דף קמב עמוד א * הגמרא מבארת למסקנה שכוונת המשנה (בעמוד הקודם) היא שמותר לאדם לטלטל סל שניקב ואבן סותמת את הנקב (וזה המקרה עליו מדובר במשנה). * רב חסדא מבאר שכוונת המשנה שמטלטלין תרומה טמאה עם תרומה טהורה זה במקרה שהתרומה הטהורה מונחת בתחתית הכלי, ומדובר בפירות שלא ניתן להשליכם לרצפה. * הגמרא מבררת כמו מי סובר רבי יהודה שהתיר להעלות את המדומע באחד ומאה, ולא אסר משום מתקן. דף קמב עמוד ב * מותר להטות חבית שאבן מונחת על פיה, אם שכח שם את האבן בכניסת השבת, אבל אם הניח מדעת אז נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואסור להטותה. * לדעת רבן שמעון בן גמליאל (וכך משנתנו סוברת): כל מקום שיש לפניו דבר איסור ודבר היתר, יטרח בטלטול ההיתר ולא יטרח בטלטול האיסור. * מעות שעל הכר - אם זקוק למקום הכר, יכול לטלטל את הכר בעוד המעות עליו. * לדעת רב אשי: לא התירו לטלטל מוקצה בהנחת כיכר או תינוק אלא למת המוטל בחמה בלבד, ושלא כדעת אמוראים אחרים המתירים לטלטל כל מוקצה (ששכח במקום שאינו משתמר) כשמניח עליו דבר היתר.
דף קמג עמוד א * רבא סובר כרבי יהודה בדין מוקצה. * לדעת רב נחמן: הנוסח הנכון במשנה צריך להיות שבית שמאי סוברים כרבי יהודה (שיש מוקצה) ובית הלל סוברים כרבי שמעון (שאין מוקצה) - הפוך מהמובא במשנה לפנינו. * שמואל היה מטלטל את גרעיני התמרים אגב הלחם. דף קמג עמוד ב * תחילת המשנה הראשונה בפרק עשרים ושנים, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסקת באופן שניתן להציל מזון שהיה בחבית שנשברה בשבת. * נתפזרו לו פירות בחצר - ילקט אותם מעט מעט ולא ילקט לתוך הסל (שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול). * לדעת שמואל: מודה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים שאף אם הם עומדים לאכילה משקה הזב מהם אסור, ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות שאם הם עומדים לאכילה משקה הזב מהם מותר, והמחלוקת שלהם היא במשקה היוצא מתותים ורימונים העומדים לאכילה.
דף קמד עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה ממשנה במסכת מכשירין על רבי יהודה (הסובר, שאם הכניס תותים ורימונים סתם - משקה היוצא מהם אסור), ומתרצת בשני אופנים. * הגמרא מבררת (עד תחילת העמוד הבא) את המקור לכך שחכמים מודים לרבי יהודה בשאר פירות (שאינם עומדים כלל לסחיטה), שאם הם עומדים לאכילה, משקה הזב מהם מותר. דף קמד עמוד ב * רב נחמן פסק שאין לסחוט רימונים בשבת, והגמרא מבררת את טעמו. * למנהג של רבים יש חשיבות, אך לא למנהגו של אדם אחד (ובטלה דעתו אצל כל אדם). * תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה (כדין שאר משקים חוץ ממים) - לדעת רב חסדא: כי החשיב אותם מבחינתו כמשקה, לדעת רב פפא: כי כל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה, פוסל את המקוה בשינוי מראה. * לדעת שמואל: סוחט אדם בשבת אשכול של ענבים (וכן חולב אדם עז) לתוך הקדרה שיש בה תבשיל (כי משקה הבא לאוכל לתקן אותו - אוכל הוא), אך לא לתוך הקערה.
דף קמה עמוד א * לדעת רב: מותר לסחוט דג כדי להוציא את צירו ממנו (משום שהציר אינו משקה אלא אוכל). * לדעת רב: כבשים שסחטן - לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור, ושלקות בין לגופן בין למימיהן מותר. * לדעת שמואל: כבשים ושלקות שסחטן - לגופן מותר, למימיהן פטור אבל אסור. * לדעת רבי יוחנן: כבשים ושלקות שסחטן - לגופן מותר, למימיהן חייב חטאת. * מדין תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. דף קמה עמוד ב * נחלקו האמוראים האם ניתן לקבל עדות על נפילת המום מאליו בבכור גם מפי עד שלא ראה בעצמו את נפילת המום אלא ששמע זאת מעד אחר שראה זאת, והגמרא מכריעה להלכה שניתן. * זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מהם משקין מעצמן - נחלקו התנאים אם אסורים או מותרים בשתיה. * עבר והדיח בשבת את קולייס האיספנין במים חמים - חייב חטאת. * בגמרא מובאים טעמים שונים מדוע עופות שבבבל שמנים, ומדוע מועדים שבבבל שמחים, ומדוע תלמידי חכמים שבבבל לבושים בבגדים מקושטים, ומדוע עובדי כוכבים מזוהמים.
דף קמו עמוד א * לדעת רבי אבא בר כהנא: הזוהמא פסקה מישראל שלושה דורות לאחר אברהם אבינו, ושלא כדעת רבי יוחנן שאמר שלא פסקה הזוהמא עד מעמד הר סיני. * רבי אושעיא מעמיד את המשנה כדעת רבי נחמיה הסובר שאין כלי ניטל אלא לתשמיש המיוחד לו, ולכן לדעתו חבית שיש בה גרוגרות מפורדות שאין צורך לחותכם לא התירו לטלטל סייף רק כדי לשבור את החבית. * מדין תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ואין חייבים על עשייתו בשבת. דף קמו עמוד ב * בברייתא נאמר שכולם מודים שמותר לנקוב נקב ישן שנסתם בשבת, ושמואל ביאר שזה רק אם סתימת הנקב נעשתה במקום העשוי לשמר אך לא אם נעשתה במקום העשוי לחזק, ונחלקו האמוראים בביאור דבריו. * האמוראים והתנאים נחלקו אם מותר בשבת להכניס קנה חלול לנקב שבחבית לשם הוצאת יין דרכו, במקרה בו הקנה לא ניתן עדיין בנקב לפני כן בכדי לדעת אם הוא מתאים למידת הנקב. * אסור להניח בשבת עלה של הדס בנקב של חבית כדי שישמש כמרזב ליציאת היין - לדעת רב יימר מדפתי: גזירה שמא יתקן מרזב ממש, ולדעת רב אשי: גזירה שמא יקטום את העלה מהענף. * לבדים שאינם רכים ואינם קשים - נחלקו האמוראים אם מותר להעבירם בשבת דרך רשות הרבים תוך כדי עיטוף בהם (מפני שנראה כמשוי). * נחלקו התנאים אם כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אסור אפילו בחדרי חדרים.
דף קמז עמוד א * המנער טלית שחורה חדשה בשבת מן האבק שעליה, ומקפיד בימות החול שלא ללובשה עד שינערנה - חייב חטאת. * היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת - חייב חטאת. * הגמרא דנה בקיפול טלית בשבת באופנים שונים. * במשנה נאמר שאין מתעמלין בשבת, ומבאר רש"י שהכוונה היא שאין משפשפים בכוח את הגוף. דף קמז עמוד ב * המשנה (בסוף עמוד א) המתירה שפיכת מים חמים על כל הגוף בשבת היא כדעת רבי שמעון, אך רבי מאיר ורבי יהודה אוסרים. * רבי שמעון, רבי, שמואל ורבי יוחנן - סוברים שמותר ליחיד להביא את המגבת לביתו לאחר שרחץ, ואינם חוששים שיסחוט את המגבת. * כל משקים שאדם שותה לרפואה - מפסח ועד עצרת הם מועילים. * הגמרא מספרת על רבי אלעזר בן ערך שנמשך אחרי היין המשובח של מדינת פרוגיתא ואחרי המים החמים של דיומסת ושכח את תלמודו, וחכמים ביקשו עליו רחמים ונזכר בתלמודו בחזרה. * לדעת רבי יוחנן: אסור לגרום בשבת להקאה באמצעות סם, אך באמצעות ידיו מותר. * לדעת רבי נחמיה: אסור אף ביום חול לגרום להקאה מפני הפסד אוכלים שבמעיו. * מותר לכרוך בשבת את התינוק הנולד בבגדים כדי שיתיישבו אבריו ולא יתעקם.
דף קמח עמוד א * לדעת שמואל: מותר להחזיר את השבר בשבת (וכך לדעתו צריכה להיות הגרסה במשנה). * המשנה הראשונה בפרק עשרים ושלושה, המתחיל בעמוד זה, מבארת מה יאמר וכיצד ינהג אדם הנצרך לשאול מחברו אוכל ומשקה בשבת. * הגמרא מבררת מדוע מותר לאדם לומר לחברו בשבת "השאילני" אך אסור לו לומר לחברו "הלויני". דף קמח עמוד ב * בגמרא מובאים שלושה מקרים בהם חכמים לא מוחים במי שעובר עבירה (אפילו עבירה מהתורה) מהטעם של "הנח לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין". * לדעת הלל: לא תלוה אשה ככר לחבירתה עד שתשום את דמי הככר, שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית. * הלוואת יום טוב - לדעת רב יוסף: לא ניתנה ליתבע בבית דין, ולדעת רבה: כן ניתנה ליתבע. * לדעת רבי יוחנן: מותר לאדם להקדיש את פסחו בשבת ואת חגיגתו ביום טוב (ההיתר של רבי יוחנן הוא בחובות שקבוע להם זמן).
דף קמט עמוד א * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ש"מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב", והאמוראים נחלקו אם הטעם לכך הוא "שמא ימחוק" או "שמא יקרא בשטרי הדיוטות", והגמרא מבררת את מחלוקתם. * התנאים נחלקו האם חכמים חששו שלא לחלק באיסור שבת דרבנן ואסרו גם באופן שלא שייכת הגזירה (וכך גם סובר רבה) או לא. * אסור להסתכל בשבת במראה של מתכת, מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין. * אסור להסתכל בדיוקן (גם ביום חול). דף קמט עמוד ב * מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית (שידעו כמה קשה היא הרבית). * כל שחבירו נענש על ידו - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה (ודבר זה נלמד מהפסוק: "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע"). * כל ימיו של אותו רשע (נבוכדנצר) - לא נמצא שחוק בפה כל בריה. * אסור לעמוד בביתו של אותו רשע. * בשעה שירד אותו רשע לגיהנם - רעשו כל יורדי גיהנם, אמרו: שמא למשול עליהם הוא בא.
דף קנ עמוד א * לדעת ת"ק (בברייתא): לא יאמר אדם לחברו "הנראה שתעמוד עמי לערב" (אף ששניהם יודעים שכוונתו לשכרו למלאכתו), ולדעת רבי יהושע בן קרחה (וכך דעת המשנה): מותר (וטעמו הוא מהפסוק: "ממצוא חפצך ודבר דבר" - דיבור אסור, הרהור מותר). * לדעת רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. * אסור לקרוא קריאת שמע נגד עכו"ם ערום (וכל שכן שאסור נגד ישראל ערום). * חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת ("ממצוא חפצך ודבר דבר" - חפציך אסורים, חפצי שמים מותרין). דף קנ עמוד ב * אסור לחשב בשבת חשבונות שעברו אם עדיין יש שכר פועלים המוטל עליו לשלם (כי לא פרע להם הכל) כי חישוב החשבון שעבר נצרך לו. * לדעת שמואל: מותר לאדם לומר לחברו בשבת "לכרך פלוני שמחוץ לתחום אני הולך למחר", כי יש לכך צד היתר בשבת (אם היו בורגנים מחוץ לעיר עד לאותו כרך, שעל ידיהם הכרך והעיר נחשבים לעיר אחת). * לדעת רבי אליעזר בן יעקב: אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל. * בגמרא מובאת דעה הסוברת שלאחר אמירת "המבדיל בין קודש לחול" מותר לעשות מלאכה (ואח"כ עושים הבדלה כתיקונה על הכוס).
דף קנא עמוד א * הגמרא מבררת על מה מוסבים דברי אבא שאול שבמשנה (שבדף הקודם), ומה בא הכלל שבדבריו לרבות. * במשנה נאמר: "נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב" - לדעת רב: הכוונה היא שצריך שנדע בוודאות שהביאם מתוך התחום, ולדעת שמואל: הכוונה היא שיש לנו לתלות שבאו ממקום קרוב. דף קנא עמוד ב * במשנה (בסוף עמוד א) נאמר ש"עושין כל צרכי המת", והגמרא מבארת מה בא לרבות כלל זה. * תינוק בן יומו חי - מחללין עליו את השבת (חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה), דוד מלך ישראל מת - אין מחללין עליו (כיון שמת אדם בטל מן המצות). * כל זמן שאדם חי - אימתו מוטלת על הבריות. * אסור לישן בבית יחידי. * לדעת רשב"א: עשה צדקה עד שאתה מוצא למי לעשות, ומצוי לך ממון, ועודך ברשותך קודם שתמות. * לעולם יבקש אדם רחמים על מידה זו שלא יבוא לידי עניות. * כל המרחם על הבריות - מרחמין עליו מן השמים.
דף קנב עמוד א * הגמרא מבארת פסוקים ממגילת קהלת בעניין ימי הזקנה, וכן מביאה סיפורים ומימרות שונות בנוגע לזקנה. * ברזילי הגלעדי - לדעת רב: היה שקרן, לדעת רבא: היה שטוף בזמה. * תלמידי חכמים - כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם, ועמי הארץ - כל זמן שמזקינין טפשות נתוספת בהן. * רק בגלל גזירת הקב"ה אדם מתאווה לאשה. * כל צדיק וצדיק נותנים לו בגן עדן מדור לפי כבודו. * קשה רימה למת כמחט בבשר חי. * מת שאין לו מנחמים - הולכים עשרה בני אדם ויושבים במקומו. דף קנב עמוד ב * כל דבר שאומרים בפני המת - נחלקו האמוראים עד מתי הוא יודע על כך: עד שיסתם הגולל או עד שיתעכל הבשר. * כשם שהקב"ה נתן לאדם את הנשמה בטהרה, כך ייזהר להשיבנה לו בצאתו מן העולם. * נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד. * כל י"ב חדש משנפטר האדם - גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר י"ב חדש - הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת.
דף קנג עמוד א * מהספדו של אדם ניכר אם בן העולם הבא הוא או לא. * כל בני פומבדיתא שנאו את רבה, כי היו רמאים והיה מוכיחם על כך. * איזהו בן העולם הבא? - לדעת רב: מי שבהלווייתו אומרים האנשים "לכו בדרך שהלך בה הנפטר", לדעת רבי חנינא: כל שדעת רבותינו נוחה הימנו. * שוב יום אחד לפני מיתתך. * המשנה הראשונה בפרק עשרים וארבעה, המתחיל בעמוד זה, מבארת כיצד ינהג אדם הבא בדרך בערב שבת ובידו כיס מעות. * אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ולכן התירו חכמים למי שבא בדרך בערב שבת לתת את כיסו לנוכרי (כדי שלא יעבור ויטלטל ארבע אמות ברשות הרבים). דף קנג עמוד ב * אם יש עמו רק חרש וקטן - נחלקו הדעות למי עדיף שייתן. * אם אין לא נוכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן - יכול להוליך את כיסו פחות פחות מארבע אמות, אלא שחכמים לא רצו לגלות תקנה זו (שמא יעביר ארבע אמות). * נחלקו הדעות אם הגזירה שגזרו חכמים - שאם יש עמו נכרי לא יוליכנו פחות פחות מארבע אמות אלא יתננו לנכרי - זו גזירה טובה או לא. * הגמרא מבארת מדוע ובאיזה מקרה אין בעיה של מחמר כשמניח את כיסו על החמור. * היתה חבילתו מונחת לו על כתפו בערב שבת מבעוד יום ושקעה החמה - רץ תחתיה עד שמגיע לביתו וזורקה שם כלאחר ידו. * המחמר אחר בהמתו בשבת - בשוגג חייב חטאת, ובמזיד חייב סקילה.
