בסוגייתנו ניתן לראות בחוש כיצד טעות אחת ביסוד גוררת אחריה טעויות חמורות אחרות ובכללן גם טעויות גסות במציאות:

סברתו (הלא מבוססת ע"י מקורות והמוקשה רבות) של רבא שעובר נחשב כחוטא בחטא אימו ומקבל כל הדינים הנגזרים מה'חטא' גורמת צורך לתרצה עם סתירות ממקורות חז"ל קודמים (שר"א מודה שניתן לקבל פרה מנכרי) ומתרצים ששמרוה מלידתה.
ע"ז מקשים אולי כבר אמא נפסלה?
ומתרצים ששמרו אימה
שואלים אולי נפסלה הסבתא?
מתרצים- שלא חוששים כ"כ.
שזה וודאי לא מתרץ כלום! שהרי לשיטה זו יוצא שחשש ר"א שפרה מסויימת נרבעה אך לא חשש שכם אמותיה למעלה לא נרבעו, זה הפך השכל הישר!
לצורך התרוץ נזקקים להמציא גם הסברים מוזרים במציאות, שניתן לדעת מראש על לידת פרה אדומה ושזה תלוי בהעברת כוס אדומה לפני אמה (וודאי הבל מציאותי אם לא שנתרץ שהכוונה לתהליך ארוך ומסובך שכלל לא מסתדר עם לשון הגמרא)
הנ"ל וודאי גם לא מסתבר ולא מסתדר עם חז"ל ומציאות אז מתרצים תרוצים דחוקים נוספים.

חשוב להבין שכך דרכו של התלמוד וכך נהגו רבותינו בלימודם.
כל סברא היתה ראויה להאמר אך היה חובה לברר אם היא אכן מסתדרת עם כל הידוע לנו כאמת לפני כן.
אם הצליחה הסברא להסתדר עם כל ההתקפות הפכה לאמת אחרת היתה אמורה להתבטל כליל. אם התקבלה מצד העיון הרי שהתקבלו גם כל המסקנות המציאותיות שנאמרו כדי לתרצה, לא כי בררנו שזו המציאות אלא כי הבנה זו במציאות תרצה קושיה כלשהי!!!
כאן מחוסר הכרה במציאות לא דחו שיטת רבא לגמרי אך נראה לי שאילו היו בקיאים כמונו בביאולוגיה היו מביאים זאת כתיובתא ודוחים דבריו בזה (או שהיו מתרצים שאכן סמכו על פעולת הכוס בצורה המסובכת וכו').