עירובין ס ע"א

דף ס - א

ואם אירע ששכחו  ולא עירבו בני מרפסת עם בני חצר.

אם יש לפניהם לפני המרפסת, לרגלי הסולם העולה מהחצר למרפסת, "דקה", צורת הפתח נמוכה בגובה ארבעה - הסתלקו בכך בני המרפסת מהחצר, ולכן המרפסת אינה אוסרת את החצר.

ואם לאו - אוסרת המרפסת את החצר, כיון שדיירי המרפסת יוצאים דרך החצר למבוי.

אלמא, יש על הסולם תורת פתח להחמיר, ואין עליו תורת מחיצה להקל.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן - בדלא גבוה מרפסת מהחצר עשרה טפחים, ולכן אין כאן מחיצה.

ותמהינן: אם כן, שהמרפסת פתוחה לחצר בלי מחיצה, ואי לא גבוה מרפסת עשרה, כי קא עביד דקה - מאי הוי!? והרי אין מחיצה לאורך כל המרפסת בינה ובין החצר!

ומשנינן: במגופפת, שאכן יש סביב המרפסת מחיצות בגובה עשרה, אלא שיש בה פתח עד עשר אמות.

דכיון דעביד לפני הסולם "דקה" - איסתלוקי איסתלוק ליה בני המרפסת מהכא.

אמר רב יהודה אמר שמואל: כותל שבין שתי חצירות, שרצפה שריצף אותה בסולמות הסמוכים לכותל - אפילו רצופים הסולמות ביתר מעשר אמות - תורת מחיצה עליו.

רמי ליה רב ברונא לרב יהודה, בהיותם ב"מעצרתא" דבי רב חנינא:

וכי מי אמר שמואל שסולם תורת מחיצה עליו?

והאמר רב נחמן אמר שמואל: אנשי מרפסת ואנשי חצר ששכחו ולא עירבו, אם יש לפניה דקה ארבעה - אינה אוסרת המרפסת את החצר.

ואם לאו - אוסרת!

ומוכח שאין לסולם [המדרגות] שבין החצר למרפסת תורת מחיצה.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן - דלא גבוה המרפסת עשרה מעל החצר.

ותמהינן: ואי לא גבוה מרפסת עשרה - כי עביד "דקה" מאי הוי? והרי אין הדקה מהווה מחיצה?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, בחצר מגופפת במחיצה, ויש במחיצה פירצה עד עשר אמות. דכיון דעביד דקה לפני הסולם של המרפסת - איסתלוקי איסתלק בני המרפסת מהכא, מהחצר.

הנהו בני קקונאי דאתי לקמיה דרב יוסף.

אמרו ליה: הב לן גברא העמד לנו אדם דליערב לן מאתין, שיערב לנו עירוב לעירנו, שהיא עיר של רבים ונעשית של יחיד, והרי היא צריכה שיור.

אמר ליה רב יוסף לאביי: זיל ערב להו, וחזי, אך ראה לעשותו כראוי, כדי דלא מצווחת עלה, שלא יבואו בטענות [צווחות] בבי מדרשא על עירובך.

אזל הלך אביי, חזא להנהו בתי וראה כמה בתים דפתיחי לנהרא שהם פתוחים לכיוון הנהר, ולא לכיוון עיר.

אמר אביי: הני, בתים אלו, הפתוחים לנהר - להוי שיור למתא, יהוו את הבתים שצריכים לשייר ללא עירוב.

הדר, חזר בו אביי מרעיונו זה, כי אמר אביי הרי "אין מערבין את כולה" תנן. מכלל, שהבתים שמשייר צריכים להיות בתים כאלו דאי בעי לעירובי - מצי מערבי, אלא שעתה הוא משיירם.

ובתים אלו, שאין להם פתח לעיר, אינם יכולים לערב עם בני העיר, וממילא אין הם ראויים להיות "שיור" לעיר.

אלא, איעביד אעשה להו לבתים אלו כווי, חלונות לכיוון העיר, דאי בעו שאם ירצו לעירובי דרך חלונות - מצו מערבי, יוכלו לערב דרך החלונות.

הדר אמר: לא בעי, אין לי צורך לעשות להם חלונות.

דהא רבה בר אבוה מערב לה לכולה לכל שכונותיה של העיר "מחוזא" - ערסייתא ערסייתא, שכונה שכונה לחוד, ולא היה מערבם יחד משום החריץ שהיה ביניהם, שבו היו שמים את פירא, הפירות דבי תורי, עבור השוורים.

והיה מערב כך את כל שכונותיה של מחוזא, דכל חד וחד מהשכונות שלא עירבה עם שאר השכונות הוי "שיור" לחבריה, בכך שלא עירבו אותן יחד.

ואף על גב דאי בעו לערובי בהדי הדדי - לא מצו מערבי בגלל החריצים שביניהם. ומוכח שגם שכונה שאינה יכולה להתערב עם חברותיה נחשבת כ"שיור".

הדר אמר אביי: לא דמי העיר שלפנינו למחוזא.

התם - אי בעי בני השכונות הנפרדות לערובי, מערבי דרך גגות הבתים.

ואילו הני בתים שפתחיהם לכוון הנהר, לא מצי מערבי כלל.

הילכך נעבדן להו כווי חלונות שבאמצעותם אפשר להם לערב עם בני העיר.

הדר אמר: כווי נמי לא בעי.

דההוא בי תיבנא בית תבן דהוה ליה למר בר פופידתא מפומבדיתא, ושויה שיור לפומבדיתא.

אמר אביי: היינו דאמר לי מר רב יוסף: חזי לחזור על כל צידי היתר המבוי שיהיו כהלכתם, דלא מצווחת עלה בבי מדרשא.

שנינו במשנה: אלא אם כן עשה חוצה לה כעיר חדשה.

תניא, אמר רבי יהודה: עיר אחת היתה ביהודה ו"חדשה" שמה, והיו בה חמשים דיורים אנשים ונשים וטף. ובה היו משערים חכמים, והיא היתה שיור.

איבעיא להו: אותה שכונה "חדשה" שאין מערבים אותה עם העיר משום שיור - מהו לערב אותה לעצמה כולה, ללא שיור?

ותמהינן: מאי שנא השכונה ה"חדשה" מהעיר?

והרי כי היכי דאיהי הויא שיור לגדולה בכך שלא התערבה עמה - גדולה נמי, שלא מערבים אותה עמה, הויא שיור לקטנה.

אלא: הכי קא מיבעיא לן: לערב עיר שלימה שהיא כעין העיר "חדשה", שהיא עיר קטנה בעלת חמישים דיורים בלבד, שאין בעיר הזאת שכונה נוספת - מהו? האם גם בה גזרו שבלי שיור אין מערבין? פליגי בה רב הונא ורב יהודה.

חד אמר: בעיא שיור, וחד אמר: לא בעיא שיור.

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: שלש חצירות הם שיור.

אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כרבי שמעון.

רבי יצחק אמר: אפילו בית אחד וחצר אחת.

ותמהינן: חצר אחת בלי בית סלקא דעתך שמהוה שיור, והרי אינה דירה.

ומשנינן: אלא אימא: בית אחד בחצר אחת.

אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דרבי יצחק - גמרא שקיבלה בקבלה, או סברא היא?

אמר ליה: מאי נפקא לן מינה?

אמר ליה: וכי גמרא גמור לימוד הגמרא - זמורתא, כזמר בעלמא, תהא? והיינו, שחשוב לדעת אם הענין הוא דבר שבא בקבלה או מסברא.

מתניתין:

מי שהיה בשדה בשעת כניסת השבת במזרח העיר, ואמר לבנו: ערב לי בצד מערב העיר.

או שהיה בשדה במערב העיר, ואמר לבנו: ערב לי במזרח. הרי:

אם יש הימנו ולביתו אלפים אמה, וממנו לעירובו שבצד הנגדי של העיר יותר מכאן - הרי כיון שאינו יכול להגיע ממקומו למקום העירוב, לא חל העירוב.

ולכן - הרי הוא מותר לתחום של ביתו, כאילו לא עירב, ואסור לתחום עירובו, לפי שלא הועיל לו עירובו, המרוחק ממנו יותר מאלפיים אמות, כלום.

היה ממנו לעירובו אלפים אמה, ולביתו יתר מכאן - חל העירוב.

ולכן - אסור הוא לתחום ביתו, ומותר לתחום עירובו.

הנותן את עירובו בעיבורה באמצעה של עיר שהוא גר בה - לא עשה ולא כלום.

נתנו חוץ לתחום, אפילו אמה אחת קנה לו שם עירובו מקום שביתה,

תורת פתח עליו בכותל שבין ב' חצרות רצה אחד מערב רצו שנים מערבין.

ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רב נחמן אמר רב אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו אם יש לפניה דקה ארבעה אינה אוסרת ודחינן הכא במ"ע בדלא גבוהה עשרה אי הכי כי עביד דקה מאי הוי ופרקינן במגופפת פירוש מוקפת כמו מעקה עד עשר אמות כיון דעבוד בה דקה סלוקי מסלקי בני מרפסת נפשייהו מהתם. אמר רב יהודה אמר שמואל כותל שרצפו בסולמות אפילו ביתר מעשר תורת מחיצה עליו.

ומקשינן ומי אמר שמואל הכי והא אמר רב נחמן אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו כו' פי' הא דאמר שמואל כותל שבין ב' חצרות שרצפו בסולמות ביתר מי' אמות במשכא שיכולין י' בני אדם באחד לעלות ולירד כאחד לא חיישינן לסולמות הללו אלא תורת מחיצה שם.

ההוא בני קקוניא דאמרו לרב יוסף הב לן גברא דמערב לן וא"ל לאביי זיל ערוב להן אזל חזא להנהו (והני) [בתי] דלא פתיחי (במתא) [למתא] ולא מצו מערבי לא הוי שיור אלא אעבד להו חלונות בהדי מתא דאי בעו מערבי דרך חלונות הדר אמר לא צריכי חלונות דהא רבה בר אבוה מערב לכולא מחוזא ערסתא ערסתא. פי' שכונות שכונות משום פירא (דכי) [דבי] תורי דהוה מפסקתה בינייהו כל ערסתא הוי שיור לאחריתי ואע"ג (מאי) [דאי] בעי לערובי לא מצי לערובי [הדר אמר התם אי בעי לאערובי] דרך גגות מצו מערבי הכא לא מצו מערבי אלא דרך חלונות ולא היא דהא ההוא בי תיבנא דהוה ליה למר (לבר) [בר] מפומבדיתא והוא הוה שיור לכולא מתא.

ואמר אביי היינו דאמר לי רב יוסף זיל עריב להו וחזי (מאי צווית עלי) [דלא צווחת עלה] בבי מדרשא.

תניא א"ר יהודה עיר אחת היתה ביהודה וחדשה היה שמה והיו בה נ' דיורין אנשים ונשים וטף ובה היו משערין חכמים והיתה שיור. ואיבעיא לן כי היכי דהוי היא שיור לגדולה גדולה נמי הוי שיור לדידה ומערבין לה' או לה רב הונא ורב יהודה חד אמר הויא שיור וחד אמר לא הויא שיור:

ר' שמעון אומר שלש חצרות כו'. אמרינן משמיה דרב הלכה כר' שמעון רבי יצחק אמר אפילו בית אחד בחצר אחד הוי שיור והא דר' יצחק גמרא היא:

הדר אמר לא דמי אי בעי לערב דרך גגות מצי מערב. הקשה רבנו נ"ר וכיון דאי בעי הוה מערב לה כולה דרך גגות אמאי מערב להם דרך פרסייתא, וצ"ע.

מותר לביתו. פירוש: מותר לתחום ביתו כאילו שבת שם. וא"ת לתחום ביתו היאך הוא מותר הלא עקריה לדעתיה מיניה, דהא אמר לבנו צא וערב עלי. כבר כתבתי למעלה (לו, א ד"ה וחכמים, נב, א ד"ה ר' מאיר) כל לגבי ביתו אינו מסלק דעתו משם כל זמן שאין עירובו עירוב, וכדמוכח מתניתין דנתגלגל חוץ לתחום (לעיל עירובין לה, א), וכן פי' רש"י כאן. ואינו דומה לאמר לב' עבדיו צאו ועירבו עלי והלכו ועירבו לו אחד למזרח ואחד למערב דאם מיצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו (לעיל עירובין נ, ב) דהתם עירובן עירוב וכיון דלא ידעי הי מינייהו, אינו מהלך למזרח אלא כעירובו למערב ולא למערב אלא כעירובו למזרח, ואם מיצעו עליו את התחום נעשה חמר גמל ולא יזוז ממקומו.

הנהו בתי דפתיחי לנהרא. פרש״י ז״ל בתי׳ שהיו בחצר החיצונ׳ של העיר ופתחיהן כלפי חוץ ולא היה להם כלפי העיר לא שום פתח ולא שום חלון אמר להוו שיור למאתא. פי׳ דעיר של רבים היתה או של רבים ונעשית של יחיד שהיא צריכה שיור. ובכל חד וחד הוי שיור לחבריה. סי׳ שהרי שכל ערסא וערסא היו מבואות הרבה ורשו׳ הרבים בנתים והיו מתקנין רשו׳ הרבי׳ שלה ולא היו צריכין לתקן שאר המבואת והיו מתקנין אותה בתור׳ עיר של רבים ואי לא הוי כל חד וחד שיור לחבריה היכי מצי לערובי ביחד מבואו׳ הרבה שהיו בכל שכונה ושכונה הא כל חד וחד היה בעי לערובי באנפי נפשיה ובעי לחי וקורה אלא ודאי כל ערסא וערסא חשיבא כעיר של רבים וכיון שהשכונות סמוכו׳ זו לזו הויא כל חדא וחדא שיור לחברתה שהרי אלו אסורין בזו ואלו אסורין בזו.

דרך גגות. פרש״י ז״ל שראויין לערב דרך דיורו׳ שיש משכונה לשכונה אלמלא דפירא דתורי המתחלקת ביניהם מעכב שלא לערב הכל ביחד. דההוא בי תיבנא פי׳ בי תיבנא שהיה בו בית דירה וס״ל כר׳ יצחק דאמר לקמן דאפי׳ חצר אחת הוי שיור הא בי תיבנא לחודיה לא הוי שיור כי היכי דחצר לחודיה לא הוי שיור כיון שאינו עשוי לדירה וכדאי׳ לקמן.

מאי חדשה. פי׳ ואין צריך לעשות שיור בעיר הקטנה בעיר החדשה שביהודה שלא היה בה שיור או דילמא כעין חדשה כלומר שאין אנו למדין מעיר חדשה שביהודה אלא מנין הדיורין שהיו בה כי היא לא היתה שיור ולא היתה סמוכה לגדולה ולא היתה צריכה שיור לעצמ׳ כיון דקטנה היא ובאנפי נפשה קיימא אבל בעיר קטנה הסמוכ׳ לגדול׳ שגדולות כמותר ונעשה שיור לגדולה אין הגדולה נעשי׳ לה שיור וצריכה שיור לעצמה מאי כן פרש״י ז״ל. פליגי בה כו׳ ופסקו רבותי ז״ל הלכה כמ״ד הויא שיור חדא דהלכה כדברי המקל בעירוב ועוד דרבה בר אבוה מערב לה לכלא מחוזא ערסתא ערסתא וכל וחד וחד הוא שיור לחברתה כדאי׳ לעיל וא״א דלא הוה בה חד מן ערסתא קטנה מחברתה ואפ״ה הויא גדולה שיור לקטנה. ושמעי׳ משמעתין שאפי׳ מבתים שאינה בתוך העיר ממש עושין שיור ובלבד שיהא בתוך עבורה של עיר שהיא כעיר וכדאמרי׳ בההוא בי תבנא דהוה בר מפומבדיתא דעשאוה שיור לפומבדיתא ואע״ג דלא הוה לערבם ביחד. ר׳ יצחק כו׳ חצר אחת ס״ד פרש״י ז״ל חצר בלא בית מי הוי דירה כלומר ואם בית לבדו אינו מועיל מה מעלה ומוריד החצר האחרת שאין בה דירה אלא אימא אפי׳ חצר אחת ובית א׳ לתוכה דהשתא הוי סבר שאפי׳ החצר חשוב לדיור ע״י בית שבתוכו ומי׳ לישנא מורה דבית לחודיה לא הוי שיור ואפי׳ לר׳ יצחק: גמרא או סברא אלא גמרא גמור כו׳ פי׳ בתוס׳ מאי נפקא לך מינה דהא בין הכי ובין הכי אין הלכה כמותו דהא פסק רב הלכה כר׳ שמעון אבל הגאונים ז״ל פסקו הלכה כר׳ יצחק דהא רבה או רב יוסף עבד בה עובדא בי תיבנא דפומבדיתא כדאי׳ לעיל. וא״כ הכא ה״ק מאי נפק׳ לך מינה דהא בין כך ובין כך הלכ׳ כמותו דמסתב׳ טעמא דכיון דשיור משום גזרה בעלמא הוא בבית אחד בחצר אחת סגי ליה וכן פסק רי״ף והרמב״ם ז״ל:

מתני׳ מי שהיה כו׳. פרש״י ז״ל מותר לתחום ביתו ואסור לתחום עירובו לומר דכיון דעירובו רחוק ממנו יותר מן התחום לא קנה שם עירוב וכיון שלא קנה שם עירוב הרי הוא כתחום ביתו שאין אדם מאבד תחום ביתו בקל וכדכתי׳ לעיל וסיפא דקתני שאם יש ממנו לערובו אלפים אמה ולביתו יותר מכן שהוא אסו׳ לביתוי פרש״י ז״ל שהוא אסור לתחום ביתו שכבר אינם עירוב במקום שערבו לו ולפי זה י״ל דלאו דוקא שיש ממנו ולביתו יותר מאלפים דהא ודאי אפילו אין ממנו ולביתו אלפים אמה אינו כתחום ביתו מכיון שקנה עירוב במקום עירובו אלא איידי דקתני רישא יותר מכאן תנא הכי בסיפא: ובתוספו׳ פירשו דמתני׳ סתמא נקט שהוא מותר לביתו ולתחום ביתו שהוא אסור לביתו ולתחום ביתו. ומ״ה קתני סיפא ולביתו יותר מכאן שאל״כ היה מותר לילך לביתו מיהת ואע״פ שלא קנה שם שביתה. וה״ק אם יש מעירובו לביתו יותר מאלפים שהוא אסור לילך לביתו ואצ״ל שלא קנה שם שביתה:

בעבורה של עיר וכו׳ פי׳ לא הועיל כלום דבלא עירוב היה מותר לילך בכל העיר וחוצ׳ לה אלפים אמה לכל רוח ואפילו לר״ע דאמר בסיפא שהנותן את עירובו בעיר אינו מהלך בתוכה אלא ד׳ אמות התם הוא בנותן את ערובו בעיר אחרת אבל הכא מיירי בשובת בתוך העיר ובשובת מודה רבי עקיבא וכדאי׳ בש״ס נתנו חוץ לתחום מה שנשכר הוא מפסיד פרכי׳ עלה בש״ס חוץ לתחום ס״ד כלומר שאם חוץ לתחו׳ נתנו הרי לא קנה שם עירוב והרי הוא בתחום ביתו ולא שייך בהא מה שנשכר הוא מפסיד כלו׳ כי מה שנשכר כלפי מזרח העיר שנתן עירובו שם הפסיד כלפי מערבה של עיר ומתני׳ ה״ק נתנו חוץ לעבורה והוא נתון לתחום כלו׳ תוך התחו׳ מה שמשכיר הוא מפסיד הוינן בה מה שנשכר הוא מפסיד ותו לא והא תניא כו׳ ופרקינן ל״ק כאן שכלתה מדתו בסוף כי אז כל העיר עולה לו כד׳ אמות ומשלימין לו את הנשאר לו מתחומו חוץ לעיר וכ״ש אם כלתה מדתו חוץ לעיר ובהא קתני כי מה שנשכר הוא מפסיד וא״ת ואכתי הפסיד יותר מד׳ אמות שחושבין לו עכשיו למדת העיר י״ל דהכי נמי קנה ד׳ אמות במקום עירובו שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות וא״ת ולמ״ד שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות לכל רוח הרי נשכ׳ ד׳ אמות וי״ל דמתניית׳ כמ״ד שאין לו אלא ד׳ אמות.

זה שכתבנו שהסולם תורת מחיצה עליו להקל ליתן לו תורת היתר מחיצה הקשו עליה בגמרא ממה שאמרו אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכח אחד מהם ולא עירב כלומר או אחד מבני חצר או אחד מבני מרפסת ובני המרפסת עירבו לעצמם ובני חצר לעצמן והרי שזה שלא עירב אוסר אם הוא מבני מרפסת לכל בני מרפסת ואם הוא מבני חצר אוסר לבני חצר והרי נמצאת רגל מרפסת אסורה במקומה ואוסרת על בני חצר שהמרפסת שבדיורי העליות פתוחות לחצר ודריסתם ויציאתם דרך חצר היא ואוסרים עליהם שלא להוציא מבתים לחצר שאלו לא שכח אחד מן המרפסת מלערב אעפ״י שעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן אין מרפסת אוסרת על חצר שהרי רגל המותרת במקומה אינה אוסרת אלא שמאחר שאסורה במקומה אוסרת לבני חצר. ואם יש רקה ר״ל לבני המרפסת לרגלי הכבש בתחלת עלייתה כבר סלקו בני מרפסת רגליהם מן החצר ובני חצר מותרים לעצמן ואם אחד מבני חצר הוא ששכח ובני המרפסת מותרים במקומם אם עשה זה שבחצר רקה על פתחו אינו אוסר וסתם הדברים המרפסת גבוהה עשרה באויר החצר ויורדים ממנה אל הרקה דרך הסלם ודרך הרקה יוצאין לחצר ואם כדבריך שהסלם כמחיצה להקל למה יאסרו בני חצר בשכחת זה שבמרפסת והרי הסלם הזה כמחיצה וכאלו המרפסת בלא שום פתח והרי מרפסת וחצר כשתי חצרות שאין פתח ביניהן שאין זו אוסרת על זו אלא שתורת פתח עליו אף להחמיר והרי הם כשתי חצרות זו לפנים מזו שעירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית שהיא אוסרת על החיצונה ובני המרפסת כחצר פנימית שהרי יש לה דרך על החצר ותירצוה בשהמרפסת אינה גבוהה עשרה והילכך אין בסלם תורת מחיצה שהרי אין המרפסת חלוקה מן החצר והרי הן כחצר אחת. והקשה ואם כן כי עביד רקה מאי הוי והרי אין רקה מועלת אלא להתיר הרשויות החלוקות להיות זה מותר לעצמו. וזה לעצמו אבל מה שהיא רשות אחת אין רקה מחלקתו לשתי רשויות ומרפסת זו כיון שאינה רשות לעצמה היאך רקה מחלקתה מן החצר וכי עושה אותה רקה רשות לעצמה. ופרשה במגפפת עד עשרה אמות כלומ׳ בנויה במחיצות סביבותיה ליעשות המרפסת רשות בפני עצמה מצד הגיפוף ולא נשאר פרצה בבנין זה אלא פרצה עד עשר אמות שכן חשובות פתח שממנו יורדין לחצר והרי זה כבית שבחצר שאוסרת לחברותיה וברקה הותרה הואיל ורשות בפני עצמו הוא. ויש גורסי׳ בשמועה זו ששכחו ולא עירבו כלומר שלא עירבו בני חצר עם בני מרפסת אבל אלו עירבו לעצמם ואלו לעצמם ולא שכח אחד במקומו שלא לערב וכל שאין שם רקה מרפסת אוסרת לחצר ולא סוף דבר לדעת האומר רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה אלא אף לדעת האומר רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שהלכה כן דוקא בפנימית בחיצונה שאין לפנימית על חיצונה שום תשמיש אלא דריסת הרגל שהרי יש לה חצר בפנימית לעצמה ואינה צריכה לחיצונה אלא לדריסת רגל לצאת דרך בה אבל מרפסת וחצר מצד שאין חצר בדיורי העליות יש לבני מרפסת תשמיש בחצר וכל שהמרפסת פתוחה לחצר אוסרת וכן כתבוה גדולי המפרשי׳:

זהו ביאורה של שמועה זו וכן הלכה אלא שבמקומות של מסכתא זו יתרחבו הדברים בדיני המרפסת עם החצר בע״ה:

כותל שרצפו בסלמות שהניחו סולמות הרבה זה מכאן וזה מכאן אפי׳ יתר מעשר אמות שאלו היה פרצה כשיעור זה יצא לו מתורת פתח אין דנין את הסלמות כפתח עד שנדון את הכותל כנפרצה ביתר מעשר לאיסור זו על זו עד שיערבו אחד אלא רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים שהסולם נדון כמחיצה להקל ולערב שנים ואם רצו נדון כפתח ולערב כפתח:

עיר זו שכשאנו מערבין את כלה צריכה שיור אין צריך להיות אותן הבתים המונחות לשיור פתוחות לצד העיר כדי שיהו ראויות להתערב עם בני העיר או אם אינן פתוחות לצד העיר שיהא צריך לעשות שם חלונות כשיעור ארבעה כדי שיהו ראויים מיהא להתערב עם בני העיר דרך חלונות או אם אין עושין שם חלונות שיהו דיוטות עוברות מבתי העיר לאותם הבתים דרך גגות שיהו ראויים מיהא להתערב דרך גגות אלא אעפ״י שאינן ראויות להתערב עם בני העיר בשום צד נעשית לה שיור שהרי בית התבן של רב יוסף היה שיור לעיר פומבדיתא כמו שביארנו למעלה והרי בית התבן זה חוץ לעיר היה ולא היה ראוי להתערב עם העיר ומערבין את השאר ביחד וכשם שהקטנה נעשית שיור לגדולה כמו שביארנו בעיר חדשה שביהודה כך עיר גדולה נעשית שיור לקטנה שהרי רבה בר אבוה היה מערב עיר מחוזא כלה ערסאתא ערסאתא ר״ל שכונות שכונות משום פירא דבי תורי ר״ל גומות גדולות העשויות להצניע שם גרעיני תמרים לשוורים והיו אותם גומות מבדילות בין השכונות ולא היה יכול לערב את כלה ביחד אלא אם כן דרך גגות ולא רצה להכניס עצמו בעירוב דרך גגות ועירבה שכונות שכונות ובכל השכונות היו מבואות הרבה ביחד ולא היו מתקנין להם לחיים שעיר של רבים ונעשית של יחיד היתה ונמצא שצריך היה להיות כל אחת שיור לחברתה ולא דקדק בהן בין גדולה לקטנה אלא אף הגדולה היתה שיור לקטנה:

המשנה הששית והכונה להתחיל בה בביאור ענין החלק הרביעי והוא שאמר. מי שהיה במזרח ר״ל שהיה בדרך והיה לצד מזרח העיר שביתו לתוכה ואמר לבנו לערב לו במערב ר״ל בצד מערב העיר או שהיה במערב ואמר לבנו לערב לו במזרח אם יש ממנו לביתו אלפים אמה ולעירובו יתר מכאן מותר לביתו ואסור לעירובו כלומ׳ אם קדש עליו היום בדרך רואין אם באותו מקום שקדש עליו היום הוא קרוב לביתו אלפים שהוא תוך התחום לביתו אבל רחוק הוא באותה שעה ממקום עירוב זה יתר מאלפים מותר לביתו ר״ל לתחום ביתו ואסור לעירובו ר״ל לתחום עירובו כלומר מותר הוא לילך עד ביתו ומביתו עד הלן אלפים אמה לכל רוח הן לצד שאר הרוחות אבל לא מעירובו ולהלן שמאחר שכשקדש עליו היום רחוק מעירובו יתר מאלפים ונמצא שאינו יכול לילך שם ולאכלו הרי אלו היה עירובו עירוב היה הוא חוץ לתחום עירובו ואין לו לזוז ממקומו אלא שאינו עירוב כלל שאומדין את דעתו שלא עשאו שליח לעוותו ולא עקר דעתו משביתת ביתו לקנות שביתה במקום שהוא חוץ לתחומו עד שיאסר לזוז ממקומו והרי עירוב זה כמי שאינו וקונה שביתה בביתו. ואע״פ שהתבאר במי שאמר לעבדיו צאו וערבו לי וערב עליו אחד לדרום ואחד לצפון שאם מצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו ואין אומרין לתקוני שדרתיך וכו׳ עד שנתירהו בתחום ביתו בזו כל אחד מתקן היה לפי מה שנצטוה ואין אצל אחד מהם שום פשיעה אבל זה כיון שהוא רחוק מביתו ואמ׳ לבנו לערב לו לצד האחר היה לשליח לדקדק ולערב במקום שיהא זה יכול להיות בתוך התחום לעירובו כשיקדש לו היום הא על ידי עצמו אם אמר תהא שביתתי במקום פלוני והיה אותו מקום רחוק ממנו יתר מאלפים לא יזוז ממקומו כמו שהתבאר בפרק רביעי שהרי במקום שאמר אינו יכול לקנות שביתה שהרי חוץ לתחומו הוא ובמקום שרגליו לשם אינו קונה שביתה שהרי גלה בדעתו שאינו רוצה בשביתה לשם ונמצא פושע בעצמו שהיה לו לפרש אם אני רחוק מאותו מקום יותר מאלפים תהא שביתתי במקומי. היה הימנו ולעירובו אלפים ר״ל שהוא שבשעה שקדש היום בתוך התחום למקום העירוב וחוץ לתחום ביתו מותר לעירובו ר״ל לתחום עירובו לילך ממקום העירוב ולהלן אלפי׳ אמה לכל רוח ואסור לביתו ר״ל לתחום ביתו שלא למנות מביתו אלפים אמה ולביתו מיהא מותר לילך מחמת העירוב אם הוא בסוף אלפים לעירובו. ושאלו בגמרא היאך אפשר שיהא קרוב לעירובו יותר מביתו שהרי הוא במזרח הבית ועירובו למערב הבית עד שפרשו מזרח בנו ומערב בנו כלומר שהיה הוא למזרח בנו שהוא ובנו כלם לצד מזרח הבית אלא שבנו מקדים והולך לפניו ונמצא הבן והבית והעירוב כלם למערבו והוא למזרחם וצוה להניח את עירובו למערב בנו קרוב לאלפים לעיר שיהא יכול לחזור למחר לשם ולמנות משם אלפים אמה לכל רוח ונמצא העירוב קודם לו יותר מביתו או שהיה במערב בנו כגון שהיה האב קודם לו לצד העיר וצוהו לשוב לאחוריו ולערב לו במזרחו ונמצא האב למזרח הבית ולמערב העירוב והבן ואפשר שכשקדש היום היה תוך התחום לביתו ורחוק לעירובו וחזרו ופרשוהו אף במזרח ביתו וכגון שעומד ביתו באלכסון והוא צוה לערב דרך ישר מנקודת המקום שהוא בו שאעפ״י שמשך העירוב חוץ למערב הבית אפשר שהוא קרוב לעירובו יותר מצד שהוא בקו ישר כנגד מקום עירובו וביתו בקו אלכסוני. ופרשוה גאוני ספרד בטבלא מרובעת אלפים על אלפים שאלכסונה אלפים ושמנה מאות כגון זו והיה הוא מבעוד יום לנקוד׳ מזרחי׳ דרומית שבה וצוה לערב כנגד נקודת מערבי דרומי מחוץ לקו המערבי מאה אמה וכשנתקרב הוא מאה אמה מנקודה זו ולפנים לצד המערב קדש היום ונמצא רחוק מעירובו אלפים לבד והוא רחוק מביתו יתר מאלפים. ואני תמה לפירושם מה בכך והלא שערנו אלפים אמה הן ואלכסונן. אלא שאפשר שאינו סובר כן. או שאפשר לפרשה בטבלא שיש ברבועה יתר מאלפים עד שכשהלך בקו הישר כל כך שממקום רגליו עד מקום העירוב אלפים לבד יש משם לביתו יותר מאלכסון של אלפים ולי נראה לפרשו בשהטבלא ארוכה וקצרה כגון זו שאעפ״י שהעירוב משוך לצד מערב יותר מן הבית מכל מקום אפשר שהוא קרוב לעירובו אלפים ורחוק מביתו יותר מאלכסונן של אלפים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה השביעית והכונה בה כשלפניה. הנותן עירובו בעיבורה של עיר לא עשה כלום. פי׳ בעיבורה של עיר באחת מן הבתים העומדים בתוך שבעים אמה ושירים לא עשה כלום. כלומ׳ לא הועיל ולא הפסיד שהרי אף בלא עירוב זה יש לו אלפים אמה לכל רוח שהדבר ידוע שיש אלפים לכל רוח ממקום שביתתו חוץ מארבע אמות של מקומו וכל העיר ששבת בתוכה ורבועה ועיבורה הרי הן בכלל העיר ליחשב אצלו הכל כארבע אמות ונמצא שלא הרויח בעירוב זה כלום לצד שעירב בו ולא הפסיד בו כלום לצד שכנגדו. וראשונם של גאונים פירשה במי שנותן עירובו בעיר אחרת הסמוכה לו בתחום אלפים אמה ומה שאמרו באנשי עיר גדולה שמהלכין את כל עיר קטנה בנותן את עירובו לשם. ולמדנו כאן שאעפ״י שעיבורה של עיר כעיר לענין מדידה לאנשי העיר למוד להם מעיבורה ולחוץ אעפ״י כן לאנשי עיר אחרת שנתנו עירובם לשם לא נחשוב להם העיבור כאלו נתנוהו בתוך העיר עד שיהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה אלא מודדין לו ממקום עירובו אלפים אמה כאלו נתנו חוץ לעיר. והדברי׳ זרים שאם כן מאי לא עשה כלום היה לו לומר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים ועוד שהרי עדיין לא למדנו שהנותן עירובו בעיר אחרת יהלך את כלה וחוצה לה אלפים עד משנה שאחריה וכבר הגיהו עליהם גדולי המפרשי׳ בכדי הצורך. אלא ודאי אף לאנשי עיר אחרת דנין את העיבור כעיר עצמה.

פיסקא מי שהי' במזרח בנו כו'. מזרח מזרח בנו מערב מערב בנו פי' והכי מיפרשא מתני' מי שהי' במזרח בנו ואמר לבנו לערב לצד מערב שלו וכגון שהיו עומדין שניהם לצד מערבה של עיר ושניהן עומדים בשדה עם יש הימנו ולעירובו אלפים ולביתו יותר מיכן כוגן שהי' רוחוק מן העיר יותר מאלפים אמה מותר לעירובו ואסור לביתו ואם יש לביתו אלפים ולעירובו יותר מכן כגון שהחזיק עירובו יותר מאלפים אמה מן האב מותר לביתו ואסור לעירובו וסיפא דתני במערב ואמר לבנו לערב במזרח יש לפרש כגון שהיו שניהן עומדין לצד מזרחה של עיר וכדרך שפירשנו הרישא:

בפרש"י בד"ה פירא כו' ולא היו מתקנין לה לחיים משום דעיר של רבים כו' עכ"ל ר"ל דודאי בעיר של יחיד דמערבין כולה לא בעי תיקון למבואות דכחדא היא משא"כ בעיר של רבים כיון דבעי שיור בעי תיקון לחי בההוא שיורא דלא ליאסרי אהדדי מיהו הכא דכל שכונה ושכונה מערבת באנפי נפשה והוי שיורא לחברתה וכיון דמבדיל ביניהם הגומות לא אסרי שכונות אהדדי וכל שכונה מערבת כחדא באנפי נפשה ולא בעי תיקון לחי כלל אע"ג דהוי עיר של רבים וז"ש דאי לא הוה כל חדא שיורא לחברתה ע"כ דצריך שיור בכל שכונה בעצמה ובעי תיקון לחי בההוא שיורא ודו"ק:

בד"ה ואסור לעירובו לדין עירובו כו' אבל בעומד בביתו ועירב במקום שאינו עירוב כו' גבי נתגלגל כו' ה"ז חמר גמל כו' עכ"ל והתם דהוי חמר גמל ואין לו דין עירוב מביתו משום דשמא נתגלגל משחשכה ועירובו עירוב מבעוד יום משא"כ הכא דודאי אין עירובי עירוב מש"ה יש לו דין עירוב מביתו ודו"ק:

גמ' כולה תנן מכלל דאי כו' אלפים אמה ולעירובו יותר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה פירא דבי תורא. נ"ב לשון שוחה פי' רש"י לעיל:

בא"ד ובכל שכונה היו מבואות כו'. נ"ב כזה ג ונכתב עוד בצדו מה שפי' רש"י ולא היו מתקנין לחי וקורה משום דעיר של רבים ונעשית של יחיד ה"ה אי הוה של רבים והרי היא של רבים ג"כ לא היו צריכין ללחי וקורה דדי להן בשיור וכל שכונה הוי שיור לחבירתה אלא האי משום כו' דפרש"י לא קאי אלחי וקורה אלא אשיור קאי פי' ומש"ה צריכין שיור משום דהוה של רבים לאפוקי אם היתה של יחיד כו' וכדפירשו התוס' ומה שפרש"י אח"כ שאם לא הוי שיור שאז היה צריך לחי וקורה היינו משום זה מאחר דכל שכונה ושכונה חשובה עיר בפני עצמה מאחר שאינה יכולה לערב עם שכונת חברתה אם כן אין מערבין כולה והיינו מוכרחים לערב מבוי מבוי בפני עצמו כי היכי דליהוי לה שיור וא"כ כל מבוי היה אוסר על מבוי חבירו ע"כ היה צריך לראש כל מבוי לחי וקורה ומה שפירש רש"י לעיל דאפי' לחי וקורה לא מהני היכא שאוסר' אחת על חבירתה דוקא בעיר שהיתה של יחיד כו' אבל בעיר של רבים מועיל אבל היכא שכל שכונה הוי שיור לחבירתה א"כ אין צריכי' המבואות ללחי וקורה דהא כולן רשות א' ודו"ק:

בא"ד בכל עיירות של רבים. נ"ב פי' אותן שצריכין להיות לה שיור כו' ודו"ק:

במשנה נתנו ח"ל (אפי' אמה אחת). תיבות אלו שסבבתים אינן ברי"ף ורא"ש וכן מפרש"י משמע דל"ג להו:

[רש"י ד"ה פירא דבי תורא. ולא היו מתקנים כו' משום כו' ונעשית של יחיד. נראה דר"ל דאף שהיו בה דיורין של ס' רבוא מ"מ עכשיו שנעשו בה הפסקות דפירא דבי תורא אין בכל חלקיה עוד ס' רבוא. ולכן נעשית של יחיד:

שם דכל חד וחד הוי שיור כו'. כצ"ל בד'] :

גמרא וחדשה שמה. נ"ב קרא כתיב (יהושע טו) בשפלה צנן וחדשה:

רש״י (במתני') ד"ה ואסור.אבל בעומד בביתו. נ"ב כלומר סמוך לביתו:

ולא עירבו. בני מרפסת עם בני חצר אלא אלו לבדן ואלו לבדן: אם יש לפניהם. לפני המרפסת לרגלי הכבש בתחלת עלייתה: דקה. פתח קטן גובה ארבעה אין אוסרין בני מרפסת על בני החצר דהא איסתלק להו: ואם לאו אוסרת. אלמא תורת פתח עליו ואפילו לחומרא: בדלא גבוה י'. דליכא למימר תורת מחיצה עליה: כי עביד דקה לפניה מאי הוי. הרי כל המרפסת סביבותיה נמוכה ופתוחה לחצר והרי הן כשתי חצירות שאין כותל ביניהן: מגופפת. מוקפת מחיצה סביב אלא שנשאר לפנים י' אמות כדין פתח בלא היקף דאי עבוד התם דקה סלוק נפשייהו ואי לא ע''כ לחומרא נמי פתח הוא הואיל דלא גבוה י': שרצפו. זקף סולם אצל סולם: תורת מחיצה עליו. ואין מבטלין המחיצה למהוי כנפרץ הכותל יותר מעשר דאמר לקמן מערבין אחד ואין מערבין שנים אלא רצו אחד מערבין ולקולא והוי כפתח רצו שניהם מערבין דלחומרא לא אמרינן דליבטליה למחיצה דכל בעירובין להקל: ומי אמר שמואל. דלא מבטלא סולם למחיצה לחומרא: ואי לאו אוסרת. אלמא אע''ג דגבוה מרפסת י' אתי סולם ומבטיל ליה: בדלא גבוה כו'. דבלא סולם נמי בטלה: דליערב.. מאתין. ועיר של רבים ונעשית של יחיד הויא ובעיא שיור: דפתיחי לנהרא. פתחיהן אחורי העיר לנהר ולא היה להם פתח פתוח לעיר: דאי בעו לערובי. הנך דמשיירי מצו מערבי: איעביד להו כווי. חלונות שיש בהן ד' על ד' לצד העיר דאי בעו הוו מצו מערבי ואעבדינהו שיור למתא דלא ליערבוה בהדיהו: ערסייתא ערסייתא. שכונות שכונות ולא היו מערבין כל העיר כאחת: פירא דבי תורי גומא גדולה שמצניעים שם גרעיני תמרים למאכל בהמה והיו אותן גומות מבדילות בין השכונות מתחת ובכל שכונה היו מבואות הרבה ומערבין יחד ולא היו מתקנין לה לחיים משום דעיר של רבים ונעשית של יחיד הויא וכל חד וחד הוי שיור לחבריה דאי לא הוי שיור היכי מצו לערבי מבואות הרבה שבכל שכונה יחד בכל עיר של רבים ונעשית של יחיד כל חד וחד באנפי נפשיה בעו עירובי ובעי לחי וקורה ככל עיירות של רבים: ואף על גב דאי בעו לעירובי לא מצי מערבי. משום פירא דמפסיק ואין יכולין להלך משכונה לשכונה והוי חריץ שבין שתי חצירות דאמרינן לקמן (דף עח:) מערבין שנים ואין מערבין אחד: דרך גגות. שהיו להם דיוטאות עוברות מגגי שכונה זו לגגי שכונה זו: דההוא בי תבנא כו'. ואמרינן לקמן הלכה כר''ש דלא בעי נ' דיורין לשיור: ובה שיערו חכמים. שיורי עיירות והיא עצמה היתה שיור לעיר גדולה הסמוכה לה: חדשה מהו. לעירובי באנפה נפשה כולה בלא שיור: כעין חדשה. עיר ק נה אחרת של נ' דיורין ואינה סמוכה לגדולה: חצר אחת ס''ד. חצר בלא בית מי הוי דירה: בית אחד בחצר אחת. חצר ובית לתוכה סגי להיות שיור: מתני' מי שהיה במזרח. בשדה וקדש עליו שם היום: ואמר לבנו. לערב מבעוד יום למערב: ולעירובו יותר מכאן. שנתן לו העירוב מביתו והלאה: מותר לביתו. לדין ביתו כלומר למנות שביתתו מביתו כאילו לא עירב: ואסור לעירובו. לדין עירובו למנות שביתתו מעירובו דכיון דקידש עליו היום רחוק מעירובו יותר מאלפים נמצא שאינו יכול להלך וליטלו שהרי אין עירובו קונה לו אלא אלפים לכל רוח וכיון דאינו עירוב הוי ליה שביתתו בביתו שהרי בתחום ביתו הוה ואע''ג דאוקמי' בשילהי מי שהוציאוהו דאי מוקמת ליה באידך גיסא דאילן קם ליה כו' אלמא אמר שביתתי רחוק מאלפים ה''ז לא יזוז ממקומו הני מילי בבא בדרך דכיון דבמקום פלוני לא יכול לקנות דרחוק מאלפים הוה ובמקום רגליו לא הוה ניחא ליה דליקני ליה אין לו שביתה כלל לפיכך לא יזוז ממקומו אבל בעומד בביתו ועירב במקום שאינו עירוב יש לו שביתה בביתו דמסתמא בביתו ניחא ליה למיקני בשאין עירובו עירוב כדתנן בפרק בכל מערבין (לעיל דף לה.) גבי נתגלגל חוץ לתחום ספק מבעוד יום ספק משחשיכה ה''ז חמר גמל ולא קתני לא יזוז ממקומו שמעינן מינה דאם אינו עירוב יש לו שביתה בביתו: אסור לביתו. לדין ביתו למנות מביתו אלפים לכל רוח: בעיבורה של עיר. באחד מן הבתים העומדין בתוך שבעים אמה ושירים: לא עשה ולא כלום. שהרי בלא עירוב נמי יש לו מן העיר אלפים לכל רוח וכל העיר לו כארבע אמות: נתנו חוץ לתחום. מפרש בגמרא חוץ לעיבורה של עיר:

דליערב לן מאתין. מה שפי' בקונט' דעיר של רבים ונעשית של יחיד הואי לא בא לאפוקי והרי היא של רבים אלא לאפוקי של יחיד ונעשית של רבים: ושויה שיור לפומבדיתא. בהדי שיור דג' חצירות של שני בתים בעינן והלכה כר''ש: היינו דאמר (ליה) חזי דלא מצווחא. שאם היה מזקיקם לעשות כווי על חנם היו סותרין את בתיהם: וחדשה שמה. בספר יהושע (טו) היא כתובה בנחלת יהודה: גמרא. שהיה לו קבלה משום תנא או סברא שמסברא היה אומר שכך נראה אף על פי שאין שום תנא סובר כן ולא לפסוק הלכה בא אלא שכך היו דברים נראים וקאמר מאי נפקא לן מינה כלומר הא פסקינן לעיל כרבי שמעון ומשני גמרא גמור כו' מ''מ יש לנו לחקור ולידע אם גמרא או סברא: