עירובין סא ע"ב

דף סא - ב

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: שבת בעיר חריבה, שיש לה מחיצות אך אינה מיושבת - לרבנן מהלך את כולה, ומודד חוצה לה אלפים אמה.

אבל אם לא שבת בה בעצמו אלא רק הניח בה את עירובו, בעיר חריבה - אין לו את העיר כולה כארבע אמות. ואין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה.

רבי אלעזר אומר: לפי חכמים: אחד שבת בעיר חריבה בעצמו ואחד הניח בה עירובו מבלי לשבות בה - מהלך את כולה של העיר החריבה, וחוצה לה מודד אלפים אמה. מיתיבי לרבי אלעזר אליבא דחכמים: אמר להן רבי עקיבא לחכמים: וכי אי אתם מודים לי בנותן את עירובו במערה, שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה?

אמרו לו: אימתי מודים אנו לך במערה - בזמן שאין בה דיורין.

ומוכיחה הגמרא: הא באין בה דיורין במערה, ובדומה גם בעיר חריבה - מודו ליה חכמים לרבי עקיבא שאין מחשיבים את העיר או המערה כארבע אמות אם רק נתן שם את העירוב ולא שבת שם בעצמו.

ומוכח דלא כרבי אלעזר, הסובר שלחכמים בכל ענין נחשבת העיר החריבה כארבע אמות.

ומשנינן: מאי "אין בה דיורין" - שאינה ראויה לדירה, לפי שנפלו מחיצותיה. אבל אם יש בה מחיצות הרי היא חשובה כארבע אמות אפילו כשהיא חריבה.

תא שמע: שבת בעיר, אפילו היא גדולה כאנטיוכיא.

במערה, אפילו היא כמערת צדקיהו מלך יהודה - מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.

ודייקינן: קתני עיר דומיא דמערה. מה מערה חריבה, אף עיר חריבה.

ומוכח כי רק אם שבת בעצמו - אין, מהלך את כולה בתורת ארבע אמות, אבל הניח עירוב - לא.

ומני הא מתניתא?

אילימא רבי עקיבא - מאי איריא עיר או מערה חריבה? והרי אפילו ישיבה עיר או מערה מיושבת נמי אינו מהלך את כולה.

אלא לאו - רבנן היא.

וטעמא דשבת - אין, אבל הניח - לא!

ודחינן: לא תימא דקתני בברייתא עיר דומיא דמערה.

אלא אימא: מערה דומיא דעיר.

מה עיר ישיבה - אף מערה ישיבה.

וברייתא זו - רבי עקיבא היא, דאמר: אין לו לנותן עירובו אפילו בעיר מיושבת ממקום עירובו אלא אלפים אמה.

ובשבת בעצמו בעיר מיושבת מודי שיש לו את כל העיר כארבע אמות.

ופרכינן: והא כמערת צדקיהו שהיא חריבה ואינה מיושבת קתני!?

ומשנינן: כונת התנא היא לומר עיר דומיא דמערה - כמערת צדקיהו, ולא כמערת צדקיהו. וכדמפרש ואזיל.

עיר כמערת צדקיהו - שהיא גדולה ביותר. ובכל זאת היא נחשבת רק לארבע אמות.

ולא כמערת צדקיהו - דאילו התם היא מערה חריבה, והכא מדובר בעיר ישיבה מיושבת.

מר יהודה, אשכחינהו לבני העיר הקרויה "מברכתא", דקא מותבי עירובייהו בעיר הסמוכה, בבי כנישתא בבית הכנסת דבי אגובר. שהיה בית כנסת גדול, והניחו את עירובם בתוכו, בסמוך לכניסה.

אמר להו מר יהודה: גוו ביה הכניסו את העירוב לעומק בית הכנסת במרחק טפי, כי היכי דלישתרי לכו הילוככם למחר טפי. משום שסבר שצריך לחשוש לשיטת רבי עקיבא, שהמניח עירובו בכל מקום שיהיה מודד ממקום הנחת העירוב אלפיים אמה, ולא חשיב נתינת העירוב תוך מחיצות לעשות את מקומו שבתוך המחיצות כארבע אמות. אמר ליה רבא למר יהודה: פלגאה, בר מחלוקת אתה ! בעירובין - לית דחש להא דרבי עקיבא.

הדרן עלך פרק כיצד מעברין

פרק ששי - הדר

מתניתין:

א. שלמה המלך תיקן שלא להוציא מרשות היחיד של אדם אחד לרשות היחיד של אדם אחר כדי שלא יבואו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

וכלל שלמה מלך באיסורו גם שלא להוציא מבית של אדם יחיד לחצר המשותפת לו ולאנשים נוספים הגרים בבתים אחרים סביב אותה חצר, עד שיערבו ביניהם עירוב חצרות. לפי שהחצר המשותפת לו ולאחרים נחשבת כרשות אחרת ביחס לביתו, המיוחד רק לו.

אם לא עירבו זה עם זה עירוב חצרות, יכולים בני החצר "לבטל" [באמירה בעלמא] את "רשותם" שבחצר לאחד מבני החצר, ואז הוא מותר להוציא מביתו לחצר, לפי שכל החצר כאילו שייכת רק לו.

במה דברים אמורים בישראלים הגרים יחד בחצר.

אבל אדם מישראל הדר עם העכו"ם בחצר, או שהוא דר עם מי שאינו מודה בעירוב חצרות, דהיינו כותי, שאינו מודה בתקנות חז"ל - הרי זה העכו"ם או הכותי אוסר עליו, על הישראל, מלהוציא מביתו לחצר.

זאת, עד שישכור הישראל מן העכו"ם את הרשות שיש לו בחצר.

ולא די בביטול שיבטל העכו"ם את רשותו כלפי הישראל. ובגמרא מפרש טעמא.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: לעולם אינו אוסר לא העכו"ם כשהוא לבדו עם הישראל, ולא הכותי כשהוא לבדו עם הישראל, אלא עד שיהו בחצר שני ישראלים האוסרין זה על זה מלהוציא לחצר, שגם אם באו לערב ביניהם אינם יכולים, מפני העכו"ם או הכותי הגרים עמהם בחצר. עד שישכרו מהם את רשותם בחצר.

אבל אם יש בחצר רק ישראל אחד, או שדרים בו שני ישראלים שאינם אוסרים זה על זה, ודר שם גם עכו"ם או כותי או אפילו שניהם - אין הם אוסרים על הישראל. ובגמרא מפרש טעמא.

ב. הגמרא מבארת כי חסורי מחסרא במשנתנו, והכי קתני:

הצדוקים - הרי הם כנכרים, וצריכים לשכור מהם את רשותם שבחצר, דברי תנא קמא.

אמר חולק רבן גמליאל: הצדוקים, אף שהם אינם מודים בעירוב, בכל זאת אינם ככותים, אלא יכולים הם לבטל רשותם, ומותר לטלטל בלא צורך בשכירות מהם.

כי דוקא מהכותים צריכים לשכור, כיון ש"גרי אריות" הן [שנתגיירו מפני אריות שנשתלחו בהם, כדכתיב במלכים ב פרק יז. ולא היו גרים לגמרי, כדכתיב "את ד' היו יראין ואת אלהיהם היו עובדין" - רש"י ותוספות בבא קמא דף לח ב] ואינם גרים גמורים.

אבל צדוקי מזרע ישראל הוא, אלא שהוא מין, שאינו מודה בתורה שבעל פה.

וכיון דישראל הוא, יכול הוא לבטל רשותו.

ויש ללמוד שכן הוא הדין, ממעשה בצדוקי אחד, שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, ולא רצה לערב, אלא הסכים לבעל לנו את רשותו.

ואמר לנו אבא: מהרו והוציאו את הכלים שלנו למבוי, והחזיקו ברשות של הצדוקי שבמבוי מיד כשנתקדש היום, כדי שלא יחזור בו. ולכן תמהרו להחזיק עד שלא יוציא הצדוקי לפניכם את כליו ויחזור ויחזיק ברשותו, ויאסור עליכם.

ומכאן אתה למד, שלא השכיר לנו רשותו אלא ביטול רשות גרידא, דאם לא כן, האיך יחזור ויחזיק אחר שהשכיר רשותו וקיבל עבורה דמים.

רבי יהודה אומר: אי אפשר שאמר כן. כי מי שביטל רשותו, יכול לחזור בו אף אחר שהחזיקו האחרים בחצר או במבוי.

אלא בלשון אחר אמר להם: מהרו ועשו צרכיכם מבעוד יום במבוי, כיון דבשבת לא תוכלו להוציא את כליכם למבוי. ועשו זאת עד שלא יוציא הצדוקי כליו, כלומר: שמא יוציא הצדוקי את כליו אחר שביטל את רשותו, ואז הוא יאסור עליכם לטלטל, לפי שיחזור להחזיק ברשותו, למרות שביטל לכם.

אמר רב יהודה אמר שמואל שבת בעיר חריבה לרבנן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה והנותן עירובו בעיר החריבה אין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה. רבי (אליעזר) [אלעזר] אומר בין השובת בין הנותן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. ואקשינן לר' אליעזר תנן אמר להן ר' עקיבא אין אתם מודים לי בנותן את עירובו כו' וחריבה לית בה דיורין (ובחוצה) [ובחריבה] מיהת מודו ליה לר' עקיבא שאין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה. והיאך א"ר אליעזר בין שובת בין נותן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.

ופריק לא תימא שאין בה דיורין שהיא חריבה אלא אימא שאינה ראויה לדירה נותן לה ממקום עירובו אלפים אמה והחריבה ראויה לדירה היא. ת"ש שבת בעיר גדולה ואפי' היא כאנטוכיא במערה ואפי' כמערת צדקיהו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה וכו' ואקשינן טעמא דשבת הא נותן לא והיאך אמר ר' אליעזר לא שנא שובת ולא שנא נותן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. ופריק לא תימא עיר חריבה דומיא דמערה אלא אימא מערה ישיבה דומיא דעיר ור' עקיבא היא דאמר אין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה ובשובת מודה שמהלך את כולה וחוצה לה אלפים:

מר יהודה אשכח לבני מברכתא דהוו מותבי עירובא בכנישתא דאבי גבר. אמר להו נמי אחיתו ליה כלומר הכניסוהו כלפי התחום כי היכי דנשתרו לכו טפי בתחומא כר' עקיבא דאמר אין נותן לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. אמר רבא לרב יהודה פלגאה. פי' בעל מחלוקת לית דחש לה לדר' עקיבא אלא בי כנישתא כולה דלהון היא ומחוץ לכנישתא משחינן להו תחומא דאמר מר הלכה כדברי המקיל בעירובין:

הדרן עלך פרק כיצד מעברין.

פרק ו הדר עם הנכרי בחצר הרי זה אוסר עליו.

ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו שנים ישראלים כו'.

לא תימא שאין בה דיורין אלא שאינה ראויה לדירה. נמצא עכשיו דבין למר ובין למר כל שאינו ראוי לדירה והניח שם עירובו, אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו. ומינה שמעינן למניחו בתל גבוה עשרה או בבקעה עמוק עשרה אע"פ שאין יתירים על בית סאתים, אי נמי בקרפף שאינו יתר על בית סאתים שלא הוקף לדירה, שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. ושמעינן מינה נמי דהאומר שביתתי במקום פלוני עדיף ממניח והרי הוא כשובת, שהרי באומר שביתתי תניא לעיל בפרק מי שהוציאוהו (עירובין נ, ב) האומר שביתתי במקום פלוני מהלך עד אותו מקום הגיע למקום פלוני מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה, בד"א במקום המסוים כגון תל גבוה עשרה והוא רחב מארבע אמות עד בית סאתים, אלמא האומר שביתתי כשובת. וזה כדעת ר' יהודה (לעיל עירובין נא, ב) דס"ל דעיקר עירוב ברגל, דכיון דעיקר עירוב ברגל אלים מלתא דרגל דאפילו אומר שביתתי שם הרי הוא כאילו רגלו שם. אבל לר' מאיר דאית ליה עיקר עירוב בפת, לא עדיף רגל דכשאינו שם ממש שיהא קרוי שובת, וכמו שכתבתי ג"כ לעיל בפרק מי שהוציאוהו גמרא: זהו שאמרו עני מערב ברגליו (נא, ב ד"ה עני). וכן מצאתי כדברי מפורש בירושלמי דגרסינן התם בשלהי פירקין (ה"ח) ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר קל הוא הקונה שביתה בקרפף מן הנותן את עירובו בקרפף, הקונה שביתה בקרפף מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, והנותן את עירובו בקרפף אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. ר' זעירא בעי אמר תקנה לי שביתתי בקרפף אמר ר' חנני' בריה דר' הלל מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה, ר' מאיר אמר עיקר עירוב בככר, בנותן עירובו בקרפף אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה, ר' יהודה אומר עיקר עירוב ברגליו, באומר תקנה לי שביתה בקרפף מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה ע"כ בירושלמי. וזה מבואר כדברי.
ולענין פסק הלכה: יש מי שפסק כר' אלעזר משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ובין בשובת בין במניח בין בישובה בין בחרבה ואפילו במערה בזמן שראויה לדירה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. אבל הראב"ד ז"ל פסק הלכה כשמואל, חדא דרביה דר' אלעזר הוא. ועוד דמתניתין מכרעא ודאי כוותיה, ור' אלעזר דשני ליה שינויא דחיקה הוא ודחייה בעלמא הוא ולא סמכינן עלה. ונראין דבריו.

מתני': הדר עם הנכרי בחצר וכו'. מפרש בגמרא (לקמן עירובין סב, א) דלכולי עלמא דירת גוי לא שמה דירה, ובדין היה שלא יאסור על ישראל כלל, אלא גזירה שמא ילמוד ממעשיו, ור' אליעזר סבר דתרי דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן חד דלא שכיח דדיירי משום דגוי חשוד אשפיכות דמים לא גזרו בהו רבנן, ור' מאיר סבר דאפילו אחד זימנין מיקרי ודייר. ואם תאמר אם כן לר' אליעזר כותי מיהא ליסר אפילו בחד, דכותים לא חשידי [אשפיכות דמים] וכדאמרינן בפרק קמא דע"ז (טו, ב) מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. י"ל דעיקר גזירה משום גוי היתה ולא רצו להחמיר בכותי יותר מבגוי.

אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי וכו'. פירוש: קסבר צדוקי אינו כגוי כדאיתא בגמרא (סו, ב). ופירש רש"י ז"ל: ולא דמי לכותיים דגירי אריות הן ואינם גרים, אבל צדוקי הוא ישראל ונהפך (לרשע) [למינות] וכיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות. ע"כ לשון רש"י ז"ל. סבור הרב ז"ל דר"ג מודה הוא בכותי. ואיכא למידק דאי טעמא דכותי משום דגירי אריות הן, והלא ר' מאיר אית ליה כותיים גירי אמת הן כדאיתא בבבא קמא בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא לח, ב), וכן בפרק קמא דחולין (ו, א) מדאיצטריך לגזור על יינן, ואפילו הכי אסר כאן בכותי. וי"ל לפי דברי הרב ז"ל, דר' מאיר לא תלי טעמיה אלא במי שאינו מודה בעירוב ואפילו צדוקי הרי הוא כגוי, ולפיכך לר' מאיר אין לחלק. אבל לר"ג דשרי בצדוקי, איכא לחלק דהני משום גירי אריות וגוים גמורים והני ישראלים. ואני תמה על זה דהא בגמרא (לקמן שם) אמרינן דצדוקי אינו כגוי. ושמא נאמר לפי דברי שיטה זו דר' מאיר טעמיה דר"ג קא מפרש וליה לא סבירא ליה, ודחוק הוא.
ומ"מ עדיין קשה דהא בפרק קמא דחולין (ה, ב) משמע דר"ג סבירא ליה כר' מאיר דכותים גירי אמת, דאמרינן התם ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה, וקא מפרש התם (ו, א) משום דסבירא ליה כר' מאיר שגזר על יינם משום שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים וחייש למיעוטא וגזר רובא אטו מיעוטא, אלמא אף ר"ג סבירא ליה כר' מאיר דגירי אמת הן, דאי גירי אריות לא היה צריך לגזור עליהן דמעצמם הם אסורין. ומיהו רש"י ז"ל פי' שם דההוא היינו ר"ג בנו של ר' יהודה הנשיא, והאי דהכא היינו ר"ג דיבנה. ומיהו לא נהירא דאם איתא ר' מאיר קדם לו לר"ג בנו של ר' יהודה הנשיא טובא, והיאך אפשר שגזר ר' מאיר עליהם ועל יינם דרבנן ולא גזר על שחיטתם דאורייתא. ועוד דכיון דגזר על יינן אלמא כמשומדין עביד להו ושחיטת משומד אסורה, כדאמרינן בפרק קמא דחולין (ה, א) דישראל משומד אסור לאכול משחיטתו. אלא ודאי נראה דר"ג דהתם נמי היינו ר"ג דיבנה דקודם לר' מאיר, ואיהו גזר על שחיטתן דאיהו נמי חייש למעוטי כדחייש ר' מאיר, אבל לא עשאן כמשומדים ממש לאסור יינן, ואתא ר' מאיר וגזר אפילו על יינן. והא דקאמר התם סבר לה כר' מאיר היינו משום דר' מאיר מפרשא בתלמודא טפי דחאיש למעוטא (יבמות קיט, א) תלי ביה בר' מאיר. ואיכא כיוצא בהא טובא בתלמודא (בבא מציעא לג, ב) גבי פירות דקל ובקדושין בשמעתא דהמקדש במלוה ובמקומות אחרים.
ויש מפרשים דר' מאיר ור"ג תרווייהו סבירא להו כותים גירי אמת, וטעמא דאסרינן להו משום דאין מודים בעירוב אבל צדוקי מודה בעירוב, ובין לר' מאיר ובין לר"ג כותי אוסר כגוי וצדוקי אינו כגוי. תדע לך דבצדוקי לכ"ע מודה הוא בעירוב מדאמרינן בפרק בכל מערבין (לעיל עירובין לא, ב) מי שאינו מודה בעירוב מאן ניהו כותי ולא אמרינן צדוקי וכותי. ועוד דאמרינן בגמרא (לקמן עירובין סח, ב) גבי הא דר"ג צדוקי מאן דכר שמיה, ואם איתא הא ת"ק דכר שמיה, דקא כאיל ותני כל מי שאינו מודה בעירוב וצדוקי בכלל וכי משני נמי חסורי מחסרא והכי קתני וצדוקי הרי הוא כגוי, ולא קאמר מדקתני או עם מי שאינו מודה בעירוב, אלמא צדוקי לאו בכלל שאינו מודה בעירוב הוא. ור' אליעזר דאסר בצדוקי ור' יהודה נמי לחד מן לישני דגמרא (שם), הוי טעמא משום דבכל [מאן] דאיכא למיחש ביה לשמא ילמד ישראל ממעשיו גזרו בו ועשאוהו כגוי. ומ"מ עדיין אין הענין מתחוור שא"כ כולהו תנאי השוו בכותי שהוא כגוי גמור ליתן רשות ולבטל רשות, ואם איתא למה הוצרכו רב אמי ורב אסי לעשותם גוים גמורים וכדאמרינן התם בריש פרק קמא דחולין (ו, א) לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים, ואמרינן התם למאי נפקא מינה ליתן רשות ולבטל רשות, ולמה הוצרכו לכך והלא כך היה מימות התנאים וכולן שוין בדבר זה. על כן אמרו בתוספות דר"ג נחלק בצדוקי וה"ה לכותי, דסבירא ליה דכותים גירי אמת הן ואע"פ שאינו מודה בעירוב נותן רשות ומבטל רשות, וכל שכן צדוקי שהוא ישראל ומודה בעירוב, אבל ר' מאיר נחלק [בעירוב] דכותי מפני שאינו מודה בעירוב, וכ"ש ר' אליעזר דלדידיה אפילו צדוקי נמי כגוי. ומעיקרא נהגו העם כר"ג משום דמיקל והוה הכותי נותן רשות ומבטל רשות, עד שנתקלקלו לגמרי בימי רב אמי ורב אסי וגזרו עליהם ועשאום גוים גמורים. וזה יותר נכון.

פרק ששי הדר עם העכמו״ז
הדר עם העכמו״ז בחצר או מי שאינו מודה בעירוב. פי׳ דהיינו כותי כדמפרש בש״ס בפרק בכל מערבין הרי זה אוסר עליו. פירש אוסר עליו להכניס ולהוציא מביתו לחצר שישכור ממנו רשותו ואסיק בש״ס דשכירות איתיה אפי׳ בפחות מש״פ דברי ר׳ מאיר ר׳ אליעזר בן יעקב אומר כו׳ בש״ס מפרש טעמא דכ״ע דירת עכומ״ז לא שמה דירה ושורת הדין היה שלא יאסור כלל אלא דרבנן תקנו שיאסור כדי שלא יהא ישראל רגיל לדור עם העכמו״ז כדי בלא ילמד ממעשיו וסבר ר׳ אליעזר דתרי ישראלים שכיחי דדייריי אהדדי בהדי עכמו״ז אבל חד ישראל לא שכיחי דדייריי בהדי עכמו״ז ולא צריך למעבד ביה תקנתא והלכתא כר׳ אליעזר בן יעקב דשמואל פסק כוותיה. ועוד דהלכה כדברי המקל בעירוב. ועוד דמשנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי. אמר ר״ג פרכינן בש״ס צדוקי מאן דכר שמיה ופרקי׳ במתני׳ חסורי מחסרה וה״ק. צדוקי הרי הוא כעכומ״ז ר״ג אומר צדוקי׳ אינו כעכומ״ז ומעשה כו׳ והא דאמר ר׳ ות״ק סבר צדוקי הרי הוא כעכומ״ז היינו לר׳ אליעזר בן יעקב דאלו ר׳ מאיר לא קאמר אלא מי שאינו מודה בעירוב וצדוקי מודה היה בעירוב לכ״ע. תדע דבש״ס אמרינן צדוקי מאן דכר שמיה ואם איתא דצדוקי אינו מודה בעירוב מאי קושיא דהא ר׳ מאיר דכר שמיה ועוד דבפרק בכל מערבין דאמרי׳ מאן אינו מודה בעירוב כותי ואלו צדוקי לא קאמרי׳ ש״מ דצדוקי מודה הוא בעירוב הילכך כי אמרי׳ ת״ק סבר צדוקי הרי הוא כעכו״מז לאו לר׳ מאיר אמרינן אלא לר׳ אליעזר בן יעקב:

אמר לנו אבא כו׳. ופי׳ דס״ל דצדוקי אינו כעכו״מז ובבטול רשותו סגי והצדוקי ההוא בטל להם רשותו ומיהו אלו חזר הצדוקי והחזיק להוציא מביתו למבוי עד שלא יחזיקו הם היה נפקע בטולו ולפי׳ אמר להם שימהרו להחזיק בחצר אחרי בין השמשו׳ כדי שלא יוכל לחזור מבטולו ואף ר׳ יהודה סבר דצדוקי אינו כעכומ״ז ובבטול רשותו סגי אלא שהוא סובר כי יכול הוא לחזור בו אפילו לאחר שיחזיק הם במבוי ולפי׳ אמר להם שיוציאו כל כליהם למבוי מבעוד יום שמא יוציא הוא משחשכה ויחזור בו מן הביטול. ופרש״י במשנתינו סבר צדוקי אינו כעכו״מז כדאי׳ בש״ס ולא דמי לכותיים דגרי אריות הם ולפי׳ הוא כעכומ״ז אבל צדוקי הוא ישראל אלא שנהפך למינות כיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירו׳ עכ״ל. ונראה מדבריו כי מודה רבינו בכותי שהוא כעכומ״ז מפני שהם גרי אריות. והקשו עליו בתוספו׳ דהא ר״ג מסבר סבר דכותיים גרי אמת הם כדאי׳ בפ״ק דחולין דאמרינן התם כי ר״ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה לפי שמצאו להם דמות יונה וסברי לה כר׳ מאיר דחייש למעוטא וגזר רובא אטו מעוטא ואלו ס״ל לר״ג דכותיים גרי אריות הם מה היה צריך לגזר עליהם הרי הם אסורין מעצמן ואע״פ שרש״י ז״ל פי׳ דר״ג דהתם אינו ר״ג הזקן אלא ר״ג בנו של רבי׳ הקדוש וזה שהוזכר כאן הוא ר״ג שהיה מחכמי המשנה והביא ראיה מדאמרינן התם דסבר לה כר״מ דחייש למעוטי דעלמא ואלו ר״ג הזקן קשיש מר׳ מאיר א״א לומר כן דא״כ דר״ג דהתם היינו ר״ג זוטא דהוה בתריה דר׳ מאיר טובא היאך גזר ר׳ מאיר על יינם של כותיים שהוא דרבנן ולא גזר על שחיטתם שהוא איסור תורה אלא שהוצרך ר״ג לגזור אח״כ על שחיטתן ולא גזר על יינם שהוא מדרבנן וכשחזרו וקלקלו יותר בדורו של ר״מ גזר אף על יינם. והא דאמרינן דסבר לה כר׳ מאיר ה״ק דסבר לה כסברא דאשכחן דסבר ר׳ מאיר בתריה ויש כיוצא בזה בש״ס וכיון דכן הדרא קושיין לדוכתה דע״כ ר״ג הזקן מסבר סבר דכותיים גרי אמת הם. ועוד קשה על פרש״י ז״ל כי מי הכריחו לומר דר״ג מודה בכותי שהוא כעכומ״ז דהא ר׳ מאיר שאומר דכותי כעכו״מז מסבר סבי׳ ליה דכותיים גרי אמת הם כדאי׳ בפרק שור שוגח וכדמוכח מההיא דפ״ק דחולין שגזר על יינם. ועוד קשה עליו דא״כ כלהו תנאי ס״ל דכותי כעכומ״ז וצריך לשכור ואלו בפ״ק דחולין אמרינן ר׳ אמי ור׳ אסי נמנו על הכותיים וגזרו עליהם שיהיו כעכומ״ז גמורים לכל דבריהם ואמרי׳ עלה מאי עכומ״ז גמורי׳ ליתן רשו׳ ולבטל רשו׳ כלומר דלא סגי להו בביטול וצריך שכירות ומה הוצרכו לגזירה זו דהא לכלהו תנאי דינם כעכו״מז לפי׳ הנכון כמו שפר״י ז״ל דלר״ג צדוקי אינו כעכו״מז וה״ה לכותי דס״ל דכותיים גרי אמת הם ואע״פ ואינו מודה בעירוב נותן רשות ומבטל רשות והיו נוהגין העולם כר״ג מפני שהלכה כדברי המקל בעירוב והיה הכותי נותן רשות ומבטל רשות וכשנתקלקלו מעשיהן הרבה בימי ר׳ אמי ור׳ אסי גזרו עליהם שיהו בעכו״מז גמורים אף לענין עירוב וכן הלכ׳:

פרק ששי בעזר הצור.

הדר עם הנכרי וכו׳ כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק השני שבמסכתא אמנם קצתו הוא לבאר בעניני עירובי חצרות ושתופי מבואות ואיזה מבני אדם אוסר על בני המבוי או החצר ועל איזה צד וענין שכירות מקום מן האוסר עליהם או בטול רשות וזה הפרק אמנם הכונה בו לבאר קצת אלו הענינים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשמנה חלקים. הראשון ללמד שהעכו״ם אוסר ושאינו ניתר אלא בשכירות מקומו ולבאר מי הוא בכלל עכו״ם לענין זה וענין שכירות זה ושישראל ששכח ולא עירב אוסר אלא שדיו בבטול רשות. השני כשבטל רשותו מה דינו עמהם ומה דינם עמו. ואם יש חלוק בין אחד ששכח ולא עירב לשנים ששכחו ולא עירבו. השלישי נתינת רשות זו אם צריך שתהא מבעוד יום או אף משחשכה. הרביעי אם יש שום צד אחר שבטל רשותו שיהא חוזר ואוסר. החמישי שכנים שהיו שותפים בדבר מאכל אם צריכים שתוף אחר אם לאו. השישי על אי זה צד נקראו בתי החצר חלוקי׳ זה מזה שיהו צריכי׳ לערב וכן הדרים בתוכה על איזה צד נקראו חלוקים זה מזה שיהו צריכים לערב. השביעי בענין על אי זה צד סומכין על עירוב במקום שתוף ועל אי זה אין סומכין וכן חצרות שעירבו מזו לזו אם נחשבו כחצר אחת להפקיע הכשר המבוי מצד שאין כאן חצרות פתוחות בתוכו אם לאו. השמיני בשתי חצרות זו לפנים מזו אי זו אוסרת על חברתה ועל אי זה צד. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הדר עם הנכרי בחצר הרי זה אוסר עליו ר״ל לטלטל מביתו לחצר אפי׳ עירב או אפילו בטל רשותו לישראל שאין עירוב או בטול רשות מועיל בעכו״ם כלל ואינו כלום עד שישכור ממנו רשותו. ופרשו הטעם בגמרא שדירת עכו״ם אינו קרויה דירה שתאסור מן הדין ולא אסרוה אלא כדי שלא ירגיל דירתו עמו וילמד ממעשיו ואלו היה עירוב או בטול רשות מועיל בה לא הועלנו כלום אבל כשהצרכנוהו לשכור ממנו אף העכו״ם לבו נוקפו מה ענין לזה בשכירות ביתי ואינו בא לדור עמי וכן (שדירתו) [שכירתו] מספקת ששוכר שכירות קלושה שהעכו״ם נשאר בביתו ומשתמש בו ושאינו רוצה לטלטל בחצר בלא שכירות מקומו הלא דבר הוא ואף הוא חושש לכשפים ונמנע ואינו משכיר ומתוך כך יתרחק ישראל משכונתו עד שלא יתערב זר בתוכם.

או עם מי שאינו מודה בעירוב שכל שאינו מודה בעירוב הרי הוא כעכו״ם לענין זה ופרשו בפרק שלישי [לא:] שאינו מודה בעירוב פירושו על הכותי ואעפ״י שהכותיים משמרים את השבת הם ומשומד משמר שבתו בשוק נותן רשות ומבטל רשות. אין זה כלום שישראל מכל מקום כל שאין מחלל שבתו בפרהסיא מודה הוא בעירוב והרי הוא בכלל ישראל לענין תקון עירוב אבל כותי אעפ״י שמשמר את השבת אינו מודה בעירוב והרי הוא לענין זה כעכו״ם ועוד שאף הוא ראוי לגזור עליו שלא ילמד ישראל ממעשיו מה שאין כן במשומד בצנעה שמתחבא בעבירותיו מישראל ולא עוד אלא שאף לדעת האומר גרי אמת הן הדין בהם כן. ושמא תאמר לפי דרכך למדנו שהכותיים מימות המשנה נעשו כעכו״ם שלא לבטל רשות ושלא ליתן רשות והלא בראשון של חולין [ו.] אמרו שלא היה כן עד זמן רב אמי ורב אסי וכמו שאמרו שם לא זזו משם עד שעשאום עכו״ם גמורים. ופרשו מאי עכו״ם גמורים ליתן רשות ולבטל רשות. פרשו בתוספות שלדעת רבן גמליאל נאמרה וכשם שנחלק רבן גמליאל בצדוקי והוא ישראל שנהפך למינות לומר שנותן רשות ומבטל רשות כמו שיתבאר כך היה חולק בכותי הואיל וגרי אמת הן אעפ״י שאין מודים בתורת עירוב ושהצדוקי מודה בעירוב ואעפ״י שקצת מפרשי׳ כתבו שאף הצדוקי אינו מודה בעירוב ושאף גדולי המחברים נראה שהסכימו בו ושהדעת מכרעת כן שהרי בכללם כופרים בתורה שבעל פה הם אין הדברי׳ נראין מסוגיית הגמרא שאם כן כשאמרו בפרק שלישי [לא:] מאן אינו מודה בעירוב כותי. היה לו לומר כותי וצדוקי. ועוד שהרי בגמרא אמרו צדוקי מאן דכר שמיה ואם כדבריהם הרי נכלל במי שאינו מודה בעירוב. אלא ודאי מודה בעירוב הוא הואיל ומשמרים את השבת הם שהרי כתו׳ בתורה. ומתוך כך לתנא קמא נותן רשות מה שאין כן בכותי. ולר׳ אליעזר בן יעקב שאמרו עליו בגמרא חסורי מחסרא וכו׳ שהוא אומר על הצדוקי שהוא כעכו״ם וכל שכן כותי ורבן גמליאל נחלק בצדוקי והוא הדין לכותי אחר שגרי אמת הם ומתחלה נהגו העם כרבן גמליאל עד שבימי רב אמי ורב אסי נתפרסם ענינם ועשאום כעכו״ם גמורים ואם תאמ׳ לרבן גמליאל היה לו ללמדנו בכותי וכל שכן בצדוקי. מעשה שהיה כך היה. וגדולי הרבנים שפירשו לדעת רבן גמליאל שהכותי כעכו״ם ומטעם גרי אריות הם שמא לא הרגישו בקושיא זו. ומכל מקום לענין פסק עכו״ם וכותי וצדוקי וישראל משומד לחלל שבת בפרהסיא כלם אוסרי׳ ואין להם תקנה בעירוב ושלשה מהם ר״ל עכו״ם וכותי ומשומד אין להם תקון אף בנתינת רשות ובטול רשות אבל צדוקי גדולי המחברים וגדולי המפרשים הסכימו שנותן רשות ומבטל רשות אעפ״י שאינו בכלל עירוב וכן אעפ״י שלדעת קצת אינו מודה בעירוב שאעפ״י שנעשה מין אינו עובד עבודה זרה וכל ישראל שאינו עובד עבודה זרה ולא מחלל שבת בפרהסיא נותן רשות ומבטל רשות וכן דעת רוב מפרשי׳ אעפ״י שיש מפקפקים בה. ויש כת אחרת קרוייה ביתוסים ואף לדעת גדולי המחברים דינה כצדוקי ליתן רשות ולבטלו אבל גדולי המפרשי׳ פסקו שאינו מבטל וכמו שאמרו צדוקי וביתוסי אוסרין עלינו ולא ראינו שנחלק רבן גמליאל אלא בצדוקי. ואם תאמר מה בין זה לזה אף הם פרשו הטעם שהצדוקים היו מתיראין מן הפרושים שלא לחלל כל כך וכמה שאמרו במסכת נדה [לג:] אעפ״י שצדוקיות אנו מתיראות אנו מן החכמים וכן נראה בראשון של יומא [יט:] אבל ביתוסים הרי הם לענין זה כעכו״ם גמורים ויש לפקפק ואף בצדוקי אחר שנתפרסם ענינו אלא שלראשוני׳ שומעין. וגר תושב הרי הוא בכלל העכו״ם לענין [זה] כמו שביארנו באחרון של עבודה זרה. והוא שאמרו בתלמוד המערב גר תושב ועבד תושב ומשומד בגלוי פנים הרי הוא כעכו״ם לכל דבר שבעירוב.

וישראל זה שהעכו״ם אוסר עליו לדעת תנא קמא אפי׳ לא היה בחצר אלא ישראל אחד ובא ר׳ אליעזר בן יעקב לחלוק על זו לומר שאין העכו״ם אוסר על הישראל עד שיהו שני ישראלים שם שיהיו דרים בשני בתים עד שיאסרו זה על זה ויצטרכו לעירוב ולא יועיל עירובם עד שישכרו רשותו של עכו״ם שמאחר שדירת עכו״ם אינה דירה ואינה אוסרת מן הדין לא אסרוה אלא להרחיק ישראל ממנו. אם אין שם אלא ישראל אחד או כמה בבית אחד אין צריכים הרחקה שמאחר שהעכו״ם חשוד על שפיכות דמים ואינו רואה בחצר רבוי אכלוסין של ישראל מתירא הוא הימנו ויוצא לו משם ואעפ״י שאנו רואין אותו מתעכב לשם. מילתא דלא שכיחא היא ולא עבדו בה רבנן תקנתא ואפי׳ היו הרבה בבית א׳ אין העכו״ם אוסר שאין יראת העכו״ם מצויה אלא בחלוק בתים ואם היו שם שני בתים של ישראלים ולא היה אלא אחד בכל בית הרי זה אוסר שיראתו מצויה וסבור הוא שהאכלוסים לפי מנין הבתים והלכה כר׳ אליעזר בן יעקב. ופרשו בה בגמרא לא סוף דבר. נהגו העם כר׳ אליעזר בן יעקב עד שנאמר אורויי לא מורינן וכל שכן דבפרקא לא דרשינן. וכן לא סוף דבר מנהג כר׳ אליעזר בן יעקב עד שנאמר בפרקא לא דרשינן אבל אורויי מורינן אלא הלכה גמורה ואפי׳ בפרקא נמי דרשינן ומכל מקום כל מקום שהעכו״ם אוסר צריך שתדע אם דוקא כשהוא דר בביתו של עצמו או של עכו״ם אחר או אפי׳ כשישראל משכיר לו בית בחצרו ודבר זה ראיתי בו מחלקת גדולה לגדולי הדורות שלפנינו מהם שאסרו ונראה להם סעד מתלמוד המערב שבפרק חלון שאמרו שם אית תנאי תני הקוסטיר אוסר מיד ואכסניא לאחר שלשים ואית תנאי תני הקוסטיר אוסר לאחר שלשים ואכסניא אינה אוסרת לעולם מאן דמר הקוסטור אוסר מיד ברגיל ואכסניא לאחר שלשים בשאינו רגיל מאן דמר הקוסטור אוסר לאחר שלשים בהלין דעלו ברשו ואכסניא אינה אוסרת לעולם בהלין דעלין בלא רשו. ונמצא אף לדעת זה שכל שנכנס שם העכו״ם בלא רשות אינו אוסר הא כל שנכנס ברשות אף בבית ישראל לדעת זה אוסר וכל שכן בשוכר. ומכל מקום גדולי קאטאלונייאה התירוה על ידי מעשה אף בשוכר וממה שאמרו בתוספתא המשכיר ביתו לעכו״ם אינו אוסר עליו אדעתא דאסר עליה לא אוגר ליה אלמא לא אמרוה אלא בדר בביתו של עצמו או של חברו עכו״ם אבל בשל ישראל אפי׳ השכיר לו אינו אוסר שלא השכירו על דעת שיאסור לישראל ואין צריך לומר בהשאילו או שנכנס מעצמו. ואעפ״י שמתלמוד המערב שהזכרנו נראה שכל שנכנס ברשות אוסר יש לסמוך על התוספתא שהלכה כדברי המיקל בעירוב ועוד שהרי הטעם משום דעכו״ם לא מוגר ונפיק ישראל ובשל ישראל אין בו טעם שהרי מכל מקום משכירו הוא לו לעשות בו כרצונו. ועוד הביאו ראיה ממה שאמרו בפרק זה יפה עשיתם ששכרתם כיון דמצי מסלק ליה. ופרשו גדולי הרבנים מצי מסלק ליה בתוך זמנו. ואם כן כל שנהגו לסלקו אפי׳ לדירת עצמו או למכירה אפי׳ מתורת דיניהם הרי הוא כמסולק (עוד) [ועוד] שמאחר שכופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה וכו׳ כל שכן שכופין שלא להשכיר לעכו״ם האוסר עליהם ואפי׳ מחשש נזקים וכמו שאמרו אריא ארבעת לי אמצראי וכל שכן במקום שיש לחוש להיות התינוקות למדים ממעשיו. ומכל אלו יראה שהדין עם השכנים למחות ואין שכירותו כלום. ועוד שהרי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכיון דאסור הוא אף בדיננו יכול לסלקו ואעפ״י שלא נאמר אלא בארץ כמו שביארנו במקומו מכל מקום מכוער הדבר להכניס עכו״ם בחצרו של ישראל ואף העכו״ם סבור בה שהוא אסור לנו ומסתלק. ועוד שכל זה דבר שאינו מצוי ואין לחוש בו. ומכל אלו הראיות הותר הדבר על ידי מעשה אלא שהתוספתא עיקר ושאר הדברים סעד לה. ומ״מ היה שם מי שסבור להתיר מפני שהיה לעכו״ם איצטבא על פתחו וממה שאמרו אחד מבני מבוי שעשה רקה על פתחו אינו אוסר על בני מבוי וכפי מה שפרשו קצת גאונים ברקה שהיא אצטבא ולא כפי׳ גדולי הרבנים שפרשוה פתח קטן ומכל מקום קבלו תשובתם ממה שאמרו בתלמוד המערב אין תורת חצר לעכו״ם ואין תורת רקה לעכו״ם וכן אמרו מי שיש לו רקה לפני פתחו בישראל אינו אוסר זבעכו״ם אוסר:

ונשוב לביאור משנתנו. אמ׳ רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלם ואמ׳ לנו אבא מהרו והוציאו כלים למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם. ופירוש הדברים שהיה רבן גמליאל סובר שהצדוקי אינו כעכו״ם ונותן רשות ומבטל רשות ואינו צריך לשכור שכל מי שהוא צריך להשכיר משהשכיר אינו יכול לחזור בו עד שיחזור ויאסור אבל המבטל רשות או הנותן רשות אם חזר וטלטל משקדש היום ברשותו במזיד קודם שהחזיקו הם באותו בטול רשות בהוצאת כליהם לחצר או למבוי אחר שקדש היום הרי זה אוסר עליהם שהרי לא עמד בבטולו וכן אם בטל דבורו אף בדבור בעלמא ואם בשוגג הוציא אינו אוסר ואפי׳ על ידי מעשה שהרי מכל מקום עמד בבטולו ואם קדמו והחזיקו אפי׳ חזר והוציא במזיד אינו אוסר עליהם ומאחר שהיה רבן גמליאל סובר שהצדוקי אינו (העכו״ם) [כעכו״ם] ונותן רשות ומבטל רשות העיד על צדוקי שהיה דר עמהם במבוי ובטל רשותו מערב שבת ואמ׳ להם אביו [מהרו] והוציאו כליכם למבוי כשיקדש היום כדי שלא יקדים הצדוקי ויוציא ויאסור והרי הקדמתכם בהוצאה כעין חזקה לקנות בה שלא יוכל לחזור ואעפ״י שאינה חזקה גמורה במבוי הקלו. ומכל מקום צריך שתהא משקדש היום שחזקה שמבעוד יום אין לה היכר.

ור׳ יהודה אומרה בלשון אחרת משמו של רבן גמליאל והוא שהיה ר׳ יהודה סובר על רבן גמליאל שידון את הצדוקי כעכו״ם להצריך שכירות מקום ואף הוא סבור עליו שהשכירות בשבת אסור ואמר להם מהרו ועשו צרכיכם במבוי כלומר שתשכרו את המקום מבעוד יום והוא שאמר עד שלא יוציא וכו׳ ופירשו בגמרא עד שלא יצא היום ר״ל יום ששי ויקדש היום שאחר כן אין השכירות כלום. ומכל מקום לענין פסק כבר ביארנו שהצדוקי אינו כעכו״ם וכלשון ראשון שהוצרכו להקדים בהוצאת כליהם משקדש היום ואף לדעת המפקפק לדונו כעכו״ם וצריך לשכירות מקום אין הכרח כשכירות מבעוד יום אלא שוכרין אף בשבת כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה נתברר מתוכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גמ' ר' אלעזר אומר אחד שבת ואחד הניח כו' כצ"ל והוא ר' אלעזר בן פדת אמורא פליג אדשמואל אליבא דרבנן ועליה קאמר מיתיבי א"ל כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה אף עיר חריבה כו' באויר מחיצות כו' ואע"ג דיש חומה כו' ובד"ה גוו ביה כו' ולהניחו שם הס"ד ואח"כ מה"ד כי היכי כו' כצ"ל והשאר נמחק וק"ל:

רש"י בד"ה אף העיר כו' באויר מחיצות ואף ע"ג דיש כו' כצ"ל:

בד"ה אי נימא כו' את כולה אמאי כו' הד"א:

בד"ה והא כמערת צדקיהו קתני ואין שם דיורין דרין כו' כצ"ל:

בד"ה גוו ביה כו' ולהניחו שם הס"ד והשאר נמחק עד סה"ד:

גמרא (בסה"פ) אמר ליה רבא כו'. כצ"ל:

רש"י (במשנה) ד"ה מהרו. מבעו"י כו'. ל"י ל"ל מבעו"י הא לפי פירושו דהשתא דעד שלא יוציא הוא כמשמעו. א"כ קודם שיחזור מהני ביטולו ואפי' משחשכה שרי לאחר שבטל טרם שיחזור ול"ד להא דאמרינן לקמן (סב ב) דאתי ליומא ופרש"י ואי שרית ליה קודם כו' דהתם יסבור דההיתר הוא משום דדירת עו"ג לש"ד אבל הכא הא חזי דצריך ביטול דוקא ולכאורה קשה מדוע יאסר לאחר חזרה וכן הא דלקמן (סט) מי שנתן רשותו והוציא כו' אוסר דמשמע אפי' נתן מבעו"י ע"ש וכן הא דאתי ליומא נימא הואיל והותרה הותרה (עיין לעיל יז) וי"ל דהיינו הא דאמרי' לקמן (ע ב) כל שמותר למקצת שבת הותר לכה"ש כו' חוץ ממבטל רשות וקאי נמי ארישא ודלא כדמשמע לכאורה מפרש"י ותוס' שם ועיין לקמן (סה ב) בתד"ה דאתא עו"ג ובהגה"ה שם ובהרא"ש (פ"ח סי' ו' ובגמרא עא) ובפרש"י שם ד"ה אע"פ שלא החזיק מבעו"י: ודע שהרע"ב כתב בדברי ת"ק נמי מהרו ועשו צרכיכם וכ"ע התוי"ט דל"ד ובעצמו כתב בדברי ר"י שאמר לת"ק ולא עד שלא יוציא כליו כדקאמרת כו' ול"י מאי קאמר דלעולם יסבור הרב דלא מהני חזקה אף לת"ק שלא יוכל לחזור בו אח"כ אלא דסובר דכ"ז שלא יחזור מהני ביטולו להכי קאמר מהרו ועשו צרכיכם ור"ל אף משתחשך טרם שיוציא כליו ויחזור וא"ל ר"י דלא כן היה אלא אמר להם מהרו כו' מבעו"י עד שלא יצא היום ולא כו' כדקאמרת רק דלכאורה הוא נגד הגמ' שאמרה למימרא דכי מפקי אינהו כו' לא אסר וכו' ואולי סובר הרע"ב דכל השקלי וטריא שם הוא על הברייתא דתני שם הוציאו מה שאתם מוציאין כו' דמשמע איזה דבר בעלמא שיהיה רק חזקה אבל במשנה דגורס בה ועשו צרכיכם מ"ל כל צרכיכם כמו בדר"י וע"כ דלא מהני חזקה:

גמרא רבי אלעזר אומר. נ"ב רבי אלעזר אמר גרסינן לא אומר דהוא לישנא דתנא. דהך ר"א בן פדת אמורא הוא דפליג על ר״י א״ש אליבא דרבנן:

שם דקא מותבי ערובייהו בב״כ. נ"ב אע"ג דבהכ"נ אסור בהנאה ולא אוכלין ושותין בהן. לא אתאן לפלוגתא דר״י ורבנן (לעיל רפ״ג ל״א א') אי קונין בית באסורי הנאה או לא ואם מצות ליהנות נתנו אם לאו [וע"ש במסקנת הגמ']. דבבהכ"נ איכא אורחים דאכלו ושתו בהו כדאמרי' בע״פ [ק"א א'] והמניח עירוב נמי אורח הוא:

גמ' בעיר חריבה. מדיוריה אבל מחיצותיה קיימות סביב לה: לרבנן מהלך את כולה. דהא שבת באויר מחיצות והוא הדין לר''ע והא דנקט רבנן משום המניח עירובו דבעי למיתני חילוק בין חריבה לישיבה ולר''ע אפי' בישיבה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים: הניח עירובו בעיר חריבה כו'. דכי אמור רבנן כל העיר לו כד' אמות במיושבת כדתנן בהדיא אימתי בזמן שאין בה דיורין אלמא בחריבה מודו: ה''נ הא באין בה דיורין מודין ליה: אינה ראויה לדירה. שנפלו מחיצותיה: מערת צדקיהו. גדולה היתה והיא שיצא בה צדקיהו לילה מירושלים לברוח מפני הכשדים כדכתיב בירמיה (נב) ותבקע העיר וגו': אף עיר חריבה. ועל כרחך חריבה מדיורין ולא מחומה דאי מחומה לא הוי תני מהלך את כולה כיון דלא שבת באויר מחיצות (וה''ה ר' עקיבא) ואע''ג דיש חומה קתני שבת ולא קתני הניח: מני. הא דלא תני הניח: אי נימא ר''ע. דלית ליה בהניח מהלך את כולה אמאי תני עיר דומיא דמערה למימר דבחריבה קאי: אפי' ישיבה נמי. הניח לר''ע לא והא ליכא למימר דהא דנקט חריבה משום שבת נקט למימר אע''ג דהיא חריבה היכא דשבת מהלך את כולה הא מאי איריא עיר אפילו תל ונקע וקמה קצורה ושיבולין מקיפות אותה אמרן בפרקין קמא (דף טו.) מהלך את כולה: אלא לאו רבנן. ושמע מינה בחריבה מודו דהא על כרחך הא דנקט חריבה משום שיורא דשייר ולא תנא הניח נקט לה: אף מערה ישיבה. ולאשמועינן דאפ''ה שבת אין הניח לא כר''ע: והא כמערת צדקיהו קתני. ואין שם דיורין [דרין] דהא של מלך היתה א''נ השתא לית בה דיורין: בבי כנישתא דבי אגובר. בית הכנסת גדול היה וכולו מובלע באלפים של תחום מברכתא והם לא היו חוששין להוליך העירוב עד סופו ולהניחו שם דסבירא להו כרבנן דכיון מונח באויר מחיצות מהלכין את כולו וחוצה לו אלפים: גוו ביה טפי. העמיקו עוד להעמיד העירוב עד סופו ולהניחו שם: כי היכי דלישתרו לכו טפי. דהא ממקום העירוב בעיתו למדוד: פלגאה. חולק על חכמים אתה: בעירובין לית דחש להא דר' עקיבא. דקי''ל הלכה כדברי המיקל בעירוב: מתני' הדר עם העכו''ם או עם מי שאינו מודה בעירוב. כותי כדאמר בפרק בכל מערבין (דף לא:): אוסר עליו. לטלטל מביתו לחצר עד שישכור הימנו רשות שיש לו בחצר: עד שיהו ב' ישראלים. דרין בב' בתים ואוסרין זה על זה ובאין לערב ביניהן הנכרי אוסר עליהן אבל על היחיד אינו אוסר ובגמרא מפרש . טעמא: מעשה בצדוקי אחד. קסבר ר''ג צדוקי אינו כעכו''ם ולא דמי לכותי דגרי אריות הן ואינם גרים גמורים אבל צדוקי ישראל הוא ונהפך למינות ואינו מודה בתורה שבעל פה כיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות: מעשה בצדוקי שהיה דר עמנו במבוי. וביטלנו רשותו: ואמר לנו אבא מהרו והוציאו כליכם למבוי. והחזיקו בו כיון דקדש היום מיד כדי שלא יחזור בו: עד שלא יוציא. כליו תחילה ויחזור ויחזיק ברשותו ויאסור עליכם וש''מ דאינו כנכרי דאי אגירו מיניה היכי מצי למהדר אע''ג דמפיק לא אסר דהא נקיט דמי: מהרו ועשו צרכיכם במבוי. מבעוד יום דבשבת לא מהני לכו האי ביטול שמא יוציא ויאסור עליכם דקסבר רבי יהודה אע''ג דהחזיקו בני מבוי במבוי תחילה מצי לאהדורי ביה:

לית דחש להא דר' עקיבא. דקיימא לן כדברי המיקל בעירוב כדפי' בקונט' ותחומין דרבנן כדפי' בפ' מי שהוציאוהו (לעיל דף מו.): מתני' הדר. ר' אליעזר בן יעקב אומר עד שיהו ב' ישראלים אוסרים כו'. משמע דאתרוייהו קאי ר''א בן יעקב אעכו''ם ואכותי ובגמ' מפרש דטעמא דראב''י דכיון דעכו''ם חשוד אשפיכות דמים בתרי דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן שמא ילמד ממעשיו כו' וא''ת והרי כותים דלא חשידי אשפיכות דמים ולא ארביעה כדמוכח פ''ק דמס' ע''ג (דף טו:) שמעמידין בהמה בפונדקאות של כותים ומתיחדין עמהם א''כ שכיחי דדיירי ונגזור בחד ואין לומר דר''א בן יעקב סבר דכותים גרי אריות הן וחשידי דהא אפילו למ''ד גרי אריות הן לא חשידי מדפריך התם בע''ז עלה מברייתא דאסרו למכור בהמה דקה לכותים ורוצה להוכיח מתוך כך דטעמא משום דאתי לזבוני לעכו''ם ולא משום דחשידי ואמאי דלמא בכותים גרי אריות או גרי אמת הן פליגי ואומר ר''י דעיקר תקנה משום עכו''ם איתקן שמא ילמד ממעשיו ולא משום צדוקי וכותי ואגב שאסרו בעכו''ם אסרו נמי בכותי וכיון שלא נאסר אלא ע''י עכו''ם לא החמיר בהן יותר מן העכו''ם: אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי א' כו'. קסבר צדוקי אינו כעכו''ם כדמפרש בגמ' ופי' בקונטרס אבל בכותי מודה דהרי הוא כעכו''ם משום דגרי אריות הן ואע''ג דת''ק דאסר כותי היינו רבי מאיר כדאמר בגמ' ושמעינן ליה דקסבר גרי אמת הן בפרק ד' וה' (ב''ק דף לח:) ואפ''ה אסר בכותי מ''מ הוצרך בקונטרס לפרש טעמא דר''ג משום גרי אריות דת''ק ניחא דלא מפליג בין צדוקי לכותי ואסר צדוקי אע''ג דישראל גמור הוא וה''ה בכותי אבל לר''ג דמפליג בין צדוקי לכותי ע''כ צריך לומר משום דצדוקי ישראל גמור הוא וכותי עו''ג גמור דגרי אריות הן ומיהו קשיא לר''י דמשמע בהדיא בפ''ק דגיטין (דף י.) דר''ג סבר ליה דכותים גרי אמת הן דמכשיר גט ששני עדיו כותים ואמר נמי בפ''ק דחולין (דף ה:) דר''ג ובית דינו נמנו אשחיטת כותים ואסרוה ומפרש התם טעמא משום דסבירא להו כר''מ דגזר על יינם לפי שנמצא להם דמות יונה וחייש למיעוט ש''מ דגרי אמת הן דאי גרי אריות הן לא היה צריך למיגזר עליהן ומאליהן קמיתסרי ובקונטרס פירש דההיא רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אבל תימה דבכל מקום רגיל לקרותו או רבן גמליאל בר רבי או רבן גמליאל בנו של ר''י הנשיא ועוד דלא יתכן דר''מ דהוה קודם רבן גמליאל בר רבי גזר על יינם דרבנן ושבק שחיטה דאורייתא שהוצרך. ר''ג ב''ר לגזור עליה ועוד דאין סברא כלל דאם גזר על יינם משום יין נסך שתהא שחיטתם מותרת כיון שנחשבו כמומרי' לעכו''ם דהא אמרינן בפ''ק דחולין (דף ה.) מומר לעכו''ם אסור