דף קל עמוד א
* פרק תשעה עשר, המתחיל בתחילת העמוד, עוסק בהלכות צרכי מילה בשבת.
* לדעת רבי אליעזר: אם לא הביא מערב שבת איזמל למול בו את התינוק, מביאו בשבת אף דרך רשות הרבים, ודוקא כשהוא מגולה כדי להראות לכל שהמצוה חביבה עליו עד כדי חילול שבת בעבורה.
* במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת, במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב.
* כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה (כגון מילה) - עדיין עושים אותה בשמחה.
* כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה - עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין - עדיין היא מרופה בידם.
* תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים - לדעת אביי: שלא יפיח בהם, לדעת רבא: שלא יישן בהם.

דף קל עמוד ב
* רבי אליעזר מתיר לצורך מילה בשבת להעביר את האיזמל אפילו ברשות הרבים, רבי שמעון מתיר להעביר רק דרך רשויות דרבנן, וחכמים אוסרים הכל.
* לדעת רבי אסי: במבוי שלא נשתתפו בו - מותר לטלטל כלים ששבתו בו.
* לדעת רב: במבוי שלא נשתתפו בו - מותר לטלטל כלים ששבתו בו רק אם לא עירבו חצירות עם הבתים.

דף קלא עמוד א
* רבי יוחנן טוען ומוכיח (מדין שתי הלחם) שלא בכל מצוה הנוהגת בשבת אמר רבי אליעזר שגם מכשירי המצוה דוחים את השבת.
* הגמרא מבארת שרבי יוחנן התכוין למעט שקשירת ציצית לטליתו וכתיבת מזוזה לפתחו אינם דוחים את השבת.

דף קלא עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקורות לכך שלדעת רבי אליעזר מכשירי המצוות הבאות דוחים את השבת: לולב, סוכה, מצה, שופר, מילה.
* החומרות שיש בכל מצוה: עומר ושתי הלחם - צורך גבוה, לולב - טעון ארבעת המינים, סוכה - נוהגת בלילות כבימים, מצה - נוהגת בנשים כבאנשים, שופר של ראש השנה - מכנסת זכרונות של ישראל לאביהן שבשמים, שופר של יום הכיפורים - משחרר את העבדים ומחזיר את השדות לבעליהם.

דף קלב עמוד א
* המקור לכך שמילה דוחה את השבת - לדעת עולא: הלכה, לדעת רב נחמן בר יצחק: גזירה שוה (אות, ברית, דורות), לדעת רבי יוחנן: מהמילה "ביום", לדעת רב אחא בר יעקב: מהמילה "שמיני".
* אין דנין קל וחומר מהלכה.
* הגמרא מביאה ברייתא כדעת רבי יוחנן.

דף קלב עמוד ב
* מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה, יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד.
* המקור לכך שמילת קטן שלא בזמנה דוחה צרעת - לדעת אביי: בלימוד של "הצד השוה", לדעת רבא: מהמילה "בשר".
* המקור לכך שמילה בזמנה דוחה צרעת - לדעת רבא: קל וחומר, לדעת רב ספרא: מפסוק.

דף קלג עמוד א
* לדעת אביי ורבא: רבי שמעון, המתיר דבר שאינו מתכוין, מודה ב"פסיק רישיה ולא ימות" שאסור.
* כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה: אם אתה יכול לקיים שניהם - מוטב, ואם לאו - יבא עשה וידחה לא תעשה.
* ארבעה אמוראים נחלקו מה המקור לכך שמילה שלא בזמנה אינה דוחה את יום טוב.
* רב פסק שהלכה כרבי עקיבא שכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת.

דף קלג עמוד ב
* הכלל במשנה ("עושין כל צורכי מילה בשבת") בא לרבות שמותר לחזור ולחתוך ציצין שאינם מעכבים את המילה כל זמן שלא פירש.
* הגמרא מבררת מי הוא התנא הסובר שאם פירש בשבת וסילק ידו מן המילה אינו חוזר לחתוך ציצין שאינם מעכבים.
* "זה אלי ואנוהו" - התנאה לפניו במצות: עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה.
* "ואנוהו" - הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום.
* מוהל שאינו מוצץ מקום המילה - סכנה הוא לנימול ומעבירים אותו מתפקידו שלא ימול עוד.

דף קלד עמוד א
* דברים שאין עושין למילה בשבת (אלא בשינוי), עושין לה ביום טוב (כדרך שעושה בחול).
* הגמרא מביאה ארבע שאלות ששאל אביי את רב יוסף בענייני יום טוב.
* אביי מביא שבעה דברים בענייני רפואה בתינוקות שאמרה לו האומנת שלו ("אמרה לי אם").

דף קלד עמוד ב
* רב יהודה ורבה בר אבוה מבארים שת"ק מתיר רק לזלף מים חמים ביד על הנימול בשבת, ורבא מבאר שת"ק מתיר לרחוץ במים חמים את הנימול בשבת.
* רבי אלעזר/יוחנן פסק כרבי אלעזר בן עזריה שמרחיצים את התינוק אפילו ביום השלישי שחל להיות בשבת, אפילו בחמין שהוחמו בשבת, ואף את כל גופו.
* לדעת רב: אסור לתת חמין ושמן על גבי מכה בשבת, ולדעת שמואל: מותר לתת חוץ למכה ושותת ויורד למכה.

דף קלה עמוד א
* תינוק שספק אם נולד בחודש השביעי או בחודש השמיני לעיבור - אין מילתו דוחה את השבת.
* רב פסק כת"ק הסובר שלדעת ב"ה אין צריך להטיף דם ברית בנולד מהול, ושמואל פסק כרבי שמעון בן אלעזר הסובר שאף לדעת ב"ה צריך להטיף ממנו דם ברית (ונחלקו האמוראים אם זה רק מחשש שמא ערלה כבושה היא או שבוודאי ערלה כבושה היא ואף מחללים על כך את השבת).
* לדעת רב אסי: כל שאמו טמאה לידה - נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה - אין נימול לשמנה אלא מיד עם לידתו.

דף קלה עמוד ב
* יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות -נחלקו האמוראים אם מחללין עליו את השבת במילתו ואם נימול לשמונה.
* הגמרא מביאה שכבר נחלקו התנאים בדין של רב אסי (אם מילה בשמיני מותנית בטומאת האם).
* יליד בית הנימול לאחד - לדעת ת"ק: בלוקח שפחה על מנת שלאחר שתתעבר יהיה עוברה שלו והתעברה וילדה (ולמי שסובר שקנין פירות כקנין הגוף: בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה והתעברה וילדה), לדעת רבי חמא: שפחתו שהתעברה אצלו וילדה ואח"כ הטבילה לשם עבדות.
* לדעת רבן שמעון בן גמליאל: ולד אדם ששהה שלושים יום - אינו נפל, ולד בהמה ששהה שמונה ימים - אינו נפל.

דף קלו עמוד א
* ניתן למול תינוק בשבת על אף שיש ספק שמא הוא נפל - כי אם הוא נפל, הרי הוא מחתך בבשר מת ואין בכך איסור.
* שמואל פסק שהלכה כרבן גמליאל שולד של בהמה בתוך שמונה ימים ללידתו הוא חשש נפל (ולא כדעת חכמים החולקים).
* מחלוקת רבן גמליאל וחכמים היא במקרה שנפל הולד מן הגג ומת או שאכלו ארי (בתוך שלושים יום ללידת ולד אדם, ובתוך שמונה ימים ללידת ולד בהמה), אך אם הולד רק פיהק ומת לדברי הכל הוא חשוב למת.

דף קלו עמוד ב
* אשה שמת בעלה והשאיר לה בן אחד שמת בתוך שלושים יום ללידתו ועמדה ונתקדשה לאחר - לדעת רבינא בשם רבא: אם אשת ישראל היא חולצת, ואם אשת כהן היא אינה חולצת, ולדעת רב שרביא בשם רבא: בשני המקרים חולצת.
* לדעת רבי יהודה: אנדרוגינוס נחשב זכר רק לענין מילה, אך לענין ערכין לא נחשב כזכר ולא כנקבה.

דף קלז עמוד א
* סתם ספרא - רבי יהודה.
* מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת, או מי שהיה לו למול אחד בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת - במשנה ובגמרא מובאות דעות שונות מה הדין בכל מקרה.
* היה התינוק חולה וקודח מחום ועברה המחלה - מחכים שבעה ימים ורק אז מלין אותו.

דף קלז עמוד ב
* הגמרא מביאה את נוסח הברכות שיש לומר בברית מילה רגילה ובברית מילה של גרים ובברית מילה של עבדים.
* פרק עשרים, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדברים האסורים לעשות בשבת מדרבנן ובדברים המותרים אע"פ שהן דומים למלאכה.
* רבי אליעזר מתיר לעשות ביום טוב אפילו מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם מערב יום טוב, ושלא כדעת רבי יהודה המתיר רק מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב.

דף קלח עמוד א
* נתן בשבת שמרים לתוך המשמרת וסינן - לדעת רב כהנא (בדעת חכמים): חייב חטאת, ורב ששת הקשה על דבריו.
* המשמר בשבת - לדעת רבה: מתרים בו משום בורר, ולדעת רבי זירא: מתרים בו משום מרקד.
* הגמרא מביאה מקרים שונים בדין אוהל עראי.

דף קלח עמוד ב
* רב ששת בנו של רב אידי התיר בשבת לצאת עם כובע של לבד אם הוא מהודק היטב בראשו (ואין חשש שיעוף ויבוא להעבירו ארבע אמות ברשות הרבים).
* רב הונא מביא בשם רב שני דינים בהלכות שבת ודבר אחד באגדה בענין תורה.
* כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, ויסברו שפת הנמצאת בתנור חרס שנמצא בתוכו שרץ, צריכה להיות ראשונה לטומאה.
* לדעת רבי שמעון בר יוחאי: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, אלא שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד.

דף קלט עמוד א
* כל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל.
* אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל.
* אין ירושלים נפדית אלא בצדקה.
* אם יבטלו גסי הרוח מישראל, יבטלו הכופרים שמסיתים ומדיחים אותנו.
* אם יבטלו הדיינים הרשעים מישראל שמטים דין, יבטלו נוגשי שוטרי עובדי כוכבים.
* מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין, ואף הם לא טעמו טעם יין.
* בשכר "וראך ושמח בלבו" זכה לחשן המשפט על לבו.
* רב מנשיא החמיר על בני בשכר בדין זריעת כישות בכרם ובדין קבורת מת ביום טוב, בגלל שהם אינם בני תורה.

דף קלט עמוד ב
* מותר לאדם להתעטף בכילה וברצועות התלויות בה ולצאת לרשות הרבים.
* לא החמירו חכמים בתלמיד חכם המערים על איסור שאינו אלא מדרבנן (אין לחשוש שאם נתיר לו על ידי הערמה הרי שיבוא לעשות גם בלי הערמה).
* מותר לתת בשבת יין צלול ומים צלולים לתוך מסננת.
* לא יהדק אדם בחזקה קשים וקסמים בפי כלי חרס קטן שמוציאים בו יין מהחבית כדי לסנן את היין.

דף קמ עמוד א
* חרדל שלשו אותו בערב שבת - נחלקו הדעות אם בשבת מותר לערב אותו במים או ביין על ידי כלי ו/או ביד, והכרעת מר זוטרא היא שמותר.
* איסור שריית חילתית במים בשבת הוא מדרבנן, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.
* מותר לשפשף בשבת בגד פשתן שהתכבס, כי כוונתו רק לרכך את הבגד.

דף קמ עמוד ב
* הגמרא מביאה כמה מימרות של רב חסדא בענייני דרך ארץ.
* רבי אליעזר בן יעקב חולק על המשנה (שבעמוד א) וסובר שאין משתמשים בכברה כלל בשבת.
* חכמים חולקים על רבי דוסא וסוברים שאסור בשבת לגרוף אף את האבוס של כלי מלפני השור שמפטמים אותו, וכן אסור לסלק את התבן לצדדים כדי שלא יטנפנו השור.

דף קמא עמוד א
* המשנה סוברת שטלטול מן הצד לא נחשב לטלטול ולכן מותר בשבת (ושלא כדעת רב נחמן).
* רבא סובר שאם כותש פלפלים בקת הסכין ולא בריחיים או במדוכה - מותר לו לכתוש הרבה יחד, ושלא כרב יהודה המתיר רק אחד בכל פעם.
* לא גזרו חכמים לאסור טלטול על ידי כוחו בכרמלית.
* נחלקו הדעות אם מותר לו לקנח הטיט שעל גבי רגלו בקרקע ו/או בכותל.
* הגמרא מביאה כמה הלכות בדיני שבת שאמר רבא שאסרו חכמים משום גזירה.

דף קמא עמוד ב
* לדעת רב חסדא: מותר לסוך רגלו בשמן וליתנה בתוך המנעל או לסוך את גופו בשמן ולהתגלגל על העור - רק אם יש שמן כשיעור הראוי לצחצח את העור ולא אם יש שמן כשיעור הראוי לעבדו.
* אסור לקטן לצאת בשבת במנעל גדול, ולאשה אסור לצאת במנעל מרופט ובמנעל חדש - שמא יבואו לטלטל את המנעל ברשות הרבים.
* הגמרא דנה בסתירה בין שתי ברייתות בעניין טלטול מנעל בשבת.
* פרק עשרים ואחד, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדיני מוקצה.
* לדעת רבא: הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים תינוק חי וכיס תלוי לתינוק בצווארו - חייב משום הוצאת הכיס.