות הרבים ונח על גבי הכותל חייב.
* רבי יוחנן מסתפק מה הדין במקרה של "עקירת חפץ ועשיית מחיצה" בו זמנית, וכן במקרה של "הנחת חפץ וסילוק מחיצה" בו זמנית.

דף ק עמוד א
* לדעת אביי: בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה שמנה, וזרק לתוכה מחצלת - חייב, חילקה במחצלת - פטור.
* לדעת אביי: בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, מלאה מים וזרק לתוכה - חייב, מלאה פירות וזרק לתוכה - פטור.
* זרק חפץ ברשות הרבים למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא שבכותל הגבוה עשרה טפחים - רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרים.
* תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ארבע אמות וזרק חפץ מרשות הרבים ונח על גביו - חייב.
* לדעת חכמים (הסוברים שלא אומרים קלוטה כמי שהונחה): חפץ העובר תוך שלושה טפחים הסמוכים לקרקע צריך הנחה על גבי משהו כדי שיחשב מונח.

דף ק עמוד ב
* הילוך על ידי הדחק - נחשב להילוך, תשמיש על ידי הדחק - לא נחשב לתשמיש.
* שלוש דעות מובאות בגמרא לבאר מדוע המשנה הזכירה פעמיים "רקק".
* כיצד ימלא מים מהים כדי להכניסם לספינה? - לדעת רב הונא: מוציאין הימנה זיז כל שהוא וממלא, לדעת רב חסדא ורבה בר רב הונא: עושה מקום ארבעה וממלא. (ושורש מחלוקתם הוא אם עשרה טפחים של כרמלית נמדדים מקרקעית הים או מעל גבי המים).

דף קא עמוד א
* הגמרא מביאה הוכחה לכך שהוצאה על ידי כוחו בכרמלית לא גזרו.
* הגמרא מבארת את דיני הטלטול בספינות קטנות הקצרות מלטה עד כחודו של סכין ("ביצאתא דמישן").
* לדעת רבי יהודה אומרים "גוד אחית מחיצתא" וחכמים חולקים, אך מודים חכמים שכן אומרים "גוד אחית מחיצתא" במקרה שזו מחיצה שאין גדיים עוברים תחתיה.
* בקיעת דגים תחת דפנות הספינה אינה נחשבת לבקיעה שמחמתה אין לומר גוד אחית.

דף קא עמוד ב
* ספינות קשורות זו בזו (ולדעת שמואל: אף אם קשורות בחוט דק) - מערבין ומטלטלין מזו לזו.
* כל מחיצה שנעשית בשבת, בין בשוגג בין במזיד, נחשבת למחיצה.
* לדעת רב נחמן: קנסו חכמים שאסור לטלטל ארבע אמות בתוך מקום שהוקף בשבת במחיצה במזיד.
* קשר את הספינה בשלשלאות של ברזל - אם היתה השלשלת קשורה באוהל המת, נעשית השלשלת אבי אבות הטומאה כמת עצמו ("חרב הרי הוא כחלל"), והספינה הנוגעת בה נעשית אב טומאה.

דף קב עמוד א
* הזורק חפץ בשבת מרשות לרשות ונזכר לאחר שזרק ואין בידו לעצור את החפץ - פטור מקרבן, לדעת רבא ורב אשי בביאור המשנה (אלא שהם נחלקו אם ברישא של המשנה נשנו שני דינים או דין אחד).
* המעביר שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג - פטור, והזורק שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג - חייב.
* הזורק חפץ מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים, ונח החפץ בפי כלב או בפי כבשן, ולכך התכוון מראש - חייב (כי המחשבה שלו מחשיבה מקומות אלו כמקום שיש בו ארבעה טפחים).

דף קב עמוד ב
* פרק שנים עשר, המתחיל בתחילת העמוד, עוסק בביאור אבות מלאכות נוספות.
* במשנה נאמר שהבונה כל שהוא חייב, והגמרא מבררת איזה צורך יש לאדם בבנין כל שהוא ואיזה בנין כל שהוא היה במשכן.
* אין עניות במקום עשירות.
* המצדד את האבן בחלק התחתון של הבנין - חייב.
* המסתת את האבן - לדעת רב: חייב משום בונה, ולדעת שמואל: חייב משום מכה בפטיש.

דף קג עמוד א
* גם מי שחקק כלי שמכיל מידה קטנה בחתיכת עץ גדולה שאפשר לחקוק בה כלי שמכיל מידה גדולה יותר - חייב, ואע"פ שהוא בעצמו יוסיף ויחקוק בה עוד, כיון שיש אחרים שמקיימים כך את הכלי.
* הגמרא מבררת מדוע חייב על חרישה כל שהיא.
* אם כוונת התולש היתה לאכילה או להיסק אינו מתחייב עד שיתלוש בשיעורים האמורים בברייתא, ורק המתכוין לייפות את הקרקע חייב בשיעור כל שהוא (ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא רק באגם או גם בשדה שאינה אגם).
* מהמשנה בסוף העמוד ועד סוף הפרק עוסקות המשניות בדיני מלאכת כתיבה.
* במשנה נאמר שגם הכותב ביד שמאל חייב, והגמרא מבררת מדוע.

דף קג עמוד ב
* רבי יהודה (במשנה) סובר שעל שתי אותיות שוות מתוך תיבה גדולה פטור, ורבי יהודה משם רבן גמליאל (בברייתא) סובר שחייב.
* לדעת רבי שמעון אינו חייב על כתיבת שתי אותיות עד שיכתוב את המילה כולה שהתכוין לכתוב.
* מ"ם סתום שעשאו פתוח או מ"ם פתוח שעשאו סתום - נחלקו הדעות אם פסול או כשר.

דף קד עמוד א
* מ"ם וסמ"ך שבלוחות - בנס היו עומדין.
* מנצפ"ך - צופים אמרום.
* "אלה המצות" - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.
* הגמרא מביאה דברי אגדה ארוכים על ילדים קטנים שדרשו במשמעות של אותיות אל"ף בי"ת.
* "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" - בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו.
* האותיות שבמילה "שקר" קרובות (בסדר ה-א"ב) כי השקר מצוי, והאותיות שבמילה "אמת" רחוקות כי האמת אינה מצויה.
* לכל אות במילה "שקר" יש רגל אחת כי לשקר אין קיום, ולכל אות במילה "אמת" יש שתי רגליים כי האמת קיימת ועומדת לעד.

דף קד עמוד ב
* במשנה ובגמרא מבואר באיזה סוג סממנים מתחייב בכתיבתם בשבת.
* רבי אליעזר וחכמים נחלקו אם המסרט על בשרו חייב או פטור, ובגמרא מבואר טעם המחלוקת.
* כתב אות אחת סמוך לכתב - לדעת חכמים (במשנה) פטור, ולדעת רבי אליעזר חייב.
* הכותב כתב על גבי כתב - לדעת חכמים (במשנה) פטור, ולדעת רבי יהודה חייב.
* בברייתא נאמר שאם כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב, ונחלקו האמוראים אם זה רק לדעת רבי אליעזר או גם לדעת חכמים.
* כתב אות אחת בטבריה והלך וכתב עוד אות אחת בציפורי - חייב.
* אם נטל את גגו של האות ח' ועל ידי כך עשאו לשתי אותיות ז' - חייב.

דף קה עמוד א
* הגמרא מביאה מקורות לכתיבת נוטריקון מן התורה.
* רבן גמליאל וחכמים נחלקו אם אין "ידיעה לחצי שיעור" או יש.
* פרק שלשה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בשיעורי אבות המלאכות שבהכנת בגדים ובמלאכת הצידה.
* לדעת רבי אליעזר יש הבדל אם אורג בתחילת האריגה חוטים עבים או דקים לעניין השיעור המחייב באריגה (שתי חוטים או שלושה).
* הגמרא מבררת מדוע המשנה שנתה את הדינים "התופר ב' תפירות והקורע ע"מ לתפור ב' תפירות" על אף שהם כבר נשנו במשנה של אבות מלאכות.

דף קה עמוד ב
* מת שחייב אדם לקרוע עליו - הקריעה אינה נחשבת לקלקול אלא לתיקון, ואם קרע בשבת חייב.
* חכם שמת - הכל כקרוביו, הכל קורעין עליו, הכל חולצין עליו, הכל מברין עליו ברחבה.
* כל הבוכה על אדם כשר - מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה.
* העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע, הא למה זה דומה? לספר תורה שנשרף.
* המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה.
* כל המוריד דמעות על אדם כשר - הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו.
* כל המתעצל בהספדו של חכם - ראוי לקוברו בחייו / אינו מאריך ימים.

דף קו עמוד א
* אחד מן האחין שמת - ידאגו כל האחין כולן, אחד מבני חבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה.
* המשנה (שבעמוד הקודם) הסוברת ש"כל המקלקלין פטורין" היא כדעת רבי יהודה, ואילו הברייתא (ששנה רבי אבהו) הסוברת ש"כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר" היא כדעת רבי שמעון.

דף קו עמוד ב
* הגמרא מקשה שיש סתירה בין משנה במסכת ביצה לבין ברייתא לגבי דין צידת חיה ועוף מביברים בשבת והאכלתם, ומתרצת.
* צפור דרור נקראת בשם זה כי היא דרה בבית כבשדה (שיודעת להשמט בזויות הבית לכל צד ולכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכל מקום).
* "גמרא גמור זמורתא תהא?!" - משל שוטים הוא: גמרא גמור, אומר לתלמיד שוטה למוד הן אמת הן שבוש ויהא לך לזמר ושיר?! וכי לימוד הגמרא הוא כמין זמר שאדם מזמר בינו לבין עצמו כפי שמזדמן בפיו אף ללא צורך והבנה?!
* הצד צבי סומא וישן - חייב, חיגר וזקן וחולה מחמת עייפות - פטור.
* הגמרא מבארת דין צידת חגבים בשבת.
* הצד ארי בשבת אפילו מחזיקו בידו אינו חייב עד שיכניסנו לכלוב שלו.

דף קז עמוד א
* נכנסה לו צפור תחת כנפי בגדו ואינה יכולה לצאת - אינו צריך לשחררה אלא יושב ומשמרה עד שתחשך.
* כל מקום שהוזכר בדיני שבת "פטור", הכוונה היא שפטור אבל אסור, חוץ משלושה דינים (המפורטים בגמרא) שבהם הכוונה היא שפטור ומותר.
* המשנה הראשונה בפרק ארבעה עשר (פרק שמנה שרצים), המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לעסוק בדיני צידה.
* האמוראים נחלקו אם דין המשנה שהחובל בשבת בשמונת השרצים חייב הוא רק לדעת רבי יוחנן בן נורי או גם לדעת חכמים.

דף קז עמוד ב
* הגמרא דנה ומקשה על דעתו של רב הסובר שחכמים לא חולקים על רבי יוחנן בן נורי וסוברים שהחובל בשמונה שרצים בשבת חייב.
* רבי אליעזר וחכמים נחלקו אם ההורג כינה בשבת חייב או לא.
* יושב הקב"ה וזן את כל העולם מקרני ראמים ועד ביצי כינים.
* השולה דג מן הים - כיון שיבש בו קצת (בין סנפיריו) כשיעור רוחב סלע, חייב.
* הושיט אדם את ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה - חייב.

דף קח עמוד א
* מותר לכתוב תפילין על גבי עור של עוף טהור.
* מר בריה דרבינא מסתפק אם מותר לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור.
* מסופר על הגעתו של רב לבבל.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאין כותבים תפילין אלא על גבי עור של בהמה טהורה (ולא על גבי עור בהמה טמאה).
* הגמרא מביאה את המקור לכך שדם נדה מטמא רק כשהוא אדום.
*  הגמרא מביאה את המקור לכך שמילה נעשית באותו מקום.
* בברייתא מבואר שניתן לכתוב תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה ועל גבי נבלות וטרפות שלהן.

דף קח עמוד ב
* תנא קמא מתיר לעשות בשבת מי מלח מועטים, ורבי יוסי אוסר.
* אין עושים מי מלח עזים בשבת (אף אם הם מועטים).
* לדעת הברייתא של רבי יהודה בר חביבא: אין מולחים צנון וביצה בשבת, ולדעת אביי: מותר למלוח ביצה.
* מעולם לא טבע אדם בים המלח.
* דבר שמוכח שעושה אדם לרפואה בשבת - אסור לעשות.
* טובה טיפת צונן (לתת בעיניו) שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית מכל קילורין שבעולם.
* יד שנוגעת באחד מנקביו של אדם בשחרית קודם שנטל ידיו - תיקצץ.