דף קיג עמוד א * חכמים אוסרים לקשור בחבל של גרדי שמא יבוא לקשור בחבל רגיל, ורבי יהודה חולק ומתיר. * רבי יהודה סובר שאסור לקשור קשר עניבה בשבת. * הגמרא מבררת אלו חלקים מכלי האורג אסור לטלטל בשבת בגלל שנחשב לדבר שמלאכתו לאיסור. * במשנה (השניה) ובגמרא מבואר דין קיפול בגדים בשבת. * "וכבדתו" - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, "מעשות דרכיך" - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, "ממצוא חפצך" - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין, "ודבר דבר" - שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דף קיג עמוד ב * פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, וניתן להחזיר זאת אם ישתה מיין של קידוש בליל שבת. * כל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו, ויש אומרים כאילו אוכל שקצים ורמשים. * הגמרא דורשת פסוקים שונים האמורים במגילת רות. * הגמרא דורשת שבועז רמז לרות את הרמזים הבאים: עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך, עתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחומץ (מנשה), עתידה מלכות בית דוד שתתחלק.
דף קיד עמוד א * לימדה תורה דרך ארץ: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. * גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים (טלאי על גב טלאי) לשוק. * כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. * איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו (לטרוח עבור הלחם שלו)? - זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים. * איזהו תלמיד חכם שניתן למנותו פרנס על הציבור? - כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה. * לדעת רבי ישמעאל: חלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, ורבי עקיבא חולק. דף קיד עמוד ב * יום הכיפורים שחל להיות ערב שבת לא היו תוקעין ובמוצאי שבת לא היו מבדילין - והאמוראים נחלקו אם זה רק כדעת רבי עקיבא או גם כדעת רבי ישמעאל. * לדעת רב יוסף: אין דוחין דבר האסור משום שבות עבור היתר, ולדעת רב שישא בריה דרב אידי (והגמרא דחתה את דבריו): כן דוחים (אלא שהתירו רק אם יש בכך תועלת קרובה ולא תועלת רחוקה). * יום הכיפורים שחל בשבת - נחלקו האמוראים אם מותר לחתוך ירק תלוש מן המנחה ולמעלה (עבור צאת הצום).
דף קטו עמוד א * פרק ששה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדליקה שנפלה בשבת. * כתבי הקודש שהיו כתובים תרגום או בכל לשון - לדעה הסוברת שמותר לקרוא בהם: מצילים אותם מפני הדליקה, לדעה הסוברת שאסור לקרוא בהם: נחלקו האמוראים והתנאים אם מותר להצילם מפני הדליקה בשבת. דף קטו עמוד ב * הברכות והקמיעין - אע"פ שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה שבתורה, אין מצילין אותן מפני הדליקה. * כתבי הקודש שאינם כתובים בדיו אלא בצבע אחר - למסקנת הגמרא: מצילים אותם בשבת מפני הדליקה. * ספר תורה שנמחק ואין בו ללקט שמונים וחמש אותיות - לא מצילים אותו בשבת מפני הדליקה. * נחלקו האמוראים אם מצילים ספר תורה בשבת מפני הדליקה רק כאשר שמונים וחמש האותיות כתובות יחד או אף אם הן מפוזרות.
דף קטז עמוד א * הקב"ה עשה סימניות מלמעלה ולמטה לפרשת "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה" - לדעת ת"ק: כדי לומר שאין זה מקומה (וכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה), לדעת רבי: מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. * "ויסעו מהר ה'" - שסרו מאחרי ה'. * הגליונין של ספר תורה - הגמרא מסתפקת אם מצילין אותן מפני הדליקה או לא. * ספרי מינים - לדעת רבי יוסי: חותך את הקלף במקומות שמוזכר בהם שם השם וגונזן, והשאר שורפן, לדעת רבי טרפון: שורף הכל. דף קטז עמוד ב * בגמרא מובאות דעות שונות לגבי מתי/היכן אין קורין בכתובים. * בנהרדעא היו קוראים פרשה מהכתובים במנחה בשבת. * ארבעה עשר שחל להיות בשבת -לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא: מפשיטין את הפסח עד החזה, ולדעת חכמים: מפשיטין את כולו (לדעת רב יוסף: כדי שלא יסריח, לדעת רבא: שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבלה).
דף קיז עמוד א * הגמרא מבררת מה הטענה שהשיבו חכמים לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה הסובר שבארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה ולא את כולו. * במשנה (בעמוד הקודם) נחלקו חכמים ובן בתירא אם מצילין ספר תורה ותפילין מן הדליקה למבוי שאינו מפולש או אף למפולש - והגמרא מבררת את כוונתם. דף קיז עמוד ב * מותר להציל בשבת מן הדליקה רק שלוש סעודות, בגלל שאם נתיר לו יותר מכך הרי שהוא עלול לכבות את הדליקה. * אם הציל מהדליקה פת נקיה לשלוש סעודות - לא רשאי להציל לאחר מכן פת גרועה, אך אם הציל מהדליקה פת גרועה לשלוש סעודות - רשאי להציל לאחר מכן פת נקיה לשלוש סעודות. * לעולם ישכים אדם להוצאת שבת. * חייב אדם לבצוע בשבת על שתי ככרות. * כאשר הזדמן לרבי אמי ורבי אסי פת של עירובי חצירות, הם התחילו בה את הסעודה וברכו עליה המוציא (כדי לקיים על פת זו מצוה נוספת). * לדעת חכמים: חייב אדם לאכול בשבת שלוש סעודות, ולדעת רבי חידקא: ארבע סעודות.
דף קיח עמוד א * הגמרא מוכיחה שהמשנה (בעמוד הקודם) היא לא כדעת רבי חידקא הסובר שחייבים לאכול ארבע סעודות בשבת. * לדעת רבי עקיבא: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. * אין להדיח כלים בשבת לצורך יום חול, אבל כלי שתיה מותר להדיח כל היום כי יתכן שיזדקק להם בשבת. * כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג. * כל המענג את השבת - נותנין לו נחלה בלי מצרים / ניצול משעבוד גליות. דף קיח עמוד ב * כל המענג את השבת - נותנין לו משאלות לבו. * אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו - הרי זה עונג. * כל המשמר שבת כהלכתו - אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. * אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים. * הגמרא מביאה תשע מימרות של רבי יוסי בהם השתמש בביטוי "יהא חלקי". * הגמרא מביאה חמש מימרות של רבי יוסי שהשתמש בלשון "מימי". * הגמרא (עד תחילת העמוד הבא) מביאה שבע מימרות של אמוראים שהשתמשו בביטוי "תיתי לי". * אביי אמר שישולם לו שכרו על כך שהוא עושה יום טוב לתלמידים כאשר הוא רואה תלמיד חכם שמסיים מסכת.
דף קיט עמוד א * הגמרא מספרת כיצד אמוראים קיבלו את השבת וכיצד כיבדו ועסקו בהכנות לשבת. * הגמרא מביאה את הסיפור על "יוסף מוקיר שבת". * הגורם לעשירות - בארץ ישראל: בגלל שמעשרים מעשרות, בבבל: בגלל שמכבדים את התורה, ובשאר ארצות: בגלל שמכבדים את השבת. * רבי יהושע בן חנניא השיב לקיסר שהסיבה לכך שתבשיל של שבת ריחו נודף זה בגלל שאנחנו שומרים את השבת. * נחלקו האמוראים אם כבוד שבת זה להקדים או לאחר את הסעודה. דף קיט עמוד ב * אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר "ויכולו". * כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו" - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית / שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו "וסר עונך וחטאתך תכופר". * שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע וכו'. * לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת ובמוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית. * כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו - קורעין לו גזר דינו / אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו. * כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן. * אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת. * לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת / אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית / אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן / אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה / אלא בשביל שהושוו קטן וגדול / אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה / אלא בשביל שביזו בה ת"ח / אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה (במשא ומתן). * כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו. * אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. * אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש.
דף קכ עמוד א * הגמרא מקשה מהמשנה בעמוד זה ("מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש בו מאה סעודות") על המשנה הקודמת ("מצילין מזון ג' סעודות"), ומביאה שני תירוצים. * בהצלת מזון מהדליקה אומר לאחרים "בואו והצילו לכם", ובהצלת בגדים מהדליקה אומר לאחרים "בואו והצילו עמי", וטעם ההבדל הוא כי מזון ראוי לו לאותה שבת רק בשיעור של שלוש סעודות, ואילו מלבושים ראויים לו כולם לאותה שבת. * רב סובר כדעת רבי שמעון בן ננס שגרם כיבוי מותר, ולכן פסק שטלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה. דף קכ עמוד ב * נר ששכח על גבי טבלא - מנער את הטבלא והיא נופלת, ואם כבתה כבתה. * נר שאחורי הדלת - פותח ונועל כדרכו, ואם כבתה כבתה, ואביי חולק ואוסר. * פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת כאשר חודרת רוח מצויה, ואביי חולק ואוסר. * למסקנה, רבי יוסי הוא זה שסובר שגרם כיבוי אסור, והטעם לכך הוא כיון שמתוך שאדם בהול על ממונו אם נתיר לו גרם כיבוי אז הוא עלול גם לכבות ישירות.
דף קכא עמוד א * לדעת רבי יוסי: טבילה בזמנה היא מצוה, אך לדעת חכמים ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה: טבילה בזמנה אינה מצוה. * לדעת רבי אמי: בדליקה שנפלה אצל ישראל התירו לו לומר בפני גוי "כל המכבה אינו מפסיד" (ומהמשנה אין סיוע או קושיה לדין זה). * מהמשנה אין הוכחה לכך ש"קטן אוכל נבלות - בית דין מצווין עליו להפרישו". דף קכא עמוד ב * למסקנה, הדין במשנה (בסוף עמוד א) הוא כך: צואה של תרנגולים המונחת באשפה שבחצר התירו לכפות עליה כלי מפני החשש שילד קטן ישחק בה ויתלכלך. * לדעת רבי יהושע בן לוי: כל המזיקין ההורגין בני אדם - מותר להרוג אותם בשבת. (ומדובר שהיו רצים אחריו להורגו, לפי רש"י). * לדעת רבה בר רב הונא: טוב עושה מי שהורג נחשים ועקרבים בשבת, אך רב הונא חולק על כך. * רוק, נחש, עקרב - דורסו בשבת לפי תומו. * פמוטות קטנים - מותר לטלטלם בשבת.
דף קכב עמוד א * קרונות (העשויות לשאת בהם בני אדם) - אם ניטלות על ידי אדם אחד, מותר לטלטלן בשבת. * נכרי שהדליק את הנר בשבת - מותר לישראל להשתמש לאורו, כי נר לאחד נר למאה (ולכן אין לחשוש שהגוי הוסיף בהדלקתו עבור הישראל). * מילא הגוי מים מרשות הרבים עבור בהמתו - מותר לישראל להשקות בהמתו ממים אלו, ולא גוזרים שמא יבוא הגוי להרבות עבור הישראל. * אביי ורבא נחלקו מה הטעם לכך שהיה מותר לרבן גמליאל לרדת בשבת מן הספינה בכבש שעשה הגוי בשבת, והרי אותו הגוי היה מכיר את רבן גמליאל והברייתא אוסרת אם הגוי מכיר את ישראל. דף קכב עמוד ב * פרק שבעה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני מוקצה בכלים. * כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן, ואע"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת. * בברייתא נאמר ש"דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין אבל לא מחזירין", ורבא מבאר שהתנא סובר שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, אך אסור להחזיר גזירה שמא יתקע (ויעבור על מכה בפטיש). * דבר שמלאכתו לאיסור - לדעת רב יהודה: אסור לטלטל אפילו לצורך גופו (וכל שכן שאסור לטלטלו לצורך מקומו), ולדעת רבה: מותר.
דף קכג עמוד א * אביי מקשה מברייתא וממשנה על רבה (הסובר שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו), ורבה מתרץ. * רב נחמן פסק שטלטול מן הצד לא נחשב לטלטול והוא מותר. * מחט שניטל חררה או עוקצה (ופקע ממנה שם כלי לגבי דין טומאה) - נחלקו האמוראים אם מותרת בטלטול. * נחלקו האמוראים אם מותר להחליק בשבת סדר אבריו של תינוק שנולד (שאבריו מתפרקין וצריך ליישבן). דף קכג עמוד ב * קנה של זיתים שיש קשר בראשו מקבל טומאה, כי לא נחשב לפשוטי כלי עץ כיון שיש לקנה זה בית קיבול המשמש לקבלה (כדי לבדוק אם הזיתים בשלים). * במשנה ובגמרא מפורטים כלים שיש להם דין של מוקצה מחמת חסרון כיס. * הגמרא מביאה ברייתא המפרטת את סדר השתלשלות גזירת טלטול כלים - ואביי ורבא נחלקו בביאור ברייתא זו ונחלקו אם התירו לבסוף טלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו. * תחילת הברייתא, המתארת שבראשונה היו כל הכלים אסורים בטלטול (חוץ משלושה כלים), נשנתה בימי נחמיה בן חכליה שבני דורו היו מקילים באיסור שבת.
דף קכד עמוד א * רבה ורבא נחלקו בביאור המשנה ("כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך"). * לפי רבה: ת"ק מתיר דבר שמלאכתו לאיסור רק לצורך גופו, ולפי רבא: ת"ק מתיר דבר שמלאכתו לאיסור אף לצורף מקומו (אך רק כשיש תורת כלי עליו). * הגמרא דנה האם גוזרים איסור ביום טוב משום שבת, ומסיקה שזו מחלוקת ב"ש וב"ה. דף קכד עמוד ב * רב סובר כדעת רבא שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אף לצורך מקומו. * רש"י פוסק כדעת רבא שדבר שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אף מחמה לצל, ודבר שמלאכו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו אך מחמה לצל ושלא יגנב אסור. * למסקנת הגמרא: המחלוקת במשנה היא כאשר נשברו הכלים בשבת, ותנא קמא מתיר לטלטלם אף אם ראויים רק למלאכה אחרת, ורבי יהודה מתיר רק אם ראויים לעשות בהם מעין מלאכתם הראשונה, אבל אם נשברו הכלים מערב שבת אז לדעת כולם השברים מותרים בטלטול אף אם ראויים רק למלאכה אחרת ולא למלאכתם הראשונה. * לדעת רבא: חתיכת חרס שראויה לתשמיש בחצר ונחשבת כלי, אין שם כלי פוקע ממנה אף בהיותה ברשות הרבים ולכן מותר לטלטלה.
