עירובין נה ע"ב

נוֹתְנִין קַרְפֵּף לָעִיר דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא אָמְרוּ קַרְפֵּף אֶלָּא בֵּין שְׁתֵּי עֲיָירוֹת
וְאִיתְּמַר רַב הוּנָא אָמַר קַרְפֵּף לָזוֹ וְקַרְפֵּף לָזוֹ וְחִיָּיא בַּר רַב אָמַר אֵין נוֹתְנִין אֶלָּא קַרְפֵּף אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם
צְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ צַד הֶיתֵּר מֵעִיקָּרָא אֲבָל הָתָם אֵימָא לָא
וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָתָם מִשּׁוּם דִּדְחִיקָא תַּשְׁמִישְׁתַּיְיהוּ אֲבָל הָכָא דְּלָא דְּחִיקָא תַּשְׁמִישְׁתַּיְיהוּ אֵימָא לָא צְרִיכָא
וּכְמָה הָוֵי בֵּין יֶתֶר לַקֶּשֶׁת רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר אַלְפַּיִם אַמָּה רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר אֲפִילּוּ יָתֵר מֵאַלְפַּיִם אַמָּה
אָמַר אַבָּיֵי כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מִסְתַּבְּרָא דְּאִי בָּעֵי הָדַר אָתֵי דֶּרֶךְ בָּתִּים:
הָיוּ שָׁם גְּדוּדִיּוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים כּוּ': מַאי גְּדוּדִיּוֹת אָמַר רַב יְהוּדָה שָׁלֹשׁ מְחִיצּוֹת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן תִּקְרָה
אִיבַּעְיָא לְהוּ שְׁתֵּי מְחִיצּוֹת וְיֵשׁ עֲלֵיהֶן תִּקְרָה מַהוּ תָּא שְׁמַע אֵלּוּ שֶׁמִּתְעַבְּרִין עִמָּהּ נֶפֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וְהַגֶּשֶׁר וְהַקֶּבֶר שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה וּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּירָה לַחַזָּן וּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּירָה לַכּוֹמָרִים וְהָאוּרְווֹת וְהָאוֹצָרוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת וְיֵשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה וְהַבּוּרְגָּנִין שֶׁבְּתוֹכָהּ וְהַבַּיִת שֶׁבַּיָּם הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַבְּרִין עִמָּהּ
וְאֵלּוּ שֶׁאֵין מִתְעַבְּרִין עִמָּהּ נֶפֶשׁ שֶׁנִּפְרְצָה מִשְׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ אֵילָךְ וְאֵילָךְ וְהַגֶּשֶׁר וְהַקֶּבֶר שֶׁאֵין לָהֶן בֵּית דִּירָה וּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁאֵין לָהּ בֵּית דִּירָה לַחַזָּן וּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין לָהּ בֵּית דִּירָה לַכּוֹמָרִים וְהָאוּרְווֹת וְהָאוֹצָרוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת שֶׁאֵין לָהֶן בֵּית דִּירָה וּבוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה וְגָדֵר וְשׁוֹבָךְ שֶׁבְּתוֹכָהּ וְהַבַּיִת שֶׁבַּסְּפִינָה אֵין אֵלּוּ מִתְעַבְּרִין עִמָּהּ
קָתָנֵי מִיהַת נֶפֶשׁ שֶׁנִּפְרְצָה מִשְׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ אֵילָךְ וְאֵילָךְ מַאי לָאו דְּאִיכָּא תִּקְרָה לָא דְּלֵיכָּא תִּקְרָה
בַּיִת שֶׁבַּיָּם לְמַאי חֲזֵי אָמַר רַב פָּפָּא בַּיִת שֶׁעָשׂוּי לְפַנּוֹת בּוֹ כֵּלִים שֶׁבַּסְּפִינָה
וּמְעָרָה אֵין מִתְעַבֶּרֶת עִמָּהּ וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא מְעָרָה מִתְעַבֶּרֶת עִמָּהּ אָמַר אַבָּיֵי כְּשֶׁיֵּשׁ בִּנְיָן עַל פִּיהָ
וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם בִּנְיָן גּוּפֵיהּ לָא צְרִיכָא לְהַשְׁלִים
אָמַר רַב הוּנָא יוֹשְׁבֵי צְרִיפִין אֵין מוֹדְדִין לָהֶן אֶלָּא מִפֶּתַח בָּתֵּיהֶן
מֵתִיב רַב חִסְדָּא וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁימוֹת וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה (אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן) לְדִידִי חֲזֵי לִי הָהוּא אַתְרָא וְהָוֵי תְּלָתָא פַּרְסֵי עַל תְּלָתָא פַּרְסֵי
וְתַנְיָא כְּשֶׁהֵן נִפְנִין אֵין נִפְנִין לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְצִדֵּיהֶן אֶלָּא לְאַחֲרֵיהֶן
אֲמַר לֵיהּ רָבָא דִּגְלֵי מִדְבָּר קָאָמְרַתְּ כֵּיוָן דִּכְתִיב בְּהוּ עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ כְּמַאן דִּקְבִיעַ לְהוּ דָּמֵי
אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב אָשֵׁי אִם יֵשׁ שָׁם שָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים הוּקְבְּעוּ
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב יוֹשְׁבֵי צְרִיפִין וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת חַיֵּיהֶן אֵינָן חַיִּים וּנְשֵׁיהֶן וּבְנֵיהֶן אֵינָן שֶׁלָּהֶן
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי אֱלִיעֶזֶר אִישׁ בִּירְיָא אוֹמֵר יוֹשְׁבֵי צְרִיפִין כְּיוֹשְׁבֵי קְבָרִים וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם הוּא אוֹמֵר אָרוּר שׁוֹכֵב עִם כׇּל בְּהֵמָה
מַאי טַעְמָא עוּלָּא אָמַר שֶׁאֵין לָהֶן מֶרְחֲצָאוֹת וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּרְגִּישִׁין זֶה לָזֶה בִּטְבִילָה
מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ נַהֲרָא דִּסְמִיךְ לְבֵיתָא
אָמַר רַב הוּנָא כׇּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ יָרָק אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לָדוּר בָּהּ לְמֵימְרָא דְּיָרָק מְעַלְּיָא וְהָתַנְיָא שְׁלֹשָׁה מַרְבִּין אֶת הַזֶּבֶל וְכוֹפְפִין אֶת הַקּוֹמָה וְנוֹטְלִין אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם וְאֵלּוּ הֵן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - ב

דתנן: נותנין קרפף של שבעים אמה ושיריים לעיר, שמחשיבים את השטח הזה כקרפף העיר הנספח אליו, ומודדים את תחום העיר רק מאחרי הקרפף, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: לא אמרו שנותנים לעיר קרפף למדוד ממנו, אלא רק אמרו שנותנים קרפף לעיר כדי לחבר בין בין שתי עיירות סמוכות על מנת לעשותם לעיר אחת, במידה והן קרובות זו לזו פחות משיעור קרפף.

ועל משנה זו איתמר:

רב הונא אמר: כשמודדים את הקרפף כדי לחבר בין שתי עיירות סמוכות - נותנים קרפף גם לעיר הזו, ונותנים קרפף גם קרפף לעיר הזו.

והיינו, שאם אינן רחוקות זו מזו כדי שיעור שני קרפפים - הרי הן נחשבות לעיר אחת.

וחייא בר רב אמר: אין נותנין אלא קרפף אחד כדי לחבר את שניהם.

וכיון שכבר חידש לנו רב הונא את חידושו בביאור המשנה, שצריך ליתן שני קרפפים כדי לחבר שתי עיירות סמוכות - מדוע הוא היה צריך לחזור ולומר זאת כמימרא נפרדת שלו ביחס לעיר שנפרצה חומתה?

ומשנינן: צריכא להשמיענו את שניהם:

דאי אשמעינן רב הונא רק הכא, בחומת העיר שנפרצה, שנותנים שני קרפפים לשני חלקי העיר, הייתי אומר שרק כאן נותנים שני קרפפים, כדי לצרף יחד את שני חלקי העיר לעיר אחת, משום דהוה ליה לעיר הזאת צד היתר מעיקרא.

שהרי לפני שנפרצה חומת העיר היא היתה עיר אחת, והיו מודדים את תחום העיר, מכל מקום שבה מחומות העיר שמסביב, ולא היו צריכים למדוד את הבתים שבתוך העיר.

אבל התם, לחבר שתי עיירות, שמעולם לא היו יחד - אימא לא נותנים לצורך חיבורם מעתה אלא רק קרפף אחד.

ואי אשמעינן התם, בשתי עיירות שנותנים להן שני קרפפים לצורך חיבורן, הייתי אומר כי דוקא לשתי עיירות נותנים שני קרפפים, משום דדחיקא תשמישתייהו של שתי עיירות להשתמש בשטח של מידת קרפף אחד, ולכן נותנים לכל אחת מהן מידת קרפף לחוד כדי להשתמש בו. ולכן נחשב מקום הקרפף כחלק מן העיר, ונמצא ששתי העיירות מתחברות מכח החיבור שבקרפיפהן.

אבל הכא, בחומת העיר שנפרצה, דלא דחיקא תשמישתייהו, שהרי מעיקרא, לפני שנחלקה העיר לא היו משתמשים בשטח שנוצר בינהן לצורך תשמיש של קרפף, אימא לא נותנים לשני החלקים קרפף כפול כדי לחברם.

הילכך צריכא רב הונא להשמיענו את שתי ההלכות.

ועתה, עוסקת הגמרא בנושא העיר העשויה כקשת, שלפי הברייתא מודדים את תחומה מהיתר, ולא מן הבתים.

וכמה מרחק הוי, יכול להיות, בין היתר לקשת, כדי שנוכל להחשיב את המקום שביניהם כאילו הוא מלא בתים?

רבה בר רב הונא אמר: אלפים אמה.

כי אם הוא מהלך יותר מאלפיים אמות, שהם תחום שבת, מביתו [הנמצא בקשת] ועד היתר, שוב אי אפשר להחשיב את המקום שבין הקשת ליתר כאילו הוא מלא בתים.

זאת, אף על פי שמצד שני, אין מרחק של ארבעת אלפים אמה בין שני ראשי הקשת, ויכול הוא להגיע לכל מקום שבין הקשת ליתר על ידי יציאה מהבתים שבשני צידי הקשת.

רבא בריה דרבה בר רב הונא אמר: אפילו אם היה המרחק בין היתר והקשת יתר מאלפים אמה, נחשב השטח שביניהם כאילו הוא מלא בתים.

אמר אביי: כוותיה דרבא בריה דרבה בר רב הונא מסתברא.

שהרי אפילו היה היתר רחוק מן הקשת יותר מאלפיים אמה יש אפשרות לכל אחד מבני העיר ללכת לכל השטח שבין הקשת ליתר: דאי בעי האדם הגר בקשת ללכת פחות מאלפיים אמה ולהגיע לכל מקום הנמצא בין היתר לקשת - יכול הוא לעשות זאת!

כי הדר, חוזר הוא אל ראש הקשת, על ידי שהוא אתי, מהלך, דרך הבתים של העיר עד הגיעו אל ראש הקשת. ומשם המרחק אל מרכז היתר הוא פחות מאלפיים אמה בכל צד, ונבלעים שם שני התחומים של שני ראשי הקשת זה בזה, ולכן מותר ללכת מראש הקשת האחד אל ראש הקשת השני, לאורכו של ה"יתר".

ולכן יש להחשיב את כל השטח שבין היתר לקשת כאילו הוא מלא בתים, ומכח זה להתיר לצאת מן הבתים אל היתר למרות שהמרחק ביניהם הוא יותר מאלפיים אמות.

ונמצינו למדים כמה חידושים בעיר שעשויה כקשת:

א. על אף שכאשר המרחק בין שני ראשי הקשת הוא פחות מארבעת אלפים אמה יש אפשרות ללכת בין שני ראשי הקשת מחמת הבלעת התחומין של שני ראשי הקשת, אין הדבר מאפשר את ההליכה מהבתים שבקשת אל היתר, אלא אם כן נחשיב את כל השטח שבין היתר לקשת כאילו הוא מלא בתים.

ב. כמו כן, אין מרבעים את העיר הזאת

ג. כאשר יש הפרש של למעלה מארבעת אלפים אמות בין שני ראשי הקשת, אי אפשר ללכת בין שני ראשי הקשת אפילו אם בין היתר לקשת יש פחות מאלפיים אמה.

ועל אף שמותר לכל אנשי העיר ללכת באותו השטח עצמו אם הם יוצאים מהבתים של הקשת אל עבר ה"יתר".

וטעמו של דבר, כי צורתה של הקשת מוכיחה בעליל על צורת העיר, שעל אף שהיא עיר אחת, היא מתפשטת לכיוונים מנוגדים, וכאילו היא נחלקת לשתי ערים.

ולכן נאמרו בה שתי הלכות, שלכאורה הן נראות כהגדרות מנוגדות.

מצד אחד, יכולים כל אנשי העיר ללכת את כל העיר, שהרי עיר אחת היא.

אך מאידך, נחשבים יושבי העיר הזאת כ"יושבי צריפין" [עיין בר"ח על העמוד הקודם], שאין קשר ביניהם, ולכן מודדים לכל אחד מהם אלפיים אמה מביתו [עיין רש"י בעמוד הקודם].

עיין בריטב"א ביאור הסוגיא, ובהרחבה בספר "קרית אריאל".

שנינו במשנה: היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים.

והוינן בה: מאי גדודיות?

אמר רב יהודה: חורבות בתים שיש להם שלש מחיצות ושאין עליהן תקרה.

איבעיא להו: חורבות שיש להן שתי מחיצות ויש עליהן תקרה - מהו שיתעברו עמה?

תא שמע: אלו שמתעברין עמה:

נפש, בנין על קבר [עיין במשנה], שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות.

והגשר, והקבר שיש בהן בית דירה

ובית הכנסת שיש בה בית דירה לחזן.

ובית עבודת כוכבים שיש בה בית דירה לכ ומרים.

והאורוות והאוצרות שבשדות ויש בהן בית דירה.

והבורגנין כעין סוכה שבתוכה של השדה.

והבית שבאיי הים.

אם היו כל אלה בתוך שבעים אמה ושיריים מהעיר - הרי אלו מתעברין עמה.

ואלו שאין מתעברין עמה:

נפש שנפרצה משתי רוחותיה, אילך ואילך

והגשר והקבר שאין להן בית דירה.

ובית הכנסת שאין לה בית דירה לחזן.

ובית עבודת כוכבים שאין לה בית דירה לכומרים.

והאורוות והאוצרות שבשדות שאין להן בית דירה.

ובור ושיח ומערה וגדר ושובך שבתוכה של השדה.

והבית שבספינה - אין אלו מתעברין עמה.

ודייקינן: קתני מיהת: נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך.

מאי לאו - דאיכא תקרה.

ומוכח ששתי מחיצות ותקרה מתעברים עמה.

ודחינן: לא. אין זו ראיה. כי הכא איירי דליכא תקרה.

תו הוינן בה: בית שבים - למאי חזי?

אמר רב פפא: בית שעשוי לפנות בו כלים שבספינה.

ותו הוינן בה: וכי מערה אין מתעברת עמה?

והתני רבי חייא: מערה מתעברת עמה!

אמר אביי: כשיש בנין על פיה.

ופרכינן: אם יש בית - ותיפוק ליה משום בנין גופיה!

ומשנינן: לא צריכא, שמסייעת המערה להשלים את שטחו של הבית לארבע אמות על ארבע אמות.

אמר רב הונא: יושבי צריפין אין מקומם נחשב לעיר, ולכן אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן.

מתיב רב חסדא מהא דכתיב: [במדבר לג] "ויחנו על הירדן מבית הישמת".

והרי בני ישראל ישבו במדבר באהלים.

ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא אתרא, והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי.

ותניא: כשהן נפנין בהיותם במדבר היו יוצאים מחוץ לענן - ואין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהן מחוץ לענן, שמא יפנה הענן לכוון שלהם ובתוכו ארון הברית וגנאי הוא שהם מתפנים בנוכחות הארון.

אלא, נפנין לאחריהן, שלשם לא יחזור הענן.

ומוכח ממה שיצאו והלכו מראש המחנה עד לאחוריו מחוץ לענן שלש פרסאות, שגם יושבי אהלים או צריפים מצטרפים כמו עיר, ואין מודדים להם מפתח אהליהם, אלא מגבול הישוב שלהם.

אמר ליה רבא: דגלי מדבר קאמרת! שאני התם. כיון דכתיב בהו [במדבר ט] "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" - כמאן דקביע להו מקום מושב דמי.

אמר רב חיננא בר רב כהנא אמר רב אשי: אם יש שם שלש חצירות של שני בתים - הוקבעו כעיר.

אמר רב יהודה אמר רב: יושבי צריפין והולכי מדברות - חייהן אינן חיים, ונשיהן ובניהן אינן שלהן.

תניא נמי הכי, אליעזר איש ביריא אומר: יושבי צריפין - חייהם אינם חיים, שאינם נהנים, והרי הם כיושבי קברים.

ועל בנותיהם הוא אומר שהן אסורות לבעליהן, שנאמר [דברים כז] "ארור שכב עם כל בהמה".

מאי טעמא הן אסורות?

עולא אמר: שאין להן מרחצאות, ובשעה שהולכים בעליהן למקום רחוק כדי להתרחץ והעיר עזובה באותה שעה, נזקקות נשותיהם למנאפים.

ורבי יוחנן אמר: מפני שמרגישין זה לזה בטבילה של הנשים.

כי לפי שאין להם מקוואות, צריכות הנשים לטבול במקום רחוק, ואינן הולכות לשם לבד אלא מבקשת האשה מחברתה להתלוות אליה, ומרגישים בכך השכנים, ויש רשע שרודף אחריהן, ומתייחד עמן. [עיין רש"י]

ומבארת הגמרא: מאי בינייהו?

איכא בינייהו כשיש סמוך לביתם נהרא, שאינו ראוי לרחיצה אלא רק לטבילה, ואין מרגישים לפי שהוא נהרא דסמיך לביתא, אבל עדיין יש את חשש המרחצאות הנמצאות במקום רחוק.

אמר רב הונא: כל עיר שאין בה ירק שהוא טוב למאכל ובזול - אין תלמיד חכם רשאי לדור בה, לפי שמחמת היוקר של שאר המזונות אין סיפק בידו ללמוד תורה.

ותמהינן: למימרא, דירק מעליא מועיל?

והתניא: שלשה מרבין את הזבל היוצא מן האדם, וכופפין את הקומה שלו, ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ואלו הן:

נותנין קרפף לעיר, כלומר מוסיפים לעיר כדי קרפף שהוא שבעים אמה ושיריים, ומשם מתחילים למדוד את התחום, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות, שאם אין ביניהן יותר ממרחק זה, הרי הן נחשבות כעיר אחת.

ואיתמר [ונאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, רב הונא אמר: קרפף לזו וקרפף לזו, וביחד הוא שיעור מאה ארבעים ואחת אמה ומשהו. וחייא בר רב אמר: אין נותנין אלא קרפף אחד לשניהם, ואם כן הרי כבר אמר רב הונא שמוסיפים לערים שיעור שני קרפפים!

ומשיבים: צריכא [נצרכה לומר] בשני המקומות, דאי אשמעינן הכא [שאילו היה משמיע לנו רק כאן] לגבי החומה שנפרצה, הייתי אומר — משום דהוה ליה [שהיה לו] צד היתר מעיקרא [מתחילה], שהרי היו שני חלקי העיר קודם לכן עיר אחת ממש. אבל התם [שם] בשתי העיירות, אימא [אמור] שלא, וכדי להחשיב את שתי העיירות כמחוברות צריך שיהיו מרוחקות רק כשיעור קרפף אחד בלבד.

ולהיפך, ואי אשמעינן התם [ואילו היה משמיע לנו רק שם] לגבי העיירות, הייתי אומר — משום דדחיקא תשמישתייהו [שדחוק תשמישן], שאין שיעור קרפף אחד בלבד מספיק לשתי הערים יחד להשתמש בו, אבל הכא דלא דחיק תשמישתייהו [כאן שאין שימושם דחוק] כיון שהמקום הפנוי הוא בתוך העיר עצמה ולפני שנפרצה חומתה כלל לא היה צורך בשטח זה — אימא [אמור] שלא, ויהא די בשיעור קרפף אחד, על כן צריכא [נצרכה להיאמר].

ושאלו: וכמה הוי [הריהו] המרחק שמותר שיהא בין היתר (הקו הדמיוני שבין ראשי הקשת) למרכז הקשת עצמה בעיר העשויה כקשת? רבה בר רב הונא אמר: אלפים אמה, ואילו רבא בריה [בנו] של רבה בר רב הונא אמר: אפילו יתר מאלפים.

אמר אביי: כוותיה [כדעתו] של רבא בריה [בנו] של רבה בר רב הונא מסתברא [מסתבר], דאי בעי הדר אתי [שאם ירצה יחזור ויבוא] דרך בתים של הקשת מכל חלק של העיר אל הקצה שלה, ומשם יעבור אל הקצה השני, ונמצא שאין לחלק אם היה היתר רחוק או קרוב.

א נאמר שאם היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים — הרי הן נחשבות כחלק מן העיר ומהן מודדים את תחומה. ושואלים: מאי [מה הן] גדודיות אלה? אמר רב יהודה: הכוונה לשלש מחיצות שאין עליהן תקרה. שאינן לגמרי בבחינת בית, אבל ראויות הן להצטרף לעיר.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שתי מחיצות ויש עליהן תקרה, מהו דינן, האם נחשבות אף הן כבית או לא? תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בתוספתא: אלו שמתעברין ונחשבים עם העיר למדידת התחום: נפש, כלומר בית שעל הקבר שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות, וכן הגשר או הקבר שיש בהן בית דירה, ובית הכנסת בתנאי שיש בה בית דירה לחזן (או לשמש), ואינו משמש רק לתפילה בזמנים מסוימים. וכן בית עבודה זרה שיש בה בית דירה לכומרים, וכן אורוות הסוסים וכן האוצרות (המחסנים) שבשדות ויש בהן בית דירה, והבורגנין שבתוכה שבתוך השדה שהם מגדלי שמירה קטנים. וכן הבית שבים שמצוי על אי בתוך אגם או ים, הסמוך לעיר בתוך שבעים אמה — הרי אלו מתעברין עמה.

ואלו שאין מתעברין עמה: נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך, וכן הגשר והקבר שאין להן בית דירה, ובית הכנסת שאין לה בית דירה לחזן, ובית עבודה זרה שאין לה בית דירה לכומרים, ואורוות ואוצרות שבשדות אם אין להן בית דירה ואינם משמשים למגורי אדם, וכן בור ושיח (בור מוארך), ומערה (בור שיש עליו גג) וגדר ושובך שבתוכה, בתוך השדה, וכן הבית שבספינה שאינו קבוע במרחק שבעים אמה לעיר — אין אלו מתעברין עמה.

קתני מיהת [מכל מקום למדנו]: נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך — שוב אינה מצטרפת אל העיר. מאי לאו דאיכא [האם לא מדובר כאן שיש] תקרה על הנפש הזו, הרי ששתי המחיצות שנשארו שלימות, אף שיש עליהן תקרה, אינן מצטרפות לתחום גודלה של העיר! ומשיבים: לא! מדובר כאן במקרה דליכא [שאין] עליהן תקרה.

ושואלים: בית שבים למאי חזי [למה הוא ראוי] אם איננו ממש חלק מן הישוב. אמר רב פפא: בית שעשוי לפנות בו כלים שבספינה לפי שעה.

ומתוך שהביאו תוספתא זו שואלים על דבריה: והאם מערה אין מתעברת עמה (עם העיר), והתני [והרי שנה] ר' חייא: מערה מתעברת עמה! אמר אביי: כשיש בנין על פיה של המערה — אז מצטרפת היא להיות כבית הבנוי סמוך לעיר.

ותוהים: אם אמנם יש בנין על פיה, לשם מה מוזכרת המערה, ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו משום בנין גופיה [עצמו] שראוי להצטרף לעיר! וקובעים: לא צריכא [נצרכה] אלא להשלים, שאם הבית קטן מאד, ויחד עם המערה שטחו ארבע אמות על ארבע אמות (שהוא השיעור המינימלי לבית) — הרי המערה מצטרפת.

ב כל מה שנאמר בקשר לעירובי תחומין מדובר בעיר בנויה ממש. אמר רב הונא: יושבי צריפין, היושבים בבתים הקלועים קש וענפי ערבות, אינם נחשבים כיושבי עיר, ואין מודדין להן תחום אלא מפתח בתיהן, ואין מצרפים כמה צריפים להיחשב כעיר ממש.

מתיב [מקשה] רב חסדא: הלא נאמר בבני ישראל בהיותם במדבר "ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השיטים בערבות מואב" (במדבר לג, מט), ואמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן: לדידי חזי לי ההוא אתרא, והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי [אני עצמי ראיתי אותו מקום, והריהו שלש פרסות על שלש פרסות] שהם שנים עשר מיל.

ותניא [ושנינו בברייתא]: כשהן נפנין לצרכיהם בהיותם במדבר — אין נפנין לא לפניהן (לפני מהלך המחנה), ולא לצדיהן מפני כבוד השכינה, אלא לאחריהן (לאחורי המחנה). משמע שאף ביום השבת, כשהיו צריכים להיפנות לצרכיהם, היו הולכים לכל אורך המחנה שהוא גדול בהרבה מאלפיים אמה (שהם שני מילין בלבד). ואם כן ברור שמחנה ישראל נחשב כעיר אף שהיה מורכב מאהלים בלבד. וכיצד אמר רב הונא שיושבי צריפין אינן נחשבים כעיר?

אמר ליה [לו] רבא: דגלי מדבר (בני ישראל שהלכו ב"דגלים" ומחנה במדבר) קאמרת [אמרת]? כיון דכתיב בהו [שנאמר בהן] "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט, כ) — כמאן דקביע דמי [כמי שקבוע להם מקום נחשבים], וקביעת מקום שעל פי דיבור ה', קביעות גמורה היא.

אמר רב חיננא בר רב כהנא אמר רב אשי: אם יש שם במחנה הצריפים שלש חצירות של שני בתים בנויים כראוי בכל חצר — הוקבעו להיות כמקום ישוב, שכן תחומין נמדדים מקצה העיר.

כיון שהוזכרו יושבי צריפין אמר רב יהודה אמר רב: יושבי צריפין (רועים העוברים ממקום למקום עם צאנם ואינם שוהים במקום אחד אלא זמן קצר) והולכי מדברות עם משפחתם — חייהן אינן חיים שחייהם קשים ביותר, ונשיהן ובניהן אינן שלהן כפי שיבואר להלן.

תניא נמי הכי [שנינו בברייתא גם כן כך] אליעזר איש ביריא אומר: יושבי צריפין כיושבי קברים. ועל הנושא את בנותיהן הוא אומר "ארור שכב עם כל בהמה" (דברים כז, כא).

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] נאמרו דברים אלו על בנותיהם? עולא אמר: מפני שאין להן מרחצאות והולכים הגברים לרחוץ במקום רחוק, ויש לחוש שמא בזמן שהלכו בעליהן נאפו הנשים, ואין ילדיהן שלהם. ור' יוחנן אמר: מפני שמרגישין זה לזה בטבילה שכמו בעליהן היו הן הולכות לטבול במקום רחוק, ומאחר שהמקום קטן והכל יודעים מתי הולכות הנשים לטבול, פעמים משתמש בידיעה זו אדם שאינו הגון ומנאף עם הנשים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] נהרא דסמיך לביתא [נהר הסמוך לבית] וראוי לטבילה ולא לרחיצה. ולכן לשם טבילה, אין הנשים מרחיקות ואין לחשוש להן. אבל למרחצאות, מרחיקים הבעלים ללכת.

ג כיון שנזכרו מקומות ישוב שונים, מזכירים מה שאמר רב הונא בדומה לזה: כל עיר שאין בה ירק — אין תלמיד חכם רשאי לדור בה, מפני חשש לבריאותו. ושואלים: למימרא [האם לומר] מכאן שירק מעליא [מעולה] הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: שלשה דברים מרבין את הזבל וכופפין את הקומה, ונוטלים אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ואלו הן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One allocates a karpef to every city, i.e., an area of slightly more than seventy cubits is added to the boundary of a city and the Shabbat limit is measured from there; this is the statement of Rabbi Meir. And the Sages say: They spoke of the measure of a karpef only with regard to the space between two adjacent cities, i.e., if adjacent cities are separated by a shorter distance than that, they are considered one city.

And it was stated that the amora’im disputed this issue. Rav Huna said: A karpef is added to this city and another karpef is added to that city, so that as long as the cities are not separated by a distance of slightly more than 141 cubits, they are considered one entity. And Ḥiyya bar Rav said: One allocates only one karpef to the two of them. Accordingly, Rav Huna has already stated that the measure of a karpef is added to both cities in determining whether they are close enough to be considered a single entity.

The Gemara answers: It is necessary for Rav Huna to state this halakha in both instances, as, had he taught it to us only here, in the case of the breached wall, one might have said that a karpef is allocated to each city only in that case because it had an aspect of permissibility from the outset, namely, the two sections originally formed one city. But there, with regard to the two cities, say that this is not the case and the two cities are only considered as one if they are separated by less than the measure of a single karpef.

And had he taught it to us only there, with regard to the two cities, one might have said that only in that case is a karpef allocated to each city because one karpef would be too cramped for the use of both cities. But here, in the case of the breached wall, where one karpef would not be too cramped for the use of both sections, as the vacant space is inside the city, in an area that had not been used in this fashion before the wall was breached, say that this is not the case and a single karpef is sufficient. Therefore, it was necessary to state this halakha in both cases.

The Gemara asks: And how much distance may there be between the imaginary bowstring and the center of the bow in a city that is shaped like a bow? Rabba bar Rav Huna said: Two thousand cubits. Rava, son of Rabba bar Rav Huna, said: Even more than two thousand cubits.

Abaye said: It stands to reason in accordance with the opinion of Rava, son of Rabba bar Rav Huna, as if one wants, he can return and go anywhere within the bow by way of the houses. Since one can always walk to the end of the city, and from there he is permitted to walk down the line of the imaginary bowstring, he should also be permitted to walk from the middle of the bow to the bowstring, even if the distance is more than two thousand cubits.

We learned in the mishna: If there were remnants of walls ten handbreadths high on the outskirts of a city, they are considered part of the city, and the Shabbat limit is measured from them. The Gemara asks: What are these remnants? Rav Yehuda said: Three partitions that do not have a roof over them, which are considered part of the city despite the fact that they do not comprise a proper house.

The dilemma was raised before the Sages: In the case of two partitions that have a roof over them, what is the halakha? Is this structure also treated like a house? Come and hear a proof from the Tosefta: These are the structures that are included in the city’s extension: A monument [nefesh] over a grave that is four cubits by four cubits; and a bridge or a grave in which there is a residence; and a synagogue in which there is a residence for the sexton or synagogue attendant, and which is used not only for prayer services at specific times; and an idolatrous temple in which there is a residence for the priests; and similarly, horse stables and storehouses in the fields in which there is a residence; and small watchtowers in the fields; and similarly, a house on an island in the sea or lake, which is located within seventy cubits of the city; all of these structures are included in the city’s boundaries.

And these structures are not included in the boundaries of a city: A tomb that was breached on both sides, from here to there, i.e., from one side all the way to the other; and similarly, a bridge and a grave that do not have a residence; and a synagogue that does not have a residence for the sexton; and an idolatrous temple that does not have a residence for the priests; and similarly, stables and storehouses in fields that do not have a residence, and therefore are not used for human habitation; and a cistern, and an elongated water ditch, and a cave, i.e., a covered cistern, and a wall, and a dovecote in the field; and similarly, a house on a boat that is not permanently located within seventy cubits of the city; all of these structures are not included in the city’s boundaries.

In any case, it was taught that a tomb that was breached on both sides, from here to there, is not included in the city’s boundaries. What, is this not referring to a case where there is a roof on the tomb, and the two remaining walls are not included in the city’s boundaries even though they have a roof? The Gemara answers: No, the Tosefta is referring to a case where there is no roof on the tomb.

The Gemara asks: A house on an island in the sea, what is it suitable for if it is not actually part of the inhabited area? Rav Pappa said: It is referring to a house used to move a ship’s utensils into it for storage.

The Gemara raises another question with regard to the Tosefta: And is a cave on the outskirts of a city really not included in its extension? Didn’t Rabbi Ḥiyya teach in a baraita: A cave is included in its extension? Abaye said: That statement applies when there is a structure built at its entrance, which is treated like a house on the outskirts of the city.

The Gemara asks: If there is a structure at the entrance to the cave, why is the cave mentioned? Let him derive the halakha that it is treated like a house because of the structure itself. The Gemara answers: No, it is necessary only in a case where the cave serves to complete the structure, i.e., where the area of the structure and cave combined are only four by four cubits, which is the minimum size of a house.

The discussion with regard to measuring Shabbat limits has been referring to a properly built city. Rav Huna said: Those who dwell in huts, i.e., in thatched hovels of straw and willow branches, are not considered inhabitants of a city. Therefore, one measures the Shabbat limit for them only from the entrance to their homes; the huts are not combined together and considered a city.

Rav Ḥisda raised an objection: The Torah states with regard to the Jewish people in the desert: “And they pitched by the Jordan, from Beit-HaYeshimot to Avel-Shittim in the plains of Moab” (Numbers 33:49), and Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: I myself saw that place, and it is three parasangs [parsa], the equivalent of twelve mil, by three parasangs.

And it was taught in a baraita: When they would defecate in the wilderness, they would not defecate in front of themselves, i.e., in front of the camp, and not to their sides, due to respect for the Divine Presence; rather, they would do so behind the camp. This indicates that even on Shabbat, when people needed to defecate, they would walk the entire length of the camp, which was considerably longer than two thousand cubits, which equals one mil. It is apparent that the encampment of the Jewish people was considered to be a city despite the fact that it was composed of tents alone. How, then, did Rav Huna say that those who live in huts are not considered city dwellers?

Rava said to him: The banners of the desert, you say? Are you citing a proof from the practice of the Jewish people as they traveled through the desert according to their tribal banners? Since it is written with regard to them: “According to the commandment of the Lord they remained encamped, and according to the commandment of the Lord they journeyed” (Numbers 9:20), it was considered as though it were a permanent residence for them. A camp that is established in accordance with the word of God is regarded as a permanent settlement.

Rav Ḥinnana bar Rav Kahana said that Rav Ashi said: If there are three courtyards of two properly built houses among a settlement of huts, they have been established as a permanent settlement, and the Shabbat limit is measured from the edge of the settlement.

On the topic of people who dwell in huts, Rav Yehuda said that Rav said: Those who dwell in huts, such as shepherds who pass from one place to another and stay in a single location for only a brief period, and desert travelers, their lives are not lives, i.e., they lead extremely difficult lives, and their wives and children are not always their own, as will be explained below.

That was also taught in the following baraita: Eliezer of Biriyya says: Those who dwell in huts are like those who dwell in graves. And with regard to one who marries their daughters, the verse says: “Cursed be he who sleeps with any manner of beast” (Deuteronomy 27:21).

The Gemara asks: What is the reason for this harsh statement with regard to the daughters of those who dwell in huts or travel in deserts? Ulla said: They do not have bathhouses, and therefore the men have to walk a significant distance in order to bathe. There is concern that while they are away their wives commit adultery, and that consequently their children are not really their own. And Rabbi Yoḥanan said: Because they sense when one another immerses. Similarly to the men, the women must walk a significant distance in order to immerse in a ritual bath. Since the settlement is very small and everyone knows when the women go to immerse, it is possible for an unscrupulous man to use this information to engage in adulterous relations with them by following them and taking advantage of the fact that they are alone.

The Gemara asks: What is the practical difference between the explanations of Ulla and Rabbi Yoḥanan? The Gemara explains: There is a practical difference between them in a case where there is a river that is adjacent to the house, and it is suitable for immersion but not for bathing. Consequently, the women would not have to go far to immerse themselves, but the men would still have to walk a significant distance in order to bathe.

Having mentioned various places of residence, the Gemara cites what Rav Huna said: Any city that does not have vegetables, a Torah scholar is not permitted to dwell there for health reasons. The Gemara asks: Is that to say that vegetables are beneficial to a person’s health? Wasn’t it taught in a baraita: Three things increase one’s waste, bend his stature, and remove one five-hundredth of the light of a person’s eyes; and they are

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כמה יהא בין יתר לקשת ומודדין לה מן היתר ונחלקו בזה השיעור ואסקה אביי כמ"ד אפי' יתר מאלפים. (ואי מסברת כוותיה) [דמסתברא כוותיה] דאי בעי מקיף ואתי דרך בתים שסביבות הקשת עד שמגיע אל ראש היתר ומהלך עם היתר כיון שהוא פחות מד' אלפים אמה עד שמגיע לראשו האחרת לפיכך אפי' יש בין יתר לקשת יותר מאלפים אמה לא חיישינן אלא מותר ורואין אמצע הקשת וחוצה לה בריבוע כאילו מלא כולו בתים וחצרות ומודדין [התחום] משם (אלפים אמה) ולהלן אלפים אמה (התחום):

היו שם (ב') גדודיות י"ט מאי גדודיות אמר רב יהודה ג' מחיצות אע"פ שאין (לו שם ולהלן אלפים אמה) עליהן תקרה:

איבעיא להו ב' מחיצות יש עליהן תקרה מאי [ולא] איפשיטא (א"ל) [אלו] שמתעברין עם העיר נפש. פי' קיקביל מקאבר שיש בה ד' אמות על ד' אמות והגשר והקבר שיש בהן בית דירה ובית הכנסת שיש בה בית דירה (לחול) [לחזן] בית ע"ז שיש בה [בית דירה] לכומרים ואורוות ואוצרות שיש בהן דירה והבורגנין שבתוכה והבית שבים ואלו (שלו אין) [שאין] מתעברות עמה.

[נפש שנפרצה וכו']:

בית שבים חזי לפנות לתוכו כלי ספינה ומערה שיש בנין על פיה מתעברת עם העיר.

אמר רב הונא יושבי צריפין שהן כהולכי מדברות [מודדין להם] מפתח אהליהם (להם) והכתיב ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים. ואמר רב הונא ג' פרסי מקום מחנה ישראל ותנא אין מפנין לצידיהן ולא לפניהן אלא לאחוריהן.

ופריק רבה (ב') [שאני] דגלי מדבר כיון דכתיב ע"פ ה' יחנו ע"פ ה' יסעו.

כמאן דקביעי דמו ומן הבתים החיצונים מודדין להם.

ואם יש שם בתוך יושבי צריפין ג' חצרות של ב' בתים הוקבעו ומן החיצון מודדין להם.

אמר רב הונא יושבי צריפין והולכי מדבריות חייהן אינם חיים כו'.

מאי לאו דאיכא תקרה לא דליכא תקרה. ולענין פסק הלכה יש מי שפוסק לקולא דהוה ליה ספק בדרבנן ולקולא, כ"ש בעירובין דהלכה כדברי המיקל (לעיל עירובין מו, א). והראב"ד ז"ל פסק להחמיר.

ירושלמי (ה"א): תני בשם ר' יהודה אפילו זיזיה וכותליה נמדדין עמה, רב הושעיה בעי אויר חצר מהו שימדוד עמה, ונשמעינן מן הדא בית שנפרץ מרוח אחת נמדד עמה, משתי רוחות אינו נמדד עמה. ר' אבין בשם ר' יהודה בשנטלה קורתו אבל אם לא נטלה קורתו נמדד עמה, אם בשנטלה קורתו לא כאויר חצר הוא, תמן הוקף לבית דירה ברם הכא לא הוקף לבית דירה.

והא דתנן נותנין קרפף לעיר ה״פ שאע״פ שאין בתי׳ וקרפפות חוץ לחומ׳ תוך ע׳ אמה אלא שהיא בקע׳ או מגרש פנוי נותנין לה לעיבור שיעור קרפף חוצה לה תוך ע׳ אמה וחכמי׳ אומרי׳ שאין נותנים קרפף זה אלא לשתי עיירו׳ הסמוכו׳ זו לזו שאם את׳ נותן להם יהיו נדונו׳ כעיר אחת ונחלקו בה רב הונ׳ וחיי׳ בר רב דרב הונ׳ סבר נותנין להם שתי קרפפו׳ וחיי׳ בר רב אמר קרפף אחת. וצריכ׳ דאי אשמעי׳ הכא גבי חומת העיר שנפרצה משום דה״ל צד היתר מעיקרא כלומר כי קודם שנפרצה והיתה כעיר אחת היה כלה כד׳ אמות ומודדין לה מחומת׳. ואי אשמועי׳ התם גבי נותנין קרפף לשתי עיירות משום דדחיקא תשמישייהו פי׳ דבקרפף אחד בין שתי עיירות דחוק הוא לתשמישן וצריך קרפף אחר ואחר אבל גבי חומת העיר שנפרצה ונשאר פנוי בנתים לא דחקה תשמישי׳ כי אין האויר בא לה אלא לתוכה והרי יש לה חוצה לה מקום לתשמיש.

וכמה יהא בין יתר לקשת. פרש״י ז״ל כמה יהא חורבת החלק שבין הקשת ליתר דאמרי׳ מודדין היתר כשאין בין שני ראשי הקשת ד׳ אלפים אמה. פי׳ לפי דאלו כשיש בין שני ראשים ד׳ אלפים אמה לעולם אין מודדין מן היתר ואפילו אין מן היתר לקשת אלפים אמר דסוף סוף ליכא הבלעת תחומין בין רגלי הקשת שיוכלו ללכת בין זה לזה דרך האויר שבין רגל לרגל כדי שיהא נדון כעיר אחת.

רבה בר רב הונא אמר אלפים. פי׳ שיעור התחום ונמצא שיכולין לבא מן הקשת ליתר בהתיר. ויש שהיו סבורים לומר דדוקא באלפים בעינ׳ פחות מד׳ אלפים בין רגלי הקשת אבל אם אין בין רגלי הקשת ניתר אלא פחות מאלפים כיון שאין בו שיעור תחום הרי הכל כעיר אחת ואפי׳ יש יותר (מן) ד׳ אלפים אמה מרגל לרגל דהא אי בעי אתי מן היתר להקשת תוך התחו׳. וכן נמצא במקצת התוספות אבל אין זה נכון דא״כ אתיא מימרא דרב הונא אליבא דרבה בריה בנקודה מצומצמו׳ שיש בין הקשת ליתר אלפי׳ אמה מצומצמות לא פחות ולא יותר שהרי אם יש פחות מאלפים אמה בין הקשת ליתר אפילו יש בין ראשי הקשת יותר מד׳ אלפים מודדין מן יתר.

ואם יש בין היתר לקשת יותר מאלפים אמה אפי׳ אין בין שני ראשי הקשת ד׳ אלפים מודדין מן הקשת לדברי רבה בריה דרב הונא דהא רבה בר רב הונא ורבה בריה דרבא תרוייהו על מימרא דרב הונא קיימי ולפרושי מילתיה אתו והיאך אפשר לומר שלא יעמדו דברי רב הונא אלא באלפים אמה מצומצמות שהוא דבר שאינו מצוי אלא ודאי כדאמרי׳ לעיל שיש בין רגל לרגל יותר מד׳ אלפים שוב אין לו תקנה ואפילו אין בין יתר לקשת אלא פחות מאלפים דכיון שהמרחק גדול כ״כ בין רגלי הקשת דליכא הבלעת תחומין ביניה׳ הרי היא נדונית (כשאר) כשתי עיירות ואע״ג דמצי אתו ליתר מן הקשת בתוך התחום בדרך האויר שביניהם וכן דעת רבותי:

דאי בעי ליתיה ליה דרך בתים. פי׳ וכין דמצי אזלי להתם דרך בתים שבעיר יש לפי לדונם כאלו עומדים כלם ברגלי הקשת והרי יש עבור ביניהם כיון שאין בין ראשי הקשת ד׳ אלפים אמה וכן הלכתא. ואלו שאין מתעברין עמה נפש שיש בה ד׳ אמות. ופרש״י ז״ל בנין שעושין על הקבר וסתמיה לדירת שומר הקבר הוא עשוי וכי קתני שיש בהן בית דירה לא קאי אלא אקבר וסתמייהו לאו לדירה והכי מוכח ממאי דפלוגינהו סיפא ואלו שאין מתערבין עמה. פי׳ איידי דאצטריך למתני נפש שנפרצה משתי רוחותיה דלא שמעינן לה מרישא נקט בהדי כלהו אידך דלא למסמך בהו אדיוקא דרישא:

לא צריכא להשלים. פרש״י ז״ל שאם אין בבנין ד׳ אמות על ד׳ אמות מהניא ליה מערה לאשלומי. ויש לפרש עוד דאהני׳ ליה מערה להשלים כגון שהבנין בסוף המערה חוץ לע׳ אמה ושירים שהמערה משלימה לעבר בה כגון שהוא תוך ע׳ אמה ושירים וכן אם הבנין בראש המערה כלפי העיר שמודדין אלפים אמה מסוף המערה. הא דפרכינן מהא דתניא שאין נפנין אלא לאחוריהם. קושיין למ״ד תחומין דאורייתא. דמתנית׳ דברי הכל היא ולפי שטת הירושלמי קושיין לדברי הכל שהירושלמי סובר דכל חוץ לג׳ פרסאות תחומין דאורייתא לדברי הכל. ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה נקט האי קרא מפני שאלו עושין מעשה בהמה שנקבתו של זה נזקק אצל אחר וזה גורם שבניהם ממזרים.

כבר ביארנו במשנה שגדודיות גבוהות עשרה טפחי׳ נמדדות עמה וביארנו על גדודיות שהן שלש מחיצות שאין עליהן תקרה היו בהן שתי מחיצות ויש עליהן תקרה זו היא שנשאלה כאן ולא הובררה ומתוך שאמרו הלכה כדברי המיקל בעירוב פסקו בה רבים שנמדדת עמה ולא יצאה שלא למדוד אלא שתי מחיצות ואין עליהם תקרה אע״פ שיש שם דירה. ואין זו ראיה שהרי בכאן לא אמרה אחד בהדיא כן. וגדולי המפרשי׳ פוסקי׳ בה להחמיר ואף גדולי הדור נסכמים בה ומפני שהברייתא סתם נאמרה כל נפש שנפרצה משתי רוחותיה ולא הפריש בין יש שם תקרה לאין שם תקרה. ומה שתירץ לא דליכא תקרה. כבר אמר בהרבה מקומות שנוייא בעלמא היא ולא סמכינן עליה:

נפש הקבר כבר ביארנו במשנה שהוא נמדד עמה ופרשנו הטעם מפני שיש בו בית דירה ואם כן אתה צריך לפרשה בשיש שם ארבע אמות על ארבע אמות ושלא נפרצה משתי רוחות הא אם נפרצה משתי רוחות ואין שם תקרה אינה נמדדת עמה ואפי׳ היה שם תקרה לדעת גדולי [המפרשים] על הדרך שביארנו:

הגשר והקבר ובית הכנסת ובית עבודה זרה והוא ריאות שיש בהן בית דירה. כבר ביארנו במשנה שנמדדין עמה. וכן הדין באוצרות שבשדות העשויות ליין ולשמן שיש בהם בית דירה. וכן הבורגנין שבתוך השדה והם בתים העשויים לשומרי העיר. וכן בית שבים שהוא בתוך שבעים אמה ושירים לעיר והוא בשפת הים ועשוי להכניס בתוכה כלים שבספינה. ומכל מקום כל אלו שהזכרנו שאין בהם בית דירה אין נמדדין עמה וכן בור ושיח ומערה וגדר ושובך ובית שבספינה הרי אלו אין מתעברין עמה שהבית שבספינה אין לו מקום קבוע שהרי הספינה מטלטלת היא:

מערה זו שכתבנו שאין נמדדת דוקא בשאין בה בנין אבל יש בה בנין נמדדת עמה ושמא תאמר ואם יש בה בנין מה ענין למערה ואף בלא מערה מודדין מן הבנין פרשוה בגמרא להשלים כלו שאם אין הבנין ראוי לדירה כגון שאין בו ארבע על ארבע המערה מועלת להשלים:

בתלמוד המערב אמרו בית שנפרץ מרוח אחת נמדד עמה משתי רוחות אין נמדד עמה רב אבין בשם [רב יהודה] כשנטלה קורתו אבל אם לא נטלה קורתו אין נמדד עמה:

יושבין צריפין והם דירות של הוצין ושל ערבה אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם. ר״ל שאפי׳ היו שם כמה בתים זה בתוך שבעים אמה ושירים של זה או אפי׳ הרבה במקום אחד אין אותן הדירות נקראות קבע עד שיחשבו כעיר לדון את כלה כארבע אמות למדוד מפתח העיר אלא כל אחד מפתח ביתו. ואעפ״י שמצינו באהלי מדבר ויחנו על הירדן מבית הישימות ועד אבל השטים והיה מקובל אצלם על מקום זה שהוא שלש פרסאות בארך וברחב ונאמר עליו כשהיו נפנין לפניהם ולא לצדדיהם ר״ל מחמת שמא יסע הענן לאותו צד אלא לאחוריהם שלא היו חוששין על [הענן] שיסוב לאחור. ולמדנו מכל מקום שהיה נידון כעיר לילך את כולה כשהיו חוזרין לאחוריהם ויוצאין ממנה ליפנות מכל מקום אהלי מדבר הואיל ואין נסיעתם וטלטולם תלוי ברצונם אלא על פי הנבואה הרי הן כאהל קבוע אעפ״י שהיו של צריפין הא שאר בתים של צריפין אינן חשובין קבע לידון את כלם כעיר ואם היו שם שלש חצרות של שני שני בתים קבועים בין של אבן בין של עץ הרי היא חשובה עיר וקובעת את כלן לידון את כלה כעיר למדוד מישיבתה וכן מרבעין אותה ונותנין לה דין שאר עיירות לכל דבר:

והא תאני ר' חייא מערה מתעברת עמה בתוספתא בפ' ר"א אומר תנאי ואלו שמתעברין עמה נפש שהיא ד"א על ד"א כו' עד ובור ושיח ומערה ותניא נמי התם אמר ר"ש יכול אני שיהא עולין מטבריא לצפר ומצור לצידן מפני מערות ומגדלים שביניהם:

בד"ה ואם לאו מודדין כו' ור"ח פי' עיר העשויה כקשת שאין מתקצר והולך עכ"ל מיהו גם לפי' ר"ח לרבא בריה דרבה בר רב הונא ע"כ לאו מן הקשת ממש הוא אלא ממקום לפנים שאין אלפים מקשת ליתר דלא גרע מאילו ניטל אותו שלמעלה דהשתא אפי' ביותר מד' אלפים בין ב' ראשים שרי כיון דמובלע מצד א' וק"ל:

בד"ה נפש שיש בו ד' כו' דהא קבר סתמא לא הוי ד' אמות כו' עכ"ל גבי כוכין בעינן ד' אמות כדאמרי' פרק המוכר פירות והיינו דוקא באורך אבל הכא בעי ברוחב נמי ד' אמות ובקבר סתמא לא הוי ברוחב רק אמה א' כדאמרי' שם וק"ל:

בד"ה כל עיר כו' בר בי רב לא ליכול ירקא כו' עכ"ל דליכא למימר דהתם בשאר ירקי דלא מעלי כדמסיק הכא דא"כ לא ה"ל למתלי התם משום דגריר וק"ל:

ע"ב תלתא פרסי כו' בפ' יה"כ לא גרסינן אלא תלתא פרסי וכן נראה להגיה הכא לפי מה שפירשתי שכל אחד מהשבטים היה מקומו מיל דהיינו לי"ב שבטים י"ב מיל דהוה תלתא פרסי דכל פרסה הוא ד' מילין וג' פרסי דקאמר היינו באורך אבל ברוחב לא הוי רק פרסה אחת ומיהו בחנייתם משתעי קרא ולכ"ע כתיבה היו חונים וא"כ אותן ג' פרסאות אורך במרובע לא הוי ג' פרסי וק"ל:

ארור שוכב עם כל כו' עיין פרש"י ונראה מפירושו דאהך מלתא קאמר תנ"ה ולענין אישות והוא דחוק דלמה שינה לומר כאן בנותיהן במקום נשותיהן ובניהן דנקט לעיל ועוד דמייתי קרא דשוכב עם כל בהמה וגו' וטפי ה"ל לאתויי קראי דאיסור אשת איש בנשותיהן ואיסור ממזר בבניהן ועוד דמייתי קרא דפרשת כי תבא ארור שוכב וגו' ולא מייתי קרא דפרשת אחרי מות ובכל בהמתך לא תתן שכבתך וגו' וקרא דפרשת קדושים ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגו' וע"כ נראה דלא קאמר תנ"ה אלא אהא דקאמר חייהם אינן חיין והכא תנ"ה כיושבי קברים אבל אהא דקאמר נשותיהן ובנותיהן אינן כו' לא מייתי תנ"ה ועל בנותיהן לאו לענין אשת איש קאמר אלא שדרין במקום מקנה ובהמה וכמנהגן שאין להם מרחצאות כו' ומפני שמרגישין כו' וק"ל:

רש"י בד"ה צריפין כו' כד' אמות וכל כו' הד"א:

גמרא כיון דכתיב על פי ה' יחנו כו'. כה"ג בשבת (לא ב)] :

רש״י ד"ה אלא לאחוריהן חוץ לענן דודאי לא יחזור הענן לאחוריו. נ"ב אע"ג דכתיב וישובו ויחנו לפני פי החירות. ההיא קודם שנעשו דגלים והכא אחר שנעשו דגלים איירי:

תוס' ד"ה נפש כו' דהא קבר סתמא לא הוי ד"א. נ״ב כוכין תנן בהדיא [ב"ב ק:] והכוכין ארבע אמות אבל אינן אלא בארכן [וכמבואר שם להדיא]:

ד"ה ל"צ. דצריך שיהא בנין רוב ד"א. נ"ב דאל"כ לא מקריא השלמה דאין רוב משלים למעוט ובכ"מ רובו ככולו:

מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם מֶרְחֲצָאוֹת. פירש רש"י 'הולכין למקום רחוק לרחוץ ונשותיהם נזקקין למנאפים לפי שהעיר עזובה שאין איש' ופירוש זה נראה רחוק ותמוה מאד, חדא למה צריכין לילך כל האנשים ביחד? ועוד הנשים היכן ירחצו? והלא הרחיצה מצויה ושכיחה אצל הנשים טפי מן האנשים. ועוד קשה קושית מהרש"א ז"ל דהוה ליה למימר נשיהם אסורות משום זנות ובניהם ממזרים, ולא שייך בזה לשון אינם שלהם? ועוד לא הוה ליה למימר בברייתא פסוק (דברים כז, כא) אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה, דאינו שייך זה לאיסור אשת איש וממזרות? ועוד קשה מאי בעי בגמרא מַאי בֵּינַיְהוּ? דלפי פירוש רש"י איכא בינייהו טובא, למאן דאמר מרחצאות איכא איסור אשת איש וממזרות, ולמאן דאמר מרגישין איסור יחוד דוקא!
על כן נראה לי בס"ד מאן דאמר שֶׁאֵין לָהֶם מֶרְחֲצָאוֹת, רצונו לומר אין לנשים מרחצאות לרחוץ בהם בהצנע אלא הם רוחצים בתוך הצריפין שלהם, ונראין ערומין לשכנים על ידי חורין וסדקין של מחיצות הצריפין כי אינם מחיצות של בנין, וזה השכן כיון שרואה את האשה רוחצת ערומה דרך חורין יעלה בקרבו ארס של הרהור, ובעת שיזקק לאשתו בלילה הנה הוא מחשב בעת תשמיש באשת חבירו שראה אותה ערומה ונמצאו בניו הם בני תמורה, ולכן קאמר על בני אדם אלה נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם אֵינָם שֶׁלָּהֶם, מאחר דכל אחד כשבעל אשתו היה מחשב באשת חבירו ולא באשתו, נמצאו כאלו נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם אֵינָם שֶׁלָּהֶם.
ולכן בברייתא נקיט זה על פסוק (דברים כז, כא) אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה, כי נשיהם דומים לבהמה שעומדת ערומה לעיני הכל, כן הם אינם רוחצים במקום צנוע אלא במקום שאחרים רואין אותם ערומים, וכן הולכי מדברות עם נשותיהם בעת שיצטרכו נשיהם לרחוץ באמצע הדרך אין להם מרחץ צנוע אלא רוחצים תוך אהל או תוך איזה עומק שיש במדבר, ובעת שקמים ועומדים מן הרחיצה ערומים נראין לשאר אנשים בעודם ערומים קודם שיתכסו בחלוק ובגדים, ויבואו להרהר בהם בלילה כשנזקקין לנשיהם ואז בניהם המה בני תמורה וכאשר כתבנו ביושבי צריפין.
ולמאן דאמר מִפְּנֵי שֶׁמַּרְגִּישִׁין זֶה לָזֶה בִּטְבִילָה גם בזה הטעם הוא כך, כיון דאין להם מקום צנוע מרגישין זה בזה ואז האנשים כשיבאו להזקק עם נשיהם מהרהרים כל אחד באשת חבירו וכאמור לעיל. ואמר אִיכָּא בֵּינַיְהוּ נַהֲרָא דְּסָמִיךְ לְבֵיתָא דהרגשה בטבילה ליתא מפני שטובלת בלילה לבדה כיון דהנהר סמוך לביתא ואין מרגיש בטבילת השכן, אבל למאן דאמר מֶרְחֲצָאוֹת אֵין לָהֶם איכא חששה, דהרחיצה הוא ביום ותעשנה בתוך הצריפין ויראנה השכן ערומה דרך חורין וסדקין ויהרהר בה בלילה כשישמש עם אשתו.

מפני שמרגישין זה לזה בטבילה עיין מה שפירש רש"י ומ"ש אני בעניי בספר הקטן שער יוסף בקונט' השו"ת דף ב' ע"ד בס"ד:

נותנין קרפף לעיר. כשבא למדוד התחומין מניח לעיר אויר של שבעים אמה ושיריים שהוא כעיר לבד התחום: אלא לב' עיירות. לחברן על ידי קרפף שביניהן: ואיתמר רב הונא אמר כו'. ולקמן מפרש בפירקא פלוגתייהו: אי אשמעינן. בחומת העיר שנפרצה התם קאמר רב הונא קרפף לזו ולזו לחברן משום דהוה להו צד היתר מעיקרא שהיו כבר עיר אחת: דדחיקא תשמישתייהו. ב' עיירות ממש דחיקא תשמישתייהו בחד קרפף הלכך קרפף מיחשב לכל חד כעיר גופה וכיון דצריך לה והוי כעיר כי מחברי ב' הקרפיפות כאילו העיירות מחוברות דמו: אבל הכא. דעיר אחת היא ומעיקרא כי מחברי קודם שנפרצה הויא כולה מלאה והוי סגיא לה בלאו האי אויר השתא נמי לא ניתיב האי אוירה לתשמישן קמ''ל: וכמה. יהא אויר החלק מן היתר לקשת דאמרו מודדין לה מן היתר כי ליכא ארבעת אלפים בין ב' ראשיה: אלפים. אבל יותר מאלפים כיון דמכי נפק מביתו הולך לו תחום שלם מקמי דלימטי ליתר לא משחינן ליה מן היתר: דאי בעי הדר אתי. למקום היתר דרך הבתים סביב הקשת יכול להלך עד שמגיע לאחד מן הראשון ומשם יכול להלך לראשו האחר שהרי תחומיהן נבלעין זה בזה וכיון דבהיתר יכול להלך למקום היתר תו לא אסר ליה אורך החלק לשוויה כשתי עיירות ורואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצירות: שאין עליהן תקרה. וכל שכן אם מקורות הן מזו לזו בגג דהוו להו דירה מעלייתא: נפש. בנין על הקבר וסתמא לדירת שומר הקבר עביד הלכך אע''ג דלא דייר ביה בית דירה הוא: והקבר. בית הקברות: ובית הכנסת. סתם ביהכ''נ לאו לדירה עביד הלכך אי לית בה דירה לחזן הכנסת לאו דירה היא: ובית עבודת כוכבים. נמי לאו לדירה עביד: והאורוות. אורוות סוסים: אוצרות. לתבואה ולשמן וליין לאו לדירה נינהו: והבורגנין שבתוכה. בתוך השדה: והבית שבים. באיי הים בתוך ע' אמה ושיריים לעיר: בור ושיח. בבבא קמא (דף נ:) מפרש מאי בור ומאי שיח: שבתוכה. שבשדה: בית שבספינה. לא קביע ליה דוכתא פעמים שהוא בתוך שבעים לעיר פעמים שאינו: ותיפוק ליה משום בנין. אם יש בנין על פיה מאי אהניא מערה בלאו מערה נמי מבנין משחינן: להשלים. אם אין הבנין ראוי לדירה כגון שאין בו ד' על ד' מהניא ליה מערה לאשלומי: צריפין. דירה של הוצין וערבה ואינו קבע הלכך אפילו יש הרבה במקום אחד כשיעור מהלך מאה אמה אין חשובין עיר להיות כארבע אמות וכל אחד מודד מפתח ביתו אלפים לכל רוח אם בא לצאת: ויחנו על הירדן. במחנה ישראל כתיב: אין נפנין לא לפניהן. חוץ לענן שמא ילך הענן והארון שם: ולא לצידיהן. חוץ לענן שאין יודעין אנה יפנה הענן לעבור: אלא לאחוריהן. חוץ לענן דודאי לא יחזור הענן לאחוריו אלמא המהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו שלש פרסאות וישראל במדבר יושבי אהלים היו שאינן קבועין ואפילו הכי מהלכין את כל המחנה כארבע אמות: כיון דכתיב על פי ה' יחנו. חשובה היא חנייתן להיות נידונת קבע: ג' חצירות של ב' בתים. קבועין של אבן או של עץ בהכי חשיבי עיר וקובעת את כולן וכדתנן לקמן (דף נט.) ר' שמעון אומר שלש חצירות של ב' ב' בתים: ומהלכי מדברות. ונשותיהן עמהן: ויושבי צריפין. נמי אנשי מקנה הן וחונין בו חדש או חדשים עד שכלה המרעה לבהמות ונוסעין משם ונקבעין במקום אחר: אינן שלהן. לקמן מפרש טעמא: כיושבי קברות. כמתים לפי שמחוסרין הנאה הן ולוקין ברוחות בזרם ובמטר: מ''ט. אסורין בנותיהן: שאין להן מרחצאות. והולכין במקום רחוק לרחוץ ונשותיהן נזקקות למנאפין לפי שהעיר עזובה מאין איש: בטבילה. שאין להן מקוואות והולכות הנשים לטבול במקום רחוק וקוראה לחברתה ומרגישין השכנים ויש רשע רודף אחריהן ומתייחד עמהן ותנן (קידושין דף פ:) לא יתייחד אדם עם שתי נשים: נהרא. ראוי לטבילה ולא למרחץ הרגש טבילה ליכא דהא סמוך לה אבל טעמא דמשום מרחצאות איכא: אין תלמיד חכם כו'. לפי שהירק טוב למאכל ונלקח בזול ויכול לעסוק בתורה: וכופפין גרסינן:

ואם לאו מודדין לה מן הקשת. לא מן הקשת ממש אלא ממקום שמתקצר בפנים ואין שם ד' אלפים דלא גרע מאילו ניטל אותו של מעלה ור''ח פירש עיר העשויה כקשת שאין מתקצר והולך: נפש שיש בו ד' אמות. גבי נפש הזכיר ד' אמות ולא דירה משום דסתמיה עשוי לדירה כדפ''ה וגבי גשר וקבר הזכיר דירה ומה שלא הזכיר ד' אמות לאו משום דסתמייהו ד' אמות דהא קבר סתמא לא הוי ד' אמות אלא כיון שהזכיר בית דירה כאילו הזכיר ד' אמות דפחות מד' אמות לא הוי דירה: לא צריכא להשלים. פי' בקונטרס שהבנין לא הוי ד' אמות על ד' אמות והמערה משלימה לד' אמות ונראה לר''י דצריך שיהא בנין רוב ד' אמות ועוד יש לפרש להשלים דיש בבנין ד' אמות וקאמר שמשלימה למערה לצרפה לבנין ואין מתחילין למדוד אלא מסוף המערה: כל עיר שאין בה ירק. פי' לפי שניקח בזול ויכול לעסוק בתורה והא דאמר בפ' תולין (שבת דף קמ:) בר בי רב לא ליכול ירקא משום דגריר משמע שגורם לו להוציא הרבה באכילת לחם התם מיירי בירק חי אבל מבושל טוב ומשביע בדבר קל:

עירובין נה ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף נה - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד