עירובין נד ע"א

בְּטַשָׁה בֵּיהּ אֲמַרָה לֵיהּ לֹא כָּךְ כָּתוּב עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמוּרָה אִם עֲרוּכָה בִּרְמַ"ח אֵבָרִים שֶׁלְּךָ מִשְׁתַּמֶּרֶת וְאִם לָאו אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת תָּנָא תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ
תָּנָא תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּתְחַיֵּיב בִּשְׂרֵיפָה לַמָּקוֹם אָמְרוּ הַנִּיחוּ לוֹ אָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ
אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה שִׁינָּנָא פְּתַח פּוּמָּ(י)ךְ קְרִי פְּתַח פּוּמָּ(י)ךְ תְּנִי כִּי הֵיכִי דְּתִתְקַיַּים בָּ(י)ךְ וְתוֹרִיךְ חַיֵּי שֶׁנֶּאֱמַר כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא אַל תִּקְרֵי לְמֹצְאֵיהֶם אֶלָּא לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה
אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה שִׁינָּנָא חֲטוֹף וֶאֱכוֹל חֲטוֹף וְאִישְׁתִּי דְּעָלְמָא דְּאָזְלִינַן מִינֵּיהּ כְּהִלּוּלָא דָּמֵי
אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב הַמְנוּנָא בְּנִי אִם יֵשׁ לָךְ הֵיטֵב לָךְ שֶׁאֵין בַּשְּׁאוֹל תַּעֲנוּג וְאֵין לַמָּוֶת הִתְמַהְמֵהַּ וְאִם תֹּאמַר אַנִּיחַ לְבָנַי חוֹק בַּשְּׁאוֹל מִי יַגִּיד לָךְ בְּנֵי הָאָדָם דּוֹמִים לְעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה הַלָּלוּ נוֹצְצִין וְהַלָּלוּ נוֹבְלִין
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עִמּוֹ לְוָיָיה יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לִוְיַת חֵן הֵם
חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ יַעֲסוֹק בְּתוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ חָשׁ בִּגְרוֹנוֹ יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ חָשׁ בְּמֵעָיו יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ חָשׁ בְּעַצְמוֹתָיו יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ חָשׁ בְּכׇל גּוּפוֹ יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא
אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרַבִּי חִיָּיא בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אָדָם נוֹתֵן סַם לַחֲבֵירוֹ לָזֶה יָפֶה וְלָזֶה קָשֶׁה אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן נָתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל סַם חַיִּים לְכׇל גּוּפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא
אָמַר רַב אַמֵּי מַאי דִּכְתִיב כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכּוֹנוּ יַחְדָּיו עַל שְׂפָתֶיךָ אֵימָתַי דִּבְרֵי תוֹרָה נְעִימִים בִּזְמַן שֶׁתִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ וְאֵימָתַי תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ בִּזְמַן שֶׁיִּכּוֹנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ
רַבִּי זֵירָא אָמַר מֵהָכָא שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב אֵימָתַי שִׂמְחָה לָאִישׁ בִּזְמַן שֶׁמַּעֲנֶה בְּפִיו לָשׁוֹן אַחֵר אֵימָתַי שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו בִּזְמַן שֶׁדָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב
רַבִּי יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ אֵימָתַי קָרוֹב אֵלֶיךָ בִּזְמַן שֶׁבְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ
רָבָא אָמַר מֵהָכָא תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה אֵימָתַי תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ בִּזְמַן שֶׁאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה
רָבָא רָמֵי כְּתִיב תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וּכְתִיב וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה זָכָה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לוֹ לֹא זָכָה וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר נֶצַח סֶלָה וָעֶד אֵין לוֹ הֶפְסֵק עוֹלָמִית נֶצַח דִּכְתִיב כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף
סֶלָה דִּכְתִיב כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה' צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה וָעֶד דִּכְתִיב ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד:
(סִימָן עֲנָקִים לְחָיָיו לוּחוֹת חָרוּת): אָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) מַאי דִּכְתִיב וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲנָק זֶה שֶׁרָף עַל הַצַּוָּאר וְנִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ וְאִם לָאו אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ
וְאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַאי דִּכְתִיב לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבּוֹשֶׂם אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲרוּגָה זוֹ שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בָּהּ וּכְבוֹשֶׂם זֶה שֶׁהַכֹּל מִתְבַּשְּׂמִין בָּהּ תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים וְאִם לָאו אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים
וְאָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) מַאי דִּכְתִיב לוּחוֹת אֶבֶן אִם אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ אֶת לְחָיָיו כְּאֶבֶן זוֹ שֶׁאֵינָהּ נִמְחֵית תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ וְאִם לָאו אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ
וְאָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) מַאי דִּכְתִיב חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת אִלְמָלֵי לֹא נִשְׁתַּבְּרוּ לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל
רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר אֵין כׇּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר חָרוּת אַל תִּיקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵירוּת
אָמַר רַב מַתְנָה מַאי דִּכְתִיב וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר זֶה שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ וְאִם לָאו אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ
רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא הֲוָה לֵיהּ מִלְּתָא לְרַב יוֹסֵף בַּהֲדֵיהּ כִּי מְטָא מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי אֲמַר אֵיזִיל וַאֲפַיְּיסֵיהּ אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ דְּקָא מָזֵיג לֵיהּ כָּסָא אֲמַר הַב לִי וְאֶימְזְגֵיהּ אֲנָא יְהַב לֵיהּ מַזְגֵיהּ כִּדְטַעְמֵיהּ אָמַר דָּמֵי הַאי מְזִיגָא לִמְזִיגָא דְּרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אֲמַר לֵיהּ אֲנָא הוּא
אֲמַר לֵיהּ לָא תִּתֵּיב אַכַּרְעָיךָ עַד דִּמְפָרְשַׁתְּ לִי הָנֵי קְרָאֵי מַאי דִּכְתִיב וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא
אֲמַר לֵיהּ אִם אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר זֶה שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ תּוֹרָה נִיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה וְכֵיוָן שֶׁנִּיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה נְחָלוֹ אֵל שֶׁנֶּאֱמַר וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וְכֵיוָן שֶׁנְּחָלוֹ אֵל עוֹלֶה לִגְדוּלָּה שֶׁנֶּאֱמַר וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת
וְאִם מֵגֵיס לִבּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא וְאִם חוֹזֵר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כׇּל גֶּיא יִנָּשֵׂא
אָמַר רַב הוּנָא מַאי דִּכְתִיב חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים אִם אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּחַיָּה זוֹ שֶׁדּוֹרֶסֶת וְאוֹכֶלֶת וְאִיכָּא דְּאָמְרִי שֶׁמַּסְרַחַת וְאוֹכֶלֶת תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ וְאִם לָאו אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְּעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי דִּכְתִיב נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כִּתְאֵנָה מָה תְּאֵנָה זוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - א

אמרה ליה: וכי לא כך כתוב על התורה "ערוכה בכל, ושמורה"?

דמשמע: אם ערוכה ברמ"ח איברים שלך, שאתה שונה בקול רם, היא משתמרת. ואם לאו - אינה משתמרת.

תנא: תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש. לאחר שלש שנים שכח תלמודו ^[17].

תנא: תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שנתחייב בשריפה למקום.

אמרו: הניחו לו! לפי שאדם גדול שמש ^[18].

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא [חריף]:

פתח פומיך, קרי מקרא.

פתח פומיך, תני משניות.

כי היכי דתתקיים ביך, שתישמר התורה אצלך, ותוריך חיי תאריך ימים.

שנאמר "כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא" - אל תקרי "למצאיהם" אלא "למוציאיהם", דהיינו לאלו שמוציאים את דברי התורה בפה, כשהם לומדים, ואז - "חיים הם", שמביאים לאריכות ימים.

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! חטוף ואכול חטוף ואישתי. אם יש לך ממון תיהנה מהם עכשיו, ואל תמתין עד למחר, שמא תמות ולא תוכל ליהנות, דעלמא דאזלינן מיניה, כלומר העולם הזה שאנו עתידים ללכת ממנו ולעוזבו - כהלולא דמי! כמו שמחת חופה, שעוברת מהר, כך העוה"ז, היום ישנו ולמחר איננו ^[19].

אמר ליה רב לרב המנונא: בני! אם יש לך ממון - היטב לך! השתמש בו להנאתך, לפי שאין בשאול תענוג, ואין למות התמהמה עיכוב, כי פתאום האדם מת.

ואם תאמר: אניח לבני חוק מזון כשאהיה בשאול - מי יגיד לך שהממון אכן ישאר בידם, שמא יאבדוהו.

ועוד, שהרי בני האדם דומין לעשבי השדה, הללו נוצצין, כלומר כשהן גדילין גדילה פרנסתם ועושרם עמהם, ואינך צריך לדאוג להם, והללו נובלין מתים.

אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין עמו בן לוייה יעסוק בתורה. שנאמר "כי לוית חן הם" ^[20].

החש בראשו יעסוק בתורה. שנאמר "כי לוית חן הם לראשיך" ^[21].

חש בגרונו יעסוק בתורה. שנאמר "וענקים [תכשיט שנותנים על הצואר] לגרגרותיך".

חש במעיו יעסוק בתורה. שנאמר "רפאות תהי לשרך" [לטבורך].

חש בעצמותיו יעסוק בתורה. שנאמר "ושקוי לעצמותיך".

חש בכל גופו יעסוק בתורה. שנאמר "ולכל בשרו מרפא" ^[22].

אמר רב יהודה ברבי חייא: בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. שהרי מדת בשר ודם, אדם נותן סם מרפא לחבירו, לזה יפה ולזה קשה מועיל למחלה אחת ומזיק למחלה אחרת.

אבל הקב"ה אינו כן. אלא, נתן תורה לישראל, והיא סם חיים לכל גופו! שנאמר "ולכל בשרו מרפא".

אמר רבי אמי: מאי דכתיב "כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכונו יחדיו על שפתיך" - אימתי דברי תורה נעים? בזמן שתשמרם בבטנך כשהם שמורים בידך ואינך שוכחם.

ואימתי תשמרם בבטנך? כיצד תשמרם?

בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. כשאתה מוציא את הדברים בפה ובאופן מסודר ולא בלחש ובגימגום.

רבי זירא אמר: מהכא ילפינן שצריך להוציא בפה דברי תורה: דכתיב "שמחה לאיש במענה פיו, ודבר בעתו מה טוב"

אימתי שמחה לאיש?

בזמן שמענה בפיו. שמוציא דברי תורה יפה בפיו ^[23].

לישנא אחרינא: אימתי שמחה לאיש במענה פיו?

בזמן שדבר בעתו מה טוב, שיודע לדרוש הלכות חג בחג.

רבי יצחק אמר: מהכא: דכתיב "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" -

אימתי קרוב אליך?

בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו שאתה מוציא בפיך.

רבא אמר: מהכא: דכתיב "תאות לבו נתת לו, וארשת שפתיו בל מנעת סלה" -

אימתי תאות לבו נתת לו? בזמן שארשת שפתיו - בל מנעת סלה, שנתת בו דעת להוציא בשפתיו.

רבא רמי כתובי אהדדי: כתיב "תאות לבו נתת לו" משמע שבעוד שהוא מתאוה כבר באה לו תאותו בלי שיבקש. וכתיב "וארשת שפתיו בל מנעת סלה", דמשמע עד שיבקש.

הא כיצד?

אם זכה, תאות לבו נתת לו!

לא זכה, וארשת שפתיו בל מנעת סלה!

תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב: כל מקום שנאמר "נצח", "סלה", "ועד" - אין לו הפסק עולמית!

ומנא ידעינן זאת?

"נצח" - דכתיב "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף", הרי שנצח מלשון לעולם הוא.

"סלה" - דכתיב "כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות בעיר אלהינו, אלהים יכוננה עד עולם סלה".

"ועד" - דכתיב "ה' ימלוך לעולם ועד".

(סימן, ענקים לחייו לוחות חרות).

אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "וענקים לגרגרותיך" - אם משים אדם עצמו כענק זה [שרשרת שעל הצואר], שהוא "רף" על הצואר, שאינו מהודק עליו אלא רפוי בריוח, וכך האדם הוא נעים ומרוצה לבריות, ונראה ואינו נראה, שאינו יוצא ובא כמעט לשוק, אלא יושב על תלמודו, כמו הענק, שבדרך כלל הסנטר והזקן מסתירים אותו, ורק כשמגביה צוארו הוא נראה - אז תלמודו מתקיים בידו.

ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו.

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "לחייו כערוגת הבשם" -

אם משים אדם עצמו כערוגה זו, שהכל דשין בה, כך הוא אין לו גסות רוח,

וכבושם זה, שהכל מתרשמין בו שמלמד תורה לתלמידים.

אז תלמודו מתקיים.

ואם לאו, אין תלמודו מתקיים.

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "לוחות אבן"

אם אדם משים עצמו את לחייו כאבן זו שאינה נמחית מרוב דריכת אנשים עליה, כך לחייו [פיו] אינם מתעייפין מלחזור על תלמודו וללמד לאחרים, אז תלמודו מתקיים בידו.

ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו.

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב בלוחות ראשונות "חרות על הלוחות" - אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונים, לא נשתכחה תורה מישראל, ד"חרות" משמע חקוק ואינו נמחק לעולם, כך היתה התורה חקוקה לישראל שלא תשתכח מהם לעולם.

רב אחא בר יעקב אמר: אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונים אין כל אומה ואומה שולטת בהן. שנאמר "חרות" - אל תיקרי "חרות" אלא "חירות על הלוחות". שבזכות הלוחות היו ישראל בני חורין.

אמר רב מתנה: מאי דכתיב "וממדבר מתנה" - אם משים אדם עצמו כמדבר זה, שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו, שניתנת לו התורה במתנה שלא ישכחנה.

ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו.

רבא בריה דרב יוסף בר חמא, הוה ליה מלתא לרב יוסף בהדיה, שרב יוסף כעס עליו.

כי מטא מעלי יומא דכיפורי, כשהגיע ערב יום כפור, אמר רבא: איזיל ואפייסיה לרב יוסף.

אזל, אשכחיה לשמעיה משמשו של רב יוסף דקא מזיג ליה כסא שהיה מוזג לרב יוסף כוס יין. דהיינו, שהיה מוסיף עליו מים ומכינו לשתיה, שכך היו נוהגין לפי שהיין שלהם היה חריף.

אמר ליה רבא לשמש: הב לי, ואימזגיה אנא.

יהב ליה. מזגיה רבא כדטעמיה, לפי מנהגו בהתאמת היחס בין המים ליין.

אמר רב יוסף: דמי האי מזיגא - למזיגא דרבא בריה דרב יוסף בר חמא. שלא הכיר רב יוסף את רבא, לפי שהיה סגי נהור. ולפי הטעם של היין הבין שרבא מזגו, כי רב יוסף הכיר את אופן המזיגה של רבא מתוך שהיה רגיל למזוג לפניו בעבר כשלמד אצלו.

אמר ליה רבא: אנא הוא! אמר ליה רב יוסף: לא תיתיב - תשב, אלא עמוד אכרעיך - על רגליך עד דמפרשת לי הני קראי!

מאי דכתיב "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות, ומבמות הגיא".

[רב יוסף נתכוין להזהירו שיהא שפל רוח, כדמוכח ממקרא זה כדלקמן, לפי שהגיס דעתו במעשה שהיה, ושעל כך כעס עליו].

אמר ליה: כך פירושו: אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במת נה.

וכיון שניתנה לו במתנה - נחלו אל, שנאמר "וממתנה נחליאל".

וכיון שנחלו אל - עולה לגדולה, שנאמר "ומנחליאל במות".

ואם מגיס לבו הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר "ומבמות הגיא".

ואם חוזר בו מהתנשאותו הקב"ה מגביהו, שנאמר "כל גיא ינשא".

[פסוק זה אינו שייך לכאן אלא הביאו אותו בגלל הדרשה ששייכת לעניננו].

אמר רב הונא: מאי דכתיב "חיתך ישבו בה, תכין בטובתך לעני אלהים" - אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת, ואוכלת מיד לאחר הריגתה, כך הוא אינו מקפיד על מאכלו שיהא לעונג אלא אוכל בשר בלי תבלין וכן בשאר תענוגים.

ואיכא דאמרי: שמסרחת ששרויה בתוך טיט ואוכלת, כך הוא נוהג בשפלות ואינו קץ במאכלו אם לא נתבשל כל צרכו.

[פירוש אחר - דורסת, ואוכלת מיד, כך תלמיד חכם חוזר על תלמודו מיד לאחר שקיבל מרבו. מסרחת ואוכלת, כך הוא מנבל עצמו על דברי תורה. וכתב רש"י שהפירוש זה נראה לו יותר כי מצינו בכל הש"ס שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלם שיהא דרך גדולה וכבוד, וכן על מלבושיהן].

אז תלמודו מתקיים בידו.

ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו.

ואם עושה כן - הקב"ה עושה לו סעודה בעצמו, שנאמר "תכין בטובתך לעני אלהים". היינו, לזה ששם עצמו כעני.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "נוצר תאנה יאכל פריה" - למה נמשלו דברי תורה כתאנה?

הערות

^[17] על ששכח תלמודו, כדלעיל, כדאמרן שהשוכח דבר אחד מתלמודו מתחייב בנפשו. מהרש"א.

^[18] לכאורה יש להקשות, מה זה שייך לענינינו? אלא שרצה לומר כי אע"ג שתלמידי רבי אליעזר היה להם הרבה זכויות שניצלו משריפה, מכל מקום שכח אותו תלמיד דלעיל תלמודו, כי לא למד בפה מלא. ועל כן יש ליזהר בזה מאד. שפת אמת.

^[19] והמאירי מפרש על לימוד התורה שלא יתרשל אדם בלמוד, שמא לא יאריך ימים. ובשפת אמת מפרש כפשוטו שלא ידקדק, ומה שימצא יאכל, ולא יאבד זמן בעוה"ז, דכהילולא דמיא.

^[20] שעסק התורה נותן לו חן בדרך בעיני כל רואיו, והרי מתפללין בתפלת הדרך "ותתננו לחן ולחסד בעיני כל רואינו". מהרש"א.

^[21] ומה שאמרו בגמרא שאסור להתרפאות בדברי תורה, היינו דוקא כשמתכוין לומר פסוק לרפואה. אבל דרך לימודו מותר. ועוד יש לומר, דהכא לא מיירי שחלה ראשו, אלא מיחוש דעלמא. והתורה מגינה שלא יבא לידי חולי. מהרש"א.

^[22] דהיינו בכל רמ"ח איברים, שהדיבור בקול רם מביא הרגשה ותנועה לכל האיברים. מהרש"א. ונקט מיחושים אלו דוקא, לפי שרפואתן קשה, שאין להם מי שיבקרם ויטול מהם אחד מששים בחליים. שהרי אמרו בנדרים שאין מבקרים חולי הראש לפי שהדיבור קשה להם, וכל שכן החש בגרונו. וכן אמרו, שאין מבקרין חולי מעיים. מהרש"א.

^[23] שענייה היא לשון הרמת קול. רש"ש

בטשה ביה, [בעטה בו] אמרה ליה [לו]: לא כך כתוב "ערוכה בכל ושמרה" (שמואל ב' כג, ה), משמע אם ערוכה התורה במאתים ארבעים ושמונה איברים שלך — כלומר שאתה מתאמץ בה גם בגופך משתמרת, ואם לאו — אינה משתמרת. ומעין זה תנא [שנה]: תלמיד אחד היה לר' אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו.

ואגב מעשה זה בתלמיד ר' אליעזר מסופר גם: תנא [שנה], תלמיד אחד היה לר' אליעזר שנתחייב בעונש שריפה למקום (שכינה) בגלל חטאיו אך אמרו: הניחו לו ולא תענישוהו כדינו משום שאדם גדול שמש.

ומעין אותה הוראה של ברוריה אמר שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השינים], פתח פומיך קרי [פיך וקרא], פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי [פיך ושנה כדי שתתקיים התורה בך ותאריך ימים] שנאמר "כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא" (משלי ד, כב) אל תקרי תקרא] "למצאיהם" אלא "למוציאיהם בפה".

ועוד הוראה אמר שמואל לרב יהודה תלמידו החביב עליו: שיננא [גדול השינים], חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי [ושתה, שהעולם שאנו הולכים ממנו כמשתה חתונה הוא] ששמחתו רק לפי שעה, ואם אינו נהנה עכשיו לא יוכל ליהנות לאחר מכן.

ובדומה לכך אמר לו רב לרב המנונא: בני, אם יש לך ממון — היטב לך לעצמך, ואין טעם להמתין שאין בשאול תענוג, ואין למות התמהמה, ואם תאמר אחסוך כדי שאניח לבני — חוק בשאול מי יגיד לך מי משניכם יקדים למות (ערוך): שהרי לענין מיתה בני אדם דומים לעשבי השדה הללו נוצצין גדלים ומתברכים מעשיהם והללו נובלין מתים.

א כיון שנדרש פסוק "כי חיים הם למוצאיהם" לענין תורה מביאים דרשה נוספת בשבח התורה הקשורה בפסוק זה. אמר ר' יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין עמו בן לוייה ומפחד — יעסוק בתורה, שכן נאמר על דברי תורה "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך" (משלי א ט)

חש בראשו — יעסוק בתורה, שנאמר "כי לוית חן הם לראשך". חש בגרונו — יעסוק בתורה, שנאמר "וענקים לגרגרתיך". חש במעיו — יעסוק בתורה, שנאמר "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך" (משלי ג, ח). חש בעצמותיו — יעסוק בתורה, שנאמר "ושקוי לעצמותיך". חש בכל גופו — יעסוק בתורה, שנאמר "ולכל בשרו מרפא" (משלי ד, כב).

אמר רב יהודה בר' חייא: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם אדם נותן סם לחבירו — לזה לחלק זה בגוף יפה, ולזה קשה ומזיק. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן תורה לישראל — סם חיים לכל גופו, שנאמר "ולכל בשרו מרפא".

ולשבחם של לימוד תורה וידיעתה אמר ר' אמי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "כי נעים כי תשמרם בבטנך יכנו יחדו על שפתיך" (משלי כב, יח) אימתי דברי תורה נעים — בזמן שתשמרם בבטנך ותדעם, ואימתי תשמרם בבטנך — בזמן שיכנו יחדו על שפתיך ואתה הוגה בקול ודורש בהם.

ור' זירא אמר אותו רעיון מהכא [מכאן]: "שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב" (משלי טו, כג), אימתי "שמחה לאיש" — בזמן שמענה של דברי תורה בפיו. לישנא אחרינא [לשון אחרת]: אימתי שמחה לאיש במענה פיו — בזמן שדבר בעתו מה טוב כלומר, יודע מתי וכיצד לומר כל דבר.

ר' יצחק אמר אותו רעיון מהכא [מכאן] שנאמר: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד) אימתי "קרוב אליך" — בזמן ש"בפיך ובלבבך לעשותו" שאתה עוסק בהם בפיך.

רבא אמר אותו ענין מהכא [מכאן, מפסוק אחר] שנאמר: "תאות לבו נתתה לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה" (תהילים כא, ג), אימתי תאות לבו נתתה לו — בזמן שארשת שפתיו בל מנעת סלה, והוא מדבר בדברי תורה.

רבא רמי [הקשה, הראה סתירה] מאותו פסוק על עצמו: כתיב [נאמר] "תאות לבו נתת לו" משמע שדי לו לאדם לבקש בלבו. ואילו בסופו כתיב [נאמר] "וארשת שפתיו בל מנעת סלה" משמע שצריך לבטא תפילתו בפיו. והשיב בעצמו: אם זכה אדם — תאות לבו נתתה לו, ואינו צריך אף לבטא את תפילתו בפיו. ואם לא זכה — הרי לפחות ארשת שפתיו בל מנעת סלה. ולסיומו של פסוק זה.

תנא [שנה] דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' אליעזר בן יעקב: כל מקום שנאמר "נצח או "סלה" או "ועד" — אין לו הפסק עולמית. וראיה לדבר "נצח" דכתיב [שנאמר] בפסוק אחד: "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף" (ישעיה נז, טז) הרי שנצח משמעו כמו "לעולם".

סלה — דכתיב [שנאמר] "כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות בעיר אלהינו אלהים יכוננה עד עולם סלה" (תהילים מח, ט) הרי שסלה פירושו "עד עולם". "ועד" — שנאמר: "ה' ימלך לעלם ועד" (שמות טו, יח).

ב בעקבות הפסוקים שעסקנו בהם ובמדרשם מביאים כמה מדרשי פסוקים שאמר ר' אליעזר וסימן נותנים להם "ענקים" "לחייו" "לוחות" "חרות". אמר ר' אליעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "וענקים לגרגרתיך" (משלי א, ט), ופירושו: אם משים אדם עצמו כענק זה שרף (רופף) על הצואר כן גם התלמיד חכם אינו דוחק או מפריע לאחרים, אף נראה ואינו נראה שהוא מכוסה בבגדים ובשיער כן גם התלמיד חכם שנמנע מלהיראות — תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו, שהיה נוהג בגסות הרוח, אין תלמודו מתקיים בידו, ועוד

אמר ר' אליעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לחיו כערוגת הבשם" (שיר השירים ה יג) אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין ועודרים בה, וכבושם זה שהכל מתבשמין בה והנאתו לא רק למתבשם בו — תלמודו מתקיים, ואם לאו — אין תלמודו מתקיים.

ואמר ר' אליעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "לחת אבן" (שמות לא, יח), אם אדם משים עצמו את לחייו כאבן זו, שאינה נמחית — תלמודו מתקיים בידו, ואם אינו כך, ואינו מתמיד עד כדי כך — אין תלמודו מתקיים בידו.

ואמר ר' אליעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלחת" (שמות לב, טז). משמעו: אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונים שדבר זה נאמר בהם — לא נשתכחה תורה מישראל, והיו דברי התורה חרוטים וחקוקים בלבבות.

רב אחא בר יעקב אמר: אלמלא לא נשתברו אותם לוחות אין כל אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר "חרות", אל תיקרי "חרות" אלא חירות.

ובאותו ענין אמר רב מתנה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענתם וממדבר מתנה" (במדבר כא, יח), — אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהוא הפקר לכל — שהכל דשין ודורכים בו — תלמודו מתקיים בידו וניתן לו כמתנה. ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו.

מסופר: רבא בריה [בנו] של רב יוסף בר חמא הוא רבא סתם הוה ליה מלתא [היה לו דבר תרעומת] לרב יוסף בהדיה [עליו] ומשום כך לא היו נפגשים, כי מטא מעלי יומא דכיפורי [כאשר הגיע ערב יום הכפורים] אמר רבא: איזיל ואפייסיה [אלך ואפייסהו] אזל, אשכחיה לשמעיה דקא מזיג ליה כסא [הלך מצא את שמשו של רב יוסף שהוא מוזג לו כוס יין] אמר ליה [לו לשמש]: הב [תן] לי ואימזגיה אנא. יהב ליה, מזגיה [ואמזגהו אני. נתן לו ומזגו] ורב יוסף עיוור היה ולא ראה את האורח, כדטעמיה [כאשר טעם] מן היין אמר: דמי האי מזיגא למזיגא [דומה מזיגה זו למזיגה] של רבא בריה [בנו] של רב יוסף בר חמא. שהיה מוסיף מים יתרים ליין. אמר ליה [לו]: אנא [אני] הוא

אמר ליה [לו]: לא תתיב אכרעיך עד דמפרשת לי הני קראי [לא תשב על רגליך עד שתפרש לי פסוקים אלה]: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון" (במדבר כא, יט-כ)?

אמר ליה [לו]: אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו — תורה ניתנת לו במתנה. וכיון שניתנה לו במתנה — נחלו ועשה אותו האל חלקו, שנאמר "וממתנה נחליאל". וכיון שנחלו אל — עולה, שנאמר "ומנחליאל במות" שהן בגובה.

ואם מגיס לבו (מתגאה) — הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר "ומבמות הגיא". ואם חוזר בו ומתחרט — הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר "כל גיא ינשא" (ישעיה מ, ד)

אמר רב הונא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים" (תהילים סח, יא) — אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת, מיד ואינה מקפידה על אכילתה וכן הוא, אם מחזר אחר תלמודו מיד לאחר ששמעו מפי רבו, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שמסרחת ואוכלת ואינה מקפידה על טיב מאכלה וכן היא, אם אינו מקפיד ומבזה את עצמו על תלמודו — תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו — אין תלמודו מתקיים בידו. ואם עושה כן — הקדוש ברוך הוא עושה לו סעודה בעצמו, שנאמר "תכין בטובתך לעני אלהים", הקדוש ברוך הוא מכין לו בטובו סעודה לאותו עני.

ג אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "נצר תאנה יאכל פריה" (משלי כז, יח) למה נמשלו דברי תורה כתאנה — מה תאנה זו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

She kicked him and said to him: Isn’t it written as follows: “Ordered in all things and secure” (ii Samuel 23:5), which indicates that if the Torah is ordered in your 248 limbs, i.e., if you exert your entire body in studying it, it will be secure, and if not, it will not be secure. The Gemara relates that it was similarly taught in a baraita: Rabbi Eliezer had a student who would study quietly, and after three years he forgot his studies.

Incidental to the story cited above involving a student of Rabbi Eliezer, the Gemara cites the following episode: It was taught in a baraita: Rabbi Eliezer had a student who was liable for the punishment of death by burning, for his sins against God, but the Rabbis said: Let him alone and do not punish him as he deserves, because he served a great person.

The Gemara cites instructions issued by Shmuel that are similar to those of Berurya. Shmuel said to Rav Yehuda: Keen scholar [shinnana], open your mouth and read from the Torah, open your mouth and study the Talmud, in order that your studies should endure in you and that you should live a long life, as it is stated: “For they are life to those who find them, and health to all their flesh” (Proverbs 4:22). Do not read: “To those who find them [lemotzeihem],” but rather “to those who express them [lemotzi’eihem],” with their mouth.

The Gemara cites additional instructions issued by Shmuel: Shmuel said to Rav Yehuda, his beloved student: Keen scholar, grab and eat, grab and drink, as the world from which we are departing is like a wedding feast, whose joy is only temporary, and one who does not take pleasure in it now will not be able to do so in the future.

Similarly, Rav said to Rav Hamnuna: My son, if you have money, do well for yourself. There is no point waiting, as there is no pleasure in the netherworld, and death does not tarry. And if you say: I will save up in order to leave for my children, who told you the law of the netherworld, i.e., how do you know which of you will die first (Arukh)? People are similar to grass of the field, in that these blossom, i.e., grow, and their actions are blessed, and these wither and die.

Having expounded the verse “For they are life to those who find them” as referring to the Torah, the Gemara cites another teaching related to this verse that praises the Torah. Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who is walking along the way without a companion and is afraid should engage in Torah study, as it is stated with regard to the words of Torah: “For they shall be a graceful wreath [livyat ḥen] for your head, and chains about your neck” (Proverbs 1:9). The word livyat is understood here as a reference to levaya, accompaniment, so that the verse is interpreted to mean that Torah is a graceful accompaniment to one who is traveling.

One who feels pain in his head should engage in Torah study, as it is stated: “For they shall be a graceful wreath for your head.” One who feels pain in his throat should engage in Torah study, as it is stated: “And chains about your neck.” One who feels pain in his intestines should engage in Torah study, as it is stated: “It shall be health to your navel” (Proverbs 3:8). One who feels pain in his bones should engage in Torah study, as it is stated: “And marrow to your bones” (Proverbs 3:8). One who feels pain in his entire body should engage in Torah study, as it is stated: “And health to all their flesh” (Proverbs 4:22).

Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, said: Come and see that the attribute of flesh and blood is unlike the attribute of the Holy One, Blessed be He. The attribute of flesh and blood is that when a person gives a drug to his fellow, it is good for this part of his body and it is harmful to that other part of his body. But the attribute of the Holy One, Blessed be He, is not so; He gave the Torah to the Jewish people, and it is a drug of life for one’s entire body, as it is stated: “And health to all their flesh.”

The Gemara continues with praise for Torah study and knowledge. Rav Ami said: What is the meaning of that which is written: “For it is a pleasant thing if you keep them within you; let them be firmly attached together to your lips” (Proverbs 22:18)? When are words of Torah pleasant? When you keep them within you and know them. And when will you keep them within you? When they will be attached together to your lips, i.e., when you articulate them audibly and expound them.

Rabbi Zeira said that this idea is derived from here: “A man has joy in the answer of his mouth; and a word in due season, how good it is” (Proverbs 15:23). When does a man have joy? When an answer related to Torah study is in his mouth. Another version: When does a man have joy in the answer of his mouth? When he experiences the fulfillment of: A word in due season, how good it is, i.e., when he knows when and how to address each issue.

Rabbi Yitzḥak said that this idea is derived from here: “But the matter is very near to you, in your mouth and in your heart, that you may do it” (Deuteronomy 30:14). When is it very near to you? When it is in your mouth and in your heart, that you may do it, i.e., when you articulate your Torah study.

Rava said that this idea is actually derived from here: “You have given him his heart’s desire, and have not withheld the request of his lips, Selah” (Psalms 21:3). When have You given him his heart’s desire? When You have not withheld the request of his lips, Selah, i.e., when he converses in words of Torah.

Rava raised an internal contradiction in that very verse: In the beginning of the verse it is written: “You have given him his heart’s desire,” implying that it is enough for one to request in his heart, whereas in the end of the verse it is written: “And You have not withheld the request of his lips, Selah,” indicating that one must express his prayers verbally. Rava himself resolved the contradiction: If one is fortunate, “You have given him his heart’s desire,” even if he does not give verbal expression to his wants. But if he is not fortunate, at least “You have not withheld the request of his lips, Selah.”

With regard to the end of this verse, a Sage of the school of Rabbi Eliezer ben Ya’akov taught the following baraita: Wherever it states netzaḥ, Selah, or va’ed, the matter will never cease. Netzaḥ, as it is written: “For I will not contend forever; neither will I be eternally [lanetzaḥ] angry” (Isaiah 57:16), which demonstrates that netzaḥ bears a similar meaning to forever.

Selah, as it is written: “As we have heard, so have we seen in the city of the Lord of Hosts, in the city of our God; may God establish it forever, Selah” (Psalms 48:9), which demonstrates that Selah means forever. Va’ed, as it is written: “The Lord shall reign forever and ever [va’ed]” (Exodus 15:18).

In light of the previous discussion, the Gemara cites several expositions of verses proposed by Rabbi Eliezer, while first providing them with a mnemonic: Chains, cheeks, tablets, engraved. Rabbi Eliezer said: What is the meaning of that which is written: “And chains about your neck” (Proverbs 1:9)? If a person makes himself like a chain that hangs loosely on the neck, i.e., if a scholar is not pushy and disruptive to others, and he is also seen but not seen, i.e., just as a chain is covered by clothes and hair, so too, the scholar does not let himself be seen, his Torah study will endure. But if not, if he acts in a rude and arrogant manner, his Torah study will not endure.

And Rabbi Eliezer also said: What is the meaning of that which is written: “His cheeks are like a bed of spices” (Song of Songs 5:13)? If a person makes himself humble like this garden bed upon which everyone treads, and like this spice with which everyone perfumes himself, i.e., which benefits not only the one who wears it, his Torah study will endure. But if not, his Torah study will not endure.

And Rabbi Eliezer further said: What is the meaning of that which is written: “Tablets [luḥot] of stone” (Exodus 31:18)? If a person makes his cheeks [leḥayav] like this stone that does not wear away, his Torah study will endure. But if not, i.e., if he is not diligent in his studies, his Torah study will not endure.

And, lastly, Rabbi Eliezer said: What is the meaning of that which is written: “And the tablets were the work of God, and the writing was the writing of God, engraved upon the tablets” (Exodus 32:16)? This teaches that had the first tablets, the subject of this verse, not been broken, the Torah would never have been forgotten from the Jewish people, as the Torah would have been engraved upon their hearts.

Rav Aḥa bar Ya’akov said: Had the tablets not been broken, no nation or tongue would ever have ruled over them, as it is stated: “Engraved”; do not read it engraved [ḥarut] but rather freedom [ḥeirut].

Similarly, Rav Mattana said: What is the meaning of that which is written: “The well that the princes dug out, that the nobles of the people delved, with the scepter, with their staves. And from the wilderness they went to Mattanah” (Numbers 21:18)? If a person makes himself humble like this wilderness, which is open to all and upon which everyone treads, his Torah study will endure and be given to him as a gift [mattana]. And if not, his Torah study will not endure.

The Gemara relates that Rav Yosef had a grievance against Rava, son of Rav Yosef bar Ḥama, who is usually referred to in the Gemara simply as Rava, and as a result of the grievance the two would never meet. When the eve of Yom Kippur arrived, Rava said: I will go and appease him. He went and found Rav Yosef’s attendant mixing him a cup of wine. He said to the attendant: Give it to me, and I will mix it. He gave it to Rava, and Rava mixed it. Rav Yosef was blind and could not see his visitor, but when he tasted the wine he said: This mixture is similar to the mixture of Rava, son of Rav Yosef bar Ḥama, who would add extra water to the wine. Rava said to him: It is I.

Rav Yosef said to him: Do not sit on your knees until you have explained these verses to me: What is the meaning of that which is written: “And from the wilderness to Mattanah; and from Mattanah to Nahaliel; and from Nahaliel to Bamoth; and from Bamoth to the valley in the field of Moab, to the top of Pisgah, which looks out toward the desert” (Numbers 21:19–20)?

Rava said to him: If a person makes himself humble like this wilderness, which is open to all and upon which everyone treads, the Torah will be given to him as a gift [mattana]. And once it is given to him as a gift, he inherits it [neḥalo] and God [El] makes it His inheritance, as it is stated: “And from Mattanah to Nahaliel.” And once God has made it His inheritance, he rises to greatness, as it is stated: “And from Nahaliel to Bamoth,” which means heights.

And if he becomes haughty, the Holy One, Blessed be He, lowers him, as it is stated: “And from Bamoth to the valley.” And if he repents, the Holy One, Blessed be He, raises him back up, as it is stated: “Every valley shall be exalted” (Isaiah 40:4).

Rav Huna said: What is the meaning of that which is written: “Your flock found a dwelling in it; You, O God, prepare of Your goodness for the poor” (Psalms 68:11)? If a person makes himself like an animal that tramples its prey and eats it immediately, without being particular about its food, i.e., if a scholar immediately reviews what he has heard from his teacher; and some say, like an animal that soils and eats, i.e., if a scholar is not particular about maintaining his honor during his Torah study, just as an animal is not particular about the quality of its food, his Torah study will endure. And if not, his Torah study will not endure. And if he does so, the Holy One, Blessed be He, will Himself prepare him a feast, as it is stated: “You, O God, prepare of Your goodness for the poor,” indicating that God in His goodness will Himself prepare a feast for that pauper.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “He who guards the fig tree shall eat its fruit” (Proverbs 27:18)? Why were matters of Torah compared to a fig tree? Just as this fig tree,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבא הויא ליה מילתא לרב יוסף בהדיה תמצא פירוש הדברים שאירעו ביניהן בפר' הנודר מן הירק בנדרים מר שמואל מר פקיד דליתנון תליסר אלפי זוזי לרבא מן אללתא דנהר פניא שלחה רבא לקמיה דרב יוסף אללתא היכי מיקריא אמ' רב יוסף ושוין בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בה' המינים אמ' ליה אביי מי דמי הכו אקלא משמע אלא ה' המינין אללתא כל מילי דשמעא אהדרוה לקמיה דר' אבא אמ' להון הדא לא איבעיא לי דאללתא כל מילי משמע הדא היא דאיבעיא לי שכר בתים ושכר ספינות מאי מי אמרי' כיון דפחתן לאו אללתא היא או דילמ' כיון דלא ידיע פחתיהו כי אללתא היא אמרוה קמיה דרב יוסף וכי מאחר דלא צריך לן אמאי שלח לן איקפד רב יוסף שמע רבא ואתא לקמיה ביומא דכיפורי:

ברוריה (בנושא) [בטשא] בההוא תלמוד דהוה גריס בלחישה אמרה ליה כתיב ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח אברים נשמרת בלב ואם לאו אינה נשמרת.

א"ל רב שמואל לרב יהודה שיננא פתח פומך קרי ותני כי היכי דתוריך חיי שנאמר כי חיים הם למוצאיהם בפיו. תנא תלמיד היה לר' אליעזר שנתחייב שרפה למקום ואמרו (המקום) הניחו לו אדם גדול שימש.

כתיב נעים כי תשמרם בבטנך אימתי דברי תורה נעימים בשעה שתשמרם בבטנך. כיצד בעת שיכונו יחדו על שפתיו.

כתיב שמחה לאיש במענה פיו אימתי בעת שדבר בעתו מה טוב.

ר' יצחק אמר מהכא כי קרוב אליך הדבר מאד בשעה שבפיך ובלבבך לעשותו.

תאות לבו נתתה לו אם זכה ואם לא זכה ארשת שפתיו בל מנעת סלה.

תנא כל מקום שנאמר לנצח כגון ולא לנצח אקצוף. סלה כגון אלהים יכוננה עד עולם סלה. ועד כגון ה' ימלוך לעולם ועד אין להם הפסק לעולם.

לעולם יהא אדם מוציא גרסתו בפה ושלא יגרוס בלחש. דרך הערה אמרו ערוכה בכל ושמורה (זה) [אם] ערוכה במאתים וארבעי׳ ושמנה איברים שמורה היא בלב ואם לאו אינה שמורה בלב:

ואל יתרשל בלימודו שמא לא יפנה. דרך הערה אמרו חטוף ואכול חטוף ושתי דהדין עלמא כהלולא דמי כלומר כחופת חתן שהולכת מהר וכן לא יניח דברי תורה אף לצורך סעודתו אלא אם כן לפי הצרך ההכרחי. דרך הערה דרשו חיתך ישבו בה. אם משים עצמו כחיה זו שמסרחת אכילתה תלמודו מתקיים:

ערוכה כל כו' דריש לי' אלימוד תורה דכתיב לעיל מיניה כי ברית עולם שם לי דהיינו התורה שנאמר בה אם לא בריתי יומם וגו' ואמר ערוכה בכל דהיינו בכל רמ"ח אברים שהדיבור בקול רם מביא הרגשה ותנועה לכל האברים וק"ל:

שריפה למקום כו' נראה דשייך אדלעיל שתלמיד אחד שכח תלמודו ונתחייב עי"ז שריפה למקום כמו ששנינו השוכח דבר אחד מתלמודו מתחייב בנפשו ונקט חיוב שריפה ע"פ מ"ש פ"ק דתענית ב' ת"ח המהלכין בדרך ואין ביניהן ד"ת ראויין לישרף כו' ע"ש ואמרו הכא שהניחו לו שאדם גדול שמש וע"ז אמרו גדולה שימושה יותר מלמודה שהלימוד עשוי להשתכח וק"ל:

ותוריך כו' לכאורה מקרא דמייתי כי חיים הם וגו' לא שמעינן אלא דתוריך חיי אבל דתתקיים ביך לא שמעינן וי"ל ע"פ מ"ש לעיל בשוכח תלמודו שמתחייב בנפשו קאמר הכא דע"י דתפתח פומך ולא תלמוד בלחיש' תתקיים התורה שלא תשכח אותה ותוריך חיי משא"כ אם לא תוציאה בפה תשכח ולא תתקיים ביך ולא תוריך חיי וק"ל:

שיננא פתח כו' שיננא חטוף כו' הערוך בערך שן פי' מחודד כמו חץ שנון וי"א גדול השיניים כו' ע"ש:

כהלולא דמי כפרש"י. ואמר

וא"ת אניח לבני חוק גם בספר קהלת אמר כיוצא בזה דכתיב ואבד העושר ההוא וגו' והוליד בן ואין בידו מאומה וגו' אלא שהוא הוסיף כפרש"י חוק מזון דהיינו אפי' רק כדי מזונו של בנו ומלת חוק לא יצא ממשמעו דהיינו לחם חקו כמו הטריפני לחם חקי:

היטב לך כו' גם בספר קהלת בכמה מקראות אמר כן לפי פשטן דכתיב הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות וגו' וכתיב אשר אין טוב באדם וגו' כי אם לאכול ולשתות וגו' אלא שהוא הוסיף בטעם הדבר כי אין בשאול תענוג ואין למות וגו' שאל יחשוב האדם למחר אעשה כן להטיב לי דשמא היום ימות וז"ש ג"כ לעיל חטוף ואכול כו'. ואמר

בני האדם דומין לעשבי השדה כו' פרש"י דגדילה פרנסתן עמהן וא"צ לדאוג עליהם עכ"ל ויותר נראה לפרש דקאי אדלעיל מי יגיד לך שיהא נשאר ביד בנך דהללו אחרים נוצצין להרויח והללו בניו נובלין לאבד ירושתן וכמ"ש בקהלת וכיוצא בזה בכמה מקראות:

כי לוית חן כו' דעסק התורה נותנת לו חן בדרך בעיני כל רואיו כמ"ש בתפלת הדרך ותתננו לחן ולחסד כו' בעיניך ובעיני כל רואינו כו' וק"ל:

חש בראשו וכו' יש לפרש דנקט אלו משום דרפואתן קשה דאין להן בן גילו שנוטל א' מס' מחליו כדאמרי' פ' אין בין המודר אין מבקרין חולי מעים משום כיסופא וחולי ראש אין מבקרין משום דדיבורא קשה ליה מכ"ש חש בגרונו דדיבורא ודאי נמי קשה ליה וק"ל:

רפאות תהי וגו' ולא שייך בזה אסור לאדם להתרפאות בד"ת כדאמרינן בפ"ק דשבועות י"ל דהיינו שמתכוין לומר פסוק לרפואה אבל דרך למודו ודאי דשרי ועי"ל דהכא לא בחלה ראשו כבר קאמר אלא בחש בראשו שלא יבא לידי חולי ממש ולאגוני בעלמא בד"ת שרי כדאמרינן התם ומזה יתיישב הא דחש בראשו יעסוק בתורה והרי אמרו בנדרים דחולי ראש הדבור קשה לו אלא ע"כ דהכא לא איירי בחלה ממש כבר בראשו אלא דחש קצת בראשו ועדיין לא חלה ונפל למטה כדמשמע פ' במה מדליקין דאמרינן התם חש בראשו יהי דומה כו' עלה למטה ונפל יהי כו' דהיינו חלה ממש ועד"ז י"ל הא דכתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך ה"פ והי' אם שמוע תשמע וגו' לעסוק בתורה כל המחלה דהיינו חולי ממש שהיה במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך את המיחוש שלא תבא לידי חולי ממש ע"י עסק התורה וק"ל:

נתן תורה לישראל סם חיים כו' והכי אמרינן פ"ק דקדושין ושמתם סם תם נמשלה תורה לסם חיים כו' ובפ' בא לו אמרינן זאת התורה אשר שם וגו' זכה נעשית לו סם חיים כו' ע"ש:

אימתי שמחה לאיש בזמן כו' לשון רש"י בספר משלי בעלי גרסא אם מוצאים בפיהם מענה אז תתקיים בם וישמחו כו' ע"ש:

ל"א אימתי שמחה כו' בזמן שדבר בעתו מה טוב כו' ר"ל דהיינו בשואל מענינו הלכות פסח בפסח והלכות חג בחג דהיינו בעתו ובזמנו וק"ל:

אימתי קרוב כו' בזמן שבפיך ובלבבך וגו' ר"ל בזמן שערוכה בפיך הרי הדבר קרוב אליך להיות שמור בלבבך לעשותו ואם לאו הרי תשכח מלבבך ולא תבא לידי עשיה וק"ל:

אימתי תאות לבו כו' נראה דלענין תפלה אמרו כן זכה תאות לבו נתת לו קודם שהוציא תפלתו מפיו כמ"ש טרם יקראו ואני אענה לא זכה צריך לתפלה בפה דהיינו וארשת שפתיו וגו' ודו"ק:

כ"מ שנאמר נצח סלה ועד כו' פי' רש"י מדסמיכי לעולם אלמא לעולם משמע עכ"ל ואין זה מוכרח דהא מלת עולם גופיה מצינו שיש לו הפסק כמו ועבדו לעולם ובנו ממך חרבות עולם וגו' ועוד דלא הול"ל אלא כ"מ שנאמר נצח סלה ועד עולמית הוא וע"כ נראה דה"ק מדכתיב כי לא לעולם אריב ע"כ הא דכתיב בתר הכי ולא לנצח אקצוף הוא דבר נוסף והוא שלעולם לא יהיה לו הפסק וכן סלה ועד מדכתיבי בתר לעולם הם בנין אב לכ"מ שנאמר נצח סלה ועד גם אי לא כתיבי בתר לעולם הוה פירושם אין להם הפסק עולמית דהא מייתי ליה אדלעיל דמייתי קרא וארשת שפתיו בל מנעת סלה דלא כתיב ביה לעולם ודו"ק:

כענק כו' ר"ל שהוא במקום גבוה ואעפ"כ הוא רך לצואר כן הת"ח גם שהוא חשוב וגדול יהא נוח לבריות וק"ל:

אם משים אדם עצמו כערוגה כו' ויהיה לחיו מלשון חיות שאינו מחשיב חיות עצמו רק כערוגה כו':

מ"ד לוחות אבן כו' דלא ה"ל להזכיר כלל שהיו אבן ועוד דסנפירין היו ולא ה"ל למכתב בהו אבן סתם וק"ל:

חרות על הלוחות. דה"ל למימר חקוק על הלוחות דכן נאמר בכמה מקומות בלשון החקיקה אבל חרות בלב קאמר ועל הלוחות כמו על לחייו כפרש"י לעיל שאינן נלאין מלחזר אחר תלמודו כו' אז נעשה חרות ושמור בלב להתקיים בידו ומ"ד נמי אל תקרי חרות אלא חירות כו' נמי מדלא כתיב חקוק דרש ליה:

מ"ד וממדבר מתנה כו' כל הסוגיא עד ואם חוזר בו מגביהו כו' מפורש בנדרים פ' הנודר:

מ"ד חיתך ישבו בה גו' בענין נתינת התורה משתעי האי קרא דלעיל מיניה כתיב זה סיני מפני וגו' וקרא את ישראל חיה לגבי קיום התורה חיתך ישבו בה בתורה להתקיים בידם ע"ש אם משים עצמו כחיה זו כו':

ואם עושה כן הקב"ה עושה לו סעודה כו' מזה השכר ונר' לפרש דורסת ואוכלת מסרחת ואוכלת כפשטיה כפי' הראשון בפרש"י ומה שדחה פי' ההוא לפי שמצינו שדרך הת"ח להקפיד על מאכלן כו' ע"ש יש ליישב דודאי כן הוא דבמתכוין מקפידין ת"ח על מאכלן אבל הכא איירי דע"י דטרידי בתורתן שלא במתכוין אין מקפידין על מאכלן כחיה וכההיא דמייתי לקמן באהבתה תשגה תמיד שתעשה עצמך שוגה ופתי כו' כפי' רש"י ומייתי עלה עובדא דר"א דע"י טרדת לימודו שבק סדינו בשוק עליון של צפורי וק"ל:

עושה לו סעודה בעצמו כו' יש לפרש לעצמו של עני וכעין שאמרו דכל צדיק וצדיק עושה לו הקב"ה מדור בפני עצמו ומפיק ליה מדכתיב ברישא דקרא חיתך ישבו בה בלשון רבים ובסיפא דקרא מסיים בל' יחיד לעני ועי"ל בעצמו דקאמר ר"ל דהקב"ה כביכול בעצמו עושה לו סעודה ולא על ידי שליח ונפקא ליה מדכתיב בטובתך לעני אלהים דמלת אלהים מיותר לדרוש דאלהים בעצמו מכין לו אותה סעודה וק"ל:

גמרא רז"א מהכא כו' אימתי שמחה לאיש בזמן שמענה בפיו. נראה פי' בזמן שמוציא דברי תורה מפיו יפה בלא גמגום ולחישה וכמו שפרש"י (באיוב ג ב) שענייה הוא ל' הרמת קול ותחת ל"א נ"ל להגיה ד"א וכמ"ק מלשון רש"י:

רש"י ד"ה והללו נובלין. לשון והעלה נבל. הוא (בירמיה ח יג):

גמרא תלמיד א׳ היה לו לר״א שנתחייב "שרפה". כצ"ל [וכ"ה בדפו"י] ונ"ב שמא היה אותו תלמיד שלגלג בר"ט ונכשל בחמותו דשלהי קדושין ור"ט ור"א בדור אחד היו:

אִם עֲרוּכָה בְּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים שֶׁל אָדָם, שְׁמוּרָה בַּלֵּב. פירש מהרש"א ז"ל שהדיבור בקול רם מביא הרגשה ותנועה לכל האברים יעויין שם וצריך עיון בזה.
אך נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב קהילת יעקב ז"ל בשם הגאון מהר"ז ז"ל שהקנה ממשיך את הקול מן הלב, וכן המשכת המוח אל הלב תהיה על ידי הקנה שיש בו גידים דקים מובלעים בקנה ודרך אותם גידים תהיה המשכת המוח אל הלב יעויין שם. וידוע כי חיות וקיום כל האברים תהיה על ידי המשכת המוח אל הלב, ואם תתבטל המשכה זו רגע לא יתקיים האדם. נמצא הקנה כל האברים תלויים בו, כי על ידו תהיה המשכת המוח אל הלב שבזה תלוי קיום כל האיברים. ולזה אמר עֲרוּכָה בכל זה, הקנה שכל האברים תלוים בו מפני שבו תהיה המשכת המוח אל הלב, ולכן אִם עֲרוּכָה בקנה ששם הקול תהיה שמורה בלב.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע רמ"ח איברים הם כנגד רמ"ח מצות כידוע. גם אמרו רבותינו ז"ל (זהר חדש קכג:) 'שְׁמִי עִם י"ה שְסָ"ה, זִכְרִי עִם ו"ה רמ"ח' נמצא הרמ"ח הם מצד ו"ה. וידוע ו"ה הם סוד 'קול דיבור' ולכן צריך האדם ללמוד תורה בקול ודבור יחד, ואם ילמוד בלחש הרי כאן דבור דוקא וחסר קול, ולכן אינו מתקיים תלמודו, כי הקול הוא סוד וא"ו שהוא המשפיע דבור שהוא סוד ה"א. ולכן אִם עֲרוּכָה בְּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים שהם כוללים קול ודבור שְׁמוּרָה בַּלֵּב.
ונראה לי 'הזכירה' [247] עם הכולל גימטריא רמ"ח. גם נראה לי קול דיבור [358] גימטריא שנ"ח רמז שאם יש קול ודבור אז יתגבר על השכחה הבאה מסטרא ד'נחש' ותהיה שְׁמוּרָה אצלו.

תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ, לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ. נראה לי בס"ד טעם לזה כי הגורס בלחש תנועת הדברים נרגשת ונעשית בשלשה איברים שהם הלשון והשינים והשפתים, דשלשתם מתנועעים ועוסקים, ולכן שכר עסק שלשה איברים אלו הגין עליו שישאר תלמודו בידו שלש שנים, אך מאחר דלא היה עוסק בחיך וגרון, כי עסקם של אלו נרגש הוא בקול, וכמו שנאמר (תהלים סט, ד) 'יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי' וכן (ישעיהו נח, א) 'קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ' וכיון דחסר עסק זה לא נתקיימה בידו ושכח אותו לסוף שלש שנים.

תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה לַמָּקוֹם, אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁאָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ. נראה לי בס"ד הזכיר ענין זה כאן לומר לך אפילו שזה נִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה הגין עליו זכות רבו להצילו, ואותו תַּלְמִיד שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ לא הועיל לו זכות רבו להצילו מן השכחה, ומזה תבין כמה חמור ענין זה.

פְּתַח פּוּמָךְ קָרִי, פְּתַח פּוּמָךְ תָּנִי כִּי הֵיכִי דְּתוֹרִיךְ חַיִּין וְתִתְקַיֵּם בְּיָדָךְ. קָרִי המקרא וְתָּנִי המשנה, ואף על גב דהמקרא כתוב, אין הנקודות והטעמים כתובים, וצריך לעשות לו בהם מציאות זו שיהיו משתמרים אצלו על ידי קריאתו בקול שיהיה זוכר אותם ללמוד אותם בלי טעות.

חֲטוֹף אֱכוֹל, חֲטוֹף אִישְׁתִּי, דְּעָלְמָא דְּאַזְלִינָן מִינֵיהּ, לְבֵי הִלוּלָא דָּמִי. נראה לי בס"ד כונתו על ברור נצוצי הקדושה, ולכן שייך על זה לשון חטיפה, שיחטוף הניצוצות מהקליפה הן באכילה הן בשתיה, כי החכם שיודע בסוד ה' עושה בירור ותיקון באכילה ושתיה יותר מן התענית, ואל תאמר עתה שיש לי כח להתענות אעשה הבירור על ידי תענית ולעת זקנה שאין כח להתענות אעשה הבירור על ידי אכילה ושתיה, לזה אמר עָלְמָא דָּמִי לְבֵי הִלוּלָא ומי יודע כמה תחיה.

אִם יֵשׁ לְךָ, הֵיטֵב לָךְ. נראה לי בס"ד הכונה אִם יֵשׁ לְךָ עושר הֵיטֵב לָךְ רצונו לומר תעשה בו מצות ומעשים טובים שטובתו תהיה לך, וכמו שאמר (בבא בתרא יא.) מונבז המלך אבותיו גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, כִּי אֵין בִּשְׁאוֹל תַּעֲנוּג, פירוש בשאול יש ימים ארוכים הרבה אך אין שם תענוג, ולכך לא יקברו עמו כסף וזהב ואם קברו לא יתענג בהם כלום ואם תאמר אקמץ בו עתה כדי לשומרו לעת זקנה שאין כח לעסוק במשא ומתן? לזה אמר וְאֵין לַמָּוֶת הִתְמַהְמֵהַּ דאינך יודע אם תגיע לעת הזקנה, וְאִם תֹּאמַר אַנִּיחַ לְבָנַי וְלִבְנֹתַי חֹק, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדִיעַ [יַגִּיד] לָךְ כי בעודך בחיים הממון ברשותך והבנים ברשותך תוכל להתנהג בהם כרצונך, אך אחר שנפטר מי יודיע לך מה שבניך עושים בממון? דבני אדם דומין לעשבי השדה, זה מקבץ בשנים רבות, וזה מאבד בימים מועטים!

חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. נראה לי בס"ד מדבר בחולי הנפש, וחש בראשו הוא עון הגאוה שהיא בראש, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שהיא מביאתו לידי ענוה וכמו שאמר התנא (משנה אבות ו, א) וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה.
חָשׁ בִּגְרוֹנוֹ רמז לעון הדיבור כמו לשון הרע וכיוצא והדיבור מתחיל בגרון, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה דכתיב (משלי טו, ד) מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים.
חָשׁ בִּבְנֵי מֵעַיִם, רצונו לומר באיסור אכילה שיורדת לבני מעים, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שמכונית בשם אכילה דכתיב (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי.
חָשׁ בְּעַצְמוֹתָיו, רצונו לומר איסור השייך באשתו בענין תשמיש כאיסור נדה או שלא כדרכה, וכיוצא בזה שיש שם השחתת זרע, והאשה נקראת עצם של הזכר, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל ואסמכוה אקרא (בראשית ב, כג) זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שנקראת אשה ועושה בה פריה ורביה.
חָשׁ בְּכָל גּוּפוֹ, רמז לאוצר הנשמות הנקרא גוף, שבזה מכוונים בכל יום בראשי תיבות ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב שהוא ראשי תיבות גו"ף וראשי תיבות בני"ו, והוא חש בחלק שיש לו באוצר הנקרא גוף, שלא תיקן שם את הראוי לו יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שבה נתקן כל זה, ונקיט חמשה דברים כנגד חמשה חלקים של נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] שהוא יגע ועוסק בהם.

אֵימָתַי דִּבְרֵי תּוֹרָה נְעִימִים? "כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ" (משלי כב, יח). נראה לי בס"ד כל נועם הוא מצד הבינה בסוד נועם דשבת, והתורה ניתנה לנו מצד הבינה שיש בה חמשים שערים, והתורה נקראת 'טוב' ולפי זה חמשים פעמים טוב הוא מספר תת"ן [17×50=850] ונרמזים במלוי 'בטן' כזה בי"ת טי"ת נו"ן, שסוף המלוי אותיות תת"ן, ולכך בתורה ניצולים מן גהינם שיש בה תת"ן חדרים, וזהו תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ דייקא.
אי נמי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ, בבטן אותיות אדם יש אות ד' הרומז לארבע חלקי פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] וְאֵימָתַי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ בזמן שֶׁ'יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ'.
נראה לי בס"ד קודם אותיות שפ"ה יש אותיות רעד, שצריך האדם ללמוד בִּרְעָדָה כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ל:) על הפסוק (תהלים ב, יא) וְגִילוּ בִּרְעָדָה, במקום גילה שם תהיה רעדה. ופרשתי במקום אחר במקום גִּילָהּ זו תורה המשמחת הלב שם תהיה רְעָדָה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (שבת ל:) כל תלמיד היושב בפני רבו ואין שפתיו נוטפות מור תכוינה. ולזה אמר עַל שְׂפָתֶיךָ עַל דייקא ולא אמר יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו 'בִּשְׂפָתֶיךָ'.
גם נראה לי בס"ד לפי דרשה זו להכי אמר 'יַחְדָּו' ללמדינו תנאי אחר לצורך השמירה וקיום התורה בלב, והוא שיהיה נזהר שלא יהיה פוסק בתוך לימודו בשיחה בטלה ודברי חול, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ג:) על הפסוק (איוב ל, ד) 'הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ' ולזה אמר יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו בהתקשרות אחת מתחילה ועד סוף שלא יערב ויפסיק ביניהם בשיחה אחרת.

רַבִּי זֵירָא אָמַר מֵהָכָא: "שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו, וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב" (משלי טו, כג). פירוש הלומד ושוכח אין לו שמחה אלא תוגה ועצבון, כי יתבזה בכך יותר מעם הארץ גמור שלא למד כלל. אך קשה והלא פסוק זה קדים לפסוק (משלי כב, יח) כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ ואמאי רב אסי הביא פסוק כִּי נָעִים ולא הביא פסוק זה?
ונראה לי מפני דפסוק כִּי נָעִים מפורש בו לשון שמירה דכתיב (משלי כב, יח) כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ, מה שאין כן פסוק (משלי טו, כג) שִׂמְחָה לָאִישׁ השמירה באה בדרך דרש ורמז. ומה שלא הביא פסוק (דברים ל, יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד שהוא מן התורה משום דפשטיה דקרא לאו בהכי מיירי.

בִּזְמַן שֶׁ"דָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב". פירוש בא ליישב סיום הכתוב, שבא להוסיף סגולה אחרת לשמירת התורה בלב שילמוד הלכות שלה בעתם, דהיינו הלכות פסח בפסח, והלכות חג בחג, שעל ידי כך נמצא לימוד שלו בהלכות כמו לימוד הלכה למעשה, ובזה תתקיים ותתייסד בלבו יותר, כי הלכה האמורה בענין מעשה לא תשתכח מלב האדם. ובדרשה דרבי יצחק בפסוק (דברים ל, יד) 'כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד' הוסיף עוד סגולה אחרת לשמירת התורה שלא תשתכח מלב האדם, והוא אם לומד תורה לשמה דהיינו על מנת לעשות, והכי קאמר אֵימָתַי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד שלא ישתכח ממך? בזמן שֶׁפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ, כלומר בעת שאתה מזכירו בְּפִיךָ ומציירו בִלְבָבְךָ תהיה כונתך לַעֲשׂוֹתוֹ במעשה.

אֵימָתַי "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָ לוֹ"? בְּשָׁעָה שֶׁ"אַרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה". פירוש מנהגו של עולם כשאדם לומד לפני רבו יתאוה בלבבו שגם הוא יהיה רב ומלמד לתלמידים, אך ודאי תאוה זו תבא לפועל אם זה לימודו משתמר אצלו מה שאין כן אם ישכחנו. ולזה אמר אֵימָתַי תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָ לוֹ שישתמר תלמודו אצלו כדי שילמד לאחרים, כאשר התאוה בלבו בעת שלמד לפני רבו? על זה אמר הנה זה יהיה בְּשָׁעָה שֶׁאַרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ דהיינו שזוכה להוציא לימודו בפיו, והואיל דהוצאת הלימוד בפה בלשון צח וברור צריך לזה סייעתא דשמייא לכך אמר בַּל מָנַעְתָּ.

זָכָה, "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ" לֹא זָכָה, "וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה". נראה לי בס"ד הכונה על פי המעשה דאיתא במדרש רבותינו ז"ל באחד שהיה הולך במדבר ברגליו ויגע הרבה, ועמד והתפלל לפני השם יתברך 'תן לי חמור וארכבהו' והוא לא דקדק לבקש כלשון ברור שהיה צריך לבקש 'ארכבהו' בקמ"ץ תחת הכ"ף, אך הוא אמר 'וארכיבהו' שהוציא את הכ"ף בנקוד חיר"ק, דמשמע שהוא ירכיב את החמור. והנה תכף אחר שהתפלל כך נזדמן לפניו שר אחד רוכב על אתון שהיה כרוך אחריה בנה קטן, ואמר השר לאותו האיש שישא את החמור זה על כתפו כי קטן הוא ולאה בלכתו, אמר אותו האיש אני בקשתי חמור שישא אותי וארכב עליו ולא בקשתי שאני אשא אותו וארכיב אותו עלי עד כאן.
אך באמת תרעומת האיש הזה על עצמו הוא, כי הוא טעה בדבריו ונקש באמרי פיו, דמשמעותם הוא שהוא ירכיב את החמור, ואף על פי כי בלבו לא היתה כונתו כך עם כל זה עונותיו סבבו לו שאמר הקב"ה תנו לו כאשר בקש בפיו. אך בִּרְצוֹת הֳ' דַּרְכֵי אִישׁ אף על פי שטעה והוציא בפיו דבר רע, לו יאמר הקב"ה תנו לו כפי כונתו בלבו.
ולזה אמר זכה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָ לוֹ, פירוש אף על פי שבפיו הוציא דבר רע לו, ולא זכה וְאַרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה שתעשה לו כאותו האיש בעל המעשה הנזכר.

אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּעָנָק זֶה, שֶׁרָף לַצַּוָּאר, וְנִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה, תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. נראה לי בס"ד הכונה דכל עסקי עולם הזה ועולם הבא תלוים בפה, וכמו שנאמר (קהלת ו, ז) כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ, ואם ינטה האדם את ראשו שבו הפה למעלה לשמים יהיה הענק שלו נראה, וזה יורה על עת שהאדם עוסק לצורך עולם הבא, ואם ישפיל ראשו למטה לארץ אין הענק שלו נראה, והשפלת הראש לארץ מורה על עסקי עולם הזה, וכונת המאמר לומר שהאדם צריך לעסוק בעסק עולם הבא וגם בעסק השייך לעולם הזה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לה:) הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, ועשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם שיאחוז בזה ובזה.
ועוד נראה לי בס"ד הדמיון שלנִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה על פי מה שכתוב בגמרא (דברכות דף סג.) הלל הזקן אומר בשעת המכנסים פזר, בשעה שמפזרים כנס, אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר, שנאמר (משלי יא, כד) יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד, ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס וכו' עיין שם. וזהו כונת ר"א כאן בנראה ואינו נראה, כלומר פעמים מפזר פעמים מכנס.
ונראה לי בס"ד הא דנקיט במשל ענק שהוא תכשיט הצואר ששם הקנה שבו האדם מוציא דברי תורה לחוץ. גם עוד דימה החכם לענק, שהחכם הוא קן לשבעים פנים שהתורה נדרשת בהם שכולם גנוזים ושמורים בלבו, וזהו אותיות ענק שהוא קן ע'.

אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲרוּגָה זוֹ, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בָּהּ, וְכַבֹּשֶׂם הַזֶּה, שֶׁהַכֹּל מִתְבַּשְּׂמִין מִמֶּנּוּ. נראה לי בס"ד נקיט תרתי מילי לרבותא, כי כפי מנהגו של עולם אדם שיש לו שם בחכמת התורה ולכך יש לו תלמידים הרבה שהכל באים ללמוד ממנו, מוכרח שיעלה בלבו הרהור גאוה, ועל כן אם עם כל זה הוא עניו מאד הנה בודאי יש לו זכות גדול ושבח עצום בענוה זו, וזה שאמר כַּעֲרוּגָה זוֹ וכו' כלומר שהוא עניו מאד אף על פי שהוא כַבֹּשֶׂם שֶׁהַכֹּל מִתְבַּשְּׂמִין מִמֶּנּוּ כן הוא הכל תלמידיו.
והא שדמה אותו לבשם שנהנין ממנו מרחוק, וכן הוא גם הרחוקים נהנים מתורתו. ועוד דמהו לבושם שהוא הנאת הנשמה ואין בהנאתו פסולת כמו הנאת מאכל ומשקה, כן זה לומד ומלמד בעבור נשמתו ולא בעבור הנאת גופו שיש בזה פסולת, ולכן משה רבינו ע"ה זכה יותר מכל הנבראים מפני שהיה עניו גדול אף על פי שכל ישראל תלמידיו, ולכן אמר לו השם יתברך (שמות יט, ט) הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, עַב ראשי תיבות עֲרוּגָה בֹּשֶׂם שיש לך דמיון לערוגה ולבושם.

אַל תִּקְרִי "חָרוּת", אֶלָּא "חֵירוּת" ביו"ד. נראה לי בס"ד כי מִכְתַּב אֱלֹהִים הוא עשרת הדברות שהם מספר יו"ד, ולכן אם תניח אות יו"ד שהוא רמז לעשרת הדברות בתיבת חָרוּת יהיה חֵירוּת, ולזה אמר מִכְתַּב אֱלֹהִים הוא שהוא מספר יו"ד חָרוּת על הלוחות שבזה נעשה חֵירוּת.

אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר הַזֶּה, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ, תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. י"ל מאי מוסיף בדרשה זו דמדבר על דרשה דערוגה שהכל דשים בה?
ונראה לי בס"ד כאן יש רבותא טפי, כי בעל הערוגה לפעמים מונע בני אדם לדוש בה הרבה כדי שלא תתקלקל קרקע הערוגה, אבל במדבר אין שם מניעה מכל צד ואופן.
והנה לפי דברי רש"י ז"ל בנדרים (נדרים דף נה.) דמפרש כמדבר שהוא מופקר לכל כן הוא מלמד תורה בחנם לכל יע"ש נראה לי, לכך נמצא יתרון בדמיון המדבר על דמיון הערוגה, כי בעל הערוגה אינו מניח לכל אדם לדוש בערוגתו אלא רק אותם הבאים לקנות ממנו שהוא נהנה מהם מהם שאין כן המדבר הוא הפקר לכל אדם. והנה לפי פירוש רש"י ז"ל דהכא שפירש הדמיון על הענוה, י"ל למה הכתוב רמז על הענוה במדבר ולא רמזה בעפר שהכל דשים עליו וכמו שאומרים וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה?
ונראה לי בס"ד כי יש עפר שאין הכל יכולים לדוש עליו, והוא עפר קרקע חצר המלך ששם לא ידישו אלא שרים וסגנים ונכבדים, וכן בענוה יש שאינו נכנע אלא לבני אדם שרים וגדולים ונכבדים דוקא, לכך דימה הענוה כמדבר שהוא מקום לדוש עליו הכל אפילו עניים ואפילו הבהמות, כן העניו האמיתי נכנע לכל אדם, וחושב בעיניו שאפילו הבהמות הם טובים ממנו מפני שאין להם חטא!

הַוְיָא לֵיהּ מִלְּתָא לְרַב יוֹסֵף בַּהֲדֵיהּ. לא שחטא לו ח"ו, אלא ענין זה מפורש בנדרים (נדרים נה.) שלח רבא לקמיה רב יוסף עללתא היכי מיקרייא, אמר רב יוסף מתניתין היא וכו' אהדרוה לקמיה דרבא אמר הא לא קא מבעיא לי וכו' אמרוה רבנן קמיה דרב יוסף אמר וכי מאחר דלא צריך לן אמאי שלח לן, אקפד רב יוסף שמע רבא ואתא לקמיה וכו' יע"ש.

אָמַר לֵיהּ: הַב לִי דְּאִימְזִיג לֵיהּ אֲנָא. נראה לי בס"ד רצה לפייסו במזיגת היין במים, להורות כי הוא לא חטא לו ורק בא לפייסו בשביל כבוד תורה שלמד ממנו, והתורה נמשלה למים ונמשלה ליין לכך פייסו במזיגת היין במים.
גם נראה לי רמז במזיגת היין במים, כמו שהיין שהוא בחינת גבורה ודין יתמתק במים שהוא חסד, כך הוא ראוי שיתמתק כעסו הבא מצד גבורה וימחול לו. ולכן אחר כך כשהכירו רב יוסף אמר לו 'לָא תֵּיתִיב אַכַּרְעָיךְ עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ לִי לְהַנֵי קְרָאֵי' כדי שיתמתק כעסו במים של התורה שאתה מפרש להני קראי לי לצרכי.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שרצה רבא למזוג לו היין תחלה קודם שיכירו, כדי לידע אם רב יוסף עודנו בכעס עמו, או אם כבר מחל לו ושב לבו עמו באהבה כבראשונה, לכן אמר אם ירגיש רב יוסף במזיגה זו שהיא שלי, ודאי הוא זוכר אותי בלבבו, ולכן הרגיש במעשה ידי בהרגשה זו שהיא דקה מן הדקה, ואם לא שב לבו עמי כבראשונה אינו זוכר אותי בלבבו, ולכן ודאי לא ירגיש במעשה ידי שזו הרגשה דקה מן הדקה, וכן היה שבאמת רב יוסף לא שכח את רבא ועודנו חקוק בלבבו ולכן הרגיש במזיגתו.

לָא תֵּיתִיב אַכַּרְעָיךְ עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ לִי לְהַנֵי קְרָאֵי. הא דאמר לו 'לָא תֵּיתִיב אַכַּרְעָיךְ' נראה לי בס"ד כי לימוד החכמים בבית המדרש הוא שני חלוקות, הא' הוא לימוד הגרסא, והב' לימוד העיון. וכתבתי במקום אחר דלימוד העיון והסברא נקרא ידים מפני שבזה הלימוד נושאין ונותנין ונלחמין במלחמתה של תורה, אך לימוד הגרסא נקרא רגלים, כי הרגלים הם העמודים שמעמידין את הגוף, כן הגרסא בה יהיה עמידתה של תורה וקיומה אצל האדם דהכל צריכין למרי חטייא (=לבעל החיטים) ואם לא ילמוד תחלה הגרסא לא יוכל ללמוד העיון והסברא. ודוגמא לזה נקרא הממון גם כן בשם רגלים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קי.) על הפסוק (דברים יא, ו) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו.
ובזה פרשתי בס"ד הטעם שדרכן של חכמים לומר על הטועה בדברי תורה לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש, פירוש שאין לו השגה וידיעה לא בלימוד העיון והסברה המכונה בשם ידים, ולא בלימוד הגרסא המכונה בשם רגלים.
והנה ידוע דרב יוסף היה חכם גדול ובקי הרבה בלימוד הגרסא, כמו שכתוב בגמרא (ברכות סד.) רב יוסף סיני, ולכן כל הצריך ללמוד הגרסא יבא ללמוד ממנו. ובזה הלימוד היה עסקו עם התלמידים שלו, ולכן אמר לו לָא תֵּיתִיב אַכַּרְעָיךְ עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ, רצונו לומר לא תשב לפני ללמוד בלימוד הגרסא המכונה בשם רגלים, מפני דכל הבא לישב לפני רב יוסף ללמוד הוא בא ללמוד בלימוד זה של הגרסא המכונה בשם רגלים.
אי נמי רמז לו שהוא תלמידו שנחשב כמו בנו שהוא כרעא דאבוהי, כי כל בן נקרא כרעא דאבוהי.

עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ לִי לְהַנֵי קְרָאֵי. יש לדקדק תיבת לִי נראה יתר? ונראה לי בס"ד כי רב יוסף היה עניו מאד וכנזכר בגמרא [לא תיתני ענוה דאיכא אנא (סוטה מט:)] ולכן נתחרט על אשר הקפיד על רבא ונחשבה בעיניו הקפדתו לגסות הרוח ח"ו. ולכן אמר לו 'עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ לִי לְהַנֵי קְרָאֵי' דהיינו שתפרש בהם דרוש הנדרש על ענוה הצריך לי ללמוד ממנו ענוה, והיינו לִי לצרכי ולתועלתי, וכן עשה רבא בדרשתו הכתוב הזה על ענוה ושפלות שצריכה להיות לרב המלמד תורה לתלמידים.
ושוב ראיתי לרש"י ור"ן בנדרים שכתבו להפך, לפי שראה את רבא הגיס לבו, שאל לו על מקרא שהוא נדרש על ענוה כדי להשפיל דעתו עיין שם. והנה לדברי רש"י ור"ן ז"ל יש ליישב תיבת לִי דלעולם רוצה רב יוסף שידרוש הכתוב על ענוה לתועלת רבא שילמוד להיות שפל רוח ביותר, אך להיות כי רב יוסף עניו לא אמר לו עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ לָךְ שהוא רצונו לומר לצרכך ולתועלתך, אלא אמר להפך עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ לִי כאלו הוא הצריך ללמוד זה של ענוה, כי כן דרך הענוים לדבר כן בדברי ענוה. וכהאי גוונא מצינו לרבינו הקדוש (שבת קנב.) שאמר לרבי שמעון בן חלפתא מפני מה לא הקבלנו 'פניך' ברגל, והוא היתה כונתו לומר מדוע לא הקבלת 'פני' ורק דיבר בלשון ענוה להפוך הדברים על עצמו.

אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר הַזֶּה, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ תּוֹרָה נִתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בנדרים (נדרים דף לב:) על הפסוק (קהלת ז, יט) הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, הַחָכְמָה זו תשובה ומעשים טובים, מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים שתי עינים ושתי אזנים ושתי ידים ושתי רגלים וראש הגויה ופה יעויין שם. ואלו העשרה קראם שַׁלִּיטִים, מפני שעיקר פעולות הגוף נעשים בהם.
וידוע כי הענוה נקראת בשם 'מַה' והאדם צריך לראות עצמו מַה בכל עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אלו ואז זו היא ענוה שלימה. ועשרה פעמים 'מַה' הוא מספר 'תן' [45×10=450] ולכן אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר שהוא עניו אמיתי בכל עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, אז זוכה שֶׁתִּנָּתֶן לוֹ תּוֹרָה בְּ'מַתָּנָה' שהוא אותיות 'תֵּן מַה' מפני שהוא רואה עצמו 'מַה' בְּעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים הנזכרים.
וְכֵיוָן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה, נַחֲלוֹ אֵל שהוא שם החסד, דכתיב (תהלים נב, ג) חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם, והתורה נתנה בחסד (דברים לג, ג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, וכן הוא אומר (משלי לא, כו) וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, וְכֵיוָן דְנַחֲלוֹ אֵל שהוא חסד עוֹלֶה לִגְדֻלָּה כי החסד נקרא גְדֻלָּה דכתיב (דברי הימים א' כט, יא) לְךָ הֳ' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה.
ועוד נראה לי הכונה כֵיוָן דְנַחֲלוֹ אֵל שהוא שם החסד אז יתחבר עם מספר אֵל [31] מספר טוֹב [17] שהוא כינוי לתורה שממנה זכה לשם אל ובזה יהיה אצלו מספר גְּדוּלָּה [48], ולכן עולה לגדולה:

אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּחַיָּה זוֹ שֶׁדּוֹרֶסֶת וְאוֹכֶלֶת. נראה לי בס"ד דהחיה אין לה משרתים להכין לה ולהביא לפניה, אלא עושה כל עסקיה בידיה שֶׁדּוֹרֶסֶת בעצמה וְאוֹכֶלֶת, כן האדם אם מקפיד באכילתו ובכל צרכו לעשותם על ידי משרתים שיהיה בביתו כמו מלך ובני אדם משרתים אותו, הרי זה קשה עליו להיות עניו ושפל, כי הנהגתו ומהלכו נגדיית לענוה ושפלות. מה שאין כן אם הוא כמו חיה שאינו מקפיד וכל צרכיו עושה בעצמו, הרי זה אפשר שיהיה שפל תמיד בעיני עצמו, ואז ממילא תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, כי הענוה והשפלות הוא קיום התורה בלב האדם.
ובזה שפרשתי יבא נכון הסיום שסיים אִם עוֹשֶׂה כֵּן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְּעַצְמוֹ, רצונו לומר מדה כנגד מדה, כיון שהוא אינו מקפיד לשמשו אחרים, אלא הכל עושה בעצמו, לכך יזכה שהשפע שלו בא לו על ידו יתברך ולא על ידי מלאך ושליח.
ועוד נראה לי בס"ד כְּחַיָּה זוֹ שאינה סומכת על שלחן אחרים, ואין עיניה צופיה לשלחן חברתה לאכול ממה שתכין חברתה, אלא היא עצמה שֶׁדּוֹרֶסֶת לצרכה וְאוֹכֶלֶת. וכן זה התלמיד חכם לא יצפה לשלחן אחרים, דנמצא בזה הוא לומד תורה לשמה, ולא בעבור להנות מאחרים שהוא קרדום לחפור בו, וכיון דלומד לשמה תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. ובזה ניחא הסיום שסיים וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְּעַצְמוֹ, מדה כנגד מדה, כיון דאינו מצפה לאחרים הרי הוא בוטח בהשם יתברך לבדו, ולכך יזכה שלא יגיע לו השפע על ידי מלאך ושליח אלא על ידו יתברך.

וְאַמְרִי לָהּ: שֶׁמַּסְרַחַת וְאוֹכֶלֶת. נראה לי בס"ד דהחיה אינה מקפדת לאכול תכף ומיד אחר שדרסה, ואדרבה טבע הארי שיאכל טרפו אחר שיסריח, וכן התלמיד חכם אינו מקפיד לאכול סעודתו אחר גמר בישולה תיכף, כי מחמת שהוא טרוד באיזה סוגיא עמוקה אינו מפסיק מלמודו לאכול סעודתו עם בני ביתו בזמן שהם אוכלים, אלא מניחים לו סעודתו על הכירה והם אוכלים, ולכך באריכות זו של שהיית התבשיל על הכירה לפעמים מתקרר, לפעמים מתעשן, לפעמים מצטמק, באופן דהתלמיד חכם אינו אוכל אכילתו מתוקנת כראוי בזיוה והדרה, והרי הוא דומה לְחַיָּה שֶׁמַּסְרַחַת וְאוֹכֶלֶת. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן בשביל חבוב תורה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְּעַצְמוֹ מדה כנגד מדה, הוא לא היה להוט אחר אכילתו לפסוק מלימודו בעבור אכילתו, יזכה שהשפע שלו יבא לו על ידו יתברך שיגיע לו במהרה, וכמ"ש על פסוק (תהלים קמז, טו) הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ.

תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ. קשא לימא תלמיד אחד בסתם, ולמה פירש לרבי אליעזר בן יעקב? ונראה לי בס"ד, דאמרו רז"ל 'משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי' שהיה נוהג לשנות בלשון קצר, וגם לשון צח דדייק לישנא, וידוע כפי הטבע לשון קצר לא ישתכח כל כך כמו לשון ארוך, ועוד גם כן כל לשון צח לא ישתכח, כי כיון שהוא לשון צח עושין לי סימנים ולא ישתכח, וכמו שנאמר בגמרא לעיל (נג.) 'אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּנֵי יְהוּדָה שֶׁהִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם, נִתְקַיְּמָה תּוֹרָתָן בְּיָדָן' ומפורש הטעם בגמרא מתוך שהקפידו על לשונם דהוו דַּיְקֵי לִישְׁנָא, וּמַתְּנְחֵי לְהוּ סִימָנֵי, ולכך נִתְקַיֵּם תַּלְמוּדָן בְּיָדָן. לכן הודיע אותנו שהיה תלמיד רבי אליעזר בן יעקב שהיה לשונו קצר וצח, ששני דברים אלו שומרים את התלמיד מן השכחה דמסתמא הוא קבל תלמודו מרבו בלשון קצר, ועם כל זה כיון דהוה גריס בלחישה שכח תלמודו.
אי נמי הכי קא משמע לן בזה, דבשביל שהיה תלמיד רבי אליעזר בן יעקב שקבל תלמודו ממנו בלשון קצר וצח הועיל לו שיתקיים תלמודו בידו שלש שנים, ואם לא הוה תלמיד רבי אליעזר בן יעקב לא היה מתקיים תלמודו בידו אפילו שנה אחת!

תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה לַמָּקוֹם, אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁאָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ. קשא מה שייכות למאמר זה כאן? ונראה לי בס"ד אחר שהביא ברייתא דאותו תלמיד ששכח תלמודו בא מסדר התלמוד להודיענו בירור הדבר הזה דמה ששכח תלמודו הוה מסיבת דגריס בלחישא, ולא תימא דילמא רבו לא היה מסביר לו פנים בלימודו ולא היה חוזר עמו ההלכה כמה פעמים לפי שיעור הצריך לו, כי יש תלמיד שצריך לשנות לו ד' פעמים ויש ששה פעמים, ויש יותר, לכך הביא ברייתא זו דקאמר תַּלְמִיד אֶחָד נִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה ופטרוהו בשביל ששמש את רבי אליעזר בן יעקב, דמוכח דרבי אליעזר בן יעקב היה נוהג בלימוד התלמידים כדת וכהלכה כל אחד לפי מה שהוא, דאם לא כן לא היה ראוי לפטור אותו תלמיד בעבור ששמש אותו כהלכה, ולא היו אומרים הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁשִׁמֵּשׁ אָדָם גָּדוֹל, כי אדרבה היה יוצא עליו קטרוג מצד התלמידים.

הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ לְוָיָה, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ". נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רז"ל (ברכות לא.) אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, ופרשו רבני אשכנז ז"ל [הגר"א בדברי אליהו ברכות דף לא] שיש שם קדוש הרמוז בסופי תיבות (תהלים צא, יא) 'כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ' והוא שם יוה"ך והוא מסוגל לשמירת הדרך, וזה השם רמוז בראשי תיבות של הלכה אחת, והיא דקיימא לן יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים, וראשי תיבות שלה יוה"ך, וזהו שאמרו 'יפטר מתוך דבר הלכה' שיאמר לו הלכה זו של 'יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים' ויכוין כשאומר אותה בשם זה של יוה"ך, ותרתי קא עביד בזה, עד כאן דבריהם.
ואמרתי דבר זה נרמז בשם לְוָיָה עצמה, כי לויה הוא ענין לווי וחיבור, כן האומר הלכה זו של 'יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים' הוא מחבר ומלוה שם הקדוש של שמירת הדרך עם דברי תורה. והנה שם זה מספרו מ"א והתורה נקראת 'טוב' שמספרו י"ז הרי בצירוף שניהם יש מספר חֵן [יוה"ך 41 + טוב 17 = חֵן 58].
וזהו שאמר הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ לְוָיָה של בני אדם יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, רמזו על תורה זו שהיא הלכה המתלוה עמה שם הקדוש של שמירת הדרך שנאמר כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ, רמז בתיבת חֵן על חיבור שם של שמירת הדרך הנזכר עם דברי תורה הנקראים טוב.

אֵימָתַי דִּבְרֵי תּוֹרָה נְעִימִים? "כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ" וְאֵימָתַי "תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ"? בְּשָׁעָה שֶׁ"יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ". יש להקשות למה בבטן אמר בְּבִטְנֶךָ, ובשפה אמר על שְׂפָתֶיךָ ולא אמר בִּשְׂפָתֶיךָ?
ונראה לי בס"ד כי אין האדם יוצא ידי חובתו בחיוב עסק התורה אלא אם כן יעשה לה עתים קיימים שיקבע עתים לתורה עת ביום ועת בלילה יתד שלא ימוט, אף על פי שבא לו כל עסק הכרחי שבעולם, לא יבטל עת קביעותו, ואז בזה יוצא ידי חובתו, אף על פי שרוב שעות היום אינו עוסק בתורה, דהכי קיימא לן (כתובות טו.) 'כל קבוע כמחצה על מחצה דמי', ולכן תחלת דינו שואלין אותו קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? (שבת לא.).
ודבר זה רמוז בתוך אותיות בֶּטֶן במילואם כזה, בי"ת טי"ת נו"ן המילוי עולה מספר עִתּוֹת [876], שאם תניח מספר שני היודי"ן על נו"ן יהיה אות ע', ואז המילוי יהיה 'עִתּוֹת' ממש. ולכן אמר אֵימָתַי דִּבְרֵי תּוֹרָה נְעִימִים לפני הקב"ה? כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ, ב' של בְּבִטְנֶךָ משמשת במקום תוך, כמו שאמרו בעלי הדקדוק בשמושי הבי"ת, כמו (אסתר ו, ד) 'מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא', רוצה לומר תעשה עתות קבועים דאם אינם קבועים אין נחשבים עתות! ואמר יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ, כי למעלה מן אותיות 'שפה' יש אותיות 'רעל' דרך לרמוז שהאדם צריך ללמוד תורה ברעדה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ל:) על פסוק (תהלים ב, יא) 'וְגִילוּ בִּרְעָדָה', במקום גילה שם תהא רעדה, גילה זו תורה ולכן אמרו בגמרא (שבת ל:) על רבא, בתחלה אמר מלתא דבדחותא ובדחי רבנן ואחר כך יתיב באימתא ופתח בשמעתתא, וכמו שאמרנו בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע בזה.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, מָתַי תִּשְׁמְרֵם? בזמן שֶׁיִּכֹּנוֹ יַחְדָּו דייקא, רוצה לומר לא תפסיק ביניהם לעבור על איסור 'הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ' (איוב ל, ד), עד כאן דבריו נר"ו.

זָכָה, "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ", לֹא זָכָה, "וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה". נראה לי בס"ד יש צריך לו בית לדור בו, והוא מבקש מאה זהובים מאת ה' ובלבו לקנות בהם בית, ואם זָכָה נותן לו תַּאֲוַת לִבּוֹ זה הבית שיגיעו לו במתנה או בירושה, באופן שלא עמל בו ולא גידלו, שאם יתן לו המאה זהובים צריך לטרוח בהם מאד עד שימצא בית לקנות בהם, ואם לֹא זָכָה לא יתן לו החצר אלא יתן לו מאה זהובים כאשר בקש בִּשְׂפָתָיו והוא טורח עד שימצא הבית לקנות בהם.
או יובן בס"ד זָכָה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ בְּיָדְךָ שלא על ידי בשר ודם, לֹא זָכָה אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה, שתגיע לו פרנסתו שהוא מבקש, על יְדֵי בָּשָׂר וָדָם ולא מידך.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, זָכָה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ בזכות עצמו לו דייקא, כמו שנאמר רז"ל בצדיקים כתיב הרחוקים מצדקה שכל העולם נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע, לֹא זָכָה וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה שתתן לו בתורת צדקה, עד כאן דבריו נר"ו.
ועוד אני אומר בס"ד זָכָה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ קודם שישאל בפיו, ואז ירויח שלא תנכה לו כלום משכרו בעבור זאת, מאחר שהוא לא שאל כלום! לֹא זָכָה, וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה שתמתין עד שישאל בפיו כדי שינוכה משכרו.
אי נמי זָכָה תאות לבו נתת לו תכף משעלה בלבו, לֹא זָכָה וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה, דהיינו שתתן לו אחרי זה ולא תכף, כמו שאמרו (תענית כה:) 'המתינו לו עד שיתמקמק' ודוק:

אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּעָנָק זֶה, שֶׁרָף לַצַּוָּאר. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בסנהדרין (סנהדרין צד:) תלמידי חכמים שבארץ ישראל מנעימין זה לזה בהלכה ושבבבל חובלים. גם אמרו (סנהדרין כד.) שבארץ ישראל נוחין זה לזה בהלכה ושבבבל מרורין זה לזה בהלכה, וזהו שאמר כְּעָנָק שֶׁרָף עַל הַצַּוָּאר שנוחין ומנעימים זה לזה בהלכה.
ואומרו וְנִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה, כלומר בתלק הנגלה של התורה דכתיב ביה (משלי א, כא) 'בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא' נִרְאֶה לכל, ובחלק הסוד אֵינוֹ נִרְאֶה, כמו שנאמר רז"ל (סוכה מט:) חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ (שיר השירים ז, ב) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש על דרך מה שאמר רבא לתלמידיו במטותא מנייכו לא תתחזו קמאי בימי ניסן ותשרי כי היכי דלא תטרדו כוליה שתא (ברכות לה:), נמצא יש ימים שראוי להתראות התלמיד לפני רבו כדי ללמוד ממנו תורה, ויש ימים כניסן ותשרי דטוב הוא שלא יתראה, ולזה אמר נִרְאֶה בכולי שתא וְאֵינוֹ נִרְאֶה בניסן ותשרי. ועוד פירש נראה במקום דאיכא גברא רבא טפי מיניה ללמד. ועוד פירש על דרך שאמרו אין לתלמיד רשות להורות הלכה לפני רבו ואם הוא לאפרושי מאסורא או שיש חילול השם בדבר יורה ולא ימנע, עד כאן דבריו נר"ו.

הַב לִי דְּאִימְזִיג לֵיהּ אֲנָא. יש לדקדק תיבת 'אֲנָא' לשון יתר הוא? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף מב:) דרבא בריה דרב יוסף בר חמא היתה נשמתו מזווג שם הוי"ה ושם אדנ"י שהם מספר צ"א [הוי"ה 26+אדנ"י 65=91] ומזווג שם הוי"ה ושם אֱלֹקִים שהוא מספר 'יבק' [הוי"ה 26+ אֱלֹקִים 86=יבק 112] וסך הכל צ"א ויב"ק עולים מספר רבא [91+ 112= רבא 203] עיין שם, ולכן אמר לו אִימְזִיג לֵיהּ אֲנָא דייקא כי לי נאה המזיגה שהיא סוד מתוק הגבורות שהם יין בחסדים שהם מים, יען כי אני עצמי נשמתי היא מזווג ומיתוק שם הדין בשם רחמים.

אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר הַזֶּה, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ תּוֹרָה נִתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה. נראה לי בס"ד שלימות הלימוד הוא ללמוד בארבעה חלקים פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד], ובכל לימוד צריך לכוון לחבר שם הוי"ה במילוי אלפין שעולה מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] בשם אדנ"י [65] שעולה ס"ה ושניהם מספר נֵס [110] בסוד (שבת קד.) מ"ם שבלוחות בנס היו עומדין, וד' פעמים נֵס עולה תָּם [110×4=440].
ובזה פרשתי בס"ד (בראשית כה, כז) 'וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים' אהלה של תורה שהוא בית המדרש ששם לומדים בד' חלקים של פרד"ס לשם יחוד הויה ושם אדנ"י שהם נֵס שעולה מספר הכל תָּם.
אך ידוע כי לימוד חכמה בלי יראת שמים אינו כלום, וידוע מה שאמר בגמרא דשבת פרק ב' דהיראה נקראת 'הֵן' דכתיב (איוב כח, כח) 'הֵן יִרְאַת אֲדֹ' הִיא חָכְמָה', ועל כן שלימות הלימוד בפרד"ס שרמוז במספר 'תָּם' והיראה שנקראת הֵן, הרי כאן צירוף מַתָּנָה שהוא למפרע 'הן תם' ולזה אמר שזוכה שתנתן לו תורה בְּמַתָּנָה שיזכה לתם והן.
וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אֵל שזוכה לחסד הנקרא אֵל דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם', ואמרו רז"ל (חגיגה יב:) כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, ובדין הוא כך כי כל מתנה שורשה בחסד וממנה נובעת ונצמחת, וכיון שנחלו אֵל עולה לגדולה שנוסף לו מספר טוֹב [17] שהוא כינוי לתורה על מספר אֵל [31] ואז יהיה אצלו מספר גְּדוּלָּה [48], או נוסף לו מספר שם אהו"ה [17] שהוא בדעת הרמוז בראשי תיבות אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א, א) על מספר אֵל [31] ויהיה אצלו מספר גְּדוּלָּה [48], ולכן מדת החסד נקראת גְּדוּלָּה כמו שנאמר (דברי הימים א' כט, יא) 'לְךָ הֳ' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה' וכיון שיש לו מספר גְּדוּלָּה אז יהיה 'ג' דולה' שהוא אותיות גְּדוּלָּה, דהיינו שדולה ג' מיני שפע שהם חיים ועושר וכבוד, וכמו שאמרו רז"ל (קידושין לט:) למיימינים בה 'אֹרֶךְ יָמִים' איכא וכל שכן 'עֹשֶׁר וְכָבוֹד' (משלי ג, טז).
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש נחלו אֵל שאין תורה פוסקת מזרעו, שתהיה אצלו בסוג נַחֲלָה, וגם נחלו אֵל שהוא חסד, רוצה לומר שזוכה ללמוד תורה לשמה שיהיה מן המיימינים שהם בחסד כי כל ימין הוא חסד, עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' א"ל רב לרב המנונא. עיין לקמן דף סג ע"א תד"ה רב המנונא:

שם חש בראשו יעסוק בתורה. עי' תורת חיים שבועות דף טו ע"ב ד"ה אסור להתרפאות:

אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו תורה נתנה לו במתנה וכו'. אפשר במ"ש גורי האר"י ז"ל דהעניו אין סט"א שולט בו ולכן אם הוא עושה עצמו כמדבר אף שיש לו דברים שיש לו מעלה בהם. עם כל זה משפיל עצמו וז"ש אם משים אדם עצמו כמדבר פירוש שהוא משתדל ועושה עצמו כמדבר. אז אין סט"א שולט בו ונשאר גופו קדוש. ואז תורה נתנה לו במתנה. ויתכן שיהיה לו ניצוץ משה רבינו ע"ה ואז תורה נתנה לו במתנה כמשה רבינו ע"ה:
א"נ דלומד תורה לשמה כתב רבינו האר"י ז"ל שיכוין להמשיך לבנות פרצוף לאה והיא נקראת ענוה. וכיון שהוא עניו ולומד תורה לשמה לתקן לאה שהיא ענוה לכך תורה נתנה לו במתנה וכיון שתורה ניתנה לו במתנה ועל ידו יתיחדו הדודים נחלו אל ונמשך עליו חסד אל מהמשכת החסדים ומי שיש לו לב יתעורר להתעסק בתורה כי היא בית חיינו. ואמרו בתנא דבי אליהו כל הצרות הבאות לאדם הם בעון ביטול תורה ולא נחרבו בית המקדש ראשון ושני אלא בעבור התורה שנאמר בפשע יעקב כל זאת ואפשר לרמוז דבת"ת ממשיך שפע ובביטולה נעשה פשע ונ"ט כל זאת יסוד מ' שמתיחדים בת"ת ובביטולה ח"ו לא יש יחוד. ואפשר לרמוז ויצא יעקב שפירש מהתורה וז"ש מבאר מים חיים שבע שנשבע בהר סיני ובבטן אמו ותכף וילך חרנה. יבא עליו חרון אף. ואפילו נדבק בפסוק חרנה נוק'. ואם חוזר בו ויפגע במקום יתפלל לה' וילן שם בעומקה של הלכה כי בא השמש ה' משפיע לו שפע ויקח מאבני המקום מקרא משנה כמ"ש רז"ל ע"פ שם הבדולח וישם מראשותיו ויש כ"כ וכו' ודוק כי קצרתי:

ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח אברים וכו'. פי' כי הלומד בקול ודיבור הוא יחוד קבה"ו כי הקול רומז לאות ו' והדיבור לאות ה' היא השכינה. והקול רומז לויו סימנא דחיי כמ"ש בזהר הקדוש וז"ש רז"ל בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. דכאשר ישראל עוסקים בתורה בקול הוא רומז לחיים ואי אפשר לעשו לגזור גזרות כי גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה על ידי לימוד בקול ואי איכא גזרות אין כאן חיים דחיי צער אינם חיים. וגם הלומד בקול הנה תורה יוצאה מהקנה שלא נפגם בחטא אדה"ר כי הקנה אינו נהנה מאכילה רק הוא להוציא קול ואדה"ר לא דיבר רק אכל מעץ הדעת ופגם הושט וכל האברים ועמד קנ"ה במקומו בלי חטא אך חוה בעץ הדעת פגמה גם הקנה שדברה לאדם שיאכל וז"ש כי שמעת בקול אשתך. ולכן רבקה שהיתה גלגול הוה אמרה ועתה בני שמע בקול"י לתקן אשר פגמה בקול. ויען כי חוה פגמה גם בקול הנחש הטיל בה זוהמא וטומאתה חמורה כי עוד היום נשים נדות וזבות שאין טומאה חמורה מזה כמ"ש בזהר הקדוש. וא"כ הלומד תורה בקול מהקנה שלא נפגם אם הוא לשמה עושה גדולות בונה בשמים מעלותיו ומיחד קבה"ו וממשיך מוחין דאבא והוא מתחבר בשכינה ועי"ז נשמרת מהקלי' וז"ש ערוכה בכל שאם התורה ערוכה ברמ"ח אברים אז אני קורא על השכינה שהיא ערוכה נבנית בכ"ל יסוד שיש יחוד ע"י מוחין דאבא ואז ושמורה שהיא נשמרת מקלי' כי באור פני מלך חיים ומדה כנגד מדה התורה נשמרת בקרבו גם לשו"ן גימט' שכינה כי ע"י לימוד בפ"ה רמז לשכינה הנקראת פ"ה ע"י לשון גימט' שכינה והוא תקון גדול. והלומד בלחש מפסיד כל השבח הזה כי לחש גימט' ישכח ואינו זוכה למקום הזכירה:
ומתוך הדברים אפשר לתת טעם מלבד הפשוט לאשר הנשים לא נצטוו בתלמוד תורה דמאחר שחוה פגמה בקול שדיברה לאדם לאכול לא נאה להם ללמוד בקול הקנה שנפגם ואין בהן כה לתקן על ידי התורה כמו האנשים שלא פגמו הקנה דיש להם כח ללמוד בתורה וזוכים לכמה מעלות. ואפשר דמשום הכי ברוריא שלמדה תורה הרבה והעמיקה מאד מאחר שקולה מהקנה פגום לסוף נחנקה שהוא מקום שיוצא הדבור. אמנם היא סברה לתקן הקנה אשר נפגם ונזהרה הרבה בזה ולכן בטשא בתלמיד זה שיקרא בקול רם ודוק הטב כי הכל מיוסד בהקדמות אמיתיות מזהר הקדוש ומהמקובלים וא"ש ההי"ב:

שנתחייב שריפה למקום. פירש הרב עיון יעקב שהורה הלכה בפני רבו כמיתת בני אהרן וכו' וזה כונת הפ' ויען יהושע משרת משה וגו' אדוני משה כלאם דהוי כמורה הלכה אפ"ה לא נשרף דהיה משרת משה אבל מ"מ נענש שלא הי"ל ולד וכו' עכ"ל ועם האדון הסליחה דא"כ למה מתו בני אהרן הרי תלמידי משה רבינו הם. וכן כל תלמידי הגדולים יהיו פטורים. וענין יהושע אינו מורה הלכה אלא מותיב מלה קמיה רביה ודוק:

א"ל שמואל לרב יהודא שיננא וכו' אל תקרי למוצאיהם וכו' אם יש לך הטיב לך וכו' עיין מה שכתבתי בעניותי אנכי איש צעי"ר בס' הקטן דברים אחדים דף ס"א ע"ד ודף ס"ב בס"ד:

אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבשם הזה שהכל מתבשמין ממנו וכו' אפשר במ"ש הרב הקדוש בראשית חכמה בפי' ונפשי כעפר לכל תהיה שיהיה כעפר שהכל דשין בו והוא מועיל לכל בבנינים וזרעים ע"ש וזהו שסיים פתח לבי בתורתך להבין הדברים על בוריין וטעמן ונימוקן. ואמרינן דהרוצה לזכור הלכה לימא בה טעמא וכיון שלבו פתוח אומר טעמים וציצים ופרחים לתורה ואינו שוכח. וז"ש אם משים אדם עצמו כערוגה שהכל דשין והוא מועיל כבשם שמתבשמין ממנו מעין דוגמא פי' ונפשי כעפר שדשין ומועיל תלמודו מתקיים בידו כמדובר. א"נ אפשר במ"ש הרב הנז' דהשפל רוח מאד רוח אלהים תלמדנו ע"ש ובשגם אינו שפל רוח רק הוא עניו ונח לבריות ודאי חכמתו מתקיימת דאמרו ז"ל האי מאן דיהיר חכמתו מסתלק' ומדה טובה מרובה דבהיות עניו ורצוי אחיו חכמתו מתקיימת וז"ש כערוגה שהכל דשין שהוא שפל רוח מאד ואפילו אינו בסוג זה רק כבשם שהכל מתבשמין ממנו והוא נח ורצוי לכל חכמתו מתקיימת כל קבל דמאן דיהיר מסתלקת לעניו ונח לכל חכמתו מתקיימת כדאמרן:

ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא. אפשר דדריש כל גיא בין שתמיד הוא שפל בין שנתגאה ואח"ך השפיל עצמו ינשא ותיב' כל קדריש ועמ"ש הרב מהר"י פינטו זלה"ה:

(נד רע"א) תלמיד אחד היה לו לר' אליעזר^*ס"א: ר' אליעזר בן יעקב [וכ"ה הנוסח בכתבי יד ובדפוסים ישנים ועוד.] שהיה שונה בלחש וכו'.—עוד מצאתי נוסח אחר במדרש תנחומא החדש [= הוצאת באבער] פ' מקץ סימן ב': מעשה בתלמיד אחד שהיה וותיק ור"א בן יעקב שמו.

(נד א) חש בראשו יעסוק בתורה וכו'.—נ"ל דחששות אלו אינן אלא במחלות הנפש: "חש בראשו" כגון שהרהר בעבירה, "חש בגרונו" כגון שסיפר לה"ר, "חש במעיו" כגון שאכל מאכלות אסורים, "חש בעצמותיו" כגון רגלים ממהרות לרוץ לרעה או שהרים ידו על חבירו, וכעין זה "חש בכל גופו". ואמרינן בערכין (טו ב): מה תקנתו של מספר לה"ר? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים (מש' טו). ובירושלמי תעניות (פ"א ה"א סד רע"א): "חד בר נש הוה איחטא בלישניה אתא לגבי ר' יוחנן ושלחיה גבי ר' חנינה. א"ל איזיל תהי בך ולעי באורייתא דכתיב מרפא לשון עץ חיים". שוב מצאנו בספר מטה משה שער א', שגם הוא פירש באופן זה, והאריך שם ע"פ דרוש (ע"ש).

בטשה ביה. בעטה בו: תוריך חיי. שתאריך ימים: חטוף אכול. אם יש לך ממון להנות עצמך אל תמתין עד למחר שמא תמות ושוב אין לך הנאה: דעלמא דאזלינן מיניה גרסינן: כהלולא דמי. היום ישנו ולמחר איננו דומה לחופה שהולכת מהר: אם יש לך. ממון: ואין למות התמהמה. עיכוב כי פתאום האדם מת: חוק. מזון: מי יגיד לך. אם נשאר בידם שמא יאבדוהו: הללו נוצצין. כלומר כשהן גדילין גדילה פרנסתן ועושרן עמהן ואינך צריך להדאג עליהן: והללו נובלין. מתים לשון והעלה נבל: יפה. לחולי זה וקשה לחולי זה יפה ללב ורע לעינים: שתשמרם בבטנך. שהן שמורים בידך שאין משתכחין ממך: יכונו יחד. שאתה סודרן ומוציאן בפה ולא בגימגום ובלחישה: אימתי שמחה וכו' בזמן. שיודע לדרוש הלכות חג בחג דבר אחר אימתי שמחה לאיש אימתי אדם שמח בתלמודו בזמן שיש לו מענה כששואלין ממנו דבר הלכה: שארשת. ספירת שפתיו בל תמנע סלה כשנתת בו דעת להוציא בשפתיו: זכה. אם יש לו מזל טוב תאות לבו נתת לו שבעוד שהוא מתאוה באה לו תאותו עד שלא ישאלנה: לא זכה. צריך להתמקמק ולהצטער: כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף. אלמא לנצח לשון עולם הוא מדסמיך ליה וכן עד עולם סלה אלמא סלה לשון לעולם משמע: שרף לצואר. שאינו מצומצם בדוחק סביב הצואר אלא שרפוי בריוח כך הוא נעים ומרוצה לבריות: ונראה ואינו נראה. כשמגביה צוארו נראה מתחת זקנו ורוב פעמים שסנטרו וזקנו מכסין אותו כך אם תלמיד חכם הוא אינו רודף לצאת ולבא בשוק אלא יושב ומחזר על תלמודו מתקיים בידו: שהכל דשין אותו. שאין לו גסות: שהכל מתבשמין ממנו. שמלמד תורה לתלמידים: כאבן זו שאינה נמחת. מפני דריסת רגלי בני אדם כך לחייו אינן נלאין מלחזר על למודו וללמד לאחרים: לא נשתכחה. חרות משמע חקוק ואינו נמחק לעולם על ידי הלוחות היתה תורה חקוקה לישראל מהשתכח מהן עולמית: על הלוחות. בשביל הלוחות היו בני ישראל בני חורין: ממדבר מתנה. אם כמדבר הוא תורה נתונה לו במתנה ולא ישכח: מילתא. כעס: אמר. רבא איזיל אפייסיה לרב יוסף: מזוג. במים: רב יוסף סגי נהור הוה ולא היה רואהו והכירו בטעם היין שהוא מזגו לפי שהיה מכיר רב יוסף במזגו של רבא מתחילה שהיה בקי ליתן מים במדה: כל גיא ינשא. אף על גב דלאו גבי הני קראי כתיב דרשי ליה דמי שבא לידי גיא שהושפל חוזר ומתנשא: שדורסת ואוכלת. מיד לאחר הריגתה שאינו מקפיד על תענוגים אלא אוכל בשר בלא תבלין וכן שאר עינוגין: שמסרחת. בטיט היינו מי שאינו הולך אחר גבהות לקוץ במאכלו אם לא נתבשל כל צרכו ל''א שדורסת ואוכלת לאחר הריגתה אוכלת מיד כך תלמיד חכם מחזר על תלמודו מיד כשמקבלו מרבו מסרחת מנבל עצמו על דברי תורה לשון זה נראה בעיני לפי שמצינו בכל הש''ס שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן כדכתיב (משלי ח) ולמשנאי אהבו מות: לעני. לזה ששם עצמו כעני וללישנא בתרא ששם עצמו כעני לחזר עליה: תאנה. אילן:

אין פירוש לקטע זה

עירובין נד ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד