ומודין בשאר כל אדם. מפרש בגמרא בעל הבית שאמר לו חברו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך וזיכה לו שקנה עירוב דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי וגבי חנוני גופיה אי א''ל ערב לי אמרינן בגמרא דקני: שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו. הלכך גבי חנוני כי אמר ליה זכי לי לא נתכוון אלא לקנות הימנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו ומעות אינן קונות ולא סמכה דעתיה נמצא מערב לו שלא לדעתו אבל אם משך ככר והניחו אצלו לכך שליח עשאו: עירובי תחומין. חוב הוא לו שמפסיד לצד האחר ושמא אינו נוח לו: גמ' בד' פרקים. דמתרץ ר' יוחנן לקמן דהעמידו בהן חכמים דבריהם על דין תורה דמעות קונות אף כאן מפני תיקון שבת העמידו דבריהם על דין תורה: בד' פרקים אלו. בפ' אותו ואת בנו בחולין (דף פג.) עיו''ט הראשון של פסח ועיו''ט של עצרת וערב ר''ה ועי''ט האחרון של חג וערב יוה''כ בגליל: ואין ללוקח. באותו השור אלא דינר שנתן לו דינר מבעוד יום בשוה דינר בשר: אם מת. השור אבד הלוקח מה שנתן: אינו כן. אין משחיטין אותו על כרחו ואם רצה טבח מחזיר לו את הדינר: בשזיכה לו. טבח ללוקח בשור זה שוה דינר ע''י אחר שמסר השור לאחר ואמר לו זכה לו בו בשם פלוני והוא לא עשאו שליח לאותו אחר הזוכה בשבילו: זכות הוא לו. להוציא מעות ולקנות בשר שהכל דרכן בכך: חוב הוא לו. שמוציא הוצאות: דבר תורה מעות קונות. דכתיב בפודה מן ההקדש (ויקרא ס) ונתן הכסף וקם לו קל וחומר בלוקח מן ההדיוט: נשרפו חיטיך. שנתת לי מעות עליהן הלכך מוקמינן להו ברשות מוכר כי היכי דלימסר נפשיה עלייהו וניטרח לאצולינהו: אבל כלי. קנין סודר: בעל הבית. פרישית טעמא לעיל: אלא דאמר זכה לי. דלא שוויה שליח אלא כשאר מוכרין דעלמא אבל אם אמר ערב לי שליחא שוויה וסמכא דעתיה דקיימא לן חזקה שליח עושה שליחותו בפרק בכל מערבין (לעיל ד' לב.) הלכך מערב לדעתיה הוא: אמר שמואל אפילו במבוי שניטלו קורותיו. בשבת דמיקל בה ר' יהודה בפ' כל גגות ואמר: מותרין לאותו שבת: בעירובין. כל היכא דאיירי בהלכות קניית עירוב:

בארבעה פרקים כו'. בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פג.) מפרש ערב יו''ט הראשון של פסח ועיו''ט של עצרת וערב יו''ט האחרון של חג וערב ר''ה ועיו''כ בגליל והא דלא חשיב עיו''ט ראשין של חג אומר ר''ת משום דכו''ע טרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך: לעולם כשלא משך. מלתא דרב הונא דאוקמי כשמשך אתא לפרושי דהיינו משיכה שזיכה לו ע''ו אתר ומש''ה לא קאמר אלא דלא כדר ביה כלל: דבר תורה מעות קונות. פירש בקונטרס דכתיב בפודה מן ההקדש ונתן הכסף וקם לו וק''ו בלוקח מן ההדיוט וריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה ואין מעות קונות קסבר מהקדש לא ילפינן דכסף קני ליה משום דלא שייכא ביה משיכה דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא ואין נראה זה הטעם נכון כ''כ דמ''מ נילף מהקדש שיקנה גם הכסף בהדיוט ואומר ר''י משום דתרתי לא מצי למקני בהדיוט דפרק הלוקח עובר פרתו (בכורות דף יג:) דריש ר' יוחנן או קנה מיד עמיתך הא לנכרי במשיכה ואם היה קונה משיכה וכסף לר''ל אם כן לנכרי במה וכ''ת הא לנכרי בכסף דקאי אמיד עמיתך דדריש ליה אמשיכה מכל מקום מדנכרי בחד דוקא ישראל נמי בחד דוקא ובכי האי גוונא קאמר התם ועוד מפרש ר''י דהיינו טעמא דמעות קונות דבר תורה דסתם קנין דקרא בכסף מיירי כדאשכחן בכמה דוכתי קנין בכסף אוכל בכסף תשבירני (דברים ב) שדות בכסף יקנו (. רמ. ה לב) ואף על גב דכתיב ספר המקנה דנפקא לן מהתם קנין שטר מ''מ סתם קנין דבכל דוכתין הוי בכסף ועוד מוכח קרא דבכסף איירי דכתיב [ויקרא כה] אל תונו ואמוכר ואלוקח קאי: שמא יאמר חיטיך נשרפו בעלייה. וא''ת למה עקרו חכמים קנין כסף לגמרי דהוי דאורייתא היה להם לתקן דמבעי כסף ומשיכה ותירץ ר''י משום תקנת השוק עשו כן שלא להצריך תרתי משיכה ומעות וריב''ן תירץ. דאם המשיכה לבדה לא תקנה אם כן יאמר הלוקח למוכר נשרפו חיטיך בעלייה ואם תאמר א''כ כשנתן הלוקח מעות ולא משך יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כיין דאין המעות קונות לו ואי לאו תירוץ ריב''ן היינו יכולין לומר דלא חיישינן להכי משום דלא שכיח שיאחר המשיכה לאחר נתינת המעות כיון דאין מעות קונות אבל לפי תירוצו לא נוכל לומר כן דאם כן לא היה לו נמי למיחש שמא יאמר הלוקח נשרפו חיטיך בעלייה דלא שכיח שיאחרו הכסף אחר משיכת הפירות כיון דמשיכה לחוד לא היתה קונה וי''ל דמעות נוח לשמרן ואין פורח בהצלתם כמו פירות דאין יכול להציל אלא בטורח גדול ועוד אומר ר''י דגבי מעות אין שייך לומר נשרפו מעותיך בעלייה דאפילו הוי עלייהו שומר חנם הא אמרינן בפרק המפקיד (ב''מ דף מב.) דאין להם שמירה אלא בקרקע ואי לא מותיב להו בקרקע הוי פשיעותא לגבי נורא כדמוכח התם גבי ההוא דאותיב זוזי בצריפתא דאורבני וא''ת והיכי חיישינן שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה הא הוי עלייהו שומר שכר ואם לא יציל ישלם דכי היכי דגבי זוזי הוי מוכר עלייהו שימר שכר כדמשמע בפ' הזהב (שם דף מט.) גבי ההוא גברא דיהיב זחי אשומשמי אוקירו שימשמי והדר ביה וא''ל שקול זוזך ולא שקלינהו ואגנוב ואמר רבא דכל כה''ג צא מיבעיא דשומר שכר לא הוי כו' משמע דאי לא הוה אומר ליה שקול זוזך הוי עלייהו שומר שכר וה''נ גבי חיטין הוי נמי שומר שכר ואור''י דלעולם גבי זוזי נמי לא הוי שומר שכר והא דקאמר לא מיבעיא דשומר שכר לא הוי ה''פ לא מיבעיא היכא דנותן לו שכר וקאמר לו שקול זוזך דסליק נפשיה מחיוב שומר. שכר אלא אפילו שומר חנם לא הוי וכה''ג צריך לפרש באידך עובדא (שה ע''ב) דא''ל ליהוי הוץ. זחי גבך פקדון דחשכה לי וא''ל הא ביתא קמו. ומסיק עלה לא מיבעיא דשומר שכר לא הוי כו' היינו ע''כ בנותן לו שכר קאמר ועוד י''ל דאע''ג דגבי זוזי הוי שומר שכר היינו משים דשרי להוציאם ואפ''ג דמפקיד מעות אצל בעה''ב תנן בהמפקיד (שם מג.) דלא ישתמש בהן מ''מ מוכד ישתמש בהן כיון דובר תורה מעות קונות אמם כחו ויכול להוציא אע''ג דתקין רבנן דלא קני אלא במשיכה: ה''ג אמר ר' יהושע ב''ל כל מקום ששנה רבי יהודה אימתי ובמה במשנתינו אינו אלא לפרש דברי חכמים וכ''נ כספרים דגרסי במשנתינו דבברייתא מצינו דאימתי דרבי יהודה לחלוק בפרק כיסוי הדם (חוצין דף פח.) גבי דם הניתז ושעל גבי הסכין ופ''ק דגיטין (דף ז.) גבי המביא גט בספינה ואין להאריך כאן: [וע''ע תוס' ב. צה ס: ד''ה ולא היא ותוס' סוכה מא. בד''ה שמא יגדל ותוס' גיטין ז: ד''ה אמר ותוס' שבועות מח. סד''ה נשבע ותוס' חולין פח. ד''ה רבנן]: