עירובין נב ע"ב

דף נב - ב

ולפיכך אמרינן: כמאן? כרב יוסף, ואליבא דרבי יוסי בר יהודה שאין צריך לומר, אבל להחזיק בדרך צריך.

דאילו לרבה אתיא דלא כמאן.

דלרבי יהודה הרי צריך שיאמר. וכל שכן דלא אתיא כרבי יוסי ברבי יהודה, שהרי לדבריו אין צריך להחזיק בדרך.

ודחינן: לא כדסלקא דעתין שלא אמר.

אלא לעולם מיירי שאמר, וכמאן אתיא הא דבעינן שיאמר ושיחזיק בדרך [רש"י], כרבה ואליבא דרבי יהודה דבעי שיאמר ויחזיק בדרך.

[וביאר רש"י: באמת אתיא אפילו כרב יוסף אליבא דרבי יהודה שסובר שצריך לומר ולהחזיק בדרך, אלא אליבא דרבה עדיפא ליה לאוקמי, משום דרבה ורב יוסף הלכה כרבה].

שנינו במשנה: רבי מאיר אומר: כל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל.

ומקשינן: הא תנינא חדא זימנא!

כלומר: למה ליה למתני "הרי זה חמר גמל", לימא "כל שיכול לערב ולא עירב נידון כספק", שהרי כבר שנינו, שלדעת רבי מאיר מי שהניח עירובו בסוף התחום, וספק לו אם הועיל לו עירובו לקנות שביתה, הרי הוא חמר גמל ואין מותר לילך אלא לאותו צד של העיר שהניח שם עירובו?! ^[78] שכך שנינו: "נתגלגל" העירוב "חוץ לתחום" או ש"נפל עליו גל" או ש"נשרף" או שהיה "תרומה, ונטמאת", אם היה זה "מבעוד יום, אינו עירוב", אם "משחשיכה הרי זה עירוב.

אם ספק, רבי מאיר ורבי יהודה אומרים הרי זה חמר גמל.

הרי למדנו שבספק הרי הוא חמר גמל.

ומשנינן: אמר רב ששת: לא תימא טעמא דרבי מאיר, כלומר: לא תימא דעד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא במקום שיש ספק אם עירב ספק אם לא עירב כמניח פת ואיכא ספק אם היה קיים או כשר בשעת קנית השביתה, ובזה הוא דהוה חמר גמל. אבל היכא שודאי לא עירב כמשנתנו שודאי אינו קונה שביתה - לרבי מאיר - כשאמר שביתתי במקום פלוני, אימא דלא הוה חמר גמל, שהרי ודאי לא קנה שביתה במקום אחר אלא בעירו.

אלא, אפילו ודאי לא עירב לצד אחר, רק שסילק עצמו מצד אחד של העיר, נמי הוי חמר גמל.

דהא הכא וודאי לא עירב, וקא הוי לרבי מאיר חמר גמל ^[79].

מתניתין:

מי שיצא חוץ לתחום העיר במזיד ומדעת ושלא לשם מצוה [רש"י, ודין היוצא לשם מצוה נתבאר בפירקין לעיל], אפילו אמה אחת לא יכנס לעיר, להיות כשאר בני העיר שיש להם אלפיים אמה לכל רוח של העיר, אלא אין לו אלא ארבע אמות שתחתיו.

רבי אליעזר אומר: אם יצא שתים [אמות, וכל שכן אחת], יכנס לעיר, ולכשיכנס לתחום העיר יהיה כשאר בני העיר.

אבל אם יצא שלש אמות לא יכנס כלל לתחום העיר.

וטעמו: מפני שלכל אדם יש ארבע אמות שמותר ללכת בהן, ורבי אליעזר לטעמו - בפירקין דף מה א - שאותן ארבע אמות הוא סביבות היוצא, ויש לו היתר הילוך של שתי אמות לכל רוח.

ולפיכך: אם יצא שתי אמות, ותחומו החדש - שהוא ארבע אמותיו - דבוק בתחומו הקודם [רש"י לעיל מה א, וכל שכן אם יצא פחות משתי אמות שהתחומין מובלעין זה בזה], אמרינן כאילו לא יצא ומותר בכל תחומו כבתחילה, [וזהו דין "הבלעת תחומין" שנתבאר בפירקין לעיל].

גמרא:

אמר רבי חנינא: מי שהיתה רגלו אחת בתוך התחום, ורגלו אחת חוץ לתחום אליבא דתנא קמא - לא יכנס.

דכתיב: אם תשיב משבת "רגלך".

רגלך אחת כתיב!

דאזלינן בתר הכתיב ולא הקרי שהוא בסגול ונקרא "רגליך". כלומר: אף אם לא הוצאת אלא רגל אחת - לא תשוב [מאירי לקמן].

ותמהינן: והתניא: רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס?!

ומשנינן: הא ברייתא שהתירה להכנס מני, אחרים [רבי מאיר הקרוי "אחרים"] היא.

דתניא: אחרים אומרים: למקום שרובו - שם הוא נזקר [ויש גורסים: נזדקר, כמו "כדי שיזדקר הגדי בבת ראש"],

כלומר: כאילו כל גופו היה בא למקום שם נמצא רובו, וכיון שרובו עדיין בתוך התחום, שלא הקדים אלא רגל אחת מחוץ לתחום, הרי זה כאילו לא יצא מתחומו.

איכא דאמרי אמר רבי חנינא: רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום - יכנס.

דכתיב: אם תשיב משבת רגלך.

רגליך קרינן [שהוא נקרא בסגול], ורק כשיצא בשתי רגליו אסור הוא להשיבם.

והכי תמהינן: והתניא: רגלו אחת בתחום ורגלו אחת מחוץ לתחום לא יכנס?!

והכי משנינן: הוא [רבי חנינא שהתיר] דאמר כאחרים, דתניא אחרים אומרים: למקום שרובו הוא נזקר.

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: שתים יכנס, שלש לא יכנס.

ותמהינן: והתניא: רבי אליעזר אומר אחת יכנס שתים לא יכנס?!

ומשנינן: לא קשיא, הא [מתניתין] איירי היכא דעקר חדא [יצא מאמה הראשונה] וקם אתרתי [נעמד באמה השניה שמחוץ לתחום], וכיון שלא יצא יותר משתי אמות איכא הבלעת תחומין וכמי שלא יצא דמי, ויכנס.

אך הא ברייתא שאמרה שלא יכנס איירי דעקר תרתי [יצא אף מהאמה השניה הסמוכה לתחום] וקם אתלת [נעמד באמה שלישית], ומכיון שעומד באמה השלישית אין לו בתחומו החדש כלום מתחומו הקודם, ולכך לא יכנס.

ואכתי תמהינן: והתניא בברייתא אחריתי: רבי אליעזר אומר: אפילו אמה אחת לא יכנס?!

ומשנינן: ההיא ברייתא לא מיירי כלל במי שיצא חוץ לתחום, אלא כי תניא ההיא, למודד.

כלומר: למי שהיה חוץ לעיר כשחשכה עליו שבת ואמר "שביתתי במקומי", וכשהולך בשבת מודד אלפיים פסיעות בינוניות, ומשכלו, שם הוא סוף תחומו; ולענין זה הוא דאמרינן שאפילו אם כלתה מדתו אמה אחת מחוץ לתחום עירו, לא יכנס.

והטעם: מפני שאפילו אם היתה כלתה מדתו בתוך תחום עירו אסור לו לצאת יותר מאלפיים אמה ממקום שביתתו.

וכדתנן: ולמודד שאמרו חכמים: נותנים לו אלפים אמה, לא נותנים לו יותר אפילו אם סוף מדתו [אלפים האמה] כלה במערה שהיא מוקפת מחיצות, אין לו ללכת אלא עד המקום שם מסתיימין אלפיים האמה ^[80].

מתניתין:

מי שבא בדרך בערב שבת כדי לבוא לעירו, והחשיך לו כשהיה חוץ לתחום אפילו אמה אחת הרי זה לא יכנס לעיר להיות כאנשי העיר שיש להם אלפיים אמה לכל רוחות העיר.

אלא הולך אלפיים אמה בלבד ממקומו.

אבל אם היה שובת בתוך תחום העיר היה דינו כשאר בני העיר ^[81].

רבי שמעון אומר: אפילו אם חסרים לו חמש עשרה אמות [לאו דוקא, רש"י בביאור ראשון, ומיהו לא נתבאר עד כמה] עד לתחום העיר הרי זה יכנס, מפני שאין המשוחות [המודדים] של תחום העיר - כשעושין סימן בסוף התחום לידע שעד כאן תחום שבת - ממצין את המדות.

כלומר: אינם מדייקים להציב את הסימן בסוף האלפיים אלא כונסין אותו לתוך התחום.

ועושין כן מפני הטועין ההולכים בשבת עד סוף התחום, ואינם נותנים ליבם שעברו את הסימן ויוצאים חוץ לתחום, וחוזרין לעיר באיסור, [על פי רש"י בביאור ראשון, וביאור שני יתבאר בגמרא].

וכיון שכן, יכול להניח, שאף שעומד הוא אמה אחת מחוץ לסימן המוצב כסוף תחומה של העיר, לקושטא דמילתא כבר נכנס לתחום העיר, וקנה שביתה בעיר כשאר בני העיר.

גמרא:

תנא בברייתא לפרושי דברי רבי שמעון שאמר "מפני הטועין": דהיינו מפני טועי המדה [הסימן שהוצב לקביעת סוף המדה], וכפי שנתבאר במשנה.

וביאר רש"י ביאור שני - ולזה הסכים הריטב"א - בהא דאמרינן מפני טועי "המדה": שטועי המדה הן המשוחות עצמן, הטועים בחישוב התחום חמש עשרה אמה, ומציבין את הסימן בשיעור זה קודם לסוף התחום, וכפי שיתבאר.

וכיון שהחשבון האמיתי הוא בחמש עשרה אמה יותר, כשהגיע הבא מן הדרך לחמש עשרה אמה מכוונות מעבר לסימן שהציבו טועי המדה, הרי הוא בכלל תחום העיר.

וטעותם היא: שמדידת התחום נעשית בחבל של חמשים אמה, וכמבואר במשנה לקמן. ואותו חבל יש לו משני קצותיו בתי אחיזה הנכללים בארכו של החבל, אלא שהמודדין טועין וחושבין שארכו של החבל הוא חמשים אמה מלבד בתי האחיזה.

ומתוך כך, כשמודדין בחבל זה ארבעים פעם חושבים הם כי הגיעו לסוף התחום, ומציבין שם סימן, ובאמת לא מדדו אלא ארבעים פעם בחבל של חמשים אמה פחות שני פעמים טפח וחצי אצבע שהוא שיעור כל בית אחיזה.

ונמצא שחסר מן השיעור שמונים טפחים וארבעים אצבעות שהן כאחד תשעים טפחים [ארבע אצבעות לטפח], ובחלוקת טפחים אלו לאמות - ששה טפחים לאמה - עולה החשבון חמש עשרה אמה מכוונות החסירות מן התחום, [רש"י וריטב"א].

הדרן עלך פרק מי שהוציאוהו

פרק חמישי - כיצד מעברין

מתניתין:

כיצד "מעברין" את הערים?

דהיינו, כיצד מוסיפים "עיבור" לעיר?

א. אם כשבאים לציין את תחום העיר, ובאים למדוד מגבולותיה אלפיים אמה לכל רוח, והיה בגבול העיר בית נכנס פנימה בין שאר בתי העיר, או בית יוצא ובולט משורת בתי העיר. והיה הבית תוך שבעים אמה ושיריים לעיר.

או שהיה "פגום", מגדל בחומת העיר, נכנס, פגום יוצא ובולט אל מחוץ לקו החומה.

או שהיו שם באחת הקרנות של העיר, בתוך שבעים אמה ושיריים, גדודיות חרבות בתים גבוהות עשרה טפחים.

א"ל בית הכא וקדים זיל כדרב יוסף אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה.

ר' מאיר אומר כל מי שיש לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל הא תו למה לי תנינא ספק ר' מאיר ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל ופרקינן אצטריך סד"א התם דהוא ספק אמרי חמר גמל אבל הכא דודאי לא עירב לא אלא הרי הוא כבני העיר [קמ"ל] כיון שיצא לילך והחזיק בדרך עקר רשותיה מן העיר ובמקום שרצה לילך לא קנה שביתה דהא לא עירב בפת ולאו עני הוא דקתני (כמחזיק) [החזיק] הלכך לא יזוז ממקומו.

מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת כו' איכא דאמר א"ר חנניא רגלו אחת בתוך התחום והאחרת חוץ לתחום יכנס.

שנאמר אם תשיב משבת רגלך רגליך קרינן.

והתניא לא יכנס ההיא אחרים היא דא' למקום שכלו (ט"ז):
פיסקא ר' אליעזר אומר ב' יכנס ג' לא יכנס והתניא ר' אליעזר אומר א' יכנס ב' לא יכנס. ופרקינן הא דקתני אחת יכנס ב' לא יכנס כגון שיצא אמה אחת ועומד בשניה יכנס אבל אם מצא שתים ועומד בשלישית לא יכנס ומתני' נמי הכי קתני ב' פי' אם עומד בשתים יכנס עומד בשלש לא יכנס והא דתניא אפילו אמה אחת לא יכנס במודד כלומר אין לו להוסיף על מדתו.

כדתנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים ומודד:

הדרן עלך מי שהוציאוהו.

כיצד מעברין את הערים פגים נכנס פגים יוצא כו'.

ר' שמעון אומר אפילו חמש עשרה אמה יכנס. ונראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל שאין הלכה לא כר' אליעזר בהבלעת תחומין ולא כרבי שמעון במי שהחשיך חוץ לתחום, וכבר כתבתי למעלה (מה, א ד"ה ומדר' אליעזר, מד, א ד"ה דיקא) גבי פלוגתא דרבה ורב שימי גבי מי שיצא להציל, דמסתברא דהלכה כר' אליעזר בהבלעת תחומין. וכן פסק הראב"ד ז"ל.
וכן נראה דהלכה כר' שמעון במי שהחשיך חוץ לתחום דקיימא לן כדברי המיקל בעירוב, וכן פסק הראב"ד ז"ל.
והלכך כיון דקיימא לן (לעיל עירובין מו, א) דארבע אמות שאמרו יש לו לכל רוח כרבנן, ואי נמי כר' יהודה למאן דפסיק כוותיה ובורר לאיזה רוח שירצה, וקיימא לן כר' אליעזר דהבלעת תחומין מילתא היא, וקיימא לן כר' שמעון דאמר חמש עשרה אמה יכנס מפני טועי המדה, אם החשיך חוץ לתחום שמונה עשרה אמה ועומד בתשע עשרה אמה יכנס, אלא אם כן יודע בבירור את התחום.
פגום. פירש ר"ח ז"ל: כגון שובך של יונים, מלשון משישברו את פגמיהם (סנהדרין כה, ב). ומכל מקום אינו שובך ממש, דשובך אינו מתעבר לעיר כדאיתא בגמרא (נה, ב).

תנינא חדא זימנא. פיר׳ והכא נמי איר׳ מאיר לאפוקי מדרבי יהוד׳ קא אתי מסתיי׳ דליתני הרי זה ספק דהא ידעינן דכל ספק עירוב לכ״ע הרי זה חמר גמל והאי נמי טעמ׳ של ר׳ מאיר משו׳ ספק הוא לפי הפירוש הנכון והא דמפרקי׳ דאצטריך משו׳ דסכא ודאי לא עירוב. ה״פ דאין ספק זה שלא עירב לא בפת ולא ברגל שהוא עיק׳ העירוב בספק דהת׳ שעירב בפת ובכה״ג הוה ס״ד דספק עירוב פסול לדברי הכל ולפי מה שפרש״י ז״ל בפי׳ האחרון דלר׳ מאיר ודאי עשיר משוי׳ ליה וכללא כייל ר׳ מאיר לכל העשירים. יש לפרש השמועה כך למה לי׳ למתני הרי זה חמר גמל לימא כל שיכול לערב ולא ערב נדון בספק ופרקינן מפני שזה בודאי לא עירב ואינו ספק נדון הוצרך לפ׳ בו ולומר דאפי׳ הכי חמר גמל כי אע״פ ששנינו בו שהוא בספק לא היינו דנין בו אלא שלא קנה כלל. הא דעקר חדא וקא בתרתי. פי׳ העומד בתוך אמה שנית ונמצאו שתי אמות שיש לו בכל צד מובלעות בתוך תחומו. ורבי אליעזר אית להו הבלעת תחומין. הא דעקר תרתי וקאי בתלת פי׳ דכיון ששתי אמות שלו אינן מובלעות בתוך התחום אע״פ שדבוקו׳ בו לא הויא הבלעה ואפי׳ לרבי אליעזר: כי תניא ההוא למודד. פי׳ שאין דברינו אלא כמי שיצא מחוץ לתחום. אבל כל שהוא מודד תחומו והולך אע״פ שאינו רחוק מביתו אלא לפעיסה אחד מסוף תחומו אין מתירין לו ליכנס כלל שאפי׳ כלתה מדתו בחצי מערה אין לו אלא חצי מערה:

תנא מפני טועי המדה. פרש״י ז״ל בלשון האחרון דקי״ל שאין מודדין אלא בחבל של חמשים ודרך להכין לזה חבל של חמשים אמה ועושין בשני ראשיה בית שהוא בית אחיזה ואותו בית אחיזה הוא מכלל החמשי׳ אמה ודרך המודדין שמודדין בחבל לבדו בלא בית אחיזה נמצא שחסר מן המדה שמנים בתי אחיזות כי אלפים אמה הם מ׳ חבלים ובכל חבל מפסידין שתי אחיזות ויש באחיזה טפח וחצי אצבע ושמנים חצאי אצבע הם מ׳ אצבעות שהם עשרה טפחים הוסף אותם על שמנים טפחים הרי השנים טפחים שהם ג׳ פעמים ל׳ טפחים הם חמש אמות שהם בין הכל ט״ו אמות: ותו לא מידי.

פרק חמישי כיצד מעברין
כיצד מעברין את הערי׳ פי׳ כשבאין לעשו׳ עבור בעיר למדוד משם ואילך תחו׳ שבת של בני העיר דקי״ל שהוא מתחיל מעבורה של עיר כיצד עושין עבור זה היה בית נכנסו בית יוצא פגום נכנס ופגו׳ יוצא. פרש״י ז״ל שיש מגדלי׳ עגולי׳ סביבו׳ העיר פעמים שבולטין בפני׳ ופעמי׳ שבולטין בחוץ. וכן פר״ח ז״ל שיש מגדלי׳ עגולי׳ כגון שובך של יוני מלשון מששברו את פגמיהן. היו גדודיו׳ וכו׳ בש״ס מפרש מאי גדודיות ודקתני כו׳ וגשרים שנופשות שיש להם בית דירה. משום גשרים נקט לה דאלו סתם נופשות לדירה קיימי כדמשמ׳ בש״ס דברייתא. והא דקתני עושין אותה כחבילה מרובעת לומר שעושין להזויות ולא שיהא צריך לרבעה ממש רבוע גמור שיהא ארכה כרחבה וכדאי׳ בש״ס גבי ארוכה כמות שהיא:

המשנה השביעית והיא מענין משנה שלפניה והוא שאמר מי שיצא מחוץ לתחום ר״ל שלא ברשות אפי׳ אמה אחת לא יכנס ואין לו אלא ארבע אמות ואעפ״י שארבע אמות אלו נבלעות בתוך התחום. שאין תנא זה סובר הבלעת תחומין מילתא היא. ר׳ אליעזר אומר שתים יכנס שהוא סובר הבלעת תחומין מלתא היא וסובר בארבע אמות הוא באמצעם והילכך עד שתים אמות עדיין לא יצא מתחומו אבל כשעומד בשלישית יצא מתחומו. ומה שאמרו בברייתא לדעתו אפי׳ אמה אחת אל יכנס פירשוה במודד כגון מי שחשך לו וקנה שביתה במקומו ומדד אלפים ליכנס בעיר שאפי׳ כלו באחת חוץ לעיר לא יכנס ואפי׳ כלו במערה כמו שיתבאר. ופסקו גדולי הפוסקים כתנא קמא שלא אמרו הבלעת תחומין אלא לדבר מצוה או בשהוציאוהו עכו״ם ורוח רעה אבל גדולי המפרשי׳ פסקוה אף שלא לדבר מצוה ואעפ״י שלמעלה נדחית והעמידוה לדבר מצוה דחיה בעלמא היא. וכן נראה מעתה לשטתנו שיש לו ארבע אמות לכל רוח והם שמנה על שמנה כל שהוא בתוך ארבע אמות יכנס ולדעת הפוסקים כר׳ יהודא בארבע אמות שהם לו לכל רוח שיברור אם ביררם לפניו אפי׳ יצא אמה אחת לא יכנס שהרי ארבע אמות לחוץ.

החשיך לו חוץ לתחום שהיה מהלך בדרך ואינו מתכוין לקנות שביתה אלא שסבור ליכנס לעיר וחשכה לו בקרוב לתחום וכן אפי׳ היה מתכוין לקנות שביתה שאין קנין שביתה למהלך אלא לעומד ואמר אפי׳ אמה אחת אל יכנס וכן במקומו לא קנה שביתה ואין לו אלא ארבע אמות. ויש מפרשי׳ אותה בקונה שביתה ואל יכנס פירושו מפני שכשימדוד ממקום רגליו אלפים אמה נמצא שתכלה מדתו חוץ לעיר.

ר׳ שמעון אומר אפי׳ חמש עשרה אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות ר״ל מודדי התחומין לעיירות שעושין סימן גדול לסוף התחום אין ממצין ר״ל אין מצמצמין להציב הסימן בסוף האלפים אלא כונסין אותם בתוך אלפים מפני הטועים ר״ל מפני טועי המדה והם המשוחות וטעותם עולה לפעמי׳ עד ט״ו אמות שאין מודדין אלא בחבל של חמשי׳ ונמצא ארבעי׳ חבלים לאלפים אמה וכל חבל וחבל מתמעט שיעור שתי אחיזות אחת בכל אחד משני ראשיו ושיעור האחיזה הוא טפח וחצי אצבע של גודל ונמצאו שמנים טפחים וארבעים אצבעות שהם עשרה טפחים והרי בין הכל תשעים טפחים שהם ט״ו אמה ונמצא שהרבה תחומין יש מן התחום המצויין ולחוץ ט״ו אמה שהם מתחום זה. ויש מפרשי׳ שחכמי׳ תקנו להם כך מחשש המזלזלים בשבת וכיון שזה אנוס הוא מקילין בו במי שהחשיך אבל ביוצא לא אפי׳ בשוגג או באונס שלא חלקו בו חכמי׳. ואף בזו פסקו גדולי הפוסקי׳ כת״ק. וגדולי המפרשי׳ כר׳ שמעון וכן נראה. ולשטתנו בדין ארבע אמות כל שהחשיך לו באמת תשע עשרה שחוץ לתחום יכנס ומכל מקום אם נודע בבירור שנתמצית המדה לא יכנס אלא אם כן הוא ברביעית אבל חוץ לארבע אמות לא. ומכל מקום יתבאר בגמרא דוקא בששני רגליו עומדים חוץ לארבע אמות אבל אם רגלו אחת בתוך ארבע יכנס ואפי׳ רובו לחוץ שנ׳ אם תשיב משבת רגלך רגליך קרינן כלומר ששני רגליך חוץ לתחום הוא שצריך לימנע מלשוב הא כל שרגלו אחת בתוך התחום לא וכן הלכה. וזה שפסקנו דברי ר׳ שמעון דוקא במחשיך יש אומרי׳ אף ביוצא. ובתלמוד המערב אמרוה כן והוא ששנו שם הוו בעיין מימר מה דמר ר׳ אליעזר ביוצא אבל במחשיך לא (ושכח) [אשכח] תני היא הדא היא הדא וכן הוו בעיין מימר מה דמר ר׳ שמעון במחשיך אבל ביוצא לא אשכח תני היא הדא היא הדא וכן פסקוה גדולי המפרשים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

ונשלם הפרק תהלה לאל

כיצד מעברין וכו׳. כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השלישי שבספר שנכלל בו ענין קדורי ההרים ורבועיהם ומדידתם ועיבורי הערים ורבועיהם ובא זה הפרק לבאר ענין זה בארוכה ועל זה הצד נחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים: הראשון לבאר דין הערים שאחד מקרנותיה בולט על חבריו כיצד דנין אותו כאחד עם העיר למדוד הימנו ולומר שמכלל העיר הוא ומתעבר עמה ומהו מתעבר עמה וכיצד מרבעין אותה אם היא עגולה ואם נותנין לה קרפף למדוד ממנו אם לאו: והשני על איזה צד מודדין את התחום ומקדירים את ההרים ומבליעים את הגאיות: והשלישי אינו מענין הפרק אלא שנתגלגל בה מעט מעירובי חצרות ושתופי מבואות כעיר של יחיד ונעשית של רבים או של רבים ונעשית של יחיד על איזה צד מערבין בה: והרביעי בקצת דינין שבעניני עירובי תחומין כגון על אי זה צד בני עיר אחת נותנין עירובן באחרת. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה אמנם תבא לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר. כיצד מעברין את הערים וכו׳ כלומר איזה בית דנין לה כעובר לאשה שהוא נחשב מכלל גופה להיות אף בית זה נחשב מכלל העיר למדוד ממנה ולחוץ. ולשון מעברין ר״ל שמעמידין אותה בחזקת מעוברת מלשון אני ה׳ פתיתי את הנביא שפירושו העמדתיו בחזקת מפותה. ואמר שאם צד העיר שרוצה למדוד ממנו אין בו קיר חומה ולא קו הבתים שוה אלא שבית נכנס ובית יוצא ונמצא בית אחד יוצא מקו שאר הבתים לצד חוץ מודדין כל אותו רוח מאותו בית כל זמן שהוא בתוך שבעים אמה ושירים לעיר ורואין חוט יוצא מאותו בית הבולט כנגד כל הצד ומודדים ממנו ואפי׳ היו שם הרבה כל שהראשון קרוב למדינה בשבעים אמה ושירים ושני לראשון כשיעור זה וכן שלישי לשני וכן כמה מודדין מן האחרון והרי הכל כמדינה אחת. וכן אף בעיר מוקפת חומה אם היה חוצה לה בית או בורגן בתוך שבעים אמה ושירים וכן פגים נכנס ופגים יוצא ופי׳ פגים בית שאינו שלם אלא כעין קרן בית שבולט חוץ מן החומה או משאר הבתים. ויש מפרשים פגים כמין שובך כמו שאמרו במפריחי יונים מאימתי חזרתן משישברו את פגמיהן ואעפ״י שיתבאר למטה שהשובך אינו מתעבר עם העיר פירושו בשאין בו דירה.

היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים. ר״ל מחיצות שהם מרכסי הארץ עצמה ואינן מחיצות עשויות בידי אדם כמו שאמרו גדוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין. ויש מפרשין מחיצות בית שנפלו מלשון גידודין הנזכר במסכתא זו. ופרשו בגמרא שלש מחיצות ואין עליהן תקרה ואם כן הוא הדין בכל בית שנהרס ונשארו בו בענין זה הואיל ומכל מקום ראויים לדירה אף אלו מעברין אותה וכמו שאמרו בפרק פסין (כא.) (דחוי) [דאחוי] ליה הנהו מתנאתא דמבלען בשבעים אמה ושירים. ופרשו שם גדולי הרבנים מתנאתא חריבות ונשארו שם מחיצות קיימות מן הבתים. וכן הגשר שיש בו בית דירה הרי הם מכלל העיר כגון שהוא מכסה מלמעלה ויש לו דפנות ותקרה אלא שהכסוי נעשה דרך כיפה והמים עוברים תחתיו או אעפ״י שאינו מכסה כלו אלא שיש באחד מראשיו בית דירה למוכס. וכן הנפשות שיש בהן בית דירה ונפש הוא כיפת בנין שעושין על הקבר ונר דולק לשם ולפעמי׳ שומר בית הקברות דר שם. כל אלו מוציאין (מלת) [מדת] כל אותו צד כנגדן ורואין כאלו חוט מתוח משני ראשי הצד בקו ישר כנגד הבליטה. וזהו ענין וממצעין את המדה כנגדן ובלבד שיהא בהן ארבע אמות על ארבע אמות. וכן הוזכרו עוד בברייתא בגמרא [נה:] הקבר עצמו ר״ל הכוך שאין בו מת עדיין אם יש בו ארבע על ארבע ויש בו בית דירה כגון שהיה שומר בית הקברות דר שם לפעמים. וכן בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן כגון שיש בו חצר שבתוכו בית דירה או בית ע״ז שיש בה בית דירה לכמרים וכן אוריאות והן חצרות ששורין בהן את הפשתן בחפירות כבוסות שבהם. ויש מפרשי׳ ארוות סוסים. כל אלו וכיוצא בהן כשיש בהן בית דירה הרי הם מכלל העיר שאם אין בהם בית דירה אעפ״י שהם בתים גמורים אינן מכלל העיר.

ועושין אותה כמין טבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות. פי׳ מלתא באפיה נפשה היא לומר שהתחומין עושין אותם שוים לדונם כטבלא מרובעת שכל צלעותיה שוות ולא שתפרש שאם העיר ארכה וקצרה שנדונה כמרבעת אלא פירושה בעגולה כלומר שאם העיר עגולה דנין אותה כטבלא מרובעת ליתן אלפים לצדדין כבאמצע. וכבר ידעת שהמרובע מתרבה בו התחום בקרנות כפי האלכסון ומשתכר לילך כנגדו יותר מאלפים שאחר שנתרבעה נתחיל למדוד את התחומי׳ ממקום שנשלם הרבוע והרי כשיוצא מקוטר הקו האמצעי שמצפון לדרום והולך כלפי מזרח הולך חוץ לעיר עד נקודת תשלום הרבוע שבקרן מזרחי ומשם ואילך אלפים כגון זה# וכן בכל הרוחות אבל אם אינה עגול׳ אלא ארוכה וקצר׳ אין מרבעין אותה לדון רחבה [בארכה] אלא משך התחום לארכה כמשך הארך ולרחבה כמשך הרחב והוא שאמרו בגמרא [נה.] ארכה כמות שהיא עגולה עושין לה זוית:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברי׳ שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ענינים אלו עם דברים שנתגלגלו בה אלו הן:

לענין מומי הבכור יתבאר במקומו שהבכור שאין ביציו נכרים מושיבין אותו על עכוזו ר״ל מושבו ובודקין אותו כמו שיתבאר שם במקומו:

פיסקא מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס פי' לא יכנס שיהא כבני העיר כאילו לא יצא אבל יש לו ד"א לכל רוח ויכנס ד"א לתוך תחומו ותו לא ואי קשיא כיון שיכול ליכנס ד"א בתוך התחום ברשות נימא כיון דעל על כדאמרן בריש פרקין אי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על תשובה התם דרשאי ליכנס מפני כבודו כל מה שהוא רוצה עד שימצא מקום צנוע יקרא עאל לתחומא אבל הכא שאינו רשאי ליכנוס אלא ד"א לא יקרא עאל לתחומא דארבע אמותיו שהן כי תחתיו אינן נחשבות כלל דנימא בהו דעאל לתחומא:

שם כי תניא ההו' למודד כו' פי' המורה למודד שחשיכה לו ואמר שביתתי במקומי ומודד אלפים פסיעות בינונית אולי יכנוס בתחום העיר וכלו אלפים אמה שלו אמה אחת חוץ לתחום לא יכניס שאפי' האלפים מוליכות אותו לתוכן אינו מותר לצאת מאלפים כדתנן ולמודד שאמרו כו' ואינו נ"ל דכיון שאפילו אם יכנסו אלפים אמותיו בתוך התחום לא יועיל לו אמאי נקט אמה חוץ לתחום אלא הכין פירושא כגון דכלות אלפים אמותיו אמה אחת חוץ לעיר לא יכנס ואע"ג דאמר ר' אלעזר ביוצא חוץ לתחום שתים יכנס התם דכבר יצא חוץ לתחום ויש לו ד"א והוא באמצען וקסבר הבלעת תחומין מילתא היא אבל הכא דלא יצא חוץ לתחומו אין לו אלא אלפים ותו לא שלא הי' מתיר ר' אליעזר לצאת חוץ לתחומו שתים אמות אלא אם יצא יש לו ב' אמות סביב אבל מי שעומד בתוך תחומו אין לו אלא אלפים אמה ותו לא ואסור לו לצאת אפילו אמה אחת יותר הילכך אם יגיעו אלפים אמותיו באמה אחת סמוך לעיר אל יכנס כת"ק דאמר לקמן מי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס ואין לומר כאן לר' אליעזר הבלעת תחומין שהרי אסור לו לצאת חוץ לאלפים ור' שמעון דשרי מפני שאין המשיחות ממצין את המדות מפני הטועין ור' אליעזר לית ליה דר' שמעון ור' שמעון נמי עד כאן לא קא שרי אלא במי שהחשיך דלא פשע במידי אבל ביוצא מחוץ לתחום כת"ק ס"ל דאפילו אמה אחת לא יכנס כיון דפשע ולא סמכי' אמשיחות ומש"ה לא פליג ברישא כך מוכחת פשטא דמתני' אבל בירושלמי גרסינן הוון בעי מימר מה דמר ר' אליעזר ביוצא הא במחשיך לא אשכח תני היא הדה היא הדה הוון בעי מימר מה דמר ר' שמעון במחשיך הא ביוצא לא אשכח תנא היא הדה היא הדה:

תוס' בד"ה כמאן כרב יוסף כו' דמאע"פ דייק כו' א"נ כו' אי בעי תרתי כו' עכ"ל כל דיבור זה סתמו לפי פי' ולשון בתרא של רש"י וכפי שהסכימו התוס' לעיל בשם ר"י לאותו הפירוש אבל הוא תמוה שבדיבור התוס' שאחר זה המתחיל תנינא כו' דהוי הכא ספק לר"מ כו' עכ"ל כל זה הדיבור סתמו ללשון קמא של רש"י דהוי ספק לר"מ כו' ויש ליישב שהתוס' שהסכימו כפי' ול' בתרא של רש"י מפרשי ל' ההוא נמי דמשום ספק הוי חמר גמל דלאו ודאי עשיר משוי ליה ר"מ אלא ספק אם עני אם עשיר אבל בודאי עשיר דודאי לא עירב מודה לר"י דהוי כבני עירו וההיא דנתגלגל נמי אתיא כפשטה דלא פליג ר"מ ברישא בנתגלגל מבע"י וכדברינו מוכח לשון התוס' ודו"ק:

בד"ה כי תניא כו' שאפילו כלה מדתו במערה כו' ופ"ה לא נהירא כו' עכ"ל ולכאורה פירושו תמוה כיון דאיהו גופיה לא מייתי לה הא דכלו אלפים שלו אמה א' חוץ לתחום דלא יכנס אלא מההיא דמודד כמפורש בפרש"י א"כ אמאי לא פירשו אמודד גופיה כדברי התוס' ויש ליישב דלישנא דלא יכנס לא משמע ליה דקאי אמודד דכבר נכנס במערה והל"ל לא יהלך אפילו אמה א' אבל לפרש"י ניחא לא יכנס לתחום העיר והתוס' לא חשו על הך לישנא דלא יכנס במודד דלא יכנס לתחום אחר קאמר ודו"ק:

בא"ד והא דלא קאמר כי תניא ההיא להחשיך אמה א' כו' דמלתא דפשיטא כו' עכ"ל ויש לדקדק בזה דע"כ לאו מלתא דפשיטא היא דהא הכא במתני' בסיפא תני לה ור"ש פליג עלה ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

גמרא הוא נזקר. נ"ב ס"א נזדקר:

רש"י בד"ה ספק בפרק כו' ר"מ ור"י אומרים כו' כצ"ל:

בד"ה וספק לא כו' זה שהיה לו כו' כצ"ל:

בד"ה מתני' כו' שתים לא יכנס שיצא מכל השתים כצ"ל והס"ד:

רש"י בד"ה מפני הטועים. והאחיזה טפח וחצי אצבע. (בנדה כו) אמרי' כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח ופי' הר"ן בר"ה דכדי אחיזה אין בו טפח רק כדי שיראה כו' משלימו ולפי דברי התו"ח שהבאתי בריש מכילתין היה מקום ליישב קצת אבל כבר השבתי עליו ע"ש ואולי משום דצריך למתוח החבל בכל כחו כדפרש"י לקמן (נח ב) במשנה בשם התוספתא לכן צריך שיצאו קצוות החבל מאחורי ידיהם קצת כדי שלא ישמט ודע כיון דקרי להו טועין משמע דלאו שפיר עבדי וכ"מ לקמן (נח) לא פחות מפני שמרבה כו' וכן שם ע"ב בחבל של ד"א:

תוס' ד"ה כמאן. שייך לסוף העמוד דלעיל:

כמאן. בעינן החזיק בדרך ולין פה וללישנא אחרינא הכי גרסינן כמאן דסגי ליה בהכי ואע''ג דלא אמר שביתתי במקום פלוני כרב יוסף אליבא דר' יוסי בר' יהודה לא כרבה ואליבא דרבי (יוסי ברבי) יהודה וה''פ כמאן הוי כרב יוסף ואליבא דרבי יוסי בר' יהודה דלא בעי אלא להחזיק והאי נמי החזיק ולא אמר ומשני לא דאמר עסקינן וכרבה אליבא דר' יהודה דבעי תרתי והוא הדין נמי לרב יוסף ואליבא דרבי יהודה אלא אליבא דרבה עדיפא ליה לאוקמי משום דרבה ורב יוסף הילכתא כרבה לבר מתלת שדה ענין ומחצה: ספק. בפרק בכל מערבין (לעיל לה.) נתגלגל חוץ לתחום נשרף מבעוד יום אינו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב ספק מבעוד יום ספק משחשיכה ר' מאיר ור' יהודה אומרים כו' אלמא כל ספיקא חמר גמל הוא ומתני' נמי ספיקא הוא וללישנא בתרא הכי קשיא ליה תנינא חדא זימנא לר''מ דהיכא דעירב במקום שאינו עירוב הוה חמר גמל: לא תימא. התם הוא דספק עירב וקנה שם שביתה וספק לא עירב וקנה בביתו הוא דהוי חמר גמל אבל היכא דודאי לא עירב כגון חוזר זה שהיה לו לערב בפת שקרוב לביתו היה. ל''א שהיה לו לומר שביתתי במקום פלוני לא הוי חמר גמל דאין כאן ספק אלא לגמרי נתכוון אביתו ויהא כאנשי עירו: אלא אפילו ודאי לא עירב. שלא אמר שביתתי לשם נמי מחזקינן ליה בספק משום גלויי דעתא וללישנא בתרא דפרשינן דרבי מאיר עשיר משוי ליה ואפילו הכי הוי חמר גמל ולא כבני עירו ש''מ דאפילו במקום שאין ספק כגון נתגלגל חוץ לתחום מבעוד יום דודאי לאו עירוב הוא אפילו הכי לרבי מאיר חמר גמל הוא דסילק עצמו בכוונתו מאלפים של צד שני לביתו וההיא סתמא דקתני התם מבעוד יום אינו עירוב דמשמע והרי הוא כבני עירו ר' יהודה היא והא דלא עריב להו ותני בהדי סיפא דקתני הרי זה חמר גמל משום דר' יהודה בסיפא מודה לר' מאיר אבל ברישא כבני עירו שוי להו ורישא ר' יהודה היא: מתני' מי שיצא חוץ לתחום. במזיד ומדעת שלא לשם מצוה: שתים יכנס. משום הבלעת תחומין כדאמרינן בפירקין (לעיל דף מה.) ר' אליעזר לטעמיה דאמר והוא באמצען: גמ' ה''ג הא מני אחרים היא: למקום שרובו שם הוא נזקר. ורובו בתוך התחום הוא: נזקר. כלומר בתר רובו שדינן ליה וכיון דלא הויא אלא רגלו אחת חוץ לתחום עדיין רובו בתוך התחום הילכך יכנס: הוא דאמר. ר' חנינא: מתני' דעקר חדא. שיצא מן האחת ועומד בשניה והכי קאמר אם בשתים עומד יכנס וברייתא דקתני שתים לא יכנס שיצא מכל השתים: למודד. שחשכה לו ואמר שביתתי במקומי ומודד אלפים פסיעות בינוניות אולי יכנס לתחום העיר וכלו אלפים שלו אמה אחת חוץ לתחום לא יכנס שאפילו האלפים מוליכות אותו לתוכו אינו מותר לצאת מאלפים כדתנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אפילו סוף מדתו כלה במערה לא יהלך להלן מאלפים דכיון שמדד אלפים לבד מקום שביתתו שהן ארבע אינו יכול לעבור חוץ לאלפים: מתני' מי שהחשיך. שהוא בא בדרך וחשכה לו חוץ לתחום: אפילו חמש עשרה אמה כו'. לאו דווקא ט''ו אמה: המשוחות. מודדי התחומין לעיירות ועושין סימן לתוך התחום: אינן ממצין את המדות. להציב הסימן בסוף אלפים אלא כונסין אותן לתוך אלפים: מפני הטועין. מפני טועי המדה שאין מכירין את הסימן ופעמים הולכין להלן ממנו וחוזרין ולאו אדעתייהו ל''א ולא שמעתיו דדוקא ט''ו נקט וטועי המדה הן המשוחות הקובעין התחומין ואמרינן לקמן בכיצד מעברין (דף נז:) אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה ארבעים חבלים יש לאלפים וכל חבל וחבל מתמעט שני אחיזות שזה תופס מכאן וזה תופס מכאן והאחיזה טפח וחצי אצבע הרי פ' טפחים ומ' אצבעות העולין ליו''ד טפחים הרי תשעים טפחים שהן חמש עשרה אמות: מתני' מתני' כיצד מעברין. מפרש בגמרא לשון אשה עוברה דתנן לקמן הנותן עירובו בעיבורה של עיר אלמא יש עיבור לעיר ומפרש השתא כיצד יש לה עיבור: בית נכנס ובית יוצא או פגום נכנס ופגום יוצא או היו גדודיות כו' מוציאין המדה כנגדו. כלומר כשבא לציין סימן תחום העיר ובא למדוד אלפים חוצה לה אם הוה מחיצתה שור איגר שאינה חומה חלקה אלא בתים סמוכין ומחוברין ויש בית נכנס לתוך העיר יותר מחבירו ונראית כניסתו פגומה מבחוץ ויש בית בולט ויוצא לחוץ יותר מחבירו או פגום נכנס או פגום יוצא שהיתה עיר מוקפת חומה ויש מגדלין עגולין בולטין בחומה פעמים שבולטין בפנים פעמים שבולטין בחוץ או שהיו שם לאחת הקרנות של עיר גדודיות שברי חומה של חרבות בתים וישנן בתוך שבעים אמה ושירים לעיר כדמפרש לקמן:

כמאן כרב יוסף ואליבא דרבי יוסי. פירש הקונטרס דמאע''פ דייק דמשמע דמוחזק מלקנות שביתה ואם כן לא אמר אי נמי הכי דייק אי בעי תרתי דהחזיק וגם אמירה א''כ לימא הילכתא כרבי יהודה דבין לרב יוסף ובין לרבה לרבי יהודה בעי תרתי: תנינא חדא זימנא. דכל ספיקא לר''מ חמר גמל הוא ומתניתין נמי ספיקא הוא וקשה דמההיא היכא הויא שמעינן דהוי הכא ספק לרבי מאיר ואומר ר''י דפריך דהוה ליה למיתני כל שיכול וכו' ספק וממילא ידענא דהוי חמר גמל ומשני דה''א דהיכא דודאי לא עירב כי הכא לא הוי חמר גמל דאפילו אם הוה תנן ספק הוה מפרשינן ספק אם חשוב בכך עני כשאר בא בדרך אם לאו ולכך לא קנה עירוב דודאי עני אמרו שמערב ברגליו במקום פלוני ולא בספק עני ודינו כודאי עשיר ויהיה כבני עירו קא משמע לן: כי תניא ההיא למודד. שאפילו כלה מדתו במערה לא יכנס אמה אחת יותר ופ''ה לא נראה והא דלא קאמר כי תניא להחשיך אמה חוץ לתחום לא יכנס דמילתא דפשיטא הוא דאין לו לצאת חוץ לתחומו אבל בכלה למערה איצטריך לאשמועינן: מתני' כיצד מעברין פגום נכנס. פי' ר''ח פגום נכנס בנין העשוי כעין שובך כדאמרי' בזה בורר (סנהדרין דף כה:) גבי מפריחי יונים משישברו את פגמיהם ומיהו שובך ממש אין מתעבר עם העיר כדאמרינן בגמ':