ומה שנאמר "ויכסהו הענן", כוונתו שכסה את ההר ולא שכיסה את משה. "ויקרא אל משה" שמשה וכל ישראל עומדין לרגלי ההר ושומעים, ואם לא נתכוון שיעלה משה להר מפני מה קראו — לא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה שכל העם ישמעו שה' קורא ומדבר אליו. ר' נתן אומר שאכן נקרא משה להיות בענן, אלא שאותה כניסה לא נועדה לשם פרישות וטהרה, לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו לשומו (לעשותו) כמלאכי השרת שאינם נזקקים לאכילה ושתיה.

ר' מתיא בן חרש אומר: לא בא הכתוב שקראו להיות בענן אלא לאיים עליו, כלומר להביא אותו להרגשה של אימת הבורא, כדי שתהא תורה ניתנת באימה, ברתת (ברעדה) ובזיע (זעזוע), שנאמר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהלים ב, יא). כיון שהוזכר פסוק זה שואלים: מאי [מה פירוש] "וגילו ברעדה"? שהרי לכאורה הגילה (השמחה) והרעדה הם מושגים סותרים! אמר רב אדא בר מתנה אמר רב: במקום גילה כלומר במקום שבו יש שמחה של מצוה שם גם תהא רעדה של יראת שמים.

א כיון שעסקנו בפירוש המקראות בענין מתן תורה שואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון חלוקים] ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא? ומסבירים כי חלוקים הם בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקת של תנאים אלה], דתניא [ששנינו בברייתא]: בששה בחודש סיון ניתנה תורה לישראל, ר' יוסי אומר: בשבעה בו. לדעת מאן [מי] שאמר בששה, בששה ניתנה תורה, שנאמרו בו עשרת הדברות ובשבעה לחודש עלה דכתיב [שנאמר]: "ויקרא אל משה ביום השביעי" (שמות כד, טז). מאן [מי] שאמר שבשבעה בחודש ניתנה תורה, בשבעה ניתנה, ובשבעה עלה, דכתיב [שנאמר]: "ויקרא אל משה ביום השביעי".

ומבארים את הקשר בין השיטות, ר' יוסי הגלילי סבר לה כתנא קמא [סבור הוא כתנא הראשון] בברייתא שאמר בששה בחודש ניתנה תורה, הלכך (על כן) צריכים לפרש כי זה כל האמור שם היה מעשה אחר עשרת הדברות, ולפיכך מפרש הוא כך: "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים" ולמי כיסה הענן — למשה, "ויקרא אל משה ביום השביעי" — כדי לקבולי [לקבל] את שאר התורה נוסף לעשרת הדברות. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לפרש "וישכן כבוד ה'" משמעו מראש חדש סיון, "ויכסהו הענן" משמעו את ההר, "ויקרא אל משה ביום השביעי" רק כדי לקבל את עשרת הדברות, אולם הא קבילו להו [הרי קיבלו הם כבר] את עשרת הדברות מששה בחודש לפי שיטה זו, והא אסתלק [והרי הסתלק] הענן שהיה על ההר כבר מששה לחודש!

ואילו ר' עקיבא סבר לה בענין זה כשיטת ר' יוסי, שאמר: בשבעה בחדש ניתנה תורה לישראל. ולכן הוא מפרש שקריאה זו שנקרא משה ביום השביעי היתה בשביעי בסיון, מיד לאחר נתינת עשרת הדברות. ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' עקיבא והסבורים כשיטתו שבשבעה בסיון ניתנה התורה, ומיד לאחר מכן היה משה בהר ארבעים יום, היינו דמשכחת לה [זהו שאתה מוצא] לפי חשבון זה כי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות כפי המסורת המקובלת בענין זה. כיצד? מנה עשרין וארבעה ימים של חודש סיון, ושיתסר [ושישה עשר ימים] של חודש תמוז, מלו להו ארבעין יומין דהוה [מלאו להם ארבעים ימים שהיה] בהר, ובשבסר [ובשבעה עשר] בתמוז נחית [ירד] מן ההר ואתא ותברינהו [ובא ושברם] את הלוחות.

אלא לר' יוסי הגלילי שאמר: ששה ימים של פרישה אחרי מתן תורה ועוד ארבעין יום של שהיה בהר, ומתוך שיש להוסיף שישה ימים נוספים, אם כן עד עשרין ותלת [עשרים ושלושה] בתמוז לא אתבור [נשברו] הלוחות, וזאת בניגוד למסורת המקובלת! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוסי הגלילי: ארבעין יום של ההר הם מספר כולל בהדי [עם] ששה ימים אלו של הפרישה.

באמר מר [החכם] באותה ברייתא: מה שנאמר "ויקרא אל משה" כוונתו שמשה וכל ישראל עומדין ושומעים. ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: מה שנאמר "ויקרא אל משה" — משה וכל ישראל עומדין, ומה שהיתה הקריאה דווקא למשה לא בא הכתוב אלא לחלק לו כבוד למשה.

מיתיבי [מקשים]: מתוך דבריו מובן שקול ה' נשמע לכל ישראל, והלא שנינו שהכתוב אומר: "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר איתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו" (במדבר ז, פט), שהיה יכול לומר: "וישמע את הקול מדבר לו", והדגיש ואמר: "וישמע את הקול מדבר אליו" לומר: אליו בלבד דיבר, כלומר: משה שמע את קול ה' ואילו כל ישראל לא שמעו! ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] ששמעו כולם היה בהר סיני, והא [זה] ששמע רק משה לבדו — באהל מועד. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: לא קשיא [אינו קשה] ואפשר לומר: הא [זה] ששמעו כולם את הקול הוא בקריאה שקרא ה' למשה לדבר אליו, הא [זה] ששמע משה לבדו — הוא בדבור, שמה שאמר ה' למשה אחר כך, שמע רק משה לבדו.

ג מסופר: ר' זריקא רמי קראי קמיה [השליך, הראה סתירה, בכתובים לפני] ר' אלעזר, ואמרי לה [ויש אומרים] שכך היה הדבר אמר ר' זריקא: ר' אלעזר עצמו רמי [השליך הראה סתירה], כתיב [נאמר] במקום אחד: "ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן" (שמות מ, לה) משמע שאין משה יכול לבוא בענן, וכתיב [ובמקום אחר נאמר]: "ויבא משה בתוך הענן" (שמות כד, יח)! אלא, מלמד שתפסו הקדוש ברוך הוא למשה והביאו בענן כי בעצמו לא היה יכול לעשות זאת.

דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנו]: נאמר כאן "בתוך", ככתוב: "ויבוא משה בתוך הענן", ונאמר להלן "בתוך" — "ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות יד, כב) מה להלן בביאת ישראל לתוך הים היה שביל של יבשה בתוך הים דכתיב [שכן נאמר]: "והמים להם חומה" (שמות יד,כב), אף כאן — שביל נעשה לו למשה בתוך הענן שיוכל להיכנס בו, אבל לא נכנס בתוך הענן עצמו.

נאמר "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור" (ויקרא א, א) ויש לשאול למה הקדים קריאה לדיבור ולא דיבר אליו מיד? אלא לימדה תורה דרך ארץ: שלא יאמר אדם דבר לחבירו סתם אלא אם כן קורהו ופונה אליו קודם. ומעירים, דבר זה מסייע ליה [לו] לר' חנינא, שאמר רבי חנינא: לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו תחילה. על אותו כתוב דרשו: "לאמר" — אמר ר' מוסיא בר בריה [בן בנו] של ר' מסיא, משמיה [משמו] של ר' מוסיא רבה [הגדול] מניין לאומר דבר לחבירו שהוא דבר זה בבל יאמר שאסור להיאמר לאחרים עד שיאמר לו החבר במפורש: לך אמור לאחרים — שנאמר: "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" שהוא נוטריקון של "לא אמור", שאין לו לומר לאחרים עד שיקבל רשות מפורשת לכך.

ד לאחר הסטיה לביאור המקראות של הר סיני שבים אנו לדבריהם של ר' יוחנן וריש לקיש. מכלל הדברים, ממה שהקשה ריש לקיש לר' יוחנן מן המילואים שהכל מעכב בהם, ומזה שהסכים לכך כנראה ר' יוחנן, למדים אנו דתרווייהו סבירא להו [שניהם סבורים הם] כי מלואים — כל הכתוב בהן מעכב בהן ואם שינו אף בפרט אחד — היה צורך לעשות מחדש. כי, איתמר [נאמר] שנחלקו בדבר ר' יוחנן ור' חנינא, חד [אחד מהם] אמר כל הכתוב בהן במילואים מעכב בהן, וחד [ואחד מהם] אמר: דבר המעכב באותם קרבנות לדורות מעכב אף בהן, ואילו דבר שאין מעכב לדורות — אין מעכב בהן.

ומעירים: תסתיים [תוגדר] כי ר' יוחנן הוא שאמר כל הכתוב בהן מעכב בהן. כי מדקאמר ליה [ממה שאמר לו] ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן: אי [אם] מה מלואים כל הכתוב בהן מעכב בהן ולא קא מהדר ליה [משיב לו] ר' יוחנן ולא מידי [דבר] לחלוק עליו, אם כן הרי זו הוכחה שאף ר' יוחנן עצמו סבור כן. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכן דעתו של ר' יוחנן.

ושואלים: מאי בינייהו [מהו ההבדל ההלכתי ביניהם] בין ר' יוחנן ור' חנינא, הלכה למעשה?