דף קלט עמוד א * כל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל. * אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל. * אין ירושלים נפדית אלא בצדקה. * אם יבטלו גסי הרוח מישראל, יבטלו הכופרים שמסיתים ומדיחים אותנו. * אם יבטלו הדיינים הרשעים מישראל שמטים דין, יבטלו נוגשי שוטרי עובדי כוכבים. * מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין, ואף הם לא טעמו טעם יין. * בשכר "וראך ושמח בלבו" זכה לחשן המשפט על לבו. * רב מנשיא החמיר על בני בשכר בדין זריעת כישות בכרם ובדין קבורת מת ביום טוב, בגלל שהם אינם בני תורה. דף קלט עמוד ב * מותר לאדם להתעטף בכילה וברצועות התלויות בה ולצאת לרשות הרבים. * לא החמירו חכמים בתלמיד חכם המערים על איסור שאינו אלא מדרבנן (אין לחשוש שאם נתיר לו על ידי הערמה הרי שיבוא לעשות גם בלי הערמה). * מותר לתת בשבת יין צלול ומים צלולים לתוך מסננת. * לא יהדק אדם בחזקה קשים וקסמים בפי כלי חרס קטן שמוציאים בו יין מהחבית כדי לסנן את היין.
דף קמ עמוד א * חרדל שלשו אותו בערב שבת - נחלקו הדעות אם בשבת מותר לערב אותו במים או ביין על ידי כלי ו/או ביד, והכרעת מר זוטרא היא שמותר. * איסור שריית חילתית במים בשבת הוא מדרבנן, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. * מותר לשפשף בשבת בגד פשתן שהתכבס, כי כוונתו רק לרכך את הבגד. דף קמ עמוד ב * הגמרא מביאה כמה מימרות של רב חסדא בענייני דרך ארץ. * רבי אליעזר בן יעקב חולק על המשנה (שבעמוד א) וסובר שאין משתמשים בכברה כלל בשבת. * חכמים חולקים על רבי דוסא וסוברים שאסור בשבת לגרוף אף את האבוס של כלי מלפני השור שמפטמים אותו, וכן אסור לסלק את התבן לצדדים כדי שלא יטנפנו השור.
דף קמא עמוד א * המשנה סוברת שטלטול מן הצד לא נחשב לטלטול ולכן מותר בשבת (ושלא כדעת רב נחמן). * רבא סובר שאם כותש פלפלים בקת הסכין ולא בריחיים או במדוכה - מותר לו לכתוש הרבה יחד, ושלא כרב יהודה המתיר רק אחד בכל פעם. * לא גזרו חכמים לאסור טלטול על ידי כוחו בכרמלית. * נחלקו הדעות אם מותר לו לקנח הטיט שעל גבי רגלו בקרקע ו/או בכותל. * הגמרא מביאה כמה הלכות בדיני שבת שאמר רבא שאסרו חכמים משום גזירה. דף קמא עמוד ב * לדעת רב חסדא: מותר לסוך רגלו בשמן וליתנה בתוך המנעל או לסוך את גופו בשמן ולהתגלגל על העור - רק אם יש שמן כשיעור הראוי לצחצח את העור ולא אם יש שמן כשיעור הראוי לעבדו. * אסור לקטן לצאת בשבת במנעל גדול, ולאשה אסור לצאת במנעל מרופט ובמנעל חדש - שמא יבואו לטלטל את המנעל ברשות הרבים. * הגמרא דנה בסתירה בין שתי ברייתות בעניין טלטול מנעל בשבת. * פרק עשרים ואחד, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדיני מוקצה. * לדעת רבא: הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים תינוק חי וכיס תלוי לתינוק בצווארו - חייב משום הוצאת הכיס.
דף קמב עמוד א * הגמרא מבארת למסקנה שכוונת המשנה (בעמוד הקודם) היא שמותר לאדם לטלטל סל שניקב ואבן סותמת את הנקב (וזה המקרה עליו מדובר במשנה). * רב חסדא מבאר שכוונת המשנה שמטלטלין תרומה טמאה עם תרומה טהורה זה במקרה שהתרומה הטהורה מונחת בתחתית הכלי, ומדובר בפירות שלא ניתן להשליכם לרצפה. * הגמרא מבררת כמו מי סובר רבי יהודה שהתיר להעלות את המדומע באחד ומאה, ולא אסר משום מתקן. דף קמב עמוד ב * מותר להטות חבית שאבן מונחת על פיה, אם שכח שם את האבן בכניסת השבת, אבל אם הניח מדעת אז נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואסור להטותה. * לדעת רבן שמעון בן גמליאל (וכך משנתנו סוברת): כל מקום שיש לפניו דבר איסור ודבר היתר, יטרח בטלטול ההיתר ולא יטרח בטלטול האיסור. * מעות שעל הכר - אם זקוק למקום הכר, יכול לטלטל את הכר בעוד המעות עליו. * לדעת רב אשי: לא התירו לטלטל מוקצה בהנחת כיכר או תינוק אלא למת המוטל בחמה בלבד, ושלא כדעת אמוראים אחרים המתירים לטלטל כל מוקצה (ששכח במקום שאינו משתמר) כשמניח עליו דבר היתר.
דף קמג עמוד א * רבא סובר כרבי יהודה בדין מוקצה. * לדעת רב נחמן: הנוסח הנכון במשנה צריך להיות שבית שמאי סוברים כרבי יהודה (שיש מוקצה) ובית הלל סוברים כרבי שמעון (שאין מוקצה) - הפוך מהמובא במשנה לפנינו. * שמואל היה מטלטל את גרעיני התמרים אגב הלחם. דף קמג עמוד ב * תחילת המשנה הראשונה בפרק עשרים ושנים, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסקת באופן שניתן להציל מזון שהיה בחבית שנשברה בשבת. * נתפזרו לו פירות בחצר - ילקט אותם מעט מעט ולא ילקט לתוך הסל (שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול). * לדעת שמואל: מודה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים שאף אם הם עומדים לאכילה משקה הזב מהם אסור, ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות שאם הם עומדים לאכילה משקה הזב מהם מותר, והמחלוקת שלהם היא במשקה היוצא מתותים ורימונים העומדים לאכילה.
דף קמד עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה ממשנה במסכת מכשירין על רבי יהודה (הסובר, שאם הכניס תותים ורימונים סתם - משקה היוצא מהם אסור), ומתרצת בשני אופנים. * הגמרא מבררת (עד תחילת העמוד הבא) את המקור לכך שחכמים מודים לרבי יהודה בשאר פירות (שאינם עומדים כלל לסחיטה), שאם הם עומדים לאכילה, משקה הזב מהם מותר. דף קמד עמוד ב * רב נחמן פסק שאין לסחוט רימונים בשבת, והגמרא מבררת את טעמו. * למנהג של רבים יש חשיבות, אך לא למנהגו של אדם אחד (ובטלה דעתו אצל כל אדם). * תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה (כדין שאר משקים חוץ ממים) - לדעת רב חסדא: כי החשיב אותם מבחינתו כמשקה, לדעת רב פפא: כי כל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה, פוסל את המקוה בשינוי מראה. * לדעת שמואל: סוחט אדם בשבת אשכול של ענבים (וכן חולב אדם עז) לתוך הקדרה שיש בה תבשיל (כי משקה הבא לאוכל לתקן אותו - אוכל הוא), אך לא לתוך הקערה.
דף קמה עמוד א * לדעת רב: מותר לסחוט דג כדי להוציא את צירו ממנו (משום שהציר אינו משקה אלא אוכל). * לדעת רב: כבשים שסחטן - לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור, ושלקות בין לגופן בין למימיהן מותר. * לדעת שמואל: כבשים ושלקות שסחטן - לגופן מותר, למימיהן פטור אבל אסור. * לדעת רבי יוחנן: כבשים ושלקות שסחטן - לגופן מותר, למימיהן חייב חטאת. * מדין תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. דף קמה עמוד ב * נחלקו האמוראים האם ניתן לקבל עדות על נפילת המום מאליו בבכור גם מפי עד שלא ראה בעצמו את נפילת המום אלא ששמע זאת מעד אחר שראה זאת, והגמרא מכריעה להלכה שניתן. * זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מהם משקין מעצמן - נחלקו התנאים אם אסורים או מותרים בשתיה. * עבר והדיח בשבת את קולייס האיספנין במים חמים - חייב חטאת. * בגמרא מובאים טעמים שונים מדוע עופות שבבבל שמנים, ומדוע מועדים שבבבל שמחים, ומדוע תלמידי חכמים שבבבל לבושים בבגדים מקושטים, ומדוע עובדי כוכבים מזוהמים.
דף קמו עמוד א * לדעת רבי אבא בר כהנא: הזוהמא פסקה מישראל שלושה דורות לאחר אברהם אבינו, ושלא כדעת רבי יוחנן שאמר שלא פסקה הזוהמא עד מעמד הר סיני. * רבי אושעיא מעמיד את המשנה כדעת רבי נחמיה הסובר שאין כלי ניטל אלא לתשמיש המיוחד לו, ולכן לדעתו חבית שיש בה גרוגרות מפורדות שאין צורך לחותכם לא התירו לטלטל סייף רק כדי לשבור את החבית. * מדין תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ואין חייבים על עשייתו בשבת. דף קמו עמוד ב * בברייתא נאמר שכולם מודים שמותר לנקוב נקב ישן שנסתם בשבת, ושמואל ביאר שזה רק אם סתימת הנקב נעשתה במקום העשוי לשמר אך לא אם נעשתה במקום העשוי לחזק, ונחלקו האמוראים בביאור דבריו. * האמוראים והתנאים נחלקו אם מותר בשבת להכניס קנה חלול לנקב שבחבית לשם הוצאת יין דרכו, במקרה בו הקנה לא ניתן עדיין בנקב לפני כן בכדי לדעת אם הוא מתאים למידת הנקב. * אסור להניח בשבת עלה של הדס בנקב של חבית כדי שישמש כמרזב ליציאת היין - לדעת רב יימר מדפתי: גזירה שמא יתקן מרזב ממש, ולדעת רב אשי: גזירה שמא יקטום את העלה מהענף. * לבדים שאינם רכים ואינם קשים - נחלקו האמוראים אם מותר להעבירם בשבת דרך רשות הרבים תוך כדי עיטוף בהם (מפני שנראה כמשוי). * נחלקו התנאים אם כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אסור אפילו בחדרי חדרים.
דף קמז עמוד א * המנער טלית שחורה חדשה בשבת מן האבק שעליה, ומקפיד בימות החול שלא ללובשה עד שינערנה - חייב חטאת. * היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת - חייב חטאת. * הגמרא דנה בקיפול טלית בשבת באופנים שונים. * במשנה נאמר שאין מתעמלין בשבת, ומבאר רש"י שהכוונה היא שאין משפשפים בכוח את הגוף. דף קמז עמוד ב * המשנה (בסוף עמוד א) המתירה שפיכת מים חמים על כל הגוף בשבת היא כדעת רבי שמעון, אך רבי מאיר ורבי יהודה אוסרים. * רבי שמעון, רבי, שמואל ורבי יוחנן - סוברים שמותר ליחיד להביא את המגבת לביתו לאחר שרחץ, ואינם חוששים שיסחוט את המגבת. * כל משקים שאדם שותה לרפואה - מפסח ועד עצרת הם מועילים. * הגמרא מספרת על רבי אלעזר בן ערך שנמשך אחרי היין המשובח של מדינת פרוגיתא ואחרי המים החמים של דיומסת ושכח את תלמודו, וחכמים ביקשו עליו רחמים ונזכר בתלמודו בחזרה. * לדעת רבי יוחנן: אסור לגרום בשבת להקאה באמצעות סם, אך באמצעות ידיו מותר. * לדעת רבי נחמיה: אסור אף ביום חול לגרום להקאה מפני הפסד אוכלים שבמעיו. * מותר לכרוך בשבת את התינוק הנולד בבגדים כדי שיתיישבו אבריו ולא יתעקם.
דף קמח עמוד א * לדעת שמואל: מותר להחזיר את השבר בשבת (וכך לדעתו צריכה להיות הגרסה במשנה). * המשנה הראשונה בפרק עשרים ושלושה, המתחיל בעמוד זה, מבארת מה יאמר וכיצד ינהג אדם הנצרך לשאול מחברו אוכל ומשקה בשבת. * הגמרא מבררת מדוע מותר לאדם לומר לחברו בשבת "השאילני" אך אסור לו לומר לחברו "הלויני". דף קמח עמוד ב * בגמרא מובאים שלושה מקרים בהם חכמים לא מוחים במי שעובר עבירה (אפילו עבירה מהתורה) מהטעם של "הנח לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין". * לדעת הלל: לא תלוה אשה ככר לחבירתה עד שתשום את דמי הככר, שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית. * הלוואת יום טוב - לדעת רב יוסף: לא ניתנה ליתבע בבית דין, ולדעת רבה: כן ניתנה ליתבע. * לדעת רבי יוחנן: מותר לאדם להקדיש את פסחו בשבת ואת חגיגתו ביום טוב (ההיתר של רבי יוחנן הוא בחובות שקבוע להם זמן).
דף קמט עמוד א * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ש"מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב", והאמוראים נחלקו אם הטעם לכך הוא "שמא ימחוק" או "שמא יקרא בשטרי הדיוטות", והגמרא מבררת את מחלוקתם. * התנאים נחלקו האם חכמים חששו שלא לחלק באיסור שבת דרבנן ואסרו גם באופן שלא שייכת הגזירה (וכך גם סובר רבה) או לא. * אסור להסתכל בשבת במראה של מתכת, מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין. * אסור להסתכל בדיוקן (גם ביום חול). דף קמט עמוד ב * מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית (שידעו כמה קשה היא הרבית). * כל שחבירו נענש על ידו - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה (ודבר זה נלמד מהפסוק: "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע"). * כל ימיו של אותו רשע (נבוכדנצר) - לא נמצא שחוק בפה כל בריה. * אסור לעמוד בביתו של אותו רשע. * בשעה שירד אותו רשע לגיהנם - רעשו כל יורדי גיהנם, אמרו: שמא למשול עליהם הוא בא.
דף קנ עמוד א * לדעת ת"ק (בברייתא): לא יאמר אדם לחברו "הנראה שתעמוד עמי לערב" (אף ששניהם יודעים שכוונתו לשכרו למלאכתו), ולדעת רבי יהושע בן קרחה (וכך דעת המשנה): מותר (וטעמו הוא מהפסוק: "ממצוא חפצך ודבר דבר" - דיבור אסור, הרהור מותר). * לדעת רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. * אסור לקרוא קריאת שמע נגד עכו"ם ערום (וכל שכן שאסור נגד ישראל ערום). * חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת ("ממצוא חפצך ודבר דבר" - חפציך אסורים, חפצי שמים מותרין). דף קנ עמוד ב * אסור לחשב בשבת חשבונות שעברו אם עדיין יש שכר פועלים המוטל עליו לשלם (כי לא פרע להם הכל) כי חישוב החשבון שעבר נצרך לו. * לדעת שמואל: מותר לאדם לומר לחברו בשבת "לכרך פלוני שמחוץ לתחום אני הולך למחר", כי יש לכך צד היתר בשבת (אם היו בורגנים מחוץ לעיר עד לאותו כרך, שעל ידיהם הכרך והעיר נחשבים לעיר אחת). * לדעת רבי אליעזר בן יעקב: אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל. * בגמרא מובאת דעה הסוברת שלאחר אמירת "המבדיל בין קודש לחול" מותר לעשות מלאכה (ואח"כ עושים הבדלה כתיקונה על הכוס).
