עירובין סג ע"ב

וּכְתִיב נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אַבָּא בַּר פָּפָּא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר פָּפָּא לֹא נֶעֱנַשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל לַיְלָה אַחַת מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה
שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְגוֹ' וּכְתִיב וַיֹּאמֶר (לוֹ) כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וְגוֹ'
אָמַר לוֹ אֶמֶשׁ בִּיטַּלְתֶּם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וְעַכְשָׁ(י)ו בִּיטַּלְתֶּם תַּלְמוּד תּוֹרָה עַל אֵיזֶה מֵהֶן בָּאתָ אָמַר לוֹ עַתָּה בָּאתִי
מִיָּד וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מְלַמֵּד שֶׁהָלַךְ בְּעוֹמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה
וּגְמִירִי דְּכׇל זְמַן שֶׁאָרוֹן וּשְׁכִינָה שְׁרוּיִין שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָן אֲסוּרִין בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מֵהַקְרָבַת תְּמִידִין דַּאֲמַר לֵיהּ עַתָּה בָּאתִי
אָמַר רַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב כׇּל הַיָּשֵׁן בְּקִילְעָא שֶׁאִישׁ וְאִשְׁתּוֹ שְׁרוּיִין בָּהּ עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנוּגֶיהָ
וְאָמַר רַב יוֹסֵף אֲפִילּוּ בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה
רָבָא אָמַר אִם אִשְׁתּוֹ נִדָּה הִיא תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה וְלָא הִיא דְּעַד הָאִידָּנָא מַאן נַטְרֵיהּ
הָהוּא מְבוֹאָה דַּהֲוָה דָּיַיר בָּהּ לַחְמָן בַּר רִיסְתַּק אֲמַרוּ לֵיהּ אוֹגַר לַן רְשׁוּתָךְ לָא אוֹגַר לְהוּ
אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לְאַבָּיֵי אֲמַר לְהוּ זִילוּ בַּטִּילוּ רְשׁוּתַיְיכוּ לְגַבֵּי חַד הָוֵה לֵיהּ יָחִיד בִּמְקוֹם גּוֹי וְיָחִיד בִּמְקוֹם גּוֹי לָא אָסַר
אֲמַרוּ לֵיהּ מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא דְּלָא שְׁכִיחַ דְּדָיְירִי וְהָכָא הָא קָדָיְירִי
אֲמַר לְהוּ כֹּל בַּטּוֹלֵי רְשׁוּתַיְיהוּ גַּבֵּי חַד מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא הִיא וּמִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן
אֲזַל רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לֵיהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - ב

וכתיב בדברי הימים: נון - בנו, יהושע בנו! [כלומר: יהושע היה בנו של נון]. ובתר יהושע לא כתב בן, כי מת בלא ולד. ^[7] ופליגא - הא דאמר רב לוי, שנענש יהושע על שהורה הלכה בפני רבו - דרבי אבא בר פפא.

דאמר רבי אבא בר פפא: לא נענש יהושע - להיות ערירי - אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה, ועל כן נענש מדה כנגד מדה [ריטב"א ור"ן].

שנאמר: ויהי בהיות יהושע ביריחו [סמוך ליריחו, כשהיה צר על העיר], וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וחרבו שלופה בידו. וילך יהושע אליו, ויאמר לו: הלנו אתה, אם לצרינו?

ויאמר: לא, כי אני שר צבא ה', עתה באתי!

ומדכתיב "וחרבו שלופה בידו" מכלל דלפורענות בא.

ומדקאמר "עתה באתי", דהיינו על עבירה של עכשיו. מכלל, דהיתה עוד עבירה.

ועל כרחך, הכי אמר לו ליהושע: אמש, כלומר: לפנות ערב זה, ביטלתם תמיד של בין הערבים [שהיו הכהנים טרודים בנשיאת הארון שיוצא עמהם למלחמה - ריטב"א מגילה ג.]. ועכשיו משחשיכה, שהוא זמנם ללמוד, שאינם עסוקים במלחמה שהיא ביום, ביטלתם [אתם מבטלים] תלמוד תורה.

אמר שאל לו יהושע: על איזה מהן מהעבירות באת?

אמר לו על של "עתה" באתי, דהיינו על ביטול תלמוד תורה.

וראיה לכך שעל תלמוד תורה הוכיחו, שהרי מיד, כלומר: במלחמת העי שהיתה אחר מלחמה זו, נזהר יהושע מלבטל תלמוד תורה.

שנאמר שם: וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם. וכתיב בתריה: וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק.

ואמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה [גירסת הב"ח] בתוך העם. ^[8]

והשתא ילפינן מהכא שביטל את העם מפריה ורביה, שהרי הטעם שביטלם מתלמוד תורה, מפני שהיו אורבין על העיר בלילה. וממילא לא החזירו את הארון - שהיו נושאים עמם במלחמה - למקומו. וגמירי: דכל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן - אסורין בתשמיש המטה.

אמר רבי שמואל בר אוניא, משמיה דרב: גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין. דהא חזינן דאמר ליה המלאך ליהושע: על של "עתה באתי", ולא על ביטול התמיד.

הרי שתלמוד תורה גדול מהקרבת תמידין.

אמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא [בחדר] שאיש ואשתו שרויין בה, ומתוך כך בושין הימנו, עליו הכתוב אומר: נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה.

ואמר רב יוסף: לא נצרכא אלא אפילו באשתו נדה, כי בושין ממנו לדבר דברים שבצינעא בינו לבינה [רבינו יהונתן, מהרש"א. וראה ריטב"א].

רבא אמר: אם אשתו נדה היא - תבא עליו ברכה, שמשמרן מאיסור.

ודוחה הגמרא את דברי רבא.

ולא היא! דעד האידנא - מאן נטריה [וכי עד עכשיו מי שמרן מאיסור], נמצא שלא הועיל דבר בשמירתו?!

ההוא מבואה [מבוי] דהוה דייר ביה לחמן [ויש גורסים: המן] בר ריסתק [נכרי שכך שמו].

אמרו ליה הישראלים שהיו דרים עמו במבוי: אוגר לן רשותך! בקשוהו להשכיר להם רשותו, שלא יאסור עליהם בשבת!

לא אוגר להו. לא רצה להשכיר להם.

אתו, באו, אמרו ליה, וסיפרו זאת לאביי.

אמר להו אביי: זילו, לכו, ובטילו רשותייכו לגבי אחד מבני המבוי, והוה ליה יחיד במקום נכרי.

ויחיד במקום נכרי - לא אסר, וכרבי אליעזר בן יעקב בריש פירקין, דבעינן שני ישראלים.

אמנם, לא הועילה להם ביטול רשותם, אלא לטלטל כלים מבית זה שנתבטל לו - למבוי, וכן לטלטל במבוי כלים ששבתו בתוך המבוי [שאסור, בלי שתופי מבואות]. ^[9]

אמרו תמהו ליה לאביי: מידי הוא טעמא הרי הטעם שאחד במקום נכרי מותר, אינו אלא משום דלא שכיח דדיירי ישראל אחד עם הנכרי, היות שחושש היחיד על חייו מפני הנכרי. ואילו הכא, שהם רבים הא קדיירי, שכיח שדיירי, וכיצד יועיל להם ביטול הרשות?!

אמר להו אביי: השתא נמי לא שכיחא הוא. דכל בטולי רשותייהו גבי חד - מילתא דלא שכיחא הוא.

ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ^[10]

אזל רב הונא בריה דרב יהושע, אמרה לשמעתא דאביי - דסגי בביטול רשות לגבי חד - קמיה דרבא.

אמר ליה רבא:

הערות

^[7] והוי מדה כנגד מדה, שלא היה לו בן תלמיד וממלא מקומו - ריטב"א.

^[8] כתב בתורת חיים שאף במלחמת יריחו למד יהושע, אלא שלא לן "בעומקה של הלכה". ובמלחמת העי תיקן דבר זה.

^[9] אבל אסור למבטלין לטלטל מבית המבטלין למבוי, כיון שלא נשתתפו אלא ביטלו רשותם, רש"י. וכתב המאירי: העצה היתה, שכאשר יצטרך כל אחד מהם להוציא - יבטלו לו רשותם. וראה עוד בגאון יעקב.

^[10] וכתב הריטב"א לקמן סה ב, דאף על גב דבמתניתין איתא דלרבי אליעזר בן יעקב בעינן שנים "אוסרין זה על זה", והכא שביטל רשותו הרי "אין אוסרין זה על זה". ותיפוק ליה דמותר גם בלי הטעם דמילתא דלא שכיחא היא? הך סוגיא [דלא כהסוגיא לקמן סה ב] סברה, דלאו דוקא "אוסרין זה על זה", ראה שם. ובגאון יעקב כתב שם, דכל היכא דאוסרין זה על זה בלא ביטול, "אוסרין זה על זה" מיקרי, וראה שם גם בשפת אמת.

"נון בנו יהושע בנו" (דברי הימים א, ז, כז) ואין לרשימה זו המשך, ומזה משמע שלא היו בנים ליהושע.

א ופליגא [וחלוקה מסורת זו] על דבריו של ר' אבא בר פפא, שאמר ר' אבא בר פפא: לא נענש יהושע שימות בלא בנים אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחד מפריה ורביה, ומדה כנגד מדה נענש שלא יהיו לו בנים,

שנאמר "ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וגו'", וכתיב [ונאמר]: "ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי וגו'" (יהושע ה, יג—יד), משמע שבא המלאך לתבוע דבר מה מיהושע ולהוכיחו.

אמר לו המלאך: אמש בשל עיסוקכם בפעולות המלחמה ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם בלילה תלמוד תורה. שאל אותו יהושע על איזה חטא מהם באת במיוחד להוכיחני? אמר לו: "עתה באתי" כלומר, ממה שלא באתי אמש אלא עתה מובן שעוון זה של ביטול תורה חמור יותר.

מיד עשה יהושע תיקון לדבר והחליט שיש להוסיף בלימוד התורה, כאמור: "וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק" (יהושע ח, יג), ואמר ר' יוחנן: מלמד שהלך כל הלילה בעומקה של הלכה, ועל ידי כך כיפר על חטא ביטול תורה.

ואולם גמירי [למודים מן המסורת] שכל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן — אסורין כל העם בתשמיש המטה, ומשום שהיו עסוקים במלחמה לא החזירו את הארון למקומו במשכן. ויהושע שלא דאג לכך, גרם לעם להיבטל מפריה ורביה, ועל דבר זה נענש.

ומוסיפים עוד הנלמד מענין זה, אמר ר' שמואל בר איניא משמיה [משמו] של רב: גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין, שהרי אמר ליה [לו] המלאך: "עתה באתי", כלומר על העוון האחרון, משמע שביטול תורה הוא חמור יותר מביטול התמידים.

בענין ביטול פריה ורביה מובא עוד שאמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא [בחדר] שאיש ואשתו שרויין בה, ועל ידי כך מבטלם מלהתיחד — עליו הכתוב אומר "נשי עמי תגרשון מבית תענגיה" (מיכה ב, ט), ועונשו נאמר להלן באותו פרק.

ואמר רב יוסף: דבר זה נאמר לא רק כאשר האשה טהורה ומותרת לבעלה, אלא אפילו באשתו נדה נוח להם שיהו שניהם ביחד.

רבא אמר: אם אשתו נדה היא — תבא עליו ברכה, שהריהו שומר את בני הזוג מאפשרות של חטא. ודוחים: ולא היא, ואין נימוק זה תופס, דעד האידנא, מאן נטריה [שעד עכשיו, מי שמר אותו]? ואין אנו חוששים לענין זה. וכיון שיש בכך צער לבני הזוג, יש להיזהר שלא לעשות כן.

ב ומעתה חוזרים אנו לענין ההלכה בנושא שכירת רשות. מסופר, ההוא מבואה דהוה דייר בה [מבוי אחד שהיה גר בו] הגוי לחמן בר ריסתק. אמרו ליה [לו]: אוגר לן [השכר לנו] רשותך, כדי שלא תאסור רשותך את הטלטול בחצר, לא אוגר להו [השכיר להם] ולא יכלו לטלטל במבוי בשבת.

אתו [באו] אמרו ליה [לו] לאביי ושאלוהו מה לעשות. אמר להו [להם]: זילו בטילו רשותייכו לגבי חד [לכו בטלו כולכם רשות שימושכם במבוי אצל אדם אחד] שיהא מותר לו לטלטל בו, ועל ידי כך הוה ליה [הריהו] יחיד במקום גוי, וכבר נפסקה הלכה שיחיד במקום גוי לא אסר, ואז יוכל לפחות היחיד להשתמש במבוי.

אמרו ליה [לו]: מידי הוא טעמא [והלא הטעם הוא] אלא ביחיד במקום גוי, שלא שכיח (מצוי) דדירי [שדרים עמו], והכא הא קדיירי [וכאן הרי דרים הם], שהרי בפועל דרים רבים במבוי זה ומצוי שיגורו עם הגוי, ובאופן כזה לא התירו!

אמר להו [להם] אביי: כל בטולי רשותייהו גבי חד, מילתא דלא שכיחא היא [ביטול רשותם של רבים אצל אדם אחד, דבר שאינו שכיח הוא], וכלל הוא: מילתא דלא שכיחא [דבר שאינו שכיח], לא גזרו בה רבנן [חכמים], ובשעת דחק זו אפשר להשתמש בהיתר זה.

אזל [הלך] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמרה לשמעתא קמיה [להלכה זו לפני] רבא, אמר ליה [לו] רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And it is written at the end of the list of the descendants of Ephraim: “Non his son, Joshua his son” (i Chronicles 7:27), which implies that Joshua himself had no children.

And this tradition differs from the following statement of Rabbi Abba bar Pappa, for Rabbi Abba bar Pappa said: Joshua was punished to remain childless only because he had prevented the Jewish people from fulfilling the commandment of being fruitful and multiplying for one night. Therefore, he was punished measure-for-measure by not having children himself.

As it is stated: “And it came to pass when Joshua was by Jericho that he lifted up his eyes and looked, and, behold, a man stood over against him with his sword drawn in his hand” (Joshua 5:13), and it is written further: “And he said: No, but I am captain of the host of the Lord, I am now come” (Joshua 5:14). The man, an angel, came to demand something of Joshua and to rebuke him.

The angel said to him: Last night, due to your preparations for war, you neglected the daily evening offering, and now, tonight, you are neglecting Torah study. Joshua asked him: For which of these sins have you come specially to reprove me? He said to him: “I am now come,” i.e., the fact that I did not come last night, but waited until now, shows that the sin of neglecting Torah study is the more severe one.

Joshua immediately acted to rectify the matter by deciding that he must devote more time to learning Torah, as it is stated: “And Joshua walked that night in the midst of the valley [ha’emek]” (Joshua 8:13). And Rabbi Yoḥanan said: This teaches that he walked all night in the depth [be’omeka] of halakha, thereby atoning for his previous neglect of Torah study.

And they learned as a tradition that any time that the Ark and the Divine Presence are not resting in their proper places, the entire Jewish people are prohibited from engaging in marital relations. Owing to the nation’s preoccupation with war, the Ark was not restored to its rightful place in the Tabernacle. Since Joshua did not attend to this state of affairs, he was responsible for the people’s neglect of the commandment to be fruitful and multiply, for which he was punished by remaining childless.

The Gemara now cites a further teaching in this regard: Rabbi Shmuel bar Inya said in the name of Rav: Torah study is greater than the offering of daily sacrifices, as the angel said to Joshua: “I am now come,” i.e., on account of the second sin, demonstrating that neglect of Torah study is a more serious offense than neglect of the daily offerings.

With regard to the neglect of the commandment of procreation, Rav Beruna said that Rav said: Whoever sleeps in a chamber in which a husband and wife are resting, thus thwarting their intimacy, the verse says about him: “The women of my people you cast out from their pleasant houses” (Micah 2:9), and his punishment is detailed in that chapter.

And Rav Yosef said: This applies not only to a woman who is ritually pure and permitted to her husband, but even in the case of a man whose wife is menstruating, for even then, although she is prohibited to him, they are more comfortable being alone together.

Rava said: If his wife is menstruating, may a blessing come upon the person sleeping in the room, for he protects the couple from the possibility of sin. The Gemara rejects this: But that is not so, i.e., this argument is invalid, for who protected the husband until now? In other words, there is no need for concern in this case, and hence one must refrain from behavior that causes distress to the couple.

The Gemara returns to the issue of renting out domains for the purpose of an eiruv. The Gemara relates that there was a certain alleyway in which the gentile, Laḥman bar Ristak, lived. His Jewish neighbors said to him: Rent us your domain, i.e., your right to use the alleyway, so that it will not render it prohibited for us to carry. He would not rent it to them, and therefore they could not carry in the alleyway on Shabbat.

The Jewish neighbors came and spoke to Abaye, asking him how they might proceed. He said to them: Go, all of you, and renounce your domains, i.e., your rights to use the alleyway, in favor of one person, who will be permitted to carry in it. In this manner it is a case of one individual living in the same place as a gentile. And the halakha has already been established that in the case of one individual living in the same place as a gentile, the gentile does not render it prohibited for him to carry. Consequently, one person at least will be able to make use of the alleyway.

They said to him: But isn’t the reason that no restrictions are imposed when one person lives together with a gentile in the same courtyard only that it is not common for people to live with a gentile in that fashion? But here, many people are in fact living in the same alleyway as the gentile. In this more common situation, the Sages did impose restrictions.

Abaye said to them: Any renunciation of the domains of many people in favor of a single individual is an uncommon occurrence. The principle is that in the case of an uncommon occurrence, the Sages did not issue a decree as a preventive measure. In pressing circumstances such as these, one may rely on this allowance.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, went and reported this halakha before Rava, who said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וא"ר אליעזר כל תלמיד המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה וראוי להכישו נחש כו' ונקרא חוטא שנאמר בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך:
כל המשגר את מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם שנא' וגם עירא היאירי היה כהן לדוד:
ר' אלעזר אומר המורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדולתו שנאמר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת כו'. כל דמותיב מלה באנפי רביה אזל לשאול בלא ולד שנאמר ויען יהושע בן נון משרת משה כו'. כלאם הטיל עליהן צרכי צבור והן כלין מאליהן וכתיב נון בנו יהושע בנו.

ופליגא דר' אבא דאמר לא נענש יהושע אלא על שביטל ישראל מפריה ורביה שנאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו כו' מפני שנתעצל ולא הקים המשכן בו ביום.

וגמירי כל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה:

גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין כו'.

כל הלן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה.

ואפילו אשתו נדה. (איירי) [אורי] אביי בההוא מבואה דהוה דייר בה המן בר (רפתק) [רסתק] ולא בעו לאוגורי להו רשותא (ליבטליה) [דליבטליה] כולהו בני מבואה רשותייהו גבי חד דליהוי ישראל אחד בהדי נכרי דלא אסר' ואמר בטלי רבים רשותייהו גבי חד מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן.

לא נענש יהושע אלא מפני שביטל את ישראל לילה אחד מפריה ורביה. כדמפרש ואזיל. ואיכא למידק ומנא ליה דמשום ביטול פריה ורביה, דילמא משום ביטול הקרבת תמידין ותלמוד תורה וכדאמר ליה מלאך עתה באתי. ויש לומר דענשו שלא היה לו בן, מורה דלא נענש בכך אלא משום ביטול פריה ורביה, מדה כנגד מדה.

וגמירי שכל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. הקשו בתוס' א"כ היאך אמר [לו] דוד לאוריה וכו'. ועוד דוד שבא על בת שבע ולא תפשוהו בכך אלא על שהפך מטתו של לילה ליום (בסנהדרין קז, א). והם תירצו דשני ארונות היו, ארון עץ שעשה משה וכתיב (דברים י, א) ועשית לך ארון עץ, ובו הניח שברי לוחות (ועוד) [ואף] לוחות אחרונות, עד שנעשה ארון שעשה בצלאל, ובו נאמר (שמות כה, טז) ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ואותו של משה שמונחות בו שברי לוחות היה יוצא עמהם במלחמה ואז לא היו אסורין בתשמיש המטה, אבל אותו שמונחות בו לוחות אחרונות לא היה יוצא עמהן למלחמה אלא בעתים על פי הדיבור, וזהו שנענשו עליו בימי עלי שהוציאוהו ונלקח, ועליו חרדו פלשתים ואמרו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה וגו' (שמואל-א ד, ח), כי לא היתה כזה תמול שלשום, ועכשיו ביהושע על פי הדיבור היה. והא דאמרי' בבבא בתרא פרק קמא (יד, א) אין בארון רק, אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שברי לוחות שמונחין בארון. י"ל התם לאחר שנבנה הבית, שבבית עולמים לוחות ושברי לוחות מונחים בארון שעשה בצלאל.

אמר להו זילו בטילו רשותייכו לגבי חד. פירש רש"י ז"ל: ואף ע"ג דאינהו אסורין להוציא מחצרותיהן לתוך המבוי כדתנן (לקמן עירובין סט, ב) נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין, אהני לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד שבטלו רשותן אצלו, דאי לאו הכי הוו אסירי לטלטולי ביה כדאמרינן בשבת פרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי (קל, ב) עכ"ל הרב ז"ל. פירוש לפירושו: מדאמר רב התם עירבו בתים עם חצרות אין מטלטלין במבוי אלא בארבע אמות, כלומר: משום גזירה שמא יוציא כלים למבוי, לא עירבו בתים עם חצרות מותר לטלטל בכל המבוי כולו. והכא מסתמא דעירבו בתים עם חצרות, דאי לא שיתוף במבוי למה הוא, אלא משום דליפקו מאני דבתים למבוי. ואין פירושו של רבנו ז"ל מחוור בזה, דההיא דרב הוא דאית ליה גזירה, ואנן כשמואל ור' יוחנן קיימא לן דאמר בפרק כל גגות (צא, א) לא שנא עירבו ולא שלא עירבו שרי. אלא הכא הא אהני להו דמעיקרא כולהו אסירי לאפוקי מאני דבתי למבוי, והשתא ההוא דבטילו רשותייהו לגבי שרי לאפוקי מאני דביתי. ודוקא אינהו הא איהו אסירי אפילו מביתו של אותו יחיד, כדאמרינן לקמן (עירובין סט, ב) דחד לגבי חמשה הוי אורח חמשה לגבי חד לא הוו אורחין. ולשבת הבאה יבטלו אצל השני וכן השבת הבאה לשלישי וחוזרין חלילה. ואי נמי למאן דאמר (לקמן עירובין סח, ב) מבטלין וחוזרין ומבטלין אפשר דאפילו בו ביום מבטלין אצל כולם בחזרת חלילה, כנ"ל.

לא נענש יהושע כו׳. וק״ל ומנלן דמשו׳ הא נענש דילמ׳ משום ענין ביטול תור׳ או משו׳ הקרבת תמידין דלקמן. וי״ל דכיון דענשו היה שלא הי׳ לו בן משמע דמשו׳ עון פריה ורבי׳ הוא מדה כנגד מדה ולמאי דס״ד דמשו׳ שהור׳ הלכ׳ בפני ר׳ נענש. י״ל דהא נמי מדה כנגד מדה שלא היה לו בן תלמיד וממל׳ מקומו אמש בטלת׳ תמיד של בין הערבי׳ כו׳ פירשתיה בפ״ק דמגלה וגם במס׳ סנהדרין בס״ד.

דכל זמן דארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורין בתשמיש המטה. והקשו בתוספו׳ א״כ היאך אמר ליה דוד לאוריה לך לביתך ורחץ רגליך. ודוד נמי היאך שמש מטתו ואנו רואין שלא תפסוהו חכמים בכך אלא מפני שהפך מטתו של לילה ליום ותירץ ר״י ז״ל כי שני ארונות היו ארון עץ שעשה משה דכתיב ועשית לך ארון עץ וארון שעשה בצלאל וכל זמן שלא נעשה ארונו של בצלאל היו לוחות ושברי לוחות מונחות בארון שעשה משה. ומיד שהוקם המשכן נתנו לוחות אחרונות בארון שעשה בצלאל כדכתיב ואת הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ובארונו של משה היו מונחים שברי לוחות והוא היה יוצא עמהם למלחמה ואז לא היו אסורין בתשמיש המטה אבל ארון של בצלאל שהיו מונחים בו לוחות שניות לא היה יוצא עמהם למלחמה אלא לעתים על פי הדבור וזהו שנענשו עליו בימי עלי כשהוציאוהו ועליו חרדו פלשתי׳ ואמרו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים כו׳ ועכשיו בימי יהושע על פי הדבור היה שם והא דאמרי׳ בבבא בתרא אין בארון רק אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שברי לוחות מונחות בארון. י״ל כי כשנכנס בית עולמים נגנז ארון שעשה משה והיו לוחות ושברי לוחות מונחות בארון שעשה בצלאל. כל הלן בקעילה יש שפי׳ קעילה בקעה ויש שפי׳ עליים והוא הנכון והטעם בטל הבית מפריה ורביה אמר רב יוסף כו׳ דאפי׳ בהא אית ליה צער כשאינה ישנה עמו בבית.

ההוא מבואה כו׳. דס״ל יחיד כו׳ פי׳ אליבא דר׳ אליעזר דהלכתא כוותיה פרש״י ז״ל דאע״ג שהמבטלין אסורין להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר כדתנן הנותן רשותו הוא מותר והן אסורין מ״מ אהני להו ביטול זה להוציא ולטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בחצר ושיוכלו להוציא לחצר כלים ששבתו בתוך בית היחיד שבטלו לו רשותן דאי לאו הכי הוו אסירי לטלטולי ביה כדאמרינן בפרק רבי אלעזר דמילה ע״כ. ופי׳ בתוס׳ דההיא דר׳ אליעזר היינו הא דאמרי׳ התם אמר רב מבוי שלא נשתתפו בו חצרות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות לא ערבו חצרות עם בתים מותר לטלטל בכלו וטעמא דמילתא דכי ערבו חצרות עם בתי׳ מאני דבתי שכיחי בחצר ואי שרית לטלטוליה בכל המבוי אתו לאפוקי כלים ששבתו בבתים לתוך המבוי הילכך אסור להוציא שם אפילו כלים ששבתו בחצר וכיון שכן נעשה מבוי כאלו אין לו חצרות שדינו ככרמלית ואינו ניתר בלחי וקורה אלא כשלא עירבו חצרות עם בתים ליתא להאי גזרה דהא לא שכיחי מאני דבתים לחצר. ומותר להוציא למבוי כלים ששבתו בחצר כר״ש דאמר רשות אחת הם ומותר לטלטל ג״כ כל המבוי. וכוונת רש״י ז״ל דהכא נמי מסתמא ערבו חצרות עם בתים דאי לא למה להו שתוף במבוי אלא משום דליפקו מאני דבתים למבוי הילכך אם לא בטלו רשותם אצלו הם אסורים להוציא ולהכניס למבוי ולטלטל בכלו דהוו להו ערבו אבל עכשיו שבטלו רשותם אצלו מסתמא אף רשות חצרם בטלו אצלו וה״ל כמי שלא ערבו חצרות עם בתים והם מותרין בכל המבוי ולהכניס ולהוצי׳ אליו כלים ששבתו בחצר. וא״ת א״כ יותר היה הפסדם משכרם כשבטלו עירובן שבחצ׳ י״ל כי יות׳ היו צריכין תשמיש שבמבוי מתשמיש שבחצר כן פי׳ בתוספו׳ שטתו של רש״י ז״ל. והקשו עליו חדא דהיאך אפשר דניחא להו טפי בהיתר מבוי ואיסור חצרות מהיתר חצרות עם בתים ואיסור מבוי. ועוד דהא דמפליג לענין מבוי בין ערבו ללא ערבו אינו אלא אליבא דרב אבל רבי יוחנן פליג עליה וסבר דבין ערבו בין לא ערבו מטלטלין בכלו. והלכתא כרבי יוחנן גם מה שפי׳ רבינו ז״ל דאהני להו שיוכלו להוציא מביתו של אותו היחיד לחצר הא ליתא דהא בלאו הכי נמי היו מותרין כיון דערבו ואפילו תימא דאקני להו להוציאם למבוי הא נמי ליתא דאם איתא היינו מטעמא שנעשו אורחין אצלו ולקמן אמרי׳ דחד לגבי חמש׳ הוי אורח חמש׳ לגבי חד לא הוו אורחין. ובתוס׳ פירשו דודאי לא אהני בטול שלה׳ אלא לאותו היחיד בלבד. וכ״ת והיאך יבטלו כלם מפני הנאת היחיד. י״ל דמ״מ לשנה הבאה יבטלו יחיד אחר וכן חוזרין חלילה בכל שבת ולמ״ד מבטלין וחוזרין ומבטלין כדלקמן. אפשר דאפי׳ בו ביום מחזירין חלילה אצל כלם:

בכמה מקומות הזהירו חכמים שלא לסבב או לגרום שום ריחוק בין אדם לאשתו אף בסוגיא זו אמרו כל הלן בקעילה שאיש ואשתו שרויין בתוכה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה כלומר שגורם לו לפרוש ולא עוד אלא אף באשתו נדה כן שהרי מכל מקום גורם לו להתרחק ממנה:

אעפ״י שכל מצוה חביבה בשעתה תלמוד תורה חביבה מן הכל כמו שהתבאר בכמה מקומות והוא שאמרו כאן דרך הערה גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין שנ׳ עתה באתי:

עכו״ם שהיה דר בחצר או במבוי ולא רצה להשכיר רשותו אצלם היאך יעשו אם תאמר שיבטלו כל ישראלים שבחצר רשותם אצל אחד עד שיהא זה שבטלו אצלו יחיד אצל עכו״ם שאינו נאסר וכשיוציא הוא כליו וישתמש כל צרכו יבטל הוא לשני וכן כלם כפי הצורך אין זה כלום שאם כן בטלת תורת עירוב שהרי הרואים רואים אותם חלוקים בדיורים וסבורים עליהם שלא בטלו כלם רשותם אצל אחד אלא שעירב העכו״ם עמהם ונמצאו סבורים שעירוב עכו״ם מועיל במקום עכו״ם ואם תאמר שנכריז להודעה שכלם בטלו רשותם אצל אחד וכי אכרזתא לדרדקי כלומר היאך הכרזתם מועלת לתינוקות לכשיגדלו ונמצא שאין להם תקנה בדרך זה אלא אם כן כלם דרים בבית אחד שכל שדרים בבית אחד הרי הוא כיחיד הא כל שדיוריהם חלוקים לא אלא כיצד תקנתם ילך אחד מהם אצל העכו״ם בערמה וישאל ממנו מקום בביתו להניח שם איזה חפץ ונעשה כשכירו ולקיטו ומשכיר הוא לאחרים או מבטלו אצלם שהרי בשכירו ולקיטו של ישראל אמרו שנותן את עירובו כבעל הבית עצמו ואם כן אף בעכו״ם משכיר כבעל הבית עצמו. וגדולי הרבנים מפרשים שישאל ממנו מקום ויערב עם האחרים והוא הדין אם כבר עירב שאינו צריך עוד לכלום ונמצאת למד לפירושנו ששוכרין משכירו ולקיטו ישראל והוא הדין משכירו ולקיטו עכו״ם ושכיר הוא הנעשה פועל עמו לעבודת כל השנה ולקיטו בימי הקציר אעפ״י שאינו דר שם ממש הואיל ויש לו רשות בה:

בד"ה כל זמן כו' לא שהיה עמהן במלחמה אלא כלומר כו' אע"פ שבכך לא היו נאסרין בתשמיש כו' עכ"ל ובמלחמת יהושע שנאסרו בתשמיש המטה לפי שהיה יוצא עמהם במלחמה צ"ל כדלעיל שהיה על פי הדיבור וק"ל:

בד"ה בטילו רשותייכו כו' וקשיא לר"י דמסתמא הני דשמעתין היו מערבין חצרות עם הבתים כו' עכ"ל [א] מפ"ה גופיה מוכח דהיו מערבין ממה שפי' הקונטרס דאהני האי בטול לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו ואי בלא עירבו הא לא אהני האי ביטול כלל דבלאו האי ביטול נמי שרי לטלטל כלים ששבתו בתוך המבוי אלא דקושטא קאמרי דכיון דליכא לפרושי דאהני האי ביטול אלא לבית היחיד כמ"ש לקמן והוה מצינו למימר דאיירי בין עירבו ובין לא עירבו ואהא קאמרי התוס' דלית לן לפרושי אלא בעירבו דא"כ היו מפסידין כו' ודו"ק:

בא"ד וטוב היה להם שיהו מותרין בחצרות כו' בשביל הא' שהיה מותר כו' עכ"ל ואע"ג דלענין כלים ששבתו בתוכו טוב להם בלא עירוב מבעירוב שאסור לטלטל בתוך המבוי אלא בד' לרב מ"מ זהו יותר טוב להם לטלטל מבתים לחצר שהוא עיקר התשמיש ודו"ק:

בא"ד ומ"מ יחיד במקום נכרי לא חשיב ע"י עירוב שאל"כ לא היה כו' עכ"ל נראה ע"י עירוב לחוד ודאי דליכא לפרושי דא"נ דחשיב יחיד במקום נכרי הא קדיירי כדקאמר תלמודא אלא דר"ל דע"י עירוב וביטול דמלתא דלא שכיח הוא ואהא קאמרי דע"י עירוב שעם הביטול לא חשיב כיחיד שנעשין הכל א' גם לטלטל משאר הבתים משום דאל"כ כו' ודו"ק:

בא"ד וא"ת כיון שכל החצרות נעשות אחד גם בתיהן כמו כן כו' עכ"ל יש לדקדק למה תלו הבתים בחצרות דא"נ דהחצרות לא נעשין אחד כגון שאינן פתוחות זו לזו מ"מ הבתים שבכל חצר וחצר נעשין אחד ע"י עירוב ותקשי להו כשיבטלו המבוי לאחד למה יהיו הם שבאותו חצר שהיחיד בתוכו אסורין וכי אם שנים דרים בבית אחד כו' ויש ליישב דבחצרות שאינן פתוחות כיון שהם בטלו ג"כ רשותן שבמבוי ואינן נעשין א' לא עדיפי שאר הבתים שבאותו חצר שהיחיד בתוכו שהרי גם הם בטלו רשותן ליחיד משא"כ בשנים הדרים בבית א' שבני החצר בטלו רשותן והוא לא בטל רשותו אבל בחצרות הפתוחות כיון שכולן נעשות אחד הוה שפיר דומה לשנים הדרים בבית אחד וק"ל:

ודע שקושיית התוס' זו אינה במקום נכרי דאיירי ביה הכא דא"כ לא תקשי מידי כמ"ש לעיל דא"כ לעולם א"צ לשכור אבל עיקר קושייתם שלא במקום נכרי כיון שנעשית א' על ידי עירוב כשיבטלו למה יהיו הם אסורים וכי כו' וזה שבתירוצם בתרא כתבו ועוד דא"א לומר כאן להתיר לכולן מכח שהביטול כו' ר"ל ועוד דכאן במקום נכרי א"א להתיר לכולן כו' ודו"ק:

ע"ב וכתיב נון בנו יהושע בנו וגו'. ר"ל בלא ולד זכר כדמייתי מקרא וכ"ה לשון התוספות פ"ק דמגילה שלא היה לו בן זכר והכתוב מספר שלא יפה עשה יהושע וז"ש משרת משה מבחוריו דכבר ידענו זה אבל אמר הכתוב כיון שהיה משרת משה מבחוריו לא היה לו לדבר קמי אדונו גם דבר זה דהוי כמורה הלכה:

בשביל שביטל כו'. ר"ל דהשתא הוה העונש בדומה שהוא ביטל ישראל ממצות פ"ו לילה א' לכך לא זכה לבן לקיים מצות פ"ו וכעין זה כתבו התוספות פ"ק דמגילה עיין בת"ה שם ובפ' כ"ה בסוגיא זו:

מיד וילן וגו'. פרש"י בפ"ק דמגילה על של עכשיו עכ"ל וק"ק דאכתי נימא דבא על ביטול פ"ו שהיה ג"כ באותו לילה כפרש"י לקמן גבי וגמירי דכל זמן שארון כו' ולפי' ריב"ן ניחא שפיר' בפ"ק דמגילה על ת"ת באתי דכתיב ביה ועתה כתבו לכם את השירה וגו' וק"ל:

שלא במקומן אסורים כו'. ענינו עמו אנכי בצרה בעת מלחמה ואמרינן פ"ק דתענית אסור לאדם שישמש מטתו בשני רעבון וה"ה בכל שאר עת צרה:

אפילו באשתו נדה כו'. דליכא ביה משום שבושין לשמש מטתו אפי' בעת שינתו דחוששין שמא הוא נעור מ"מ בושין ממנו לדבר דברים שבצנעה בינו לבינה וכ"פ רבי יהונתן ע"ש:

מאן נטריה כו'. וכדאמרינן פ' אד"מ התורה העידה עלינו סוגה בשושנים כו' ורבא ודאי דמודה בכך דשרי ליחודי באשתו כדקאמר התם אלא דמ"מ קאמר דתע"ב שלא יבא לידי עבירה וקירוב האסור בנדה וק"ל:

רש"י בד"ה לא נענש כו' שבטל כו' הס"ד:

תוס' בד"ה כל זמן כו' ותחלה שם היו גם כו' כשהוליכוהו לקו וגלה כו' ארון אחד היה וקאמר התם קרא מסייע ליה לר' יהודה פי' שאומר שני ארונים היו הארון וישראל יושבים בסוכות והלא ארון בציון היה מאי עבדי לי' רבנן שאומרים ארון אחד היה אלא שהיה בקירוי עד שלא נבנה כו' כצ"ל:

גמרא אמש בטלתם תמיד של בה"ע כו'. בס' ב"א הקשה דאמאי האשימן ע"ז דמן הדין היו פטורין מטעם דעוסק במצוה פטור מה"מ. ולא עיין בפרש"י מגילה שיישב זאת במתק לשונו ע"ש:

רש"י ד"ה בטילו. אהני להו כו' וכלים ששבתו בבית היחיד כו'. ר"ל והוציאם אותו היחיד למבוי. הם מותרים אח"כ לטלטלם בתוך המבוי אבל הם בעצמם אסורים להוציא מבית היחיד כדלקמן (סט ב) במשנה:

תוספות ד"ה בטילו. וקשה לר"י דמסתמא כו'. מה שהעלה בגה"ש בצע"ג אישתמיטתיה שקדמו המהרש"א בזה ויישבו ע"ש:

בא"ד א"כ לא יתכן מה שפי' כו' דהא כיון דעירבו חצירות כו'. לע"ד לק"מ דרש"י לא התיר אלא לטלטל במבוי עצמו אבל להוציא מחצרותיהם לא דיהיה דומה כחוזרים ומחזיקים במבוי. וא"כ דאסור לטלטל כלל מהחצירות למבוי לא שייך תו גזירה דלמא אתו לאפוקי מאני דבתים למבוי ונכון בעז"ה:

בא"ד ומיהו כו' ואפילו לשתף בתי האחרים כו'. ר"ל הבתים שבאותו חצר שהיחיד דר שם ועירב עמהם:

תוס' ד"ה כל כו' משמע בלילה היה מותר כו'. נ"ב משמע דלשנויא דידהו ניחא שבל ישראל אסורין. דבר זר בעיני מה שהבינו תוס' שגם כל ישראל היושבים בביתם ולא הלכו למלחמה כולן נאסרין בת״ה בכל מקום שהם כל זמן שהארון הולך במלחמה. הא ודאי לא נהירא לגמרי.אלא לאותן אנשי המלחמה ההולכים בצבא נאסר ת״ה מפני הארון ההולך עמהם כל שלא קבעו לו מקום מיוחד דומיא דיחיד בביתו שאסור לשמש בבית שיש בו ס״ת עד שיוציאנו או יעשה מחיצה בפניו ה"נ דכוותה ועדיפא קדושת הארון שכל המחנה חשוב אצלו כבית שלהם ואסורין עד שיקבעו לו מקום ואהל מיוחד אז הותרו גם הם כ"ש השוכנים בא"י בבתיהם שלא נאסרו כלל גם קודם שקבעו לו מקום לארון שבמחנה. זה ברור לע"ד. ותדע גם מאשר לקח אשה חדשה שאינו יוצא בצבא ושמח את אשתו:

תוס' ד"ה בטילו. וקשיא לר"י דמסתמא הני בשמעתין היו מערבין ע"ח. לא ידעתי למאי הוצרכו לאריכות זו ולמה לא הקשו בחזקה דממ"נ אם לא עירבו בלאו ביטול היה מותר כלים ששבתו במבוי ובעירבו גם ביטול לא מהני וצע"ג:

תד"ה בטילי, וקשיא לר"י דמסתמא בשמעתין היו מערבין ערובי חצירות.
לא ידעתי למה הוצרכו לזה ולמה לא הקשו בחזקה, דממנ"פ אם לא עירבו בלא ביטולו היה מותר כלים ששבתו במבוי ובעירבו לא מהני ביטולו:

מיד וילך יהושע בלילה ההוא וכו' עמ"ש התוס' והוא הפך מ"ש התוספות פ"ק דמגילה ע"ש ונהירנא כי זה שנים ראיתי להרב המופלא ח"ק כמהר"ח ן' עטר זלה"ה שם פ"ק דמגילה שכ' דפ' ויהי בהיות יהושע ביריחו שלא במקומו והיה זה כשהיה במצור על העי והראיה דכתיב ביריחו והוא לא כבש יריחו. ובו בפרק הוקשה לי דהרי בנדרים דף נ"ו יליף מהאי קרא דעיבורה של עיר כעיר ע"ש וכן פירש רש"י במקרא:

וכתיב נון בנו יהושע בנו. ובתר יהושע לא חשיב בן: לא נענש יהושע. להיות ערירי אלא שביטל כו': ויהי בהיות יהושע וגו'. מדכתיב וחרבו שלופה בידו מכלל דלפורענות בא ועתה באתי דקאמר ליה הכי קא''ל על עבירה של עכשיו באתי ומדאיצטריך למימר על של עכשיו מכלל דאכתי הוה אחריתי ומאי היא הכי קאמר ליה אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים בערב ביטלתם התמיד ועכשיו שחשיכה אתם מבטלים תלמוד תורה לפי שהיו עסוקים במלחמה ביום לא היה להן עת לעסוק בתורה אלא בלילה והדבר מוכיח שעל עסקי תלמוד תורה הוכיחו מדכתיב קרא אחרינא במלחמה של עי שהיתה אחריה וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק ואמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה: וגמירי דכל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן כו'. ואותו לילה שהוכיחם המלאך היו מבטלים ת''ת בשביל שהיו אורבין על העיר ולא החזירו בערב את ארון למקומו בגלגל והוא הלילה שביטלו מפריה ורביה: בקילעא. בחדר: נשי עמו תגרשון. שבושין הן ממנו: לחמן בר ריסתק. כך שמו: בטילו רשותייכו. דמבוי לגבי חד מינייכו ואף על גב דאינהו אסורים להוציא מחצרותיהם למבוי כדתנן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין אהני ליה מיהא לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד שבטלו רשותן אצלו דאי לאו הכי אסירי לטלטולי ביה כדאמרינן במס' שבת בפרק ר''א אומר אם לא הביא כלי (דף קל:):

מיד וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. גרסינן וגרסינן נמי מלמד שהלך בעומקה של הלכה כו' ובמלחמת עי כתיב בפרשה אחרונה וילן אבל התם כתיב בתוך העם והא דקאמר מיד לאו לאלתר הוה אלא כשהופנה הלך בעומקה של הלכה אבל לבתר מעשה דמלאך טובא הוה: כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. תימה לר''י דגבי עובדא של אוריה החתי היה ארון שלא במקומו דכתיב (הנה) הארון וישראל [ויהודה] (חונים) [יושבים] בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים ואני [וגו'] (אשכב) [ולשכב] עם אשתי דמשמע שהיו אחרים מותרים בתשה''מ אלא שאוריה החתי היה מחמיר על עצמו לפי שהיו ישראל בצרה דהא קאמר ליה דוד (לך) רד לביתך ועוד קאמרינן בפרק חלק (סנהדרין דף קז.) גבי דוד שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה זו כו' משמע בלילה היה מותר ואומר ר''י דשני ארונות היו אחד שבו שברי הלוחות מונחים ואותו היו מוליכין במלחמות כדתניא בספרי וארון ברית ה' נוסע לפניהם יומם זה שיוצא עמהם במחנה והוא ארון עץ שעשה משה בעלותו לסיני כדכתיב בלוחות אחרונות במשנה תורה ועשית לך ארון עץ ותחלה שם בו גם לוחות אחרונות כדכתיב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי עד שנעשה ארון של זהב שעשה בצלאל ואז נתנו בו לוחות אחרונות כדכתיב ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך וכן עשה כדכתיב בויקהל ובההוא איירי הכא שהיו נאסרין בתשמיש המטה כשלא היה במקומו ואותו לא היו רגילין להוליך במלחמה כדכתיב בשילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת מתמול שלשום שלא היו רגילין להוליכו ואז כשהוליכוהו לקו וגלה כדמפרש רש''י התם ומה שהיה עמהן במלחמת יהושע ע''פ הדיבור היה עושה הכל והא דדרשינן בפ''ק דב''ב (דף יד.) אין בארון רק כו' מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון היינו ארון שעשה בצלאל כדמשמע התם זה היה בבית עולמים דבשלמה כתיב האי קרא ואפילו למאן דדריש מאשר שברת ושמתם בארון היינו בבנין הבית שהיתה מונחת עדי עד ובירושלמי איכא פלוגתא בפרק משוח מלחמה דיש מי שאומרים ארון אחד היה [וקאמר התם קרא מסייע ליה לרבי יהודה פירוש שאומר ששני ארונות היו הארון וישראל יושבים בסוכות והלא ארון בציון היה מאי עבדין ליה רבנן שאומרים ארון אחד היה] אלא שהיה בקירוי . עד שלא נבנה בית הבחירה פירוש דבסוכות דקאמרינן לא שהיה עמהם במלחמה אלא כלומר שהיה בקירוי של חול שאינו בית המקדש אע''פ שבכך לא היו נאסרין בתשמיש המטה וגם אוריה עצמו היה נשוי בת שבע אם כן לא היה מחמיר על עצמו לפרוש מן האשה בשביל שאינו במקדש מ''מ כיון דאיכא תרתי לריעותא דישראל היו במלחמה יושבין בסוכות וגם ארון אינו במקדש היה רוצה להחמיר על עצמו ואי הוה גריס בירושלמי שהיה שלא בקירוי פירוש אלא בתוך היריעה ניחא טפי דלישנא דקירוי לא משמע שיהא חול: לחמן בר ריסתק. ר''ח גריס המן: בטילו רשותייכו לגבי חד מינייכו. פירש בקונטרס אע''ג דאינהו אסירי להוציא מחצרותיהן למבוי כדתנן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין אהני להו מיהו לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד שבטלו רשותם אצלו דאי לאו הכי הוו אסירי לטלטולי ביה כדאמרינן במסכת שבת פרק ר''א אומר אם לא הביא (דף קל:) דמבוי שלא נשתתפו בו עירובי חצירות עם הבתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות לא עירבו חצירות עם הבתים מותר לטלטל בכולו דכשעירבו חצירות עם הבתים שכיחי מאני דבתים בחצר וגזרינן דלמא אתי לאפוקינהו מחצר למבוי לפיכך אסור לטלטל במבוי אלא בד' אמות אבל בשלא עירבו דלא שכיחי מאני דבתים בחצר ליכא למיגזר דאי משום דלמא אתי לטלטולי כלים ששבתו בחצר למבוי רב לטעמיה דאמר לקמן (דף צא.) הלכה כר''ש דאמר חצר וקרפף ומבוי רשות אחת הן והוא שלא עירבו כדפירש התם בקונטרס וקשיא לר''י דמסתמא הני דשמעתין היו מערבין חצירות עם הבתים ורשות המבוי לבדו היו מבטלין דאי לא היו מערבין א''כ היו מפסידין כל החצירות שלא היו יכולין להוציא להן מן הבתים וטוב היה להם שיהו מותרין בחצירות ויאסרו כולם במבוי ממה שהיו כולן אסורין בחצירות ובמבוי בשביל האחד שהיה מותר וכיון שהיו מערבין בחצירות א''כ לא יתכן מה שפירש בקונטרס דאהני ביטול זה לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד דהא כיון דעירבו חצירות עם הבתים אין מטלטלין בו אלא בד' ועוד דקי''ל כוותיה דר''י דאמר לקמן (שם) הלכה כר''ש דאמר קרפף וחצר רשות אחת הן בין עירבו בין לא עירבו ולא קי''ל כההיא דרב דשבת וא''כ מתחילה נמי היה מותר לטלטל בכולו ומיהו לגבי בית היחיד ודאי מהני ביטול ואפי' לשתף בתי האחרים מהני לענין שהיחיד שביטלו רשותן אצלו יכול להוציא כלי בתיהן למבוי שהעירוב עושה אותן כבית אחד וגם אם החצירות פתוחות זו לזו ועירבו יכול היחיד להוציא מכל הבתים והחצירות למבוי שנעשין הכל אחד על ידי עירוב ומכל מקום יחיד במקום נכרי לא חשיב ע''י עירוב שאם כן לא היה צריך לעולם לשכור ואין לומר כיון שעל ידי ביטול משתרי לא היה צריך לשכור עוד כי ודאי יצטרכו שהביטול אינו מתיר אלא ליחיד אבל השאר אסורין שאם יוציאו הרי הן מחזיקין ברשותן שיש להם במבוי קודם הביטול ובטל הביטול בכך והוו להו מרובין במקום נכרי ואם תאמר כיון שכל החצירות נעשות אחת גם בתיהם כמו כן נעשין אחד על ידי עירוב כשיבטלו המבוי לאחד למה יהיו הם אסורין וכי אם שנים דרים בבית אחד ובטלו בני החצר רשותן לאחד מהשנים וכי לבדו יהא מותר להוציא מן הבית לחצר וחבירו הדר עמו יהא אסור ולא יועיל הביטול לו זה אינו קשיא כלום כי אם נרצה נוכל לומר אין הכי נמי מיהו לא צריכין למימר הכי כי אפי' אם נאמר שא''א שיהא זה אסור וזה מותר אלא לשניהם מועיל הביטול בשוה אע''פ שלא ביטלו אלא לאחד יש ליתן טעם גדול בדבר כי שנים בבית אחד כאיש אחד דמו וגם לענין להיות יחיד במקום נכרי אבל ע''י עירוב אין נעשין יחיד במקום נכרי וה''ה לענין ביטול לומר שכמו שיועיל הביטול לאותן שביטלו יועיל לו לחביריו שלא יחשבו כאיש אחד ועוד דאי אפשר לומר כאן להתיר לכולן

עירובין סג ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף סג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד