|
טקסט הדף מנוקד
לֹא בִּיטְּלוֹ לָא אָמַר רַב הוּנָא מַאן תָּנָא אֹהָלוֹת רַבִּי יוֹסֵי הִיא
אִי רַבִּי יוֹסֵי אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר תֶּבֶן וְאֵין עָתִיד לְפַנּוֹתוֹ הֲרֵי הוּא כִּסְתַם עָפָר וּבָטֵל עָפָר וְעָתִיד לְפַנּוֹתוֹ הֲרֵי הוּא כִּסְתַם תֶּבֶן וְלֹא בָּטֵיל אֶלָּא אָמַר רַב אַסִּי מַאן תְּנָא עֵירוּבִין רַבִּי יוֹסֵי הִיא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר טוּמְאָה אַשַּׁבָּת קָרָמֵית הַנַּח אִיסּוּר שַׁבָּת דַּאֲפִילּוּ אַרְנְקִי נָמֵי מְבַטֵּל אִינִישׁ רַב אָשֵׁי אָמַר בַּיִת אַחָרִיץ קָא רָמֵית בִּשְׁלָמָא חָרִיץ לְמִיטְיְימֵיהּ קָאֵי אֶלָּא בַּיִת לְמִיטְיְימֵיהּ קָאֵי: נָתַן עָלָיו נֶסֶר שֶׁרוֹחַב אַרְבָּעָה: אָמַר רָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּתַן לְרׇחְבּוֹ אֲבָל לְאׇרְכּוֹ אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא נָמֵי שֶׁהֲרֵי מִיעֲטוֹ מֵאַרְבָּעָה: וְכֵן שְׁתֵּי גְזוּזְטְרָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ: אָמַר רָבָא הָא דְּאָמְרַתְּ זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ אֵין זוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זוֹ לֹא וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אֲבָל אֵין בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה גְּזוּזְטְרָא עֲקוּמָּה הִיא: מַתְנִי' מַתְבֵּן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד אֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן וְאֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן נִתְמַעֵט הַתֶּבֶן מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם: גְּמָ' אָמַר רַב הוּנָא וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ וְיַאֲכִיל וּלְאוֹקֹמֵי שְׁרֵי וְהָאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מַעֲמִיד אָדָם אֶת בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת וְאֵין מַעֲמִיד אָדָם אֶת בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵּי מוּקְצֶה בְּשַׁבָּת דְּקָאֵים לַהּ בְּאַפַּהּ וְאָזְלָה וְאָכְלָה וְלֹא יִתֵּן לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ תֶּבֶן וְהָתַנְיָא בַּיִת שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת וּמִילְּאָהוּ תֶּבֶן מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד זֶה נוֹתֵן לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ וְיַאֲכִיל וְזֶה נוֹתֵן לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ וְיַאֲכִיל נִתְמַעֵט הַתֶּבֶן מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה נוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ וּמְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ הוּא אָסוּר וַחֲבֵירוֹ מוּתָּר וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגוֹב שֶׁל תֶּבֶן שֶׁבֵּין שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת קָתָנֵי מִיהַת זֶה נוֹתֵן לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ וְיַאֲכִיל וְזֶה נוֹתֵן לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ וְיַאֲכִיל אָמְרִי בַּיִת כֵּיוָן דְּאִיכָּא (מְחִיצּוֹת וְ)תִּקְרָה כִּי מִיפְּחִית מִינַּכְרָא לֵיהּ מִלְּתָא הָכָא לָא מִינַּכְרָא לֵיהּ מִלְּתָא: נִתְמַעֵט הַתֶּבֶן מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין: הָא עֲשָׂרָה שְׁרֵי וְאַף עַל גַּב דְּמִידַּלְיָא תִּקְרָה טוּבָא שְׁמַע מִינַּהּ מְחִיצּוֹת שֶׁאֵין מַגִּיעוֹת לַתִּקְרָה שְׁמָן מְחִיצּוֹת אָמַר אַבָּיֵי הָכָא בְּבַיִת שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חָסֵר מַשֶּׁהוּ עָסְקִינַן וְתֶבֶן עֲשָׂרָה וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּבֵית עֲשָׂרָה רש"ילא ביטלו. לא בטיל ואין הטומאה בוקעת למעלה מן הגג שיש לה אהל לעצמה: רבי יוסי היא. משום דאיירי בה רבי יוסי כדאמרינן לקמן נקיט לה: תבן. מלאוהו תבן ויודעין אנו שאינו צריך לו מכל מקום לא ביטלו בפירוש: הרי הוא כסתם עפר. כעפר שאין אנו יודעין אם עתיד לפנותו אי לא דסתמיה בטיל אלמא לר' יוסי עפר סתם בטיל סתם תבן שאין אנו יודעין אם יצטרך ליטלו לא בטיל: עפר. ויודעין אנו שיפנהו דלאו סתמא הוא: הרי הוא כסתם תבן. שאין אנו יודעין אם יפנהו אם לאו דסתמא לא בטיל: הנח איסור שבת. כגון מתני' כיון דעפר אינו ניטל בשבת סתמיה בטיל: אפילו ארנקי. כיס מלא מעות בטיל שם אבל תבן וקש ניטל למאכל בהמה: למיטיימיה קאי. הלכך סתם עפר בטיל ליה ואפילו לרבנן: בית למיטיימיה קאי. בתמיה: לא שנו. דבעי נסר ד': אלא שנתנו לרחבו. ארכו של דף לרוחב החריץ משפה לשפה כעין גשר: אבל לארכו. שנתן לארכו של חריץ דף ד' אורך על גבי יתדות אצל שפתו סתם קצת רוחב החריץ ומיעטו מד': אפילו כל שהוא. שהיתה דף קצרה אפילו אינה אלא כאצבע הרי מיעטו לרוחב החריץ מארבעה במשך מדת הפתח ומתני' רחב ד' תנן: זו שלא כנגד זו. שהיתה זו בולטת לרה''ר יותר מחברתה לא סגי להו בנסר ארבעה: אין בין זו לזו ג'. אין רחוקה זו מזו שלשה: מתני' מתבן. גדיש של תבן ומפסיק על פני רוחב כל החצירות: מאכילין. מן התבן לבהמתן ולא חיישינן דילמא ממעיט תבן מי' דהויא לה חדא רשותא ואסרי אהדדי ולא מסקי אדעתייהו ומטלטלי בחצר להא לא חיישינן דהא אפילו אימעיט אי לא הוי מיעוט על פני עשר אמות ויותר לא אסרי דהא עד עשר פיתחא הוי ואין בהמה ממעטת כל כך באכילתה בשבת אחד: נתמעט התבן. על כל החצר. או במשך י' אמות ועוד: מערבין אחד. אם נתמעט בחול: גמ' שלא יתן. בידים לתוך קופתו דלמא שקיל טובא וממעיט ליה מעשרה וקא מטלטל בחצר האוסרת ומאכילין דקתני במתניתין שהבהמה באה ואוכלת והתם לא חיישינן לדלמא ממעיט דבהמה קלי קלי אכלה לישנא אחרינא לא יתן לתוך קופתו משום דמוקצ' מאתמול למחיצה זו: ולאוקמי. בהמתו על התבן כדי לאכול שרי ולא גזרינן דילמא שקיל בידים וספי לה אלמא חמיר עליה איסור דרבנן ולא עבר עליה: והא א''ר חנינא מעמיד אדם את בהמתו ע''ג עשבים. מחוברים לאכול ולא חיישינן דלמא עקר בידים ומאכיל לה דהא חמיר עליה איסור שבת אבל איסור מוקצה קיל ליה וחיישינן דלמא שקיל בידים וספי לה ה''נ כיון דאיסורא דרבנן הוא דאיכא ניחוש: דקאים באפה. מתני' לאו דמוקים לה עלה בידים אלא קאי באפה שלא תלך במקום אחר ואיהי אזלה ואכלה וכולי האי לא גזור רבנן: בית שבין שתי חצירות. ושני בתים משתי החצירות פתוחין לו: כיצד הוא עושה. להתיר מיהת את האחד נועל את ביתו הפתוח לאותו בית ומבטל את רשותו ולקמן [עמו' ב'] פריך תרתי למה לי נעילה וביטול: הוא אסור. להוציא מאותו בית לחצר שלו שהרי ביטל רשותו וכל הבית כחצר אחרת הוא: בגוב שבין שני תחומי שבת. בור רחב להכניס בו תבן ואם בין שני תחומין הוא חציו בתחום עיר זו וחציו בתחום עיר זו אלו נוטלין ואוכלין מתוך תחומן ביום טוב וכן אלו ואין חוששין שמא אלו יקחו מן התחום השני: כיון דאיכא תקרה. ניכר שגג הגדיש מתרחק מן התקרה ואי מפחית מעשרה רמי אנפשיה ופריש וללישנא דמוקצה נמי אין אסור משום מוקצה אלא מי' ולמטה דכל מעשרה ולמעלה לאו צורת מחיצה היא אבל מתני' דקאי מתבן בחצר ואין עליו תקרה לא מינכרא מילתא: שמעת מינה מחיצות. המפסיקות בבית ואין מגיעות לתקרה שמן מחיצות ותיובתא דמאן דאמר בפרק הדר (לעיל דף עב.) גבי ה' חבורות ששבתו בטרקלין דבמחיצות י' שרו ב''ה ומשום דאין מגיעות לתקרה לא מפלגי דיורין: תוספותהיא ברייתא דאין להביא ברייתא כיון שיכול להביא המשנה ומה שאומר בפ''ק דסוכה (דף ד.) תבן ואין עתיד לפנותו ועפר סתם מחלוקת ר' יוסי ורבנן אע''ג דבמתני' דאהלות לא איירי רבנן מידי בתבן מ''מ מכל שכן דעפר שמעינן דבעי ביטול והא דפשיטא ליה תבן וביטלו הוה מיעוט לרבנן שפיר שמעינן מכל שכן דכרי דתבואה דמהני ביטול והא דקאמר התם עפר סתם מחלוקת רבי יוסי ורבנן הוה מצי למימר נמי עפר ואין עתיד לפנותו דבהא נמי פליגי רבנן ואמרי דלא בטיל אלא אם כן ביטלו ואין עתיד לפנותו לאו היינו ביטלו כדמוכח התם אלא משום רבי יוסי נקט עפר סתם ולא חש להאריך ולמינקט תרוייהו: מאן תנא אהלות ר' יוסי היא. אע''פ שלא היה יודע ברייתא זו דקא מייתי יודע היה שרבי יוסי דיבר על ההיא משנה דאהלות וכי האי גוונא איכא בפרק קמא דיומא (דף יד:) גבי מאן תנא תמיד ר''ש איש המצפה היא: הרי הוא כסתם עפר ובטל. וטומאה בוקעת ועולה כדקתני באהלות וא''ת והא ר' יוסי קסבר דטומאה טמונה אינה בוקעת בפ' העור והרוטב (חולין דף קכה:) דקאמר ר' יוסי חבילי המטה וסריגי החלונות שפירשו על פני המת באויר הנוגע שלא כנגד הנקב טהור ומוקי לה בסמוכין לו בפחות מטפח ואומר ר''י דמ''מ מהני ביטול לענין שלא יבא טומאה לכלים שבצידו והא דא''ר יוסי בפרק הישן (סוכה כא:) במקומו היה עומד וממלא מפני קבר התהום היינו דוקא בקבר דכתיב קרא (במדבר יט) או בקבר שהמאהיל על הקבר טמא אבל בעלמא קסבר ר' יוסי דאינה בוקעת וטהור: דקאים לה באפה ואזלה. ואם תאמר אם כן מאי איריא דנקט רב הונא שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל כיון דאסור אפילו להעמידה אע''נ דלא מטלטל וי''ל דאי הוה נקט ליה אסור להעמיד לא הוה ידעינן מאי טעמא כל כמה דלא אשמעינן שאסור לטלטל הלכך אשמעינן שאסור ליתן לתוך קופתו משום דלמא מיפחית ולאו אדעתא וממילא ידעינן דאסור להעמיד: וכן אתה מוצא בגוב של תבן. פירש בקונטרס גוב בור ולא שייך בור גבי תבן ויש מפרשים לשון קש וגבבא: שמע מינה מחיצות שאין מגיעות לתקרה שמן מחיצות. בתמיה פי' במחיצות עראי כי הך ולעיל (עב:) פסקינן כרבי יהודה הסבר דאמר לב''ה עירוב אחד לכולן במחיצות שאינן מגיעות לתקרה והתם נמי במחיצות עראי איירי כדפי' התם: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|