עירובין סה ע"א

יָכוֹל אֲנִי לִפְטוֹר אֶת כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִן הַדִּין מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַד עַכְשָׁ(י)ו שֶׁנֶּאֱמַר לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּיהּ וּשְׁכוּרַת וְלֹא מִיָּיִן
מֵיתִיבִי שִׁיכּוֹר מִקָּחוֹ מִקָּח וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר עָבַר עֲבֵירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתָה מְמִיתִין אוֹתוֹ מַלְקוֹת מַלְקִין אוֹתוֹ כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר הֲרֵי הוּא כְּפִיקֵּחַ לְכׇל דְּבָרָיו אֶלָּא שֶׁפָּטוּר מִן הַתְּפִלָּה
מַאי יָכוֹלְנִי לִפְטוֹר דְּקָאָמַר נָמֵי מִדִּין תְּפִלָּה
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט אֲבָל הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט פָּטוּר מִכּוּלָּם:
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כׇּל הַמֵּפִיק מָגֵן בִּשְׁעַת גַּאֲוָה סוֹגְרִין וְחוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים סָגוּר חוֹתָם צָר
מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי אָפִיק לִישָּׁנָא דְעַבּוֹרֵי הוּא דִּכְתִיב אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבוֹרוּ
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כֹּל שֶׁאֵינוֹ מֵפִיק אִתְּמַר
מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי מֵפִיק לִישָּׁנָא דְגַלּוֹיֵי הוּא דִּכְתִיב וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל
מִכְּדֵי קְרָאֵי מַשְׁמַע בֵּין לְמָר וּבֵין לְמָר מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב שֵׁשֶׁת דְּרַב שֵׁשֶׁת מָסַר שִׁינְתֵּיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ מָר אִית לֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב כֹּל שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיוּשֶּׁבֶת עָלָיו אַל יִתְפַּלֵּל מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר בְּצָר אַל יוֹרֶה רַבִּי חֲנִינָא בְּיוֹמָא דְּרָתַח לָא מְצַלֵּי אָמַר בְּצָר אַל יוֹרֶה כְּתִיב מָר עוּקְבָא בְּיוֹמָא דְשׁוּתָא לָא הֲוָה נָפֵיק לְבֵי דִינָא
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הִלְכְתָא בָּעֲיָא צִילּוּתָא כְּיוֹמָא דְאִסְתָּנָא אָמַר אַבָּיֵי אִי אָמְרָה לִי אֵם קָרֵיב כּוּתָּחָא לָא תְּנַאי
אָמַר רָבָא אִי קְרַצְתַּן כִּינָּה לָא תְּנַאי מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא עֲבַדָה לֵיהּ אִמֵּיהּ שִׁבְעָה מָנֵי לְשִׁבְעָה יוֹמֵי
אָמַר רַב יְהוּדָה לָא אִיבְּרִי לֵילְיָא אֶלָּא לְשִׁינְתָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לָא אִיבְּרִי סֵיהֲרָא אֶלָּא לְגִירְסָא אָמְרִי לֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא מְחַדְּדָן שְׁמַעְתָּךְ אֲמַר לְהוּ דִּימָמֵי נִינְהוּ
אֲמַרָה לֵיהּ בַּרְתֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב חִסְדָּא לָא בָּעֵי מָר מֵינַם פּוּרְתָּא אֲמַר לַהּ הַשְׁתָּא אָתוּ יוֹמֵי דַּאֲרִיכֵי וְקַטִּינֵי וְנֵינוּם טוּבָא
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲנַן פּוֹעֲלֵי דִּימָמֵי אֲנַן רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב יָזֵיף וּפָרַע
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ אַל יִתְפַּלֵּל שְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁנֶּאֱמַר וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַחֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָּעָם וְגוֹ'
אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל כִּי אָתֵי בְּאוֹרְחָא לָא מְצַלֵּי תְּלָתָא יוֹמֵי שְׁמוּאֵל לָא מְצַלֵּי בְּבֵיתָא דְּאִית בֵּיהּ שִׁיכְרָא רַב פָּפָּא לָא מְצַלֵּי בְּבֵיתָא דְּאִית בֵּיהּ הַרְסָנָא
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כׇּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיֵינוֹ יֵשׁ בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ וְגוֹ'
אָמַר רַבִּי חִיָּיא כׇּל הַמִּתְיַישֵּׁב בְּיֵינוֹ יֵשׁ בּוֹ דַּעַת שִׁבְעִים זְקֵנִים יַיִן נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת וְסוֹד נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד
אָמַר רַבִּי חָנִין לֹא נִבְרָא יַיִן אֶלָּא לְנַחֵם אֲבֵלִים וּלְשַׁלֵּם שָׂכָר לָרְשָׁעִים שֶׁנֶּאֱמַר תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְגוֹ'
אָמַר רַבִּי חָנִין בַּר פָּפָּא כׇּל שֶׁאֵין יַיִן נִשְׁפָּךְ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ כַּמַּיִם אֵינוֹ בִּכְלַל בְּרָכָה שֶׁנֶּאֱמַר וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ מָה לֶחֶם שֶׁנִּיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר אַף מַיִם שֶׁנִּיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וּמַאי נִיהוּ יַיִן וְקָא קָרֵי לֵיהּ מַיִם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - א

יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין העתיד לבוא, מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו,

שנאמר: התעוררי התעוררי קומי ירושלים, אשר שתית מיד ד' את כוס חמתו, את קבעת כוס התרעלה - שתית מצית. אין מנהל לה. שתים הנה קראתיך מי ינוד לך. בניך עלפו שכבו בראש כל חוצות. לכן שמעי נא זאת עניה ושכורת ולא מיין.

וכיון ששיכורים הם, אין נתפשין על עוונם.

מיתיבי: שיכור, מקחו מקח וממכרו ממכר. עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, עבר עבירה שיש בה מלקות, מלקין אותו.

כללו של דבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפלה מפני שאין יכול לכוין.

הרי חזינן שראוי שיכור ליענש על מעשיו?!

ומשנינן: מאי "יכולני לפטור" דקאמר רב ששת נמי - מדין שידונו לעתיד לבוא על התפלה שלא התפללו בכוונה.

אמר רבי חנינא: לא שנו בברייתא שממיתין ומלקין את השיכור, אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט. אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם.

אמר רבי חנינא: כל המפיק [המעביר, ולקמן בגמרא מפרש לשון "מפיק"] מגן אברהם, כלומר: שאינו אומר תפלת מגן אברהם בשעת גאוה [שיכרות] - ^[17]

סוגרין וחותמין צרות בעדו שלא יבואו עליו.

שנאמר: גאוה אפיקי מגנים סגור חותם צר.

מאי משמע דהאי "אפיק" ["המפיק", ולקמן גרסינן: מפיק] לישנא ד"עבורי" הוא?

דכתיב: אחי בגדו [בי] כמו נחל [בוגד. ומפורש שם בהמשך הפסוקים], כאפיק נחלים יעבורו [כופל הענין, שאחי עוברים ממידה נכוחה ומריעות, כאפיק [מוצא] נחלים].

רבי יוחנן אמר: כל שאינו מפיק מגן, איתמ ר!

והכוונה אחת, אלא דסבירא ליה ד"מפיק" מלשון גילוי הוא, וכל מי שאינו מגלה תפלה בשעת שכרות, כלומר: שאינו מתפלל, סותמין צרות בעדו.

מאי משמע דהאי "מפיק" לישנא דגלויי הוא?

דכתיב על קריעת ים סוף: ויראו אפיקי מים [גילויי הים] ויגלו מוסדות תבל [שכל מימות שבעולם נבקעו - רש"י תהלים]. ^[18]

ומפרשינן: בין למר, דאמר: שצריך "להעביר" מגן, ובין למר שצריך "שלא לגלות" מגן - מאי בינייהו?

איכא בינייהו: הא דרב ששת.

דרב ששת כשנשתכר והלך לישון, מסר שינתיה לשמעיה [מסר שינתו לשמשו] שיעירנו כשיגיע זמן תפלה.

מר דסבר בעינן שלא יגלה, אית ליה דרב ששת.

ומר דסבר בעינן "עבורי" מגן, לית ליה דרב ששת, דלא מיחשב "עבורי", אלא כשניעור מעצמו משנתו.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל. משום שנאמר [שמא בספר בן סירא כתוב - רש"י], בצר אל יורה [וראה בתוספות שהעירו: דהוה ליה לומר "אל יתפלל"].

רבי חנינא, ביומא דרתח [ביום שכעס בו] לא מצלי [התפלל], אמר: בצר - אל יורה.

מר עוקבא, ביומא דשותא [יום שרוח דרומית מנשבת בו בחזקה] לא הוה נפיק לבי דינא, כיון שלא היתה לו צלילות הדעת.

אמר רב נחמן בר יצחק: כדי לפסוק הלכתא - בעי צילותא [דעה צלולה] כיומא דאסתנא, שמנשבת רוח צפונית, שיום אורה הוא ונוח לכל, כדאמרינן ביבמות דף עב א.

אמר אביי: אפילו אי אמרה לי אם [אמי] לעשות רק מלאכה קלה, כגון: קריב כותחא [קרב את הכותח], היה זה מבטל אותי מישוב דעתי, ולא תנאי [ולא הייתי שונה] כפי שאני שונה תמיד.

אמר רבא: אי קרצתן כינה [אם עוקצת אותי כינה - ר"ח], לא תנאי, לא הייתי מסוגל לשנות כפי שאני שונה תמיד.

ולפיכך: מר בריה דרבינא, עבדא ליה אמיה שבעה מני [שבעה מלבושים] לשבעה יומי, שלא יעקצוהו הכינים [ר"ח].

אמר רב יהודה: לא איברי ליליא אלא לשינתא [לא נברא הלילה אלא לשינה]. ^[19]

אמר רבי שמעון בן לקיש: לא איברי סיהרא [ירח] אלא לגירסא [ללימוד תורה]! ^[20]

אמרי ליה לרבי זירא: מחדדן שמעתך [שמועותיך מחודדין]!

אמר להו: הני שמועות דיממי נינהו [משל לימוד בימים הם], שעדיף ללמוד לאור השמש שהוא מזהיר יותר ודעת האדם מיושבת יותר, מאשר ללמוד לאור הירח - מהרש"א.

אמרה ליה ברתיה דרב חסדא לרב חסדא: לא בעי מר מינם פורתא [וכי אינך רוצה לישן מעט]?

אמר לה: השתא [תיכף] כשנהיה בקבר, אתו יבואו יומי דאריכי בשינה, וקטיני מתלמוד תורה, ונינום טובא [ואז נישן הרבה]!

אמר רב נחמן בר יצחק: אנן פועלי דיממי אנן, כלומר: אין משנתנו אלא ביום, ודי לו לאדם שיקבע עת כל שהוא לתורה בלילה, לקיים: והגית בו יומם ולילה - ריטב"א.

רב אחא בר יעקב היה קובע לעצמו כמה ילמד ביום. ופעמים שהיה טרוד למזונות, והוה יזיף [לוה] זמן מן היום להתעסק במזונותיו, ופרע חוב לימודו בלילה!

אמר רבי אלעזר: הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים, כיון שאין דעתו מיושבת עליו מפני טורח הדרך.

שנאמר בעלית עזרא מן הגולה: ואקבצם אל הנהר הבא אל אהוא ונחנה שם ימים שלשה, ואבינה בעם [נסתכלתי בכוונת הלב לדעת מי ומי ההולכים, מצודות].

הרי שהיה צריך להמתין שלשה ימים כדי "להבין"! ^[21]

אבוה דשמואל, כי אתי באורחא [כשבא מן הדרך], לא מצלי תלתא יומי [לא היה מתפלל שלשה ימים].

שמואל, לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא [לא היה מתפלל בבית שיש בו שכר], מפני שריח השכר משכרתו.

רב פפא לא מצלי בביתא דאית ביה הרסנא מפני שריחו משכר.

אמר רבי חנינא: כל המתפתה ביינו, שמפייסין אותו על איזה דבר, ומתרצה כשטוב לבו ביין, יש בו מדעת קונו.

שנאמר אצל נח שהקריב קרבן אחר המבול: "וירח ד' את ריח הניחוח", ואמרן לעיל שהריח משכר. ומתוך כך "ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם". ^[22]

אמר רבי חייא: כל המתיישב ביינו, ששותה יין ואין דעתו מטרפתו, יש בו דעת סנהדרין של שבעים זקנים.

שהרי: יין ניתן בשבעים אותיות [גימטריא של "יין" שבעים], ואף סוד ניתן בשבעים אותיות. ומתוך כך: כשנכנס יין - יצא סוד.

וזה, הואיל ולא יצא סודו, שקול הוא כסנהדרין של שבעים.

אמר רבי חנין: לא נברא יין בעולם הזה [ב"ח] אלא: לנחם אבלים, ולשלם בו שכר לרשעים, ששותין ושמחין ומקבלין עולמם בחייהם.

שנאמר: תנו שכר לאובד [לרשע], ויין למרי נפש.

אמר רבי חנין [גירסת ר"ח: ופליגא דרבי חנין] בר פפא: כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים, אינו בכלל ברכה.

כלומר: לא הגיע לסוף ברכה גמורה, ואפילו אם הוא עשיר בדברים אחרים.

שנאמר: וברך את לחמך ואת מימיך. ומשמע מים דומיא דלחם: מה לחם שניקח בירושלים אם ירצה בכסף מעשר שני שמעלה לשם, אף מים מיירי מאלו שניקח בכסף מעשר.

והרי קיימא לן, הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומלח!?

ועל כרחך, מאי ניהו "מים" האמורים בפסוק? - יין!

וקא קרי ליה הכתוב ליין, מים ["מימיך"].

הערות

^[17] ומתוך שאינו יכול לכוין בה אינו מתפלל כלל, כדאמרינן במסכת ברכות, שרק אם יוכל לכוין באבות יתפלל, ואם לאו אל יתפלל, מהרש"א. ובריטב"א משמע, דנקט "מגן אברהם" שהוא תחלת התפילה.

^[18] וראה מהרש"א, שתמה: והרי בקרא משמע שצריך לגלות מגנים, דהיינו להתפלל, ולא משמע ברש"י כתירוצו.

^[19] וכתבו התוספות והראשונים: זה דוקא בלילי תקופת תמוז שהם קצרים, אבל אחר כך מחמשה עשר באב, צריך להוסיף מן הלילות על הימים ללמוד תורה.

^[20] ופירש מהרש"א: הא דאמר לעיל, שנברא הלילה לשינה, היינו באותו חלק הלילה שאין הירח מאיר, וראה שם.

^[21] וכתבו הראשונים: שלא נאמרו דברים הללו אלא בדורות ההם שהיה לבם נכון, אבל עכשיו, בין כך ובין כך אן מכוונין, ומוטב שלא תתבטל התפלה.

^[22] וכתב המאירי: אף על פי שאדם צריך להזהר שלא להיות רודף אחר תענוגי העולם, מכל מקום כל שמכוין בהם לתכלית נכבד, כגון לשמח עצמו כדי להיות דעתו צלולה לא לכוונת הנאה תבוא עליו ברכה. והוא שאמרו: כל המתפתה ביינו, ורוצים בו שמקבל ממנו מעט לא לכוונת עצמו ולא לכוונת הנאה, רק לכוונת טובה. וזהו שדימהו לפעולת קונו, שאין הכוונה בריח הניחוח אלא לצרף כליות ולב המקריבים.

יכול אני לטעון טענה לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו, שנאמר: "לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין" (ישעיהו נא, כא). הרי שכל בני ישראל הינם לאחר חורבן בית המקדש בבחינת שיכורים, ואינם אחראים לעבירות שעברו.

מיתיבי [מקשים] על כך: כיצד אפשר לומר כן, והרי נפסק כי שיכור מקחו מקח ואינו רשאי לאחר שהתפכח, לחזור בו מהמקח, וכן ממכרו ממכר. ואם עבר עבירה שיש בו מיתה — ממיתין אותו, ואם יש בה עונש מלקות — מלקין אותו. כללו של דבר: הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפלה. ואם כן, אף אם שיכורים הם ישראל — עדיין הם אחראים למעשיהם.

ומתרצים שאף דברי ר' אלעזר בן עזריה לא לפטור מעונשה של כל עבירה נתכוונו, אלא מאי [מה פירוש] "יכולני לפטור" דקאמר נמי [שאמר, גם כן] כוונתו: מדין תפלה, שאין להאשים את ישראל אם אינם מתפללים כראוי.

אמר ר' חנינא: לא שני שהשיכור אחראי לכל מעשיו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל אם הגיע לשכרותו של לוט שאינו יודע מה עושה — פטור מכולם.

א אמר ר' חנינא: כל המפיק מגן בשעת גאוה כלומר כל המכסה ושם כעין מגן על יצרו בשעת גאות היצר, כגון בשכרות וכיוצא בה (ר"ח), סוגרין וחותמין צרות בעדו. שנאמר: "גאוה אפיקי מגנים סגור חותם צר" (איוב מא, ז) הנדרש: כאשר אדם בשעת גאוה ("גאוה") שם מגן על יצרו ("אפיקי מגנים"), סוגרים לו וחותמים מלפניו את הצרות ("חותם צר").

ושואלים: מאי משמע [מהי המשמעות, כיצד אפשר להבין] דהאי [שמשמעות זו המלה] "אפיק", שהוא צורת היחיד של "אפיקי" האמור בכתוב, לישנא דעבורי [לשון עבירה ודילוג] הוא? ועונים: דכתיב [שנאמר]: "אחי בגדו כמו נחל כאפיק נחלים יעברו" (איוב ו, טו), ומשמעו שאפיק הוא דבר ההולך ועובר.

ר' יוחנן אמר: לא כך יש לדרוש, אלא כך: כל שאינו מעביר ומכסה אלא מפיק [מוציא] מגן בשעת גאוה אתמר [נאמר], שצריך אדם להוציא מגן וכלי נשק ולהלחם ביצרו בשעה שתוקפו (ר"ח).

ושואלים: מאי משמע [מהי המשמעות, מנין למדים אנו] דהאי מפיק לישנא דגלויי [שמפיק זה לשון של גילוי] הוא? ועונים: דכתיב [שנאמר]: "ויראו אפיקי מים ויגלו מוסדות תבל" (תהילים יח, טז).

ושואלים: מכדי, קראי משמע [הואיל ודברי הכתובים משמעם, ניתנים לדרשה] בין לשיטת מר [חכם זה] ובין למר [לחכם זה], מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין זה של רב ששת. כי רב ששת מסר את ההשגחה על שינתיה לשמעיה [שנתו לשמשו], והיה אומר לו: העירני כשיגיע זמן תפלה. מר, אית ליה [חכם זה, ר' חנינא יש לו לשיטת] רב ששת. וסבור ר' חנינא שבשעה ששינה מתגברת עליו, מוטב שיישן מעט, ואחר כך יתגבר. ומר, לית ליה [וחכם זה, ר' יוחנן, אין לו לשיטת] רב ששת. וסבור הוא שיש להתגבר על עצמו ולהתפלל, ולא להיכנע לשינה.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: כל שאין דעתו מיושבת עליו — אל יתפלל, משום שנאמר "בצר אל יורה". מסופר, ר' חנינא ביומא דרתח, לא מצלי [ביום שהיה כועס בו, לא היה מתפלל] אמר: "בצר אל יורה" כתיב [נאמר]. וכן מסופר, מר עוקבא ביומא דשותא, לא הוה נפיק לבי דינא [ביום של רוח דרומית, לא היה יוצא לבית הדין]. שרוח זו חמה וקשה, ולא היתה דעתו צלולה עליו כראוי.

אמר רב נחמן בר יצחק: הלכתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא [עיון הלכה דורש צלילות הדעת כיום של רוח צפונית] שהיא נוחה לכל. אמר אביי מעין זה: אי [אם] אמרה לי אם (האומנת): קריב כותחא [הבא לי כותח] — שוב לא תנאי [אינני יכול ללמוד] כפי רגילותי, שאפילו מלאכה קלה כזו מטרידתו ומפריעה ללימודו.

ובדומה לזה אמר רבא: אי קרצתן [אם עקצתני] כינה — שוב לא תנאי [אינני יכול ללמוד כפי רגילותי]. מסופר: מר בריה [בנו] של רבינא עבדה ליה אמיה [עשתה לו אמו] שבעה מני [בגדים] לשבעה יומי [ימים], שלא יעקצוהו כנים הנמצאות בבגדים ישנים (ר"ח).

אמר רב יהודה: לא איברי ליליא [נברא הלילה] אלא לשינתא [לשינה]. אמר ר' שמעון בן לקיש: לא איברי סיהרא [נברא הירח] אלא לגירסא [ללמוד] לאורו. אמרי ליה [אמרו לו] לר' זירא: מחדדן שמעתך [מחודדות, מפולפלות הלכותיך] אמר להו [להם]: דיממי נינהו [של שעות היום הן], ומכאן שהלימוד ביום מועיל ויפה לצלילות הדעת.

אמרה ליה ברתיה [לו בתו] של רב חסדא לרב חסדא אביה: לא בעי מר מינם פורתא [האין אדוני רוצה לישון מעט]? אמר לה: השתא אתו יומי דאריכי וקטיני, ונינום טובא [עכשיו עוד מעט באים ימים ארוכים וקצרים, ונישן הרבה]. כלומר לאחר מיתה, שעשויים להאריך בשינה ולקצר בלימוד התורה.

אמר רב נחמן בר יצחק: אנן פועלי דיממי אנן [אנחנו, תלמידי חכמים, פועלי יום אנחנו], ועיקר עבודתנו הלימוד, ואינה אלא ביום. ומסופר על רב אחא בר יעקב שהיה יזיף ופרע [לווה ומחזיר], שאם בטל מלימוד בשעות היום, היה שונה אותו זמן שהפסיד, בשעות הלילה.

אמר ר' אלעזר: הבא מן הדרך, אל יתפלל שלשה ימים, עד שינוח מטורח הדרך, שנאמר: "ואקבצם אל הנהר הבא אל אחוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם" וגו' (עזרא ח, טו). ונאמר לאחר מכן "ואקרא שם צום על הנהר אהוא להתענות לפני אלוהינו ולבקש ממנו דרך ישרה" (עזרא ח, כא), משמע שלפני שנחו שלשה ימים, לא יכלו להתפלל.

מסופר, אבוה דשמואל, כי אתי באורחא, לא מצלי תלתא יומי [אביו של שמואל, כאשר היה בא מן הדרך, לא היה מתפלל שלשה ימים] שנח מטורח הדרך. שמואל עצמו לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא [היה מתפלל בבית שיש בו שיכר], שריח השיכר היה מפריע לו מהתרכזות בתפלה. וכן, רב פפא לא מצלי בביתא דאית ביה הרסנא [היה מתפלל בבית שיש בו דגים קטנים מטוגנים] משום ריחם.

ב אמר ר' חנינא: כל המתפתה ביינו, שלאחר ששותה יין נעשה נוח יותר לבריות, יש בו מדעת קונו (ה'). שאף הקדוש ברוך הוא נוהג כן, שנאמר "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם" (בראשית ח, כא), שכביכול אף הוא מתרצה לבריות לאחר שמפייסים אותו במשהו, וכפי ששנינו למעלה שכח הריח הוא כשתיה עצמה.

אמר ר' חייא: כל המתיישב ביינו ואינו משתכר — יש בו דעת שבעים זקנים. ורמז לדבר: יין ניתן בשבעים אותיות, שחשבון הגימטריא של "יין" הוא שבעים. וכן חשבון הגימטריא של "סוד" ניתן בשבעים אותיות. נכנס יין יצא סוד, ומי שאינו מגלה סוד בשעת היין — סימן שדעתו איתנה.

אמר ר' חנין: לא נברא יין אלא לנחם אבלים בצערם, ולשלם שכר לרשעים שיהנו ממנו בעולם הזה ולא יקבלו שכר לעתיד, שנאמר: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו" (משלי לא, ו). ה"אובד" הוא הרשע האובד מן העולם, ו"מרי הנפש" הם האבלים.

אמר ר' חנין בר פפא: כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים — אינו בכלל ברכה, שעדיין לא התקיימה בו ברכת התורה, שנאמר "וברך את לחמך ואת מימיך" (שמות כג, כה) ורמז שמים אלה שנאמרו בפסוק זה משמעם יין נלמד בדרך ההיקש: מה לחם, דבר שניקח (שניקנה) בכסף מעשר, שמותר לקנותו בכסף שנפדה בו מעשר שני — אף מים מדובר בנוזלים שניקח בכסף מעשר, ומאי ניהו [ומהו] — יין, שמותר לקנותו בכסף מעשר, ולא מים כפשוטם, וקא קרי ליה [והוא קורא לו] מים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I can make an argument that exempts the entire world from judgment, from the day that the Temple was destroyed until now. As it is stated: “Therefore, hear now this, you afflicted and drunken, but not from wine” (Isaiah 51:21), which teaches that in the wake of the destruction of the Temple, all Jews are considered intoxicated and are not responsible for any sins they commit.

The Gemara raises an objection to this argument from the following baraita: With regard to one who is intoxicated, his acquisition is a binding acquisition; that is, he cannot retract the transaction when he is sober, and similarly, his sale is a binding sale. Moreover, if he committed a transgression for which he is liable to receive the death penalty, he is executed; and if the offense is punishable by lashes, he is flogged. The principle is that he is like a sober person in all matters, except that he is exempt from prayer. Therefore, even if the people of Israel are considered drunk, they are nonetheless responsible for their actions.

The Gemara answers that even Rabbi Elazar ben Azarya did not mean that they should be exempt from liability for all their sins. Rather, what is the meaning of his statement: I can exempt? He, too, meant that he could exempt them from the judgment of prayer, i.e., Jews cannot be held liable for praying without the proper intentions.

Rabbi Ḥanina said: They taught that an intoxicated person is responsible for all his actions only in a case where he did not reach the state of intoxication of Lot; however, if he reached the state of intoxication of Lot, so that he is altogether unaware of his actions, he is exempt from all liability.

Rabbi Ḥanina said: Whoever passes a shield over himself at a time of arrogance, i.e., whoever suppresses his evil inclination as though it were covered with a shield when he is arrogant, e.g., when he is intoxicated or the like (Rabbeinu Ḥananel), troubles will be closed and sealed from him, as it is stated: “The channels of [afikei] his scales are his pride, closed together as with a tight [tzar] seal” (Job 41:7). The verse is interpreted homiletically: When at a time of arrogance a person passes a shield [mapik] over his evil inclination, his troubles [tzarot] will be closed and sealed before him.

The Gemara poses a question: From where may it be inferred that the meaning of this word afik is a formulation denoting passing [aborei]? The Gemara answers: As it is written: “My brothers have dealt deceitfully like a wadi, like the channel [afik] of brooks that pass by [ya’avoru]” (Job 6:15). This implies that the term afik is synonymous with the verb ya’avoru, which refers to something that travels and passes by.

Rabbi Yoḥanan said: This is not the correct interpretation; rather, it was stated that whoever does not cover, but draws out [mapik] a shield at a time of arrogance, troubles will be closed and sealed from him. In other words, a person must draw his weapons and shield in order to fight his evil inclination when it tries to overpower him (Rabbeinu Ḥananel).

The Gemara poses a question: From where may it be inferred that this word mapik is a formulation denoting revealing? The Gemara answers: As it is written: “The channels of [afikei] waters were seen, and the foundations of the world were laid bare” (Psalms 18:16).

The Gemara asks: Now, since the verses may be interpreted both in accordance with the opinion of this Master and in accordance with the opinion of the other Master, what is the practical difference between them? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to the following practice of Rav Sheshet, as Rav Sheshet gave the responsibility for monitoring his sleep to his attendant, instructing the attendant to wake him when the time for prayer arrived. One Sage, Rabbi Ḥanina, is of the opinion that the practice of Rav Sheshet is correct, as Rabbi Ḥanina maintains that if one is in great need of sleep, it is better to nap for a while and then wake up with renewed vigor. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, is not of the opinion that the practice of Rav Sheshet is correct. He holds that a person must marshal his strength and pray, rather than succumb to the need for sleep.

Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: Anyone whose mind is unsettled should not pray, as it is stated: When distressed, one should not issue decisions. The Gemara relates that Rabbi Ḥanina, on a day that he was angry, would not pray, as he said that it is written: When distressed, one should not issue decisions. The Gemara similarly relates that Mar Ukva, on a day of a south wind, would not venture out to the court, for this hot and harsh wind would disturb his usual clarity of mind.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The study of halakha requires clarity, as on a day when a north wind blows and clears the skies. Abaye said similarly that if my stepmother says to me: Bring me a dish of kutaḥ, I can no longer study Torah in my usual fashion, as even a simple task such as this troubles me and distracts me from my Torah study.

Similarly, Rava said: If I am bitten by a louse, I can no longer learn in my usual manner. The Gemara relates that the mother of Mar, son of Ravina, would prepare seven garments for him for the seven days of the week, so that he would not be bitten by the lice found in old clothes (Rabbeinu Ḥananel).

Rav Yehuda said: Night was created only for sleep. Rabbi Shimon ben Lakish said: The moon was created only for Torah study by its light. When people said to Rabbi Zeira: Your teachings are exceedingly sharp, he said to them: They were formulated during the daytime hours. This teaches that Torah study during the day is most beneficial to clarity of the mind.

Rav Ḥisda’s daughter said to her father, Rav Ḥisda, who would spend his nights in study: Doesn’t the Master wish to sleep a little? He said to her: Days that are long in quantity but short in the opportunity to study Torah and perform mitzvot will soon arrive, and we will sleep a lot. After I die, there will be more than enough time for sleep.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: We, Torah scholars, are day workers, as our study is performed primarily during the day. The Gemara relates that Rav Aḥa bar Ya’akov would borrow and repay, i.e., if for some reason he neglected to study during the day, he would use the night hours to compensate for the missed time.

Rabbi Elazar said: One who returns home from a journey should not pray for three days while recovering from the hardship of being on the road, as it is stated: “And I gathered them together at the river that runs to Aḥava, and we encamped there for three days, and I inspected the people” (Ezra 8:15), after which it is stated: “Then I proclaimed a fast there, at the river of Aḥava, that we might afflict ourselves before our God, to seek of Him a safe journey for us” (Ezra 8:21), which teaches that they rested three days before praying.

The Gemara relates that Shmuel’s father, when he would return home from his journey, would not pray for three days, as he would have to rest from his journey. Shmuel himself would not pray in a house that contained an alcoholic beverage, as the scent of the alcohol would disturb his concentration during prayer. Similarly, Rav Pappa would not pray in a house that contained small fried fish, due to their smell.

Rabbi Ḥanina said: Whoever is appeased by his wine, i.e., whoever becomes more relaxed after drinking, has in him an element of the mind-set of his Creator, who acted in a similar fashion, as it is stated: “And the Lord smelled the sweet savor, and the Lord said in His heart, I will not again curse the ground any more for man’s sake” (Genesis 8:21). As it were, God acted more favorably toward His creatures after He was appeased with the smell of the burnt offerings. Smell can be as potent as drinking or eating itself.

Rabbi Ḥiyya said: Anyone who remains settled of mind after drinking wine, and does not become intoxicated, has an element of the mind-set of seventy Elders. The allusion is: Wine [yayin spelled yod, yod, nun] was given in seventy letters, as the numerological value of the letters comprising the word is seventy, as yod equals ten and nun equals fifty. Similarly, the word secret [sod spelled samekh, vav, dalet] was given in seventy letters, as samekh equals sixty, vav equals six, and dalet equals four. Typically, when wine entered the body, a secret emerged. Whoever does not reveal secrets when he drinks is clearly blessed with a firm mind, like that of seventy Elders.

Rabbi Ḥanin said: Wine was created only in order to comfort mourners in their distress, and to reward the wicked in this world so they will have no reward left in the World-to-Come, as it is stated: “Give strong drink to him that is ready to perish, and wine to the bitter of soul. Let him drink, and forget his poverty, and remember his misery no more” (Proverbs 31:6). “Him that is ready to perish” refers to the wicked, who will perish from the world, while “the bitter of soul” denotes mourners.

Rabbi Ḥanin bar Pappa said: Anyone in whose house wine does not flow like water is not yet included in the Torah’s blessing, as it is stated: “And He shall bless your bread and your water” (Exodus 23:25). The water mentioned in this verse actually refers to wine, as learned in the following manner: Just as bread is something that may be purchased with second-tithe money, i.e., one is permitted to buy bread with money used to redeem second-tithe, so too the word water in the verse is referring to a liquid that may be purchased with second-tithe money. And what is that? It is wine, as one may buy wine with second-tithe money, but one may not buy water; and nevertheless, the verse calls it “water.”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מיום שחרב ביהמ"ק כתיב שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין מכאן אמר יכול אני לפטור את העולם מיום שחרב ביהמ"ק מדין תפלה דקי"ל שכור אל יתפלל. (והא) דתניא שכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר הרי (הן) [הוא] כפיקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה. והני מילי שלא הגיע לשכרותו של לוט.

אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלום:

אמר רבי חנינא כל המפיק מגן בשעת גאוה. פי' כל המעביר מגן ומכסה יצרו בשעת גאוה כלומר בעת שמתגבר עליו טומן אותו שלא יתגבר סוגרין וחותמין צרות בעדו. לשון מפיק כאפיק נחלים יעבורו. ר' יוחנן אמר כל שאינו מפיק איתמר. כלומר כל מי שאינו מעביר ומכסה אלא מגלהו ומפיק מגן לנגדו להלחם כנגדו ולכבשו וזו הגאוה היא עת שכרותו של אדם. רבי חנינא סבר לכבשו בשינה כדי להעבירו ולהפיגו טפי עדיף ור' יוחנן אמר חיישינן שמא ישתקע בשינה (זימנן) [וימנע] מן התפלה אלא לגלותו כדי להתעסק בדרך וכיוצא בה להפיגו ואח"כ יתפלל טפי עדיף ואמרינן מכדי קראי משמעי כר' חנינא וכר' יוחנן במאי פליגי בדרב ששת דהוה מסר שינתיה לשמעיה ומזהירו כדי להקיצו בשעת התפלה ר' חנינא אית ליה דרב ששת. ר' יוחנן לית ליה דרב ששת חייש דילמא משתקע בשינה. אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל שנאמר בצר אל יורה. ר' חנינא כל יומא דהוה רתח לא הוה מצלי אמר בצר אל יורה כתיב.

מר עוקבא ביומא דשותא. פי' יום עבים לא הוה נפיק לדינא. אמר צריכא הילכתא צילותא כיומא איסתנא פי' יום שמנשבת בו רוח צפונית:

אמר אביי אי אמרה לי אם קריב כותחא לא גרסי פי' אילו היתה מעסקת אותו לתשמיש הבית והיתה נטרחת דעתו לא הוינא יכול למיגרס.

ורבא אמר אי קרצתי כינה לא גרסי כלומר אילו היה הכינים נושכין אותו לא הוינא יכול למיגרס ולפיכך עשתה לו אמו למר בר רבנא ז' חלוקים להחליף בכל יום חלוק מפני הכינים. כל הגורס ביום שמעתתיה מחדדן כר' זירא. ר' אחא הוה ישן ביום והיה ניעור בלילה וגריס.

א"ר אלעזר הבא מדרך אל יתפלל ג' ימים שנאמר ואקבצם אל הנהר הבא אל אחוה ונחנה שם ימים שלשה וגו'.

אבוה דשמואל כל כי הוה אתא מאורחא תלתא יומי לא הוה מתפלל. שמואל לא הוה מצלי בביתא דאית בה שיכרא.

א"ר חנינא כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח.

אמר רב כל שדעתו מיושבת עליו ביינו יש בו מדעת שבעים זקנים מ"ט יין עולה ע' וסוד עולה ע' נכנס יין יצא סוד.

לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים ולשלם שכר לרשעים שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ופליגא דר' חנינא בר פפא דאמר כל בית שאין יין נשפך בתוכו כמים אינו בכלל ברכה שנאמר וברך את לחמך ואת מימיך.

מה לחם הניקח בכסף מעשר אף הני מים דניקחים בכסף מעשר ומאי ניהו יין וקרי להן מים אלמא (איקנו) [אם נשפך] כמים אין אי לא לא.

כל המפיק מגן בשעת גאוה. פירש רש"י ז"ל: בשעת שכרות, ומאן דאמר שאינו מפיק איתמר, כלומר: שאינו מגלה אותה, כלומר: שאינו מתפלל, ומשום הכי אמרינן מאי בינייהו דבין למר בין למר אינו מתפלל עד שיסיר יינו, ואמרינן דברב ששת פליגי דרב ששת מסר שנתיה לשמעיה שיעירנו אחר שישן מעט, מאן דאמר כל המפיק כלומר שמעבירו לית ליה דרב ששת אלא אסור לו להתפלל עד שישן ויעור משנתו מעצמו, שאם יעירנו אחר קודם לכן עדיין יינו עליו. אבל למ"ד לישנא דגלויי אית ליה דרב ששת, שלא יגלנו מיד עד שישן מעט ויעירנו אחר דבמעט שיעבירנו די לו. והראב"ד ז"ל פירש: בשעת גאוה בשעת גאות שינה, ומאן דאמר כל המעביר אית ליה דרב ששת שישן מעט וימסור שנתו לאחרים, ומ"ד לישנא דגלויי לית ליה דרב ששת אלא מוטב לו שיאנוס עצמו ויגלה תפלתו.

שנאמר בצר אל יורה. רש"י והראב"ד ז"ל פירשו: דלאו מקרא הוא אלא בספר בן סירא הוא, ויש כמותו הרבה בתלמוד שמביא דברים הכתובים בספר בן סירא ואומר עליהם שנאמר או דכתיב. ויש מפרשים דהיינו דכתיב (ישעיה נא, כא) ושכורת ולא מיין דמדמה צרה לשכרות. והכין איתא בירושלמי בריש פרק אין עומדין (ברכות פ"ד, ה"א) הבא מן הדרך אסור להתפלל מה טעם לכן שמעי נא זאת עניה וגו'. ור"ת ז"ל פי': דהאי קרא דריש היערוך שועך לא בצר, כלומר: בשעת צרה על תערוך שועך, כלומר: תפלתך. ובהרבה מקומות רגיל התלמוד לקצר המקראות כמו ונתן הכסף וקם לו, ונכון הוא אלא שהיה לו לומר בצר אל יתפלל.

לא איברי ליליא אלא לשינתא. כלומר: לילי תקופת תמוז, אבל משם ואילך אדרבא אמרינן (ויקרא רבה פי"ט, א) אין רינה של תורה אלא בלילה, ואמרינן (תענית לא, א) מכאן ואילך דמוסיף יוסיף.

אמר ר' אלעזר הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים. יש מפרשים דלא נאמרו דברים אלא בדורות הראשונים שהיה לבם נכון ויודעים לכוין, אבל עכשיו בין כך ובין כך אין מכוונים, [ומוטב] שלא תתבטל התפלה.

כל המפיק מגן בשעת גאוה. פרש״י ז״ל בשעת שכרו׳ שהיין מתגאה על האדם ומגן היינו יין וקאמרי׳ דמפיק לישנא דעבורי הוא וה״ק כל המעבי׳ את יינו בשע׳ שכרו שלא יתפלל עד שיסור יינו מעליו ר׳ יוחנן אמר כל שאינו מפיק איתמר ולישנא דגלויי הוא כלומר שאינו מגלה יינו בשעת שכרות כלומר שאינו מתפלל ולהכי אמרי׳ דמאי בינייהו דהא תרוייהו קאמרי שלא יתפלל ואמרי׳ דאיכא בינייהו דרב ששת שמסר שיניתיה לשמעיה שיעירנו משנתו אחר שישן מ״ד מפיק איתמר וצריך להעביר התפלה זמן מרובה עד שישן וינער משנתו מעצמו כי אז סר יינו מעליו לגמרי ומאן דסבר שאינו מפיק איתמ׳ אית ליה דרב ששת והיינו דקאמר שלא יגלה יינו בשע׳ שכרות (ומאן דסב׳ דאינו מפיק) מיד עד שישן מעט ויעירנו אחר דבמעט שמעביר יינו די לו זו שטת רש״י ז״ל ונכון הוא ומיהו מגן היינו תפלה שהוא מגן לאדם א״נ מפני שתחלת ברכותיה מגן אברהם:

אמר רב כו׳. שנא׳ בצר אל יורה לא מצי׳ מקרא זה בכל התורה ורש״י ז״ל כתב שהוא בספר בן סירא ואע״ג דבמס׳ סנהדרין כללוהו בכלל ספרים החיצוניי׳ מצי׳ כי חכמים מביאין ראיה מדבריו בהרבה מקומות וכדכתי׳ בבבא בתרא ור״ת ז״ל פי׳ דהאי קרא קא דריש העירוך שועך לא בצר כלו׳ אין לך לערוך תפלתך ובהרב׳ מקומו׳ רגיל התלמוד לקצר המקראו׳ כמו ונתן הכסף וקם לו ועדיין פי׳ כזה אינו מחוור חדא שהי״לל אל יתפלל ועוד שלא מצאנו בתלמוד המקרא כן שלא יתפוס ממנו אלא מלה אחת ויעשה לשון אחר דהאי שנא׳ הפי׳ שכבר נאמר בכתובים כי האדם בצר אל יורה כדכתי׳ שמעי נא זאת ענייה ושכורו׳ ולא מיין הרי שמדמה הצרה לשכורת ושכור אל יורה וכן אמרי׳ בריש פ׳ אין עומדין בירושלמי הבא מן דרך אל יתפלל מה טעם לכן שמעינא זאת ענייה כלומר דימה ענוי הדרך לשכרות. וכדי שלא להאריך הניח התלמוד שלנו המקרא ותפס הענין.

אנן פועלי דיממ׳ אנן. כלומר ואין משנתנו אלא ביום כלומר ודי לו לאדם שיקבע עת כל שהוא לתורה בלילה כדכתיב והגית בו יומם ולילה. רב אחא בר יעקב יזיף ופרע גרסי׳ בירושלמי אנן אגירו דיממא אנן מה דיזפי׳ ביממא פרעי׳ בלילא. ואמרי רבנן דלא איתמר הא אלא בלילה תקופת תמוז שהלילות קצרת אבל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף כדאי׳ בפ״ק דתעניות. והא דאמרי׳ שאין רנה של תורה אלא בלילה:

כל המתפת׳ ביינו. כלומ׳ שמתרצ׳ לחברו ע״י שמחת יין שעושין עמו יש בו מדעת קונו שמתרצ׳ לבני אדם ע״י דבר קל שמתרצין לפניו שנא׳ וירח יי׳ את ריח הניחוח והא דאמרי׳ הבא מן דרך שלא יתפלל ג׳ ימים אמרו רבותי ז״ל שלא נאמרו דברים אלו אלא בדורת ההם שהיה לבם נכון אבל עכשיו בין כך ובין כך אין מתכוונין ומוטב שלא תתבטל התפלה:

לעולם יזהר אדם שלא להתפלל אלא בשעה הראוי׳ לכוין בתפלתו והוא שאמרו כל המפיק מגן בשעת גאוה סוגרין וחותמין צרות כנגדו. כלומר כל המעביר תפלתו שהיא קרויה מגן בשעת שנתו שהיא קרויה גאוה והנאת הגוף ומצד שגברה שנתו אינו רוצה להתפלל אלא ישן לו קמעא עד שיהא אפשר לו לכוין סוגייא וחותמין לו צרות שלא יבאו עליו ואם הכיר בעצמו שאין לשנתו קבע ומתירא שמא יישן הרבה ומסר שנתו לאחרים שכרו מרובה והוא שיאמרו גם כן כל שאינו מפיק אתמר כלומר כל שאינו רוצה להעבירה אלא מוסר שנתו לאחרים כדי שיאנוס עצמו ויתפלל בעונתו:

ולענין ביאור זה שהוצרך לפרש בלשון אחרון מפיק מלשון גלוי כך פירושו למה שאתה מפרשו דרך העברה כל שאינו מפיק איתמר אבל כל שאתה אומר המפיק פירושו שמגלהו בשעת גאוה. ויש מפרשי׳ שעת גאוה שעת שכרות כלומר כל המפיק מגן בשעת שכרות ואינו רוצה להתפלל וטעם מאכלו בפיו סוגרין לו צרות לדעת האומר כל שאינו מפיק אתמר כלומר שאינו מעבירה מכל וכל ומתכוין במאכלו שלא לטמטמו עד שתאבד כונתו כעין מה שביארנו במסירת שנתו לאחרים וכלם לדבר אחד נתכוונו. ולי נראה לפרש כל המפיק וכו׳ כלומר כל שמוציא מגנו ר״ל כל שמתגבר על יצרו בשעת גאוה ר״ל בשעה שיצרו מתגבר עליו וסוגרין לו וכו׳ והאומר כל שאינו מפיק כלומר שלא יתריס עליו מכל וכל אלא שישתמש בו כפי הצורך ההכרחי כענין האמור במסירת שינה לאחרים וכיוצא בזה:

כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יורה והוא שנאמר בספר בן סירא בצר אל יורה שההוראה צריכה דעת צלול וצרותיו מערבבות אותו ומביאות אותו לכלל טעות וכן אל יתפלל עד שתהא דעתו מיושבת עליו ואם רואה ששעת תפלה עוברת יתפלל תפלה קצרה ולא יבטל מן התפלה לגמרי ואם יכול לכוין לבו באבות יתפלל. דרך הערה אמרה הבא בדרך אל יתפלל כל שלשה ימים:

כל שמכוין שיהא תלמוד תורה עולה ומצליח בידו יזהר שלא יטריד עצמו וישתדל שיהא פנוי מכל שאר עסקים שאין התלמוד והעסק שוים במדרגה אחת אלא כשזה עולה זה שוקע. דרך הערה אמרו מר עוקבא ביומא דשותא לא נפיק לשוקא. ר״ל רוח דרומית המנשבת והיא חזקה ביותר. וכן אמרו צריכא הלכתא צילותא כיומא דאסתנא. ר״ל רוח צפוני וכן מהם שאמרו להפלגת צורך הפנאי שאמר אחד מהם אי אמרה לי אם קריב לי כתחא לא גרסי. כלומר אפי׳ הטרידתני אמי טרדא קלא להזמין לה את הכתח והייתי עושה הייתי נטרד מגירסתי ולא הייתי חוזר שם. ואחד מהם אמר אי קרצתן כינה לא גרסי. כלומר שאפי׳ טרדת עקיצת הכנה היתה מביאתני לידי בטול וכל זה הערה להשתדל במה שישמרהו מבטול תורה והוא שאמרו על זה על אחד מהם עבדא ליה אמיה שבעא לבושי כדי שלא תטרידוהו עקיצת הכנה ועל הכל יהא לבו רדוף לשקידת הלמוד שהוא היתד העקרי ואם רואה בעצמו ששינה מתגברת עליו בלילה ועל כל פנים צריך לו לישן ישמר ויזהר מבטלת היום ועל זה אמרו לא איברי ליליא אלא לשנתא. וכן אמר אחד מהם כשאמרו לו כמה מחדדן שמעתתך השיב להם דיממי אינון כלומר שרוב משנתי היתה ביום בלא טירדת אונס שינה. וכן אמר אחד מהם אנן פועלים דיממי אנן ואם מוצא עצמו מתגבר (בתעורה) [בתורה] יהא קובע לילותיו לתלמוד תורה והוא שאמרו לא אברי סיהרא אלא לגירסא. ודרך הערה אמר אחד מחכמיהם כשהיה מתמיד בתעורה בכל לילה ולילה והיו בנותיו אומרות לו מי לא בעי מר מינם פורתא היה משיבן כמה נינם בהנך יומי דארכי וקטיני כלומר הרבה נישן אחר המות שיהיו הימים שלנו ארכים וקצרים ר״ל ארוכים בשינה וקצרים במעשה ובלמוד. והטובה שבהערות שיהא מתנא בעצמו ללמוד חשבון הלכות או חשבון פרקים או חשבון מסכיות אם ליום אם לשבוע או חדש אם לשנה וכל שצריך לפעמים ההכרח לבטל ולחסר ממה שהתנה ישלם ביום הבא בשבוע הבאה. והוא שאמרו דרך הערה רב אחא בר יעקב (יטיף) [יזיף] ופרע:

כשם שביארנו בתלמוד תורה שצריך להזהר מן הטרדה כך בתפלה צריך לכוין ולאמוד בעצמו שלא יטרידהו שום ענין. דרך הערה אמרו שמואל לא הוה מצלי בביתא דאית ביה שכרא וכן רב פפא לא הוה מצלי בביתא דאית ביה הרסנא מפני שכל אלו דברים מטילים ריח והיה לבו נוטה להם ובא לידי מחשבות מצדן:

אעפ״י שאדם צריך להזהר שלא להיות רודף אחר תענוגי העולם מכל מקום כל שמכוין בהם לתכלית נכבד כגון לשמח עצמו כדי להיות דעתו צלולה לא לכונת הנאה וזוללות ורוב הנאה תבא עליו ברכה. והוא שאמרו כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו ורוצים בו שמקבל ממנו מעט לא לכונת עצמו ולא לכונת הנאה רק לכונה טובה והוא שדמהו לפעלת קונו כאמרו וירח ה׳ את ריח הניחוח שאין הכונה בו אלא לצרף כליות ולב המקריבים. וכן אמרו כל שדעתו מיושבת ביינו ר״ל שאינו משתמש בו בדרך זוללות ושכרות יש בו מדעת שבעים זקנים ואם רב הוצרו לא תהא עיקר כונתו לשתות ולרוות אלא ישים מותרו לצדקה לשמח עמו אביונים ואמללים. ודרך הערה אמרו כל שאין נשפך בביתו כמים אינו בכלל ברכה שנאמ׳ וברך את לחמך ואת מימיך מה לחם שנקח בכסף מעשר אף מים אלו בניקחין בכסף מעשר דבר הכתו׳ ואי זה זה יין ולא קראו מים אלא למה שאמר אי איכא יין כמים איכא ברכה ואי לא לא.

בד"ה מסר שינתיה כו' כל שאינו מפיק אתמר כלומר כל מי שאינו מכסה ומעביר אלא מגלהו כו' עכ"ל אע"ג דקרא גאוה אפיקי מגינים וגו' מפרש ליה בלשון גילוי כאידך קרא ויראו אפיקי מים וגו' לישנא גופיה דקאמר ר"י כל שאינו מפיק כו' היינו לשון העברה כאידך קרא כאפיק נחלים יעבורו ונקט האי לישנא משום דקאי אר"ח דקאמר כל המפיק כו' דהיינו כל המעביר וקאמר איהו נמי בהאי לישנא ופליג אדרבה כל שאינו מפיק דהיינו כל שאינו מעביר אבל לפרש"י דכל שאינו מפיק שאינו מגלה קשה קצת דאדרבה בקרא גאוה אפיקי מגינים וגו' מפיק גלה אתמר ויש לפרש לדידיה בלשון נוטריקון אפיקי כמו אין מפיק דומיא דלעיל רועה זונות זו נאה כו' וק"ל:

ושכורת לא מיין כו' מדמה לה לעניים שאין דרכו של עני ביין וכדקאמר ולא מיין ואעפ"כ היא שכורה מטרדת הגלות שלא תוכל לכוין בתפלה כדמסיק שפטור מדין תפלה שלא יוכלו להתפלל בכוונה כפרש"י ולא שיהיה פטור לגמרי ולא בעי לאוקמא בשכרותו של לוט ופטור מכלום דטרדת הגלות לא מגיע את ישראל אלא לשכרות שאינו של לוט דהיינו שלא יוכלו לכוין יפה בתפלה וק"ל:

כל המפיק מגן כו' כפרש"י ברכת מגן אברהם וע"פ מ"ש בפרק אין עומדין אם יוכל לכוין באבות יתפלל ואם לאו אל יתפלל ואם התפלל ולא כיון באבות יחזור ויתפלל ולזה בשעת גאוה שהוא שעת שכרות ע"ד שאמרו ואותי השלכת אחרי גיוך א"ת גיוך אלא גיאך דאז בשעת שכרות לא יוכל לכוין באבות ולכך מפיק ויעבור התפלה ולא יתפלל עד שיפיג יינו ויתפלל בכוונה ובזה הוא סוגר וחותם בפני הצר דהיינו שלא יהיו מקטרגים מלקבל תפלתו וכמ"ש בר"פ אין עומדין המתפלל צריך שיכוין כו' שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך ע"ש:

מאי משמע כו' יש לעיין בזה דמקרא משמע בהיפך דאינו לא כתיבא אלא דמפיק ומגלה התפלה כתיב ונראה לפרש דהכי קאמר קרא המפיק ומגלה התפלה בשעת גאוה ושכרות סגור חותם צר הצרות סוגרין וחותמין בעדו שלא יבואו הטובות ור"י לפי דברי ר"ח דאיירי באינו מתפלל דיוקא דקרא נקט במלתיה דהיינו כל שאינו מפיק ומגלה תפלתו בשעת גאוה ושכרות אין הצרות סוגרין לו בפני הטובות ודו"ק:

מסר שינתיה לשמעיה כו' עיין פרש"י א"ל הניחני לישן מעט כו' ויש לדקדק כיון דאיירי בשכור הא אמרינן לעיל לכ"ע אם שתה כדי רביעית דשינה כל שהוא מפיגו ואם שתה יותר מכדי רביעית כ"ש דשינה כל שהוא משכרתו ולא חילק לעיל כלום בין ניעור מאליו או ע"י אחר ונראה לפרש שינתיה לשמעיה שהוא ישער שיעור השינה בכמה תפיג יינו כפי מה ששתה ביותר מרביעית ולנערו אז כדי להתפלל ומר לית ליה דרב ששת ליתן זה בדעת השמש לשער בכמה שינה שתפיג יינו אלא עד שיעור מאליו וק"ל:

שנאמר בצר אל יורה כו' ופרש"י שאינו בכל הכתובים ושמא בספר בן סירא הוא עכ"ל ועיין בתוספות שכתבו בשם ר"ת דמקרא היערוך שועך ולא בצר קדריש וע"ש ול"נ דמקרא דלעיל קדריש שנאמר מגינים סגור חותם צר דר"ל מגינים שהוא תפלת מגן אברהם סגור וחתום מהמתפלל בצרה שאין דעת אדם מיושבת אז ודנקט אל יורה כמו שהקשו התוס' לפר"ת י"ל לפי דרכנו ג"כ מהאי קרא קדריש גאוה אפיקי היינו שאין גס לבו בהוראה ומפיק ומעביר גאותו בהוראה בעת צרה שאין דעתו מיושבת לו ודו"ק:

דאסתנא כו' לפי פרש"י הל"ל בעי שמעתא יומא דאסתנא ולולי פירושו היה נראה לפרש לפי הסוגיא דהכא למשל קאמר דבעי שמעתא צילותא ודעת מיושבת כדאמרינן לעיל כיומא דאסתנא שבו הרקיע צלול וכעצם השמים לטוהר וק"ל:

אלא לגירסא וכו' לא קאמר הכא לא איברי ליליא כלישנא דלעיל דה"ק דתחלת הבריאה היה הלילה כולו חשך כמ"ש ולחשך קרא לילה וביום היו משתמשין האור והלבנה ביחד בערבוביא עד אחר שקטרגה הלבנה וקבע הקב"ה תחום לשמש ביום וללבנה קבע תחום בלילה וקאמר דהיינו טעמא שלא יהא חשך גמור בלילה כמו שהיה בתחלה אלא שישמש בו אור הלבנה במקצת לגירסא ורב דאמר לעיל לא איברי לילא אלא לשינתא היינו החשך מן הלילה שאין אור הלבנה שולט בו ואינו ראוי לגירסא והתוס' נדחקו בזה וכתבו אלא לשינתא כמו לילי תקופת תמוז עכ"ל ודו"ק:

א"ל דיממא נינהו כו'. גם שהלבנה נבראת אורה לגירסא מ"מ אין אורה שולט כל כך כל הלילה משא"כ ביום שאור השמש יותר מזהיר וכולו יום ודעת אדם מיושבת יותר:

השתא אתו יומי דאריכי כו' ר"ל דאריכי לקבל שכר בעוה"ב כמ"ש ולמען יאריכון ימיך בעולם הבא וקטיני לגבי עסק התורה ומצות כפרש"י וע"פ מ"ש היום לעשותם ולא למחר לעשותם אלא לקבל שכרן וז"ש ואז נינום טובא דיהיה לנו פנאי לישן משא"כ בעוה"ז אין לנו זמן לישן מפני עסק התורה ומצות כמ"ש ובתורתו יהגה יומם ולילה ורב נחמן דאמר אנן פועלי דיממא משום דעיקר לימודו ביום שמחדד יותר כדלעיל ולימוד הלילה אינה אלא פריעה על מה שביטל זמנה ביום וק"ל:

ונהנה שם ימים ג' וגו'. פרש"י והדר כתיב ואבינה מכלל דעד השתא לא הוה בינה עכ"ל וטפי הל"ל הכא אל יורה דשייך ביה בינה ויש ליישב דעיקר תפלה ושאלת צרכים הם האמצעיים שמתחילים בברכת בינה ועי"ל דקאמר אל יתפלל שסמך אקרא דכתיב בתר הכי בההוא ענינא ואקרא שם צום וגו' לבקש ממנו דרך וגו' וק"ל:

שנאמר וירח ה' וגו'. עיין פרש"י והוא דחוק ונראה לפרש לפי שמדרך איש שיחטא לחבירו הרי הוא מדרך ארץ לפייסו במשתה וביינו וקאמר דאם חבירו אינו מדקדק בכך להתפייס ביין של מי שחטא כנגדו בדבר אחד אבל הוא מתפתה ומתפייס מחבירו שחטא כנגדו ביין של עצמו הרי זה יש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה' וגו' לא אוסיף לקלל וגו' שרצה הקב"ה להתפייס בקרבן בשלו כדכתיב אם ארעב וגו' כי לי תבל ומלואה ופי' זה מדוקדק קצת שאמר ביינו בוי"ו ולא קאמר ביין וכבר כתבנו בזה בגיטין פ' הניזקין ודו"ק (סנהדרין פ"ד וע"ש):

תנו שכר לאובד וגו' כו'. נראה שדקדק בקרא לכתוב גבי רשעים שכר וגבי אבלים יין על פי הדרש יהיה מלת שכר בשי"ן ימין שאמר תנו שכר שהוא יין המשכר להיות שכר לאובד ויין ע"ש שמביא תאניה לעולם כדאמרינן פרק יה"כ תנו אותו למרי נפש שהם אבלים שבאו לידי תאניה וק"ל:

כל יין שאין נשפך כו' שנאמר וברך גו' נראה לפי מה שמתרגם את לחמך ואת מימיך וגו' ית מיכלך וית מישתך וגו' בלחם ניחא שכל הסעודה נקרא על שם הלחם כמ"ש עבד לחם רב והיינו משום חשיבות דלחם שקובע ברכה לעצמו וא"כ הוא אין טעם לקרות המשתה ע"ש המים אלא ע"ש משתה היין שקובע נמי ברכה לעצמו וכמ"ש הביאני אל בית היין וגו' וז"ש מה לחם שניקח כו' משום חשיבות דידיה אף מים שניקח כו' היינו יין ולא קרי ליה בלשון מים אלא אי נשפך כו' ולאו דוקא נשפך כמים ממש בידים דהא אסור לאבד אוכלין ומשקין אלא שאין מדקדקין ביין כמו במים ולפעמים שהוא נשפך ממילא וק"ל:

גמ' בגדו כמו נחל כו' כצ"ל:

שם אי אמרה לי אם כו'. נ"ב ס"א אמרה לי אם קריב כותחא לא תגרסי:

שם אי קרצתן כינה. נ"ב לכאורה נ"ל פי' אם הרגתי כינה והיתה נמאסת עלי וכן אמרינן בפ' הממונה מאי משמני דקרצו לישנא דקטולי הוא כו' אכן בערוך קצת משמע שהוא לשון דיבוק ואחיזה דומיא דקרצה שפתה וא"כ לפי זה כוי פירוש אם נדבקת בי כלומר עוקצת ומשום צערא הוא וק"ל:

שם לא איברי סיהרא. נ"ב תרגום של לבנה סיהרא וכן בערוך וכן בטור:

שם הבא מן הדרך אל יתפלל כו' ימים שלשה ואבינה בעם וגו' כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בצר אל יורה בדקתי אחר מקרא זה ואינו בכל כו' כצ"ל:

בד"ה כיומא דאיסתנא כו' ולא מסוכרי' ביה. נ"ב פי' מקיזין:

בד"ה ניתן בשבעים כו' בגימטריא ויצא כו' הד"א:

רש"י ד"ה שאינו מפיק. וה"ק שאינו מגלה תפלה כו'. עי' מהרש"א בח"א ובח"ה בתד"ה מסר. ואולי יש לפרש דדריש אפיקי על היפך הפעולה כמו ובכל תבואתי תשרש. ועמש"כ בב"ר ר"פ ל"ד:

גמרא יומי דאריכי וקטיני. נ"ב קרי לימי הקבר הכי דאע"ג דאריכי הוו קטיני נינהו בערך עולם שכולו ארוך שאחריהן [ועי' פרש"י] ונגד זה ימי החיים קרוין קטיני ואריכי שעם היותם קצרים בעצם. ארוכים הם בבחינת המעשה כמ״ש ויפה שעה אחת של תשובה ומע"ט כו' והוא ע"ד שהשיב התינוק לריב"ח [לעיל נג:] בענין הדרך זו ארוכה וקצרה כו':

תוס' ד״ה מסר כו' דהלכה כרב ששת. נ"ב כלומר אלא נראה דהלכה כר"ש. דמעשה רב ותו דהלכתא כוותיה באסורי:

סד"ה בצר כו' דהל"ל אל יתפלל. נ"ב י"ל שהוא לשון השלכה כמו יורה ארץ לומר שלא ישליך תפלתו לאבוד:

יְכוֹלַנִי לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִן הַדִּין מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַד עַכְשָׁיו. יש לדקדק לפי זה אמאי קאמר מִן הַדִּין בסתם ולא פירש תְּפִלָּה?
ונראה לי בס"ד כי התפילה היא נ"ד ברכות בכל יום בשמונה עשרה, אך עם התפילה יש עשרה קדישים בכל יום דגם כן צריכים כונה כמו תפילה ושניהם נרמזו באותיות 'דִּין' שהוא אותיות נ"ד ואות יו"ד, ולכן נקיט מִן הַדִּין בסתם כדי לכלול גם הקדישים שעם התפלה.

הַמַּפִּיק מָגֵן בִּשְׁעַת גַּאֲוָה. הא דקרי לתפילה בשם 'מָגֵן' נראה לי דבכל תפלה תתעורר מדת החסד הנקרא 'אֵל' דכתיב (תהלים נב, ג) חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם, ואם כן בשלשה תפלות יתעורר ג' פעמים אֵל [31] שמספרם מָגֵן [93].

סוֹגְרִין וְחוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ. נראה לי בס"ד סוֹגְרִין בבית דין של מעלה שהוא סוד לאה וְחוֹתְמִין בבית דין של מטה שהוא סוד רחל.
או יובן סוֹגְרִין על צרות השייכים לבריאות הגוף וְחוֹתְמִין על צרות השייכים לממון.
ועוד נראה לי בס"ד בלשונות אלו דסוגרין וחותמין דנקיט גבי צרות, והיינו כי עניית האדם בעת צרה תהיה על ידי הארת שם י"ה דכתיב (תהלים קיח, ה) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי 'יָּהּ' עָנָנִי בַמֶּרְחָב 'יָהּ', וכתיב (תהלים כ, ב) יַעַנְךָ הֳ' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, והוא שם י"ה דכתיב (תהלים קלה, ד) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ 'יָהּ' ועל ידי הארת שם י"ה יתעורר שם שדי שהוא משדד המערכות ויהפוך את הצרה לטובה, כמו שנאמר (דברים כג, ו) וַיַּהֲפֹךְ הֳ' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, וכל היפוך כזה יהיה על ידי שם שדי שפעלתו לשדד המערכות. ולכן שני שמות אלו שהם שם יה ושם שדי רמוזים במלוי אותיות צָרָה כזה צד"י רי"ש ה"ה, ועל זה אמר סוֹגְרִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ כלומר באותיות ההסגר של אותיות צָרָה כי כל מלוי הוא הסגר של הפשוט.
ועוד נמי כל העומד בצרה שיהיה לו תחילה פקידה לטובה. וידוע כי הפקידה תהיה בהארת שם ע"ב בריבוע שעולה מספר 'פקד' [184] ועל זה אמר יוסף הצדיק ע"ה לישראל (בראשית ג, כה) פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וכן אמר (שמות ג, טז) פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וזאת ההארה של 'פקד' רמוזה באותיות הקודמין לאותיות 'צָרָה' שהם אותיות 'פקד' ועל זה רמז באומרו חוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ כי החותם הוא עליוני בא מלמעלה:
ועדיין צריך להבין מה טעם תהיה מעלת הנזהר בזה גדולה כל כך שֶׁחוֹתְמִין וְסוֹגְרִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ?
ונראה לי בס"ד כי אנחנו בית ישראל מתפללין לפני הקב"ה בלתי אמצעי, וכמו שאמרו במדרש (בירושלמי ברכות ט, א) אין קורין למיכאל או לגבריאל אלא לה' לבדו, ולכן השם יתברך נקרא 'אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' (תהלים קו, מח), מה שאין כן אומות העולם אינם יכולים להתפלל אלא על ידי אמצעי הוא השר שלהם, לכך אצלם קרא השם יתברך אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים (דברים י, יז) שאינו נקרא 'אֱלֹקֵי הַגּוֹיִם'.
והנה ידוע האדם כששותה ומשתכר נעשה השכר אמצעי בינו לבין בני אדם אחרים, כי יש כמה דברים שאינו יכול לדבר אותם בעת שאינו שיכור, הן מחמת פחד, הן מחמת בושה, ורק כששותה ומשתכר הוא מדבר אותם.
מעשה באדם שהיה שכור הרבה ומהלך ברחובות העיר, ופגע בשר העיר שהיה רוכב על הסוס, ויגש השיכור אצל השר ויאמר לו בכמה תמכור לי הסוס, ויען השר ויאמר בשני אלפים זהובים, ויאמר טוב אני אקנה בסך זה ועתה אלך ואביא לך המעות, והשר הלך למקומו וזה הלך לביתו, וביום השני כשהלך זה וישב בחנותו שלח השר והביא אותו והוא לא היה שיכור, ויאמר לו השר אתמול קנית ממני הסוס בשני אלפים זהובים, הרי הסוס מוכן תביא לי השני אלפים זהובים ותקח הסוס! ויען זה ויאמר בעת שקניתי אתמול את הסוס בשני אלפים זהובים לא הייתי לבדי, אלא היה מהלך עמי הסרסור שהוא היה אמצעי ביני לביניך והוא היה המדבר אותם הדברים, על כן עתה המתן לי שאלך ואביא את הסרסור ההוא עמי והוא ישיב לך תשובה לדבריך אלה.
אמר לו השר מי זה הסרסור? הלא אני ראיתיך לבדך מהלך ולא היה אדם עמך! אמר לו אדוני, הסרסור והאמצעי היה השכר ששתיתי והוא היה המדבר הדברים ההם, כי לולא הוא לא הייתי אני יכול לדבר עמך הדברים, על כן המתן לי שאלך לבית ואשתה עשרה כוסות שכר ואבא אצלך ואז תשמע ממנו דברים הראויים להשיב לך, ויצחק השר ויפטרהו לשלום.
נמצא השכר דרכו להיות סרסור ואמצעי בין האדם השותה אותו לבין אחרים, שעל ידו ידבר כל דברים שירצה לדבר, ולכן כל בר ישראל המתפלל לפני הקב"ה את התפלה בלתי אמצעי, אם יהיה נזהר שלא יתפלל בהיותו שיכור שלא יהיה נראה שהוא מתפלל על ידי אמצעי, נמצא בזה הוא מכבד את התפלה שנתן השם יתברך לישראל רשות בה, ולכך שכרו גדול שֶׁסוֹגְרִין וְחוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לזה שֶׁסוֹגְרִין וְחוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ, דידוע על ידי התפילות יהיה בירור גדול בניצוצי הקדושה, אך צריך שיהיו בכונה ומחשבה נכונה, אז הקב"ה יביא עליו צרות כדי שיתפלל בכונה ויעשה בירור נצוצות קדושה, כי בהיות האדם בצרה יהיה לבו נשבר ויתפלל מקירות לבו, כמו שנאמר (תהלים קל, א) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ הֳ', רצונו לומר מעמקי הלב וכן אמרה חנה (שמואל א' א, טו) אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי הֳ', וכן אמרו גבי חזקיה המלך ע"ה (מלכים ב' כ, ב) 'וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר' שהתפלל מקירות לבו מפני שהיה בצרה וכל זה הוצרך להיות לאדם שאינו נזהר לכבוש מחשבותיו וטרדותיו כדי להתפלל בכונה, אבל הנזהר תמיד להתפלל בכונה אפילו שאינו עומד בצרה לא צריך להביא עליו צרות בעבור זה, ולכן זה הַמַּפִּיק מָגֵן בִּשְׁעַת גַּאֲוָה נמצא הוא מקפיד להתפלל בכונה, ולזה סוֹגְרִין וְחוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ, דאינו צריך לתיקון זה של תפלה בכונה שיהיה על ידי הצרות שיבואו עליו.

מִשּׁוּם בַּצַּר אַל יוֹרֶה. נראה לי לשון (שמות יט, יג) יָרֹה יִיָּרֶה, כי דברי התפלה צריך להוציאם מפיו בחוזק ולא בשפה רפה, ועל ידי כך סיקל החיצונים באבנים כי האותיות נקראו אבנים, וכשסיקל אותם באותיות התפלה אז תפלתו בוקעת אווירין ועוברת ועולה למעלה למעלה במקום הראוי לה.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: 'כָּל שֶׁאֵינוֹ מַפִּיק' אִיתְּמַר. הקשה הרי"ף ז"ל דקרא אמר (איוב מא, ז) אֲפִיקֵי שהוא מגלה ולא אמר מי שאינו מגלה עיין שם.
ונראה לי בס"ד דרבי יוחנן סמך אקרא דלעיל דכתיב (איוב מא, ו) דַּלְתֵי פָנָיו מִי פִתֵּחַ סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה, ולפי דרשתו הכי קאמר דַּלְתֵי פָנָיו הם השפתים שעשויים כדלתות, מִי פִתֵּחַ אותם הלא סגורים הם, יען כי סְבִיבוֹת שִׁנָּיו הם השפתים אֵימָה יש לו שם לפתחם ולכך הוא סוגרם. ופירוש הדבר אימתי הוא סוגרם שיש לו אימה לפתחם, על זה אמר 'גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים' פירוש כאשר בשעת גַּאֲוָה שהוא השכרות יזדמן זמן אֲפִיקֵי מָגִנִּים כלומר זמן גילוי המגן שהוא התפלה למטה, אז הוא סוגר שפתיו שיש לו אימה לפתחם כדי שלא יגלה המגן בשעת גאוה.
או נראה לי בס"ד דלעולם רבי יוחנן יליף זה מהאי קרא ד'גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים' בלחודיה והכי דריש לקרא, אם בעת גַּאֲוָה מַפִּיק מָגִנִּים היתכן שלזה יהיה חותם צר?! דמפרש אומרו סגור חותם צר בלשון תימה קאמר, ואם כן השתא שמע מינה דאם לא אֲפִיק מָגִנִּים בעת גַּאֲוָה סוֹגְרִין וְחוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ.

רַבִּי חֲנִינָא, בְּיוֹמָא דְּרָתַח לָא מַצְלִי. פירוש לָא מַצְלִי תפילות נדבה, כי מקודם היה דרכם להתפלל כמה תפילות ביום בתורת נדבה.
ומה שֶׁאָמַר רַב: כָּל שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו אַל יִתְפַּלֵּל, פירוש אל יתפלל בעודו מבולבל אלא ימתין עד שתתיישב דעתו ויתפלל, מיהו אם היא תפלת חובה ועובר זמנה גם רב יודה שיתפלל קודם שיעבור הזמן ולא יבטל תפלת חובה.

אָמַר אַבַּיֵי: אִי אָמְרָה לִי אֵם "קְרִיב כּוּתְחָא", לָא תָּנָאִי. נראה לי לשון גוזמא הוא, להודיע שאם יהיה מוטל עליו אפילו עבדות קלה אינו יכול לשנות בישוב הדעת, וזהו לָא תָּנָאִי כראוי בישוב הדעת וכן הם דברי רבינא, אבל ודאי הם לא היו פוסקים מלימודם אפילו בצער גדול, דכתיב (במדבר יט, יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, ובאו ללמדנו שהאדם יזדרז שלא יתבלבל מוחו אפילו בקצת צער כדי שיהיה למודו שלם כראוי.

מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא עָבְדָה לֵיהּ אִמֵיהּ שִׁבְעָה לְבוּשֵׁי לְשִׁבְעָה יוֹמֵי. נראה לי בס"ד רמזה לו בזה שישתדל ללמוד ששה פנים בהלכה בדרך הפשט כנגד ששה ימי החול ואחד בדרך הסוד כנגד שבת, וכאשר העיד רבינו מהרח"ו ז"ל על רבינו האר"י ז"ל שהיה נוהג בכך כסוגית התלמוד בכל יום, וידוע דלמוד התורה מכונה בשם שמלה, וכמ"ש רבותינו ז"ל על הפסוק (ישעיהו ג, ו) 'שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ' וכן (מלכים א' יא, כט) 'שַׂלְמָה חֲדָשָׁה' דכתיב בירבעם:

לָא אִיבְרָא לֵילְיָא אֶלָּא לְשֵׁינְתָא. לא בא לומר דאין חייב האדם לעסוק בתורה בלילה אלא רק ישן, דהא מקרא מלא הוא (יהושע א, ח) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, אך כונתו לומר שנברא הלילה לצורך תיקון העושה בו על ידי השינה, כי ידוע שהשינה היא צורך גבוה שבה נעשה תיקון למעלה, ולולי צורך זה התיקון של השינה לא היה נברא לילה אלא כל השעות היו יום דווקא, וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר (תהלים קלט, יב).

לָא אִיבְרָא סִיהֲרָא אֶלָּא לְגִירְסָא. הנה בודאי יש צורך גדול לעולם ב'סִיהֲרָא' שהיא פועלת טוב בפירות האדמה, וגם פועלת בתוספת וחיסור המים בימים ובנהרות לפי חסרונה ומילואה כידוע והגרסא אפשר שתתקיים לאור הנר ועל הרוב כן שקורין 'לְאוֹר הַנֵּר', אך רצונו לומר כיון בזה להחריד את לבות בני האדם על עסק התורה בלילות, באומרו להם שהקב"ה ברא את הלבנה כדי שתלמדו לאורה ולא תפטרו עצמכם בסיבת השינה, שבזה המאמר מוכרח שהאדם יצייר בדעתו הענין למלך שהדליק את הנר לעבדו כדי שיקום ויעשה מלאכתו לאורו, ואם העבד יניח הנר דולק והוא נשאר שוכב על מטתו כמה זלזול עשה זה ברצון המלך! וכן הוא אומר לָא אִיבְרָא סִיהֲרָא אֶלָּא לְגִירְסָא, כלומר צריך האדם לחשוב בדעתו שהקב"ה הזריח לו הלבנה כדי שיקום וילמוד לאורה, ואיך יהיה שוכב על מטתו והלבנה זורחת ואינו קם ללמוד בתורה לאורה.
והנה בודאי דדורות הראשונים שהיה חוש הריאות שלהם חזק מאה ידות על דורות אלו היו לומדים תורה לאור הלבנה בשופי, ושמעתי שהרב המופלא השקדן כמהר"ר ראובן דוד ז"ל שהיה תלמיד עט"ר הרב מו"ר זקיני זלה"ה היה לומד תורה שבעל פה בדפוס אותיות קטנות באור הלבנה בשופי ולא היה נצרך לאור הנר! וראיתי בספר כ"מ שאם האדם יוכל ללמוד לאור הלבנה יעשה בזה תיקון גדול בבחינת הלבנה שהוא סוד המלכות טפי מאור הנר, ואחד היה לומד באור הלבנה בצער כדי לתקן מה שפגם בראיה.

הַשְׁתָּא אַתּוּ יוֹמֵי דַּאֲרִיכֵי וּקְטִינֵי וְנֵינַם טוּבָא. נראה לי בס"ד על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל דאחר עיכול הבשר גם הנפש תלך לגן עדן, ולא ישאר בקבר אלא רק בחינת נפש מצד אלקים דקטנות וזה הנקרא 'הבלא דגרמי' עיין שם.
ולכן בקבר לגבי הגוף הם יוֹמֵי אֲרִיכֵי, שהוא מעת הפטירה עד תחיית המתים, ושם הניצוצות של הנפש השוכנים שם הנקראים בשם 'ימים' כמ"ש בזוהר ובדברי רבינו האר"י ז"ל על הפסוק (מלכים א' ב, א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת, הנה הם קְטִינֵי כי הם מבחינת הקטנות דשם אלקים ולפי דברי רש"י ז"ל פירוש קְטִינֵי: 'יבא דחוק' ונראה לי לקיים פירושו על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (בכורות לא:) כל תלמיד חכם שאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר שנאמר (שיר השירים ז, י) דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. נמצא התלמידי חכמים ישנים בקבר ימים ארוכים עד זמן התחיה ויש להם עתים קטנים של הקצה שיקיצו משנתם בשעה שאומרים דבר שמועה מפיהם.
ופשט המאמר יבא נכון יותר על פי פירוש הרב עיון יעקב ז"ל שהם דברו עמו כן בקיץ שהלילות קצרים שישן מעט ביום, והוא דחה אותם בדברים על ימי החורף שהלילות ארוכים והימים קצרים וכנזכר בד"ק.

פּוֹעֲלֵי דִּימָמָא אַנָן. נראה לי ודאי היה עוסק בתורה בלילות גם כן, אך כונתו לומר לפי המזג שלנו שהוא חלוש הרבה אין אנחנו יכולים לעסוק בישוב אלא ביום, ונמצא עסקינו בלילות גם כן הוי העדפה על ידי הדחק שהשכר גדול ביותר.
ומה שאמר הַבָּא בַּדֶּרֶךְ אַל יִתְפַּלֵּל שְׁלֹשָׁה יָמִים וכן אֲבוּהָ דִּשְׁמוּאֵל, כל זה הוא על תפלת נדבה שהיו נוהגים בה הרבה בזמן הראשונים, אבל של חובה היו מתפללים בכל זמן.

כָּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיֵינוֹ, יֵשׁ בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, כא) וַיָּרַח הֳ' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וְכוּ'. נראה לי בס"ד כי זה כלל ידוע שאין הגבורות מתמתקים אלא בשורשן שהגבורה מתמתק בדבר ששרשו גבורה והוא כי הכעס והרוגז של מעלה יוצא ממדת הגבורה והנה בְּרֵיחַ הַנִּיחֹחַ של הקרבן הנעשה מכח האש ששרשו גבורה יתמתק הרוגז היוצא ממדת הגבורה ויתהפך לרצון.
וכן הענין בתחתונים שהאדם הוא מורכב ממידת החסד ומידת הגבורה, כי שתי מדות אלו ישנם במזגו, והכעס והרוגז שבו הם יוצאים מחלק מדת הגבורה שבו, והנה תמצא שזה הכעס והרוגז שבו יתמתק ויתהפך לרצון על ידי שתיית היין ששרשו גבורה, דלכן יוצא מן הענבים [172] שהם מספר ב' שמות אלקים [86×2=172] שהם דין בסוד (בראשית כו, ה) 'עֵקֶב' [172] אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי. ולכך היין צריך לו מזיגה במים שהם חסד, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (זוהר בלק דף קפט.) וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ (בראשית כז, כה) דארמי ליה מייא ביינא ואם לאו לא הוה יכיל למסבל.
וזהו שאמר כָּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיֵינוֹ דהיינו שיוסר ממנו כעסו ורגזו בפיוס שמתפייס על ידי שתייתו היין ששרשו גבורה, הנה זה יֵשׁ בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ רצונו לומר דוגמה של מעלה, שכך גזר השם יתברך במידות העליונים בעולמות העליונים שמדת הגבורה העליונה תתמתק על ידי ריח הקרבן העולה מכח האש שהוא גבורה דכתיב (שם) וַיָּרַח הֳ' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וכו'.
ועוד נראה לי בס"ד אם יבקשו מאדם איזה דבר ולא רצה לעשותו, אך אחר ששתה יין ושמח נתרצה לעשותו, הנה בזה נראה כאלו נתנו לו ממון או איזה הנאה ונתפייס ונתרצה לעשות אותו דבר, ובאמת הוא לא קבל מהם הנאה של כלום רק מרוב השמחה שהיה לו ביין נתרצה, ולכן נמצא דבר זה הוא מעין דוגמה למה שאמר הכתוב (שם) וַיָּרַח הֳ' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף וכו', שנתרצה על ידי רֵיחַ הַנִּיחֹחַ דנראה בזה כאלו הגיע לו כביכול הנאה מריח הנחוח, ובאמת לא יש הנאה לפניו יתברך, וכמו שנאמר (תהלים ג, יג) הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה, אלא הוא יתברך הראה לאדם כאלו יש הנאה למעלה מן הקרבן דלכך תלה הרצון וגילוי הרחמים בְּרֵיחַ הַנִּיחֹחַ.
וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מד, א) דמה הפרש יש אצלו יתברך בין אם שוחט האדם את הבהמה מן הצואר לבין שוחטה מן העורף?!
והא דאמר בְּיֵינוֹ ולא אמר 'בְּיַיִן' נראה לי בְּיֵינוֹ רצונו לומר שיעור הראוי לו כפי מזגו וכוחו, מה שאין כן השותה יותר מן הראוי לו, שאז הוא מתפתה לעשות הפך רצונו מחמת שנשתנה דעתו, שלא נשאר בו דעת להבחין בין טוב לרע ובין הן ללאו מחמת שנשתכר מאד, אין זה בכלל השבח האמור כאן.

כָּל שֶׁאֵין יַיִן נִשְׁפָּךְ בְּבַּיִת כַּמַּיִם, אֵינוֹ בִּכְלָל בְּרָכָה. נראה לי בס"ד יש אדם שותה יין מעט כפי שיעור כוחו שאינו משתכר בו, וזה תמצאו סוף שתיה כתחלת שתיה שאינו משתנה כלל ואינו ניכר ששתה יין, הנה שתיית יין כזאת היא בכלל הברכה, אבל יש אדם ששותה יותר מדאי עד שמשתכר ומשתנה, דסוף שתיה אינו כתחלת שתיה אין זה בכלל ברכה.
והנה אותיות יַיִן אינם נקראים מסיפא לרישא כמו שנקראים מרישא לסיפא, אבל אותיות מַּיִם שזה הסוף עם הראש דנקראים מסיפא לרישא כמו שנקראים מרישא לסיפא, וידוע שגופו של אדם נקרא בַּיִת, וכמו שנאמר בקהלת (קהלת יב, ג) עַד אֲשֶׁר לֹא יָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת.
וזהו שאמר כָּל שֶׁאֵין יַיִן נִשְׁפָּךְ בְּבַּיִת רצונו לומר בגוף האדם כַּמַּיִם כלומר בדוגמת אותיות מַּיִם שהם שוים הסוף עם הראש שנקראים מַּיִם מסיפא לרישא, כן הוא לא ישפוך בבטנו יַיִן שיעור רב אשר ישתנה סוף השתיה מתחלת השתיה אֵינוֹ בִּכְלָל הַבְּרָכָה.
או יובן בס"ד אומרו 'כַּמַּיִם' כי אותיות מַּיִם תוכם שהוא מילואם שוה ממש עם מספר פשוטם הגלוי, מה שאין כן אותיות יַיִן מלואם ישתנה שיש בו תוספת וא"ו, וכמו שאמרו המפרשים על מדרש פליאה כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים (משלי כז, יט) למה מים ולא יין מפני הוא"ו שבנתים, וכן אם השותה אינו משתנה תוכו על מה שהיה נראה בגלוי שלו הרי זה בכלל ברכה, ואם ישתנה הפך מן הגילוי על ידי שתיית היין אין זה בכלל ברכה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם, היינו כמו המים שאין אדם רוצה לשתות יותר מכדי רווי צמאונו אלא שותה כדי הצורך דוקא, כן הוא אינו שופך בבטנו יין מרובה יותר משיעור הראוי לו.
ונראה לי בס"ד אותיות יַיִן במילואם עולים מספר קמ"ו [146] ועם מספר מַּיִם [90] עם הכולל שהוא צ"א הרי רל"ז [237] כמנין הַבְּרָכָה [232] עם האותיות [5].
גם נראה לי בס"ד יַיִן מספר ע' ו'מַּיִם' מספר צ' הרי ק"ס ועם מספר חַיִּים [68] הרי רכ"ח [228] כמנין בְּרָכָה עם הכולל, ולכן קודם שתיה אומר 'סַבְרִי מָרָנָן' ועונים 'לְחַיִּים' כי בעת ששותה כבר נמזג היין במים ונעשה מספר ק"ס [160], ולכן מצרפים עמו מספר חַיִּים כדי שיעלה כמנין בְּרָכָה, ואז יברך וישתה שנעשה בכלל ברכה.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: 'כָּל שֶׁאֵינוֹ מַפִּיק' אִיתְּמַר. פירוש השבח הזה דקאמר קרא סגור חותם צר, קאי על מי שאינו מגלה מגינים שהם התפילות בשעת שכרות, כי על הרוב מי ששתה ונשתכר אף על פי שיודע בעצמו שהוא שתוי אינו חושב עצמו לשיכור, ולכך הוא מתפלל, דאמר אין התפלה נחשבת לגאוה אלא למתפלל, והוא שיכור, אבל המרגיש בשכרותו דנחשב אצלו אפוקי מגינים לגאוה בשעה זו, ולכך אינו מפיק מגינים הרי זה ישובח, ואז בעבור זה סגור חותם צר, ומנא ליה דמפיק לישנא דגלויי הוא דכתיב (תהלים יח, טז) 'וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם' רוצה לומר גלי המים, דהגלים נקראים גלים על שם הגילוי שלהם שהם נגבהים משטח המים ונגלים לעיני הכל.
וקאמר בגמרא מור שהוא רבי חנינא דפירש אפיק לשון מעביר שהוא רוצה לומר מעביר התפלה בהתחלת זמנה שאינו מתפלל תכף בהתחלת הזמן אלא ממתין עד שיוסר השכרות מאיליה, לית ליה להא דרב ששת דהיה עושה תקנה להסיר השכרות על ידי שינה, ומצוה לשמעיה להקיצו תכף כשיגיע זמן התפלה, אך מור שהוא רבי יוחנן אית ליה להא דרב ששת דסבירא ליה אפילו מעט שנה תספיק להסיר השכרות, לכך היה ישן, ומצוה לשמעיה להקיצו תכף כשחל זמן תפלה, כי בטוח שבודאי יוסר השכרות בזמן מועט של השינה, ורבי חנינא חושש שלא יוסר, ואם יעשה כן לא יועיל.

אִי אָמְרָה לִי אֵם "קְרִיב כּוּתְחָא", לָא תָּנָאִי. בלשון גוזמא דבר, וכונתם בזה כדי ללמד זכות על אותם חכמים ותלמידים שעוזבין נשיהם והולכים לעיר אחרת ללמוד תורה, ואין לומדים תורה במדרש שבעירם, והיינו כדי שלא יתבלבל דעתם בעסק הבית.

כָּל שֶׁאֵין יַיִן נִשְׁפָּךְ בְּבֵיתוֹ כַּמַּיִם, אֵינוֹ בִּכְלָל בְּרָכָה. נראה לי בס"ד הכונה כי המים יורדין ואין עולין, אך היין יורד לבטן וחוזר ועולה אחר כך למוח ומבלבל דעתו של אדם, וכל זה אם ישתה הרבה, אבל אם ישתה כוס אחד אז הוא דומה למים שיורד ואינו חוזר ועולה, וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל (משלי כג, לא) 'כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים' והנה הגוף נקרא בית, וכל יין שאינו נשפך בתוך כמים שיורד ואינו עולה, והיינו שישתה מעט שאז דומה למים אין בו סימן ברכה.

בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָדָם נִכָּר: בְּכוֹסוֹ, בְּכִיסוֹ, בְּכַעֲסוֹ. קשא מניינא למה ליה? ונראה לי בס"ד מעשה באשה אחת שכלנית חכמנית וחריפה והיתה גדולה בשנים ולא רצתה להנשא אלא לאדם הראוי והגון הן מצד החכמה הן מצד כשרון המעשים ומידות טובות, והגידו לה על אדם אחד שהוא ראוי והגון מכל הצדדים, וסמכה על עדות כמה אנשים שהעידו עליו ושבחו אותו, ותנשא לו, ובליל שני לחופתה בקשה ממנו שישתו הוא והיא יין וישמחו ביחד, כי רצתה לבדקו בְּכוֹס, והיא עשתה עצמה שותה ואינו כן ותשקהו יין הרבה, ובכוסו דבר דברים של כיעור ונבלה וניכר שאינו אדם טוב ותצטער מאד!
אך אמרה עדיין לא אסמוך על הכוס בלבד, מאחר שכבר נשאתיו ואבדקהו בסימן השני של כִּיסוֹ, ובליל שלישי אמרה לו רצוני לשחק בקוביא אני ואתה ביחד, וקבל, ובתוך השחוק ההוא ידעה שהוא גזלן ואינו נאמן, כי כמה פעמים עשה ערמה בשחוק כדי לאכול ממנה שלא כדת, ואף על פי שהיא אשתו וכלתו בתוך חופתה, ותצטער מאד!
אך אמרה זה נבדק בכוסו ונמצא אינו טוב בדברים של ערוה, כי דבר דברים של כיעור ונבלה, ונבדק בכיסו ונמצא גזלן וגנב וערמן וחמסן, אבדקנו עוד בסימן השלישי, כי בתלתא הוי חזקה מעליא, ובליל רביעי עשתה לו הכעסות הרבה לנסותו בְּכַעֲסוֹ, וגם בזה ניכר שהוא רע, שקלל והוציא מפיו שבועות שוא וגם דברים של כפרנות, ותאמר בתלתא הוי חזקה, עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת, ואז ביום רביעי תכף מרדה בו ותרצהו על ידי אנשים, ונתנה לו מעות גם כן ויתן לה גט.
ולכן עשה לשלשה אלה מנין לומר אם כבר עשית קשר עם אדם קודם שבדקת אותו, אל תחליט אותו לאדם רע על ידי בדיקה של סימן אחד, אלא צריך לבדקו בשלשה דברים אלו, ואז תסמוך עליהם לעשות תקנה להתיר הקשר ולהפרד ממנו, כאשר עשתה אותה האשה, כי בתלתא הוי חזקה להרוס הבטן.
והנה שלשה דברים אלו כוס כיס כעס שלשתם ראשם וסופם כס שהוא לשון כסוי, ככתוב (תהלים פא, ד) 'בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ', רמז שבהם יתגלה דבר המכוסה, ונקיט להו בסדר זה שכל דבר המצוי יותר נקטיה באחרונה, ולכן נקיט כוֹסוֹ בראשנה שהוא דבר שאינו מצוי בכל אדם, שיש הרבה בני אדם שאין שותים יין ושכר, ויש ששותים דבר מועט בשביל אכילה שאין בו שיעור לשכרות, ואחריו נקיט כִיסוֹ שהוא ענין משא ומתן שישנו אצל רוב בני אדם, אך אינו אלא בימי החול וביום דוקא, ובאחרונה נקיט כַעֲסוֹ דזה שייך בכל אדם וגם בכל הימים שבת וחול וגם בימים ובלילות.

תוס' ד"ה בצר. ובנדיבים תושיבך. וכן כתובות דף קי ע"ב נדה דף טז ע"ב מדרש ב"ר פ"ח:

אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה יכולני לפטור וכו'. עיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס דבש לפי דף ק"א בסייעתא דשמיא:

יכול אני לפטור את כל העולם וכו' עמ"ש הרב ישרש יעקב בשם הרב מהר"ר העשל והדרך הוא מזקנו של הרב מהר"ר נפתלי כ"ץ והביאו בסמיכות חכמים דף נ"ט ע"ש באורך בטוב טעם ודעת ואני בעניי הבאתיו בקיצור בקונטרס שמחת הרגל של פסח דף ע"א ע"א ע"ש:

אמר ר' חנינא כל המתפתה מיינו וכו'. שמעתי מהרב המופלא ח"ק כמהר"ח ן' עטר שהיה אומר משם הרב מר זקנו זלה"ה שדקדק דהול"ל כל המתפתה ביין ופירש דבר פשוט דהחידוש דלוקח מיין שלו ונותן לו והוא מתרצה בזה אף שהיין הוא שלו מ"מ מחשיב מה שהשתדל ונתן לו בדרך כבוד ומתפייס וז"ש כל המתפתה מיינו דייקא שנותנין לו מיין שלו יש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה' וכו' והלא נח לא נתן משלו כלום כי לה' הארץ ומלואה ומדידיה קיהיב ועכ"ז וירח ה' את ריח הנחוח. וא"כ יפה מדה זו להתפתות מיין שלו אחר זמן רב ראיתי שכבר קדמו מהרש"א בחי' אגדות ע"ש:

אמר ר' חייא כל המתיישב ביינו יש בו דעת ע' זקנים יין ניתן בע' אותיות וסוד ניתן בע' אותיות נכנס יין יצא סוד פירש"י יצא סוד וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של ע' עכ"ל והנה ר' חייא עצמו בסנהדרין אמר על בניו לרבי נכנס יין יצא סוד וכ' שם התוס' דהיינו דאמר הכא דכשהסוד מתגבר על היין שלא יוכל להוציאו יש בו דעת זקנים ע"ש. וכונת ר' חייא דלעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות וכמו שראינו דכשהיין מתגבר מוציא סוד ורמוז כי סוד גימט' יין מוכרח דכשמתישב ביינו שהוא מדה טובה מוכרח דהוא רמוז בתיבת יין והיינו דיש בו דעת ע' זקנים כי יין גימט' ע' וע"ש בסנהדרין דף ל"ח:

ומאי ניהו יין וקרי ליה מים כתבו התוספות פשטיה דקרא מים ממש וכו'. אפשר דהתוספות הרגישו אמאי הוצרך להקיש מה לחם שנקח בכסף מעשר וכו' תפוק ליה דמוכרח לפרשו יין דקרא קאמר וברך את לחמך ואת מימיך ובמים מה ברכה שייך. להכי כתבו פשטיה דקרא במים ושייך ברכה במים ולכן אצטריך ללמוד מהקש דהוא יין:
א"נ אפשר לומר במשז"ל בילקוט שמואל א' סי' כ"ה גבי נבל דכתיב ולקחתי את לחמי ואת מימי א"ר איבון כל מקום שנאמר כן מים זה יין אלא ששינו הכתובים שלא להזכיר יין. והשתא קשיא להו לתוס' במאי דקאמר וקרי ליה מים דמה יוכיח הוכח מדקרי ליה מים הלא דרך הכתובים לומר מים במקום יין כמ"ש ולקחתי את לחמי ואת מימי וכמשז"ל. ותירצו התוספות פשטיה דקרא מים ממש וכו' וז"ש דאחר שידענו דפשטיה דקרא מים ומההקש דרשינן יין ולאו לבטל הפשט אלא לדרוש יין ג"כ. ומזה יליף וקרי ליה מים כלומר דהכא לפי הפשט הוא מים ואמאי רמז היין ג"כ אלא לדרוש כל בית שאין יין נשפך בתוכו כמים אינו בכלל ברכה ודרשינן הכי ומתקיים הפשט והדרשא ודוק:

יכולני לפטור. לטעון על כל ישראל לפני הקב''ה דבר שיפטרו כולן מדינא לע''ל לומר שהן שיכורים ואין נתפשין על עונם: מדין תפלה. אם דנין אותן על שלא היו מתפללין בכוונה יכול אני לפוטרן: המפיק מגן. המעביר תפלת מגן אברהם שאינו אומרה: בשעת גאוה. בשעת שיכרות אינו מתפלל: סוגרין וחותמין צרות בעדו. שלא יבאו עליו: שאינו מפיק איתמר. דהאי מפיק לישנא דגלויי הוא וה''ק כל שאינו מגלה תפלה בשעת שיכרות כלומר שאינו מתפלל: אפיקי מים. גילויי הים כדכתיב ויגלו מוסדות: מסר שינתיה לשמעיה. אמר לו הניחני לישן מעט וכשיגיע זמן תפלה הקיצני ר' חנינא דאמר אעבורי בעי לית ליה דרב ששת ואסור להתפלל עד שיעור מאליו: בצר אל יורה. בדקתי אחר המקרא זה ואינו בכל הכתובים ושמא בספר בן סירא הוא: יומא דשותא. רוח דרומית מנשבת בו וחזקה: צלותא. דעת צלולה: כיומא דאיסתנא. כשמנשבת רוח צפונית יום אורה הוא ונוח לכל כדאמר ביבמות בפרק הערל (דף עב.) מפני מה לא מלו ישראל במדבר מפני שלא נשבה בהן רוח צפונית אבל ביומא דשותא אמר התם לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן ביה: קריב כותחא. אפי' ציווי עבודה קלה היתה מבטלת אותי: לא תנאי. לא הייתי שונה כמו ששניתי: יומי דאריכי. ימים שהוא בקבר אריכי לישן וקטיני לעסוק בתורה ובמצות: ונינום טובא. ונישן הרבה: יזיף ופרע. היה קובע לו לשנות כך וכך פרקים ביום והיה רגיל לעסוק ביום ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה: אל יתפלל ג' ימים. שאין דעתו מיושבת עליו מפני טורח הדרך: ונחנה שם ימים שלשה. והדר ואבינה מכלל דעד השתא לא הויא בינה: דאית ביה שיכרא. ריח השכר משכרתו: דאית ביה הרסנא. משום ריחא: המתפתה ביין. שמפייסין אותו על דבר ומתרצה כשטוב לבו ביין: ריח הניחוח. ואמרן לעיל דריחא דומיא דמשתייא הוא וכתיב ויאמר אל לבו לא אוסיף וגו' דאירצי: המתיישב ביינו. ששותה יין ואין דעתו מטרפתו: ניתן בשבעים אותיות. כך חשבונו בגימטריא: יצא סוד. וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של ע': לשלם בו שכר לרשעים. ששותין ושמחין ומקבלין עולמן בחייהם: לאובד. רשע: אינו בכלל הברכה. לא הגיע לסוף ברכה גמורה ואפילו הוא עשיר בדברים אחרים: שניקח בכסף מעשר. שמותר ללוקחו בכסף מע''ש בירושלים הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומלח בפרק בכל מערבין (לעיל דף כו:):

מסר שינתיה לשמעיה. פי' בקונט' לרבי חנינא דאמר איעבורי בעי לית ליה דרב ששת ואסור להתפלל עד שיעור מאליו ואומר ר''י דאפי' עובר זמן תפלה לא יתפלל דשכור או שתוי חשבינן ליה עד שיעור מאליו ומיהו אין נראה דהלכה כרב ששת ור''ח פי' בענין אחר וז''ל אמר ר' חנינא כל המפיק מגן בשעת גאוה פי' כל המעביר מגן ומכסה יצרו בשעת גאוה כלומר בעת שמתגבר עליו טומן אותו שלא יתגבר סוגרין וחותמין צרות בעדו לשון מפיק כאפיק נחלים יעבורו (איוב ו) ר' יוחנן אמר כל שאינו מפיק איתמר כלומר כל מי שאינו מכסה ומעביר אלא מגלהו ומפיק מגן ויוצא להלחם כנגדו ולכובשו וזו הגאוה היא עת שכרותו של אדם רבי חנינא סבר לכובשו בשינה כדי להעבירו ולהפיגו טפי עדיפא ור' יוחנן אמר חיישינן שמא ישתקע בשינה וימנע מן התפלה אלא לגלותו כדי להתעסק בדרך וכיוצא בה כדי להפיגו ואחר כך יתפלל טפי עדיף: בצר אל יורה. פירש בקונטרס בדקתי אחר מקרא זה ואינו בכל הכתובים ושמא בספר בן סירא הוא ומצינו בכמה מקומות שמביא הש''ס מקראות הכתובים בספר בן סירא כדאשכחן בהחובל (ב''ק צב:) כל עוף למינהו ישכון ובן אדם לדומה לו וכן סלסלה ותרוממך ובנדיבים תושיבך ואמרינן בירושלמי דברכות שהוא כתוב בספר בן סירא ורבינו שמואל פירש שהשיב רבינו קלונימוס שכן דורש בירושלמי כל המיצר לישראל יורה דכתיב שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין והכי איתא בירושל' בריש פרק אין עומדין הבא מן הדרך אסור להתפלל מזה הטעם דכתיב שמעי נא זאת וכו' וגם רבי זריקא ורבי יוחנן בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר המיצר אסור להתפלל לא מסתברא אלא מן הדין קרא שמעי נא זאת ועתה מדמה צרה לשכרות ובשכרות כתיב להבדיל ולהורות כדדריש בכריתות (דף יג:) ומהאי טעמא אל יתפלל דהוי שכור מתוך שטרוד בצרתו ובכעסו ור''ת מפרש דמהאי קרא קדריש היערוך שועך לא בצר (איוב לו) כלומר בשעת צרה אל תערוך תפלתך כשיש טירוד ובכמה מקומות רגיל הש''ס לקצר המקרא כגון ונתן הכסף וקם לו ומיהו קצת קשה בצר אל יורה דהוה ליה למימר אל יתפלל: אלא לשינתא. כמו לילי תקופת תמוז: וקרי ליה בלשון מים. פשטא דקרא מים ממש דכתיב בסיפיה דקרא והסירותי מחלה מקרבך ע''י שיברך המים כדאשכחן גבי רפואות מי מרה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וכתיב נמי (מלכים ב ב) רפאתי למים האלה:

עירובין סה ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף סה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד