דף קג עמוד א
* גם מי שחקק כלי שמכיל מידה קטנה בחתיכת עץ גדולה שאפשר לחקוק בה כלי שמכיל מידה גדולה יותר - חייב, ואע"פ שהוא בעצמו יוסיף ויחקוק בה עוד, כיון שיש אחרים שמקיימים כך את הכלי.
* הגמרא מבררת מדוע חייב על חרישה כל שהיא.
* אם כוונת התולש היתה לאכילה או להיסק אינו מתחייב עד שיתלוש בשיעורים האמורים בברייתא, ורק המתכוין לייפות את הקרקע חייב בשיעור כל שהוא (ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא רק באגם או גם בשדה שאינה אגם).
* מהמשנה בסוף העמוד ועד סוף הפרק עוסקות המשניות בדיני מלאכת כתיבה.
* במשנה נאמר שגם הכותב ביד שמאל חייב, והגמרא מבררת מדוע.

דף קג עמוד ב
* רבי יהודה (במשנה) סובר שעל שתי אותיות שוות מתוך תיבה גדולה פטור, ורבי יהודה משם רבן גמליאל (בברייתא) סובר שחייב.
* לדעת רבי שמעון אינו חייב על כתיבת שתי אותיות עד שיכתוב את המילה כולה שהתכוין לכתוב.
* מ"ם סתום שעשאו פתוח או מ"ם פתוח שעשאו סתום - נחלקו הדעות אם פסול או כשר.

דף קד עמוד א
* מ"ם וסמ"ך שבלוחות - בנס היו עומדין.
* מנצפ"ך - צופים אמרום.
* "אלה המצות" - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.
* הגמרא מביאה דברי אגדה ארוכים על ילדים קטנים שדרשו במשמעות של אותיות אל"ף בי"ת.
* "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" - בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו.
* האותיות שבמילה "שקר" קרובות (בסדר ה-א"ב) כי השקר מצוי, והאותיות שבמילה "אמת" רחוקות כי האמת אינה מצויה.
* לכל אות במילה "שקר" יש רגל אחת כי לשקר אין קיום, ולכל אות במילה "אמת" יש שתי רגליים כי האמת קיימת ועומדת לעד.

דף קד עמוד ב
* במשנה ובגמרא מבואר באיזה סוג סממנים מתחייב בכתיבתם בשבת.
* רבי אליעזר וחכמים נחלקו אם המסרט על בשרו חייב או פטור, ובגמרא מבואר טעם המחלוקת.
* כתב אות אחת סמוך לכתב - לדעת חכמים (במשנה) פטור, ולדעת רבי אליעזר חייב.
* הכותב כתב על גבי כתב - לדעת חכמים (במשנה) פטור, ולדעת רבי יהודה חייב.
* בברייתא נאמר שאם כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב, ונחלקו האמוראים אם זה רק לדעת רבי אליעזר או גם לדעת חכמים.
* כתב אות אחת בטבריה והלך וכתב עוד אות אחת בציפורי - חייב.
* אם נטל את גגו של האות ח' ועל ידי כך עשאו לשתי אותיות ז' - חייב.

דף קה עמוד א
* הגמרא מביאה מקורות לכתיבת נוטריקון מן התורה.
* רבן גמליאל וחכמים נחלקו אם אין "ידיעה לחצי שיעור" או יש.
* פרק שלשה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בשיעורי אבות המלאכות שבהכנת בגדים ובמלאכת הצידה.
* לדעת רבי אליעזר יש הבדל אם אורג בתחילת האריגה חוטים עבים או דקים לעניין השיעור המחייב באריגה (שתי חוטים או שלושה).
* הגמרא מבררת מדוע המשנה שנתה את הדינים "התופר ב' תפירות והקורע ע"מ לתפור ב' תפירות" על אף שהם כבר נשנו במשנה של אבות מלאכות.

דף קה עמוד ב
* מת שחייב אדם לקרוע עליו - הקריעה אינה נחשבת לקלקול אלא לתיקון, ואם קרע בשבת חייב.
* חכם שמת - הכל כקרוביו, הכל קורעין עליו, הכל חולצין עליו, הכל מברין עליו ברחבה.
* כל הבוכה על אדם כשר - מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה.
* העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע, הא למה זה דומה? לספר תורה שנשרף.
* המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה.
* כל המוריד דמעות על אדם כשר - הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו.
* כל המתעצל בהספדו של חכם - ראוי לקוברו בחייו / אינו מאריך ימים.

דף קו עמוד א
* אחד מן האחין שמת - ידאגו כל האחין כולן, אחד מבני חבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה.
* המשנה (שבעמוד הקודם) הסוברת ש"כל המקלקלין פטורין" היא כדעת רבי יהודה, ואילו הברייתא (ששנה רבי אבהו) הסוברת ש"כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר" היא כדעת רבי שמעון.

דף קו עמוד ב
* הגמרא מקשה שיש סתירה בין משנה במסכת ביצה לבין ברייתא לגבי דין צידת חיה ועוף מביברים בשבת והאכלתם, ומתרצת.
* צפור דרור נקראת בשם זה כי היא דרה בבית כבשדה (שיודעת להשמט בזויות הבית לכל צד ולכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכל מקום).
* "גמרא גמור זמורתא תהא?!" - משל שוטים הוא: גמרא גמור, אומר לתלמיד שוטה למוד הן אמת הן שבוש ויהא לך לזמר ושיר?! וכי לימוד הגמרא הוא כמין זמר שאדם מזמר בינו לבין עצמו כפי שמזדמן בפיו אף ללא צורך והבנה?!
* הצד צבי סומא וישן - חייב, חיגר וזקן וחולה מחמת עייפות - פטור.
* הגמרא מבארת דין צידת חגבים בשבת.
* הצד ארי בשבת אפילו מחזיקו בידו אינו חייב עד שיכניסנו לכלוב שלו.

דף קז עמוד א
* נכנסה לו צפור תחת כנפי בגדו ואינה יכולה לצאת - אינו צריך לשחררה אלא יושב ומשמרה עד שתחשך.
* כל מקום שהוזכר בדיני שבת "פטור", הכוונה היא שפטור אבל אסור, חוץ משלושה דינים (המפורטים בגמרא) שבהם הכוונה היא שפטור ומותר.
* המשנה הראשונה בפרק ארבעה עשר (פרק שמנה שרצים), המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לעסוק בדיני צידה.
* האמוראים נחלקו אם דין המשנה שהחובל בשבת בשמונת השרצים חייב הוא רק לדעת רבי יוחנן בן נורי או גם לדעת חכמים.

דף קז עמוד ב
* הגמרא דנה ומקשה על דעתו של רב הסובר שחכמים לא חולקים על רבי יוחנן בן נורי וסוברים שהחובל בשמונה שרצים בשבת חייב.
* רבי אליעזר וחכמים נחלקו אם ההורג כינה בשבת חייב או לא.
* יושב הקב"ה וזן את כל העולם מקרני ראמים ועד ביצי כינים.
* השולה דג מן הים - כיון שיבש בו קצת (בין סנפיריו) כשיעור רוחב סלע, חייב.
* הושיט אדם את ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה - חייב.

דף קח עמוד א
* מותר לכתוב תפילין על גבי עור של עוף טהור.
* מר בריה דרבינא מסתפק אם מותר לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור.
* מסופר על הגעתו של רב לבבל.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאין כותבים תפילין אלא על גבי עור של בהמה טהורה (ולא על גבי עור בהמה טמאה).
* הגמרא מביאה את המקור לכך שדם נדה מטמא רק כשהוא אדום.
*  הגמרא מביאה את המקור לכך שמילה נעשית באותו מקום.
* בברייתא מבואר שניתן לכתוב תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה ועל גבי נבלות וטרפות שלהן.

דף קח עמוד ב
* תנא קמא מתיר לעשות בשבת מי מלח מועטים, ורבי יוסי אוסר.
* אין עושים מי מלח עזים בשבת (אף אם הם מועטים).
* לדעת הברייתא של רבי יהודה בר חביבא: אין מולחים צנון וביצה בשבת, ולדעת אביי: מותר למלוח ביצה.
* מעולם לא טבע אדם בים המלח.
* דבר שמוכח שעושה אדם לרפואה בשבת - אסור לעשות.
* טובה טיפת צונן (לתת בעיניו) שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית מכל קילורין שבעולם.
* יד שנוגעת באחד מנקביו של אדם בשחרית קודם שנטל ידיו - תיקצץ.

דף קט עמוד א
* יד הנוגעת בעין קודם נטילת שחרית - מסמא, ויד הנוגעת באוזן - מחרשת.
* הרוח השורה על הידיים קודם נטילת שחרית מקפידה על נטילה שלוש פעמים.
* מי שנחבלה ידו או רגלו בשבת - מותר לו לשרותה ביין כדי לעצור את הדימום אך לא בחומץ.
* גב היד וגב הרגל - מותר לרפאותם בשבת כיון שמכתם קשה ומסוכנת.

דף קט עמוד ב
* הברייתא המתירה לרחוץ בים הגדול בשבת עוסקת כשרוחץ במים היפים שבים הגדול, ואז אינו ניכר שרוחץ לרפואה, והברייתא האוסרת לרחוץ בים הגדול עוסקת כשרוחץ במים הרעים שבים הגדול ואז מוכח שרוחץ לרפואה.
* המשנה מפרטת דיני אכילת מאכלים ומשקים שונים לרפואה בשבת, והגמרא מבארת את ביאור המאכלים והמשקים הללו ומבארת לאיזו רפואה כל אחד מהם נועד.
* בגמרא מובאים שלושה פירושים לבאר מהו ה"אזוב" האמור בתורה.
* בגמרא מפורטות כמה רפואות עבור מי ששתה מים מגולים.
* בגמרא מובאת תרופה עבור מי שבלע נחש ועבור מי שנשכו נחש.

דף קי עמוד א
* הגמרא מבארת מה יעשה מי שנכרך סביבו נחש, ומי שנחש כועס ורודף אחריו, ומי שנחש רץ אחריו, ומקרים נוספים.
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר ש"כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה", והגמרא מבארת מה באים כללים אלו לרבות.
* הגמרא מבארת מה זה "מי דקלים" ומה זה "כוס עקרין" שאסור לשתות בשבת.

דף קי עמוד ב
* הגמרא מבארת באריכות אפשרויות שונות לרפואת הזבה ולרפואת ירקון.
* סירוס באדם אסור.
* הרוצה שיסרס תרנגול - יטול כרבלתו ומסתרס מאליו.

דף קיא עמוד א
* מחמץ (את המנחה) אחר מחמץ ומסרס אחר מסרס - חייב.
* הגמרא מקשה שמהמשנה משמע שחומץ מועיל לכאב שיניים ואילו מפסוק במשלי משמע שמזיק, ומביאה שני תירוצים.
* הגמרא מקשה על דברי המשנה (שאסרה לגמע בשבת את החומץ עבור כאב שיניים) מברייתא (שמתירה לגמע אם בולע), ומביאה את תירוץ אביי ואת תירוץ רבא לפני שחזר בו.

דף קיא עמוד ב
* רב פסק כרבי שמעון שמותר לכל מי שחושש במתניו לסוך בשמן ורד, והגמרא מבארת שרב פסק כך רק במקומו כי היה מצוי שם שמן ורד לכולם ולא מוכח שסך לרפואה (ואילו רבי שמעון התיר גם במקום שלא מצוי שמן ורד).
* המשנה הראשונה בפרק חמשה עשר, המתחיל בעמוד זה, מבארת על אלו קשרים חייבים חטאת אם עשאם בשבת.
* המשנה השניה מבארת אלו קשרים אסור לעשותם לכתחילה בשבת (אך לא חייבים עליהם חטאת), ואלו קשרים מותר לקשור אפילו לכתחילה.

דף קיב עמוד א
* התיר בשבת רצועות של מנעל וסנדל - בברייתא אחת נאמר שחייב חטאת, ובברייתא שניה נאמר שפטור אבל אסור, ובברייתא שלישית נאמר שמותר לכתחילה, והגמרא מבארת באיזה מקרה עסקה כל ברייתא.
* סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו או שניטל רוב הכף שלה - לדעת חכמים: הסנדל נחשב לכלי, ולדעת רבי יהודה: הסנדל לא נחשב לכלי, והגמרא מבארת שהמחלוקת היא גם לעניין טומאה וגם לעניין שבת וגם לעניין חליצה.

דף קיב עמוד ב
* רב פסק כרבי יהודה, ונחלקו האמוראים כמו מי פסק רבי יוחנן.
* ניקב כלי כמוציא זית וסתם את הנקב, וחזר הכלי וניקב נקב נוסף כמוציא זית צמוד לנקב הראשון וסתם את הנקב, וכך חזר וניקב עוד נקבים וסתמם, עד שהשלימו כל הנקבים יחד לנקב סתום שהוא כמוציא רימון - הכלי טהור.
* אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים.

דף קיג עמוד א
* חכמים אוסרים לקשור בחבל של גרדי שמא יבוא לקשור בחבל רגיל, ורבי יהודה חולק ומתיר.
* רבי יהודה סובר שאסור לקשור קשר עניבה בשבת.
* הגמרא מבררת אלו חלקים מכלי האורג אסור לטלטל בשבת בגלל שנחשב לדבר שמלאכתו לאיסור.
* במשנה (השניה) ובגמרא מבואר דין קיפול בגדים בשבת.
* "וכבדתו" - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, "מעשות דרכיך" - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, "ממצוא חפצך" - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין, "ודבר דבר" - שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול.

דף קיג עמוד ב
* פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, וניתן להחזיר זאת אם ישתה מיין של קידוש בליל שבת.
* כל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו, ויש אומרים כאילו אוכל שקצים ורמשים.
* הגמרא דורשת פסוקים שונים האמורים במגילת רות.
* הגמרא דורשת שבועז רמז לרות את הרמזים הבאים: עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך, עתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחומץ (מנשה), עתידה מלכות בית דוד שתתחלק.

דף קיד עמוד א
* לימדה תורה דרך ארץ: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו.
* גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים (טלאי על גב טלאי) לשוק.
* כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה.
* איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו (לטרוח עבור הלחם שלו)? - זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים.
* איזהו תלמיד חכם שניתן למנותו פרנס על הציבור? - כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה.
* לדעת רבי ישמעאל: חלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, ורבי עקיבא חולק.

דף קיד עמוד ב
* יום הכיפורים שחל להיות ערב שבת לא היו תוקעין ובמוצאי שבת לא היו מבדילין - והאמוראים נחלקו אם זה רק כדעת רבי עקיבא או גם כדעת רבי ישמעאל.
* לדעת רב יוסף: אין דוחין דבר האסור משום שבות עבור היתר, ולדעת רב שישא בריה דרב אידי (והגמרא דחתה את דבריו): כן דוחים (אלא שהתירו רק אם יש בכך תועלת קרובה ולא תועלת רחוקה).
* יום הכיפורים שחל בשבת - נחלקו האמוראים אם מותר לחתוך ירק תלוש מן המנחה ולמעלה (עבור צאת הצום).