עירובין נב ע"א

אָמַר תְּהֵא שְׁבִיתָתִי בְּצִינְתָא אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מַאי דַּעְתָּ(י)ךְ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר רַב חִסְדָּא מַחֲלוֹקֶת בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי
וְהָא רַב נַחְמָן וְתַנְיָא כְּוָותֵיהּ אֲמַר לֵיהּ הֲדַרִי בִּי
אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא הֲרֵי אָמְרוּ שָׁבַת יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת הַנּוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ לָא
אָמַר רָבָא תָּא שְׁמַע לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו וְאִי אָמְרַתְּ אֵין לוֹ הַאי לְהָקֵל לְהַחֲמִיר הוּא
אֲפִילּוּ הָכִי נִיחָא לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא נִטְרַח וְנִיפּוֹק:
מַתְנִי' מִי שֶׁיָּצָא לֵילֵךְ בְּעִיר שֶׁמְּעָרְבִין בָּהּ וְהֶחְזִירוֹ חֲבֵירוֹ הוּא מוּתָּר לֵילֵךְ וְכׇל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כֹּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב וְלֹא עֵירַב הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל:
גְּמָ' מַאי שְׁנָא אִיהוּ וּמַאי שְׁנָא אִינְהוּ אָמַר רַב הוּנָא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים וּבֵינֵיהֶן שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת
אִיהוּ כֵּיוָן דִּנְפַק לֵיהּ לְאוֹרְחָא הָוֵה לֵיהּ עָנִי וְהָנֵי עֲשִׁירֵי נִינְהוּ
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים וּבֵינֵיהֶן שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ קָנָה עֵירוּב דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה
יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אֲפִילּוּ מְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ לִין פֹּה עֵת חַמָּה הוּא עֵת צִינָּה הוּא לְמָחָר מַשְׁכִּים וְהוֹלֵךְ
אָמַר רַבָּה לוֹמַר כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּצְרִיךְ כִּי פְּלִיגִי לְהַחְזִיק
וְרַב יוֹסֵף אָמַר לְהַחְזִיק דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּצְרִיךְ כִּי פְּלִיגִי לוֹמַר
כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר עוּלָּא מִי שֶׁהֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ וְהֶחְזִירוֹ חֲבֵירוֹ הֲרֵי הוּא מוּחְזָר וּמוּחְזָק
אִי מוּחְזָר לָמָּה מוּחְזָק וְאִי מוּחְזָק לָמָּה מוּחְזָר
הָכִי קָאָמַר אַף עַל פִּי שֶׁמּוּחְזָר מוּחְזָק כְּמַאן כְּרַב יוֹסֵף וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה
רַב יְהוּדָה בַּר אִישְׁתָּתָא אַיְיתִי לֵיהּ כַּלְכַּלָּה דְפֵירֵי לְרַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא כִּי הֲוָה אָזֵיל שַׁבְקֵיהּ עַד דִּנְחֵית דַּרְגָּא אֲמַר לֵיהּ בִּית הָכָא לִמְחַר קַדֵּים וֶאֱזִיל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - א

אמר, כלומר, היה רגיל לומר בערב שבת: תהא שביתתי בצינתא [מקום מסוים ומוגדר הנמצא בין תחומי ארטיבנא ופומבדיתא], כדי להתיר לו לילך לשם בשבת.

אמר ליה אביי: מאי דעתיך [מפני מה אתה סבור] שיועיל לך לקנות שביתה באמירה ומבלי שתערב ברגליך אף שעשיר אתה?

אם משום דקיימא לן דכל מקום שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, ואמר רב חסדא: מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה במתניתין דידן היא על אדם הנמצא בביתו ואומר שביתתי במקום פלוני, ולרבי יהודה יכול עשיר לומר "שביתתי במקום פלוני"?!

והא איכא רב נחמן דפליג על רב חסדא ואומר דבנמצא בביתו ואומר שביתתי במקום פלוני כולי עלמא מודו דמהני רק לעני.

והרי תניא בברייתא דלעיל כוותיה דרב נחמן, ואם כן, אף לך יש לפסוק כרב נחמן, וכיון שאתה עשיר אין לך לסמוך על עירוב זה, אלא לצאת ולהניח פת, או להיות במקום השביתה כל בין השמשות!

אמר ליה רבה בר רב חנן הדרי בי [חוזרני בי].

אמר רמי בר חמא: הרי אמרו חכמים, שאם אדם שבת ברגליו בין השמשות וקנה שביתה במקומו, יש לו ארבע אמות למקום שביתתו, ומודד אלפים אמה מחוצה להן.

אך יש להסתפק: מה דין הנותן את עירובו ומניח פת שיקנה לו שביתה בסוף אלפים אמה ממקומו.

האם יש לו ארבע אמות במקום שנתן את עירובו וימדוד אלפיים אמה מחוצה להן.

או דילמא לא?

אמר רבא: תא שמע מהא ששנינו במשנתנו:

לא אמרו חכמים מערבין בפת אלא כדי "להקל" על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו, אלא ישלח שליח שיניח עבורו את הפת ויקנה שם שביתה.

ואי אמרת דהיכא שמניח פת לעירובו אין לו ארבע אמות נוספות לאלפים, אם כן אטו האי תקנתא דמהני פת "להקל" על העשיר הוא?

הא להחמיר הוא!

דאילו אם היה מערב ברגליו היה לו ארבע אמות נוספות על האלפיים, והשתא שתקנת שאפשר להניח פת מפסיד ארבע אמות אלו?!

ודחינן: סבר רמי בר חמא שלא פשט מהכא [ר"ח], שזו אינה ראיה.

כי אפילו הכי, שמפסיד את הארבע אמות, ניחא ליה לעשיר האי תקנתא דפת, כי היכי דלא נטרח וניפוק [שלא יטרח ויצא] בעצמו לערב, ויכול לשלוח שליח.

מתניתין:

מי שיצא מביתו בערב שבת כדי לילך לעיר שמערבין [שיכולין לערב] לה, שאין בין אותה עיר לעירו למעלה מארבעת אלפים אמה, והרוצה לילך לשם בשבת יכול ללכת על ידי עירוב, ולאחר שיצא יציאה כל שהיא [רש"י לעיל] החזירו חבירו לביתו, הוא מותר לילך בשבת לאותה העיר ואף שלא עירב, וכל בני העיר אסורים, דברי רבי יהודה, [ובגמרא יתבאר טעמו של רבי יהודה].

רבי מאיר אומר: כל שהוא יכול לערב ולא עירב, הרי זה חמר גמל, [ויתבארו דבריו וטעמו בגמרא].

גמרא:

והוינן בה: מאי שנא איהו [היוצא לדרך] שמותר לו ללכת בשבת לאותה העיר, ומאי שנא אינהו [בני העיר] שאסורין ללכת בשבת לאותה העיר, אלא אם כן עירבו בפת?!

אמר פירש רב הונא: הכא במאי עסקינן, כגון שיש לו [לזה שיצא לדרך] שני בתים בשתי הערים, וביניהם של הבתים [ריטב"א] יש מרחק של שני תחומי שבת שהוא ארבעת אלפים אמה.

איהו [היוצא לדרך] כיון דנפק ליה לאורחא [כיון שיצא לדרך] הוה ליה עני שמותר לו לקנות שביתה על ידי שיאמר "שביתתי במקום פלוני".

והני [בני העיר] עשירי נינהו ולא מקילינן להו לערב בלי פת.

[ובהמשך הגמרא יתבאר, אם זה שיצא לדרך צריך שיאמר "שביתתי בין התחומין", או לא. ושם יתבארו גם דברי רבי מאיר].

תניא נמי הכי דמתניתין איירי במי שיש לו שני בתים וביניהם שני תחומי שבת:

מי שיש לו שני בתים וביניהן שני תחומי שבת - כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב, דברי רבי יהודה.

יתר על כן אמר רבי יוסי בן רבי יהודה: אפילו מצאו חבירו ואמר לו: לין פה, כי עת חמה הוא או עת צינה הוא כעת - למחר אם רוצה, משכים והולך לאותה העיר, [מפרש לה בגמרא ואזיל].

[השמועה הבאה מתפרשת על פי לשונו השני של רש"י, ולזה הסכים הריטב"א].

אמר רבה בביאור מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי ברבי יהודה שבברייתא:

לומר בהדיא "הרי שביתתי במקום מסוים שבין שני התחומין" - כולי עלמא [רבי יהודה ורבי יוסי בר יהודה] לא פליגי דצריך.

[וביאר רש"י: אף שלא הוזכר במשנתנו שאומר שרוצה לקנות שביתה, סמך התנא על האמור במשנה קודמת: "שביתתי בעיקרו", ובאופן זה מיירי גם במשנתנו].

ואין אומרים: כיון דיש לו בית בעיר השניה ודאי לא עקר דעתו מלילך לשם ונתכוין לקנות שביתה בין התחומין.

כי פליגי אי בעי להחזיק [להתחיל לצאת לדרך] כדי שיחשב עני [כמו הולכי דרכים] ויקנה שביתה באמירה, וזו היא דעת רבי יהודה.

ואילו רבי יוסי בר יהודה סובר: אין צריך אפילו להתחיל ביציאה לדרך, אלא אפילו מצאו חבירו כשהוא עדיין בביתו כשעומד לצאת לדרך ואמר לו "לין פה, עת חמה הוא עת צינה הוא" - חשבינן ליה כאילו כבר יצא. ולמחר משכים והולך לביתו שבעיר השניה, אם אמר שתהא שביתתו בין התחומין.

ורב יוסף אמר בביאור מחלוקתם:

להחזיק בדרך דכולי עלמא [רבי יהודה ורבי יוסי בר יהודה] לא פליגי דצריך כדי שיחשב עני, ותועיל לו קנית שביתה באמירה.

כי פליגי, אם צריך לומר בהדיא שיקנה לו שביתה בין שני התחומין.

לדעת רבי יהודה לא קנה שביתה אלא אם כן אמר.

ובא רבי יוסי ברבי יהודה והוסיף, שאפילו אם לא אמר כלום, אם החזירו חבירו על ידי שאמר לו "לין פה [כלומר: בעירך, ריטב"א] עת צינה", הרי זה משכים והולך. דכיון שיש לו שם בית, ודאי לא עקר דעתו מהליכתו, אלא שחזר לביתו מפני הצינה או החמה, ונתכוין לקנות שביתה בסוף התחום ואין צריך אפילו אמירה ^[77].

כמאן אזלא הא דאמר עולא: מי שהחזיק בדרך והחזירו חבירו הרי הוא "מוחזר ומוחזק"?

ותחילה מפרשינן לה, דהא לכאורה הוה תרתי דסתרי:

אי מוחזר ולא קנה שביתה כלל למה מוחזק [דמוחזק משמע שקנה שביתה], ואי מוחזק וקנה שביתה למה אתה אומר מוחזר ולא קנה שביתה?!

ומפרשינן: הכי קאמר, אף על פי שמוחזר הוא במציאות לעירו, מוחזק הוא וקנה שביתה.

כמאן אזלא דברי עולא אלו שמשמע מדבריו שאפילו לא אמר כלום קנה שביתה [מדסתם דבריו ולא פירש בהדיא דמיירי שאמר, שאין דרך האמוראים לסתום דבריהם אלא לפרש, ריטב"א; וראה לשון רש"י]? כרב יוסף, ואליבא דרבי יוסי ברבי יהודה, שאין צריך לומר.

רב יהודה בר אישתתא [שם אדם] אייתי ליה בערב שבת כלכלה דפירי [הביא סל של פירות] לרב נתן בר אושעיא.

כי הוה אזיל [רב יהודה בר אישתתא] ורצה לחזור לביתו, שבקיה [הניחו] רב נתן בר אושעיא ולא אמר לו כלום עד דנחית דרגא [ירד מדריגה אחת מהעליה למטה], ואז אמר ליה רב נחמן בר אושעיא: בית הכא [לון פה]!

למחר בשבת קדים רב יהודה בר אישתתא ואזיל לביתו שהיה חוץ לתחום;

וסלקא דעתין השתא, שלא אמר רב יהודה בהדיא שיקנה שביתה בסוף התחום, ואפילו הכי הלך בשבת לביתו שהיה חוץ לתחום.

וממה שהמתין לו רב נתן עד שיתחיל ללכת לביתו הרי מוכח דבעינן שיחזיק בדרך.

הערות

^[77] [וביאור דברי רבי מאיר שבמשנה הוא - על פי הפירוש הנראה יותר לרש"י, ובזה לא הסכים עמו הריטב"א - שלדעתו, אף מי שיצא לילך לדרך כיון שאינו בדרך ממש דין עשיר לו שאינו יכול לומר "שביתתי במקום פלוני"; ועוד סובר רבי מאיר: "כל שהוא יכול לערב ולא עירב", כלומר: עשיר שהיה לו לערב בפת, ועירב באמירה לצידה האחד של העיר, הועילה לו אמירתו להפסידו אלפיים אמה שהיה לו מצידה השני של העיר, כיון שסילק עצמו מצד זה. ומאידך, כיון שלא קנה שביתה במקום שרצה לקנות, אין לו אלא אלפיים אמה מאותו צד של העיר שעירב שם; והרי זה כ"חמר גמל" [אדם המנהיג חמור מלפניו, ומושך גמל מאחוריו, שהוא נמשך לפניו ולאחוריו], שאמירתו מושכת אותו לצידה האחד של העיר ומפסידתו תחום שהיה לו מצידה השני, ושביתתו שהיא בעיר מושכת אותו לכיוון העיר שלא יהא לו ארבעת אלפים אמה מהעיר - כפי שהיה לו אילו היה קונה שביתה היכן שביקש - אלא אלפיים אמה בלבד].

אמר (היה רגיל לומר): "תהא שביתתי בצינתא" ישוב שנמצא בין התחומים של שני המקומות. אמר ליה [לו] אב יי: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה נוהג כן, משום שר' מאיר ור' יהודה — הלכה כר' יהודה, ואמר רב חסדא: מחלוקת שאמר "תהא שביתתי במקום פלוני", וסומך אתה על דברי ר' יהודה וקונה שביתה באמצע הדרך בעודך במקומך, ואולם

והא [והרי] רב נחמן לא כך הסביר, ועוד תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו]! אמר ליה [לו]: הדרי [חוזר אני] בי ולא אעשה עוד כן.

אמר רמי בר חמא: הרי אמרו מי ששבת (קנה שביתה) ברגליו יש לו ארבע אמות במקומו, וחוץ מהן עוד אלפיים אמה. הנותן את עירובו במקום, האם יש לו ארבע אמות סביב למקום העירוב, או לא?

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע פתרון] ממה ששנינו: לא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר, שלא יצא ויערב ברגליו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהמערב בפת אין לו ארבע אמות — האי [דבר זה] להקל?! להחמיר הוא! ואם כן בודאי כל ההקלות שיש במערב ברגליו, קיימות גם במערב בפת!

ודוחים: אין זו ראיה כי אפילו הכי בלא שיהיו לו ארבע אמות ניחא ליה [כך נוח לו], כי היכי דלא נטרח וניפוק [כדי שלא יצטרך לטרוח ולצאת], ואפשר לומר שעירוב בפת הוא הקלה אף שמפסיד על ידי כך ארבע אמות.

א משנה מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה ונמצאת בתוך תחום ארבעת אלפים אמה למקומו שאפשר להגיע אליה על ידי עירוב, והחזירו חבירו שלא ילך בערב לעיר האחרת ונשאר בעירו — הוא מותר לילך למחרת שנחשב כאילו קנה שביתה באמצע הדרך, אפילו לא פירש כן. וכל שאר בני העיר — אסורין, דברי ר' יהודה.

ר' מאיר אומר: כל מי שהוא יכול לערב, ועקר שביתתו במקומו הראשון ולא עירב, שלא אמר לפחות שהוא קונה שביתה במקום אחר — הרי זה חמר גמל ונמשך לשני הצדדים, ולהלכה דנים אותו כאילו קנה שביתה בשני המקומות כאחת ואינו מותר אלא בתחום אלפיים אמה שבין עירו לעיר האחרת, אבל לא לצד השני, שיתכן שאכן קנה שביתה אף בעיר האחרת והרוויח את האלפיים אמה שמן העיר האחרת והלאה אבל הפסיד את האלפיים שבמצד שני לעירו.

ב על האמור במשנה שלו מותר ללכת ולשאר בני העיר אסור, שואלים: מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו [במה שונה הוא ומה שונים הם] שלו מותר ולהם אסור? אמר רב הונא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שיש לו שני בתים, וביניהן שני תחומי שבת.

איהו [הוא], כיון דנפק ליה לאורחא [שיצא לו לדרך] — הוה ליה [הריהו נעשה] עני. ועני יכול, כאמור, לקנות שביתה באמירה בלבד שרצונו לשבות ב"מקום פלוני". והני עשירי נינהו [ואלה, שאר בני העיר, עשירים הם] שלא היה בדעתם כלל לצאת מן העיר בלילה ואינם יכולים לקנות שביתה בקצה התחום אלא אם כן יניחו שם עירוב.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מי שיש לו שני בתים, וביניהן שני תחומי שבת, כיון שהחזיק בדרך שהחל ללכת וברור שהוא יוצא אף שלא אמר במפורש "שביתתי בסוף תחום" — קנה עירוב, דברי ר' יהודה.

יתר על כן אמר ר' יוסי בר' יהודה: אפילו מצאו חבירו לפני צאתו ממש לדרך ואמר לו: "לין פה, עת חמה הוא, עת צינה הוא" ואין כדאי ללכת כעת — למחר משכים והולך.

שדי במה שדעתו היתה ללכת אמר רבה: לומר שהוא קונה שביתה — כולי עלמא לא פליגי דצריך [הכל אינם חולקים שהוא צריך], שיאמר לו חבירו "לין" כו' ובלא אמירה זו יתכן שלא יקנה שביתה בביתו השני, שיש לומר שאולי מה שחזר לביתו הוא משום שחזר בו מהכוונה לקנות שם שביתה כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה אם צריך להחזיק. שר' יהודה מדגיש ש"החזיק בדרך", ור' יוסי בר' יהודה סבור שאינו צריך אף להחזיק בדרך, ודי שהוא מתכוון לצאת.

ורב יוסף אמר, כך יש להבין את המחלוקת: להחזיק — דכולי עלמא לא פליגי דצריך [הכל אינם חולקים שהוא צריך] כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אם צריך הוא לומר שהוא קונה שביתה בסוף התחום או אינו צריך לומר.

ושואלים: כמאן אזלא [כשיטת מי הולכת] הא [הלכה זו] שאמר עולא: מי שהחזיק בדרך והחזירו חבירו — הרי הוא מוחזר ומוחזק.

ומתחילה תוהים על עצם לשונו של עולא: אי [אם] אמת שמוחזר הוא, משמע שהוא כבני המקום שנשאר בו, אם כן למה מוחזק בדרך? ואי [ואם] מוחזק הוא — למה הוא מוחזר?

אלא יש לתקן שהכי קאמר [כך אמר] עולא: אף על פי שמוחזר ושוהה במקומו בכל זאת הריהו מוחזק. כמאן [כשיטת מי הוא] אומר — כשיטת רב יוסף, שהכל מודים שצריך להחזיק בדרך, ואליבא [ועל פי דברי] ר' יוסי בר' יהודה.

מסופר: רב יהודה בר אישתתא אייתי ליה [הביא לו] בליל שבת כלכלה (סל) של פירי [פירות] לרב נתן בר אושעיא. כי הוה אזיל [כאשר הלך] לביתו שבקיה עד דנחית דרגא [הניח לו עד שירד מדריגה אחת מכבש המדריגות], ואחר כך אמר ליה [לו]: בית הכא [לין כאן], ומה שהניחו ללכת היה כדי שיחזיק בדרך. למחר קדים ואזיל [למחרת השכים והלך]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

He would declare on Shabbat eve: My residence is in Tzinta, a settlement located between the Shabbat limits of the two places. Abaye said to him: What is your opinion that led you to act in that manner? Is it because in a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and Rav Ḥisda said: The dispute between these two Sages is in a case where the person said: My residence is in such-and-such place, and you rely on Rabbi Yehuda and establish residence at a place between the two cities even though you are still at home?

But didn’t Rav Naḥman explain the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda differently, and furthermore, a baraita was taught in accordance with his opinion. Rabba bar Rav Ḥanan said to him: I retract my opinion and will no longer do so.

Rami bar Ḥama said: The Sages have said that one who establishes residence by foot has four cubits at that location, and another two thousand cubits beyond. However, with regard to one who deposits his eiruv in a certain place, there is a dilemma whether he has four cubits from the site of his eiruv, or not.

Rava said: Come and hear a resolution from the mishna: The Sages said that one establishes an eiruv with bread only to be lenient with the wealthy person, so that he need not exert himself and go out and establish an eiruv with his feet. And if you say that one who establishes an eiruv with bread does not have four cubits, is this really a leniency? It is a stringency. Based on the mishna, apparently, all leniencies that apply to one who establishes an eiruv by foot must also apply to one who establishes an eiruv with bread.

The Gemara rejects this argument: No proof can be cited from there, as even if he without the four cubits, this is preferable to him, so that he need not exert himself and go out and establish an eiruv by foot. Therefore, it can be said that establishing an eiruv with bread constitutes a leniency even if it entails the loss of four cubits.

MISHNA: If a person set out to go on a Shabbat eve to a town for which an eiruv is established in order to go there on Shabbat, and another person caused him to return home, he himself is permitted to go to that city on Shabbat, and for all the other residents of the town it is prohibited to go there. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Meir says: Anyone who can establish an eiruv, and negated his residence in his original place, and did not establish an eiruv, i.e., he did not at least state that he seeks to establish residence somewhere else, is likened to both a donkey driver, who walks behind the animal and prods it, and a camel driver, who walks before the animal and leads it, in the sense that he is pulled in two opposite directions. Due to the uncertainty with regard to the location of his Shabbat limit, his movement is restricted as though his residence was established in both his city and at a location along the way to the other city. He may not venture beyond two thousand cubits from either location.

GEMARA: With regard to the mishna’s statement that according to Rabbi Yehuda, he himself is permitted to go to the other city, while for all the rest of the residents of his city it is prohibited to do so, the Gemara asks: What is different about him and what is different about them? Why is he permitted to proceed to the other city, while they are not? Rav Huna said: We are dealing here with a case where that person has two houses, one in each town, with the distance of two Shabbat limits, four thousand cubits, between them.

With regard to him, since he set out on his way, his legal status is that of a pauper, as he did not intend to return to his first house but to continue to his other house, and he can therefore establish residence at the end of his Shabbat limit simply by declaring that he wishes to acquire residence in such-and-such place. And the legal status of these other inhabitants of his city, is that of wealthy people, as they are in their houses and have food. Consequently, they can only establish residence at the end of their Shabbat limit by depositing food there prior the onset of Shabbat.

That was also taught in a baraita: With regard to one who has two houses, with the distance of two Shabbat limits between them, once he set out on the way, clearly demonstrating his intention to leave, although he did not explicitly say: My residence is at the end of my Shabbat limit, he acquired an eiruv there. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Furthermore, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda said: Even if another found him before he left, and said to him: Spend the night here, it is a hot period, or it is a cold period and inadvisable to set out now, on the following day he may rise early and go to the other town, as his intention to walk is sufficient.

Rabba said: With regard to saying that he is establishing residence at the end of his Shabbat limit, everyone agrees that this is necessary, as otherwise it could be understood that he is returning to his house because he changed his mind about establishing residence elsewhere. When they disagree is with regard to whether or not it is necessary for him actually to set out on his way. Rabbi Yehuda maintains that he must have set out on his way, whereas Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, maintains that he need not even set out on his way, as his intention to leave is sufficient.

And Rav Yosef said: With regard to actually setting out on his way, everyone agrees that this is necessary. Where they disagree is with regard to whether or not it is necessary for him to say that he is establishing his residence at the end of his Shabbat limit.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this halakha that Ulla stated? If a person set out on his way, and another persuaded him to return home, he is considered returned and is considered set out on his way.

The Gemara analyzes Ulla’s statement itself: If he is considered returned, with the same legal status as the rest of the residents of his city and has not established residence elsewhere, why is he described as set out on his way? And if he is considered set out on his way, indicating that he established residence at the end of his Shabbat limit, why is he described as returned?

The Gemara answers: Emend Ulla’s statement and explain that this is what he is saying: Although he was returned to his original place, he is nonetheless regarded as having set out on his way. In accordance with whose opinion did he state this ruling? According to the opinion of Rav Yosef, that everyone agrees he must set out on his way, and in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, that he need not declare he is establishing his residence at the end of his Shabbat limit.

The Gemara relates that Rav Yehuda bar Ishtata once brought a basket of fruit to Rav Natan bar Oshaya in a nearby town, four thousand cubits away, on Shabbat eve. When he was going, Rav Natan left him until he descended one step, and then said to him: Lodge here tonight. He allowed him start his journey so that he would be considered as having set out on his way. On the following day Rav Yehuda bar Ishtata rose early and went home.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבא בר חנן רגיל דאתא מאנטוכיא לפומבדיתא לפירקיה דרב יוסף ואמר שביתתי במתא פלוני א"ל אביי כמאן כרב חסדא דאמר מחלוקת במקום פלוני ור' יהודה מתיר והא רב נחמן [פליג] עליה ותניא כוותיה.

א"ל הדרי בי אמר רמי בר חמא הרי אמרו שבת יש לו ד' אמות. פי' המניח עירובו יש לו ד' אמות אי לא ופשיט רבא דיש לו מדתנן לא אמרו לערב בפת כלומר להניח עירובו בפת אלא להקל על העשיר מכלל שזה וזה שוין ואי אמרת המניח עירובו אין לו ד' אמות האי להקל הוא להחמיר הוא שהרי הפסיד ד' אמות אלא ש"מ יש לו ורמי בר חמא (סברא) [סבר] הא ניחא ליה דלא נטרח:

מתני' מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה כו' כבר פירשנוה למעלה. תניא כוותיה דרב הונא מי שיש לו ב' בתים וביניהן ב' תחומי שבת כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב במקום שסיים שביתתו דברי ר' יהודה יתר על כן (ור') [אמר ר'] יוסי ב"ר יהודה אפי' מצאו חבירו וא"ל לין פה עת חמה או עת צנה הוא.

למחר משכים והולך.

אמר רבה אם החזיק שצריך לומר שביתתי במקום פלוני כ"ע לא פליגי דצריך דכיון דהוא אזיל באורחא אע"פ שהחזיק צ"ל. כי פליגי במי שאמר שביתתי במקום פלוני אם צריך להחזיק ר' יהודה אמר צריך. ר' יוסי ב"ר יהודה אמר אינו צריך.

ורב יוסף אמר האומר שביתתי במקום פלוני שצריך נמי להחזיק כ"ע לא פליגי דודאי צריך כי פליגי במחזיק אם צריך לומר נמי שביתתי במקום פלוני אי לא ר' יהודה אמר צריך ר' יוסי ב"ר יהודה אמר (אינו צריך) כיון שהחזיק בדרך אע"פ שלא אמר שביתתי במקום פלוני קנה שביתה במקום.

ואסיקנא כרב יוסף דרב יהודה בר אישתיתא אייתי לרב נתן בר הושעיה כלכלה דפירי כי אזיל שבקיה עד דנחית לדרגא והחזיק להוליכה.

האי להקל להחמיר הוא. וא"ת תיקשי ליה דשמואל דאמר בשלהי פרק כיצד מעברין (להלן עירובין סא, ב) שבת בעיר חריבה לרבנן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, נתן עירובו בעיר חריבה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה, אלמא נותן עירובו להחמיר היא. וכן לכ"ע בנותן עירובו בתל גבוה עשרה או בבקעה עמוק עשרה והן עד בית סאתים, דמשמע לקמן בפרק כיצד מעברין (שם) דבין לשמואל בין לר' אלעזר הנותן עירוב אין לו אלא אלפים אמות ממקום עירובו כיון שאינו ראוי לדירה, ואילו השובת מהלך את כולה וחוצה לו אלפים אמה. וי"ל דהא מילתא [רחיקה הוא] ולא שכיחא (דחיקא הוא), ומשום הא בלחוד לא מפריך כללין כיון דבכל נותני עירוב כי אורחייהו הוי להקל, אבל אם איתא דכל נותני עירוב אין להם ד' אמות האי להחמיר הוא.

מתני': מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חברו הוא מותר לילך. כלומר: ובדאמר שביתתי במקום פלוני כדמפרש בגמרא בין לרבה בין לרב יוסף.

וכל בני עירו אסורין. ואפילו אמרו כדמפרש בגמרא, משום דעשירים נינהו, וכל מקום פלוני עני אין עשיר לא.

ר' מאיר אומר כל שהוא יכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל. וא"ת מאי טעמיה דר' מאיר דהא מודה ר' מאיר בעני (לעיל עירובין נא, ב), וזה כיון שהחזיק בדרך הרי זה עני. ואי אפשר לומר דמספקא ליה כיון שהוא מוחזר אם הוא מוחזק אם לאו, דדילמא כל שהוא בביתו עשיר הוא, ובפת אין באומר לא. לא היא, דהא קתני כל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל, דאלמא אפילו מי שלא יצא לדרך אלא שעומד בביתו ואומר כן הרי זה חמר גמל, דאם לא כן ליתני ר' מאיר אומר הרי זה חמר גמל. וי"ל דמספקא ליה לר' מאיר עיקר תקנה אם נעשית אפילו לעשיר [העומד בביתו] שנקל עליו לומר שביתתי במקום פלוני אם לאו, הלכך הרי זה חמר גמל. ואינו מחוור בעיני דהיאך אפשר לומר כן, דהא אפילו לר' יהודה דאמר עיקר עירוב ברגל כל במקום פלוני עשיר לא, ואפילו אמר אין עירובו עירוב כלל והרי הוא כבני עירו, ואע"ג דבספק עירוב נמי סבירא ליה הרי זה חמר גמל, ור' מאיר דאית ליה עיקר עירוב בפת מספק בעשיר אפילו במקום פלוני אם עירובו עירוב.
ואי לאו דמסתפינא אמינא דר' מאיר דוקא במי שהחזירוהו קאמר, דאי אמרת בעשיר העומד בביתו קאמר הוה ליה למימר ר' מאיר אומר נעשה הוא ובני עירו חמר גמל. והא דקתני כל שיכול לערב ולא קתני הרי זה, משום דפרושי קא מפרש אגב אורחיה, כלומר כיון שחזר זה ויכול הוא עכשיו לערב בפת אע"פ שהחזיק מתחילה בדרך לא קנה שביתה, דכל שיכול לערב בפת ולא עירב הרי זה חמר גמל, כנ"ל.
וא"ת מכל מקום כיון דמספקא לן אי קנה שם שביתה אי לאו, לא יזוז ממקומו כדאמרינן לעיל (עירובין מט, ב) במתני' דאמר שביתתי תחת האילן. י"ל דהני מילי בדרך דבקל עוקר דעתו ושביתתו לגמרי ממקומו, וכיון שאמר שביתתי תחת האילן עקר דעתו לגמרי ממקומו, וכיון דבתחת האילן נמי לא קנה הרי זה לא קנה שביתה במקומו ולא יזוז ממקומו, אבל כל שהוא בעיר אינו עוקר דעתו לגמרי מעירו אלא א"כ קנה שביתה באותו מקום האחר שאמר לקנות שם ואילו לא יקנה שם יהא כאנשי עירו. ותדע לך דהא בשנטמא עירובו מבעוד יום אע"פ שלא נודע לו עד שחשיכה הרי הוא כאנשי עירו (לה, א), וספק נטמא מבעוד יום ספק משחשיכה קתני ר' מאיר ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל, ולא אמרו לא יזוז ממקומו.

גמרא: הכא במאי עסקינן כגון שיש לו שני בתים וביניהן שני תחומי שבת. לאו דוקא, שאם כן אינו יכול ליכנס למחר בבית השני דלמודד שאמרו אפילו סוף מדתו כלה במערה (להלן עירובין סא, א), אלא רחוק יתר מתחום שבת קאמר שאינו יכול להלך שם בלא עירוב. והא דנקט שיש לו שני בתים איכא למידק אמאי איצטריך שני בתים, אפילו אין לו בית נמי כיון שהחזיק בדרך. ושמא נאמר דכיון שהחזירו חברו אם לא שיש [לו] שם בית באותה העיר האחרת היינו אומרים שאין זה עני אלא עשיר שהרי בביתו הוא, אבל כשיש לו בית בעיר האחרת ועוקר דעתו מכאן אנו חושבין אותו כבן העיר האחרת לענין זה שיהא כעני, כיון שהחזיק בדרך ואע"פ שחזר.
וא"ת א"כ מאי קאמר איהו כיון דנפיק לאורחא הוה ליה עני אינהו עשירים נינהו, כיון דמשמע דכולה מילתא בדנפק תליא, והא אפילו נפקי אינהו נמי כיון דלית להו בית התם עשירים נינהו. וי"ל דאין הכי נמי [והיינו] טעמא דקאמר, איהו כיון דנפק לאורחא ואית ליה ביתא אחרינא תמן הוה ליה עני, אינהו אף ע"ג דנפקי לאורחא דהא החזירו חברו קתני כיון דלית להו התם בית הוו להו עשירים. והא דלא אמר איהו כיון דנפק לאורחא ואית ליה בית, משום דאמאי דקאמר כגון שיש לו שני בתים וביניהן שני תחומי שבת קאי.

לומר כולי עלמא לא פליגי. פירש רש"י ז"ל לעיל וכן פירשו הגאונים ז"ל: לומר תהא שביתתי במקום פלוני, אבל בלהחזיק פליגי, דר' יוסי בר' יהודה סבר אינו צריך, אלא כיון שאמר לצאת ודעתו לצאת אלא שעכבו חברו הרי זה כאילו החזיק, דלא פלוג כי היכי דלא פליגי בין החזיק בדרך הרבה להחזיק מעט ויכול להיות לו בקל פת.

ורב יוסף אמר להחזיק דכ"ע לא פליגי דצריך. ואמר לו חברו לין פה בעיר קאמר, ולעולם לאחר שהחזיק בדרך,

וכי פליגי לומר. דר' יהודה סבר צריך לומר ור' יוסי בר' יהודה סבר אין צריך לומר, דסתמא דמילתא מוחזק הוא שרוצה ללכת למחר ודעתו לקנות שביתה באותו מקום שרגיל לקנות שם שביתה. והראב"ד ז"ל הקשה היאך אפשר לומר דאיכא מ"ד דאין צריך לומר שם תהא שביתתי, דהא כמה סתמות יש דמוכחן דצריך לומר מדתנן לעיל (עירובין מה, א) מי שישב בדרך ועמד והרי הוא קרוב לעיר הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר יכנס. ועד כאן לא נחלק ר' יהודה אלא בסמוך לעיר, הא רחוק שלשת אלפים דאינו יכול ליכנס אלא ע"י קניית שביתה באמצע לא, ולא אמרינן אפילו לא אמר אנן סהדי דאילו ידע קני והשתא נמי ליקני, ולא פליג בה ר' יוסי בר' יהודה לומר דאפילו רחוק יכנס. ועוד דתנן (לעיל עירובין מט, ב) היה בא בדרך וראה אילן או גדר ואמר תהא שביתתי תחתיו לא אמר כלום מפני שלא סיים מקום, ואמאי הרי גלוי שזה רוצה לילך לביתו בכל צד שיוכל לילך ואפ"ה כי לא אמר בעיקרו לא יזוז ממקומו לרב, ואפילו לשמואל בשיש ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים וד' אמות. ועוד ממעשה דרבה ורב יוסף (לעיל עירובין נא, ב) דא"ל רבה לרב יוסף תהא שביתתינו תותי דיקלא דסביל אחוה, ותניא בברייתא מי שאינו מכיר שביתתו מוסר שביתתו למכיר ומכיר אומר תהא שביתתינו במקום פלוני, אמר אין לא אמר לא. ומסתברא לי דאין הנדון דומה לראיה דכל הנך בשאינו יודע ומכיר מקום שביתה, ובשאינו מכיר לא אמרינן, דאפילו באומר אם אינו מכיר אינו כלום כל שכן בשאינו אומר. ואני אומר דתחתיו של אילן נמי מגרע גרע כשאמר לשון שאינו מסתברא ממנו אם לצפון אם לדרום ואם באמצעו, דילמא כאן רצה לקנות או כאן דעתו לקנות. וזה נראה נכון.

אע"פ שמוחזר מוחזק כמאן כרב יוסף ואליבא דר' יוסי ברבי יהודה. ואיכא למידק ודילמא כרבה ואליבא דרב יהודה דבעי להחזיק ובדאמר. יש לומר דאם אמר הוה ליה לפרושי בהדיא ואמר, דאמורא אין לו לסתום לשונו אלא לפרש. והיינו נמי טעמא דאידך עובדא דרב יהודה בן אשתתא דמוקמיה כר' יוסי בר' יהודה ואליבא דרב יוסף, דאם איתא דבעי למימר הוה ליה לפרושי ואמר שביתתי במקום פלוני. ואי נמי יש לי לומר דאם איתא דבאמר קאמר, מאי קאמר אע"פ שמוחזר מוחזק, פשיטא שהוא מוחזק שרוצה ללכת למחר ולא חזר בדעתו לגמרי שהרי אמר בפירוש שביתתי במקום פלוני, אלא בשלא אמר הוא והיינו דאיצטריך לאשמועינן שאע"פ שהוא מוחזר לא יצא מחזקתו, ודעתו הוא לקנות שביתה במקום הרגיל והנודע שקונין שם שביתה אנשי העיר.

רב׳ בר בר חנין הוה אתי מארטוני׳ לפומבדית׳ והוה יושב ע״ש ואומר שביתתי בביזתא. ע״כ פי׳ לפירושו דליכא למימר כי באותו ע״ש היה הולך מארטוניא לפומבדית׳ ובעודו בדרך אמר שביתתי בביזתא דכיון שעיקר יציאתו לא היתה לקנות שביתה אלא שחשכה לו בדרך אין זה עשיר והיכי דיינינן ליה כעשיר אלא ודאי כדאמרן. האי להקל להחמי׳ הוא פי׳ שהוא מפסיד ד׳ אמות. וא״ת ותקשי לשמואל דאמר לקמן בשילהי פ׳ מערבין שאם שבת בעיר חרבה מהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה ואם עירב שם בפת אין לו מקום עירובו אלא אלפים אמה וא״כ נותן את עירובו להחמיר הוא וכן לכ״ע בנותן את עירובו בתל או נקט עד בית סאתי׳ אמרי׳ בשילהי פ׳ מערבין שאם שבת שם מהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה ואם נתן את עירובו אין לו אלא אלפים אמה ממקום ערובו נמי שאינו ראוי לדידה. וי״ל דההיא לא קשיא ומילתא דדחיקא היא ודלא שכיחא כלו האי ולא חששו לאותה חומרא ומשום הא לא מיפרך כללין שיש להקל בכל נותני עירוב שלא יטרחו ללכת שם אבל אם איתא דבכל נותני עירוב אין להם ד׳ אמו׳ הא הוה ס״ד דחשיבא חומר׳ ואפי׳ בהא פרקי׳ דאפ״ה ניחא ליה דלפסיד ד׳ אמות ולא ליטרח וליפוק

מתני׳ מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו הוא מותר וכל בני עירו אסורין דברי רבי יהודה ר׳ מאיר אומר כל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל. פי׳ מי שיצא מעירו מע״ש כדי לילך לעיר אחרת שהיא קרובה לעירו שכל אדם יכול לילך שם אפי׳ בשבת ע״י עירוב ומ״מ לא היה דעתו של זה אלא להגיע שם בע״ש. ואחר שהחזיק בדרך החזירו חבירו לעיר מפני שאמר לו שלא ילך שם היום כי עת חמה היא ועת צנה היא. הרי הוא מותר לילך שם בשבת שלא ע״י עירוב אבל כל בני עירו אסורין לילך שם ומפרש הש״ס טעמא דאיהו ה״ל עני והרי הוא קונה שביתה מעירו על התחום ואע״פ שלא החשיך שם וכל בני עירו עשירי׳ נינהו וכיון שלא החשיכו על התחום לקנות שם שביתה אינם קונים שם שביתה ממקומם ואע״פ שאמרו שביתתנו במקום פלו׳ והא דקתני שהוא מותר לילך שם למחר פרש״י ז״ל בלשון הראשון. דעל כרחין מיירי אפי׳ לא אמר בע״ש שביתתי במקום פלוני דכיון דאנן סהדי דבעי למיזל התם כמ״ד דמי. חדא דקתני מתני׳ סתמא מותר ולא קתני ואמר שביתתי במקום פלו׳. ועוד מדפליג עלה ר׳ מאיר לומר הרי זה אמר גמל ואי ס״ד דאמר שביתתי במקום פלו׳ היאך היה רבי מאיר אומר כן דהא מודה רבי מאיר בעני כדאיתא לעיל וכי תימא דרבי מאיר חשיב ליה עשיר מכיון שחזר לעיר. מ״מ למה יהיה חמר גמל דהא בעירו אין לו שביתה כלל בין שקנה שביתה על התחו׳ ובין שלא קנה שהרי כבר עקר שביתתו מן העיר כשאמר בפי׳ שביתתי במקום כלו׳. וכיון שאינו יכול לילך שם מפני שהוא עשיר. א״כ דינו שלא יזוז ממקומו ואפי׳ תימא דמספקא ליה אם ידונו כעשיר או כעני מ״מ ליכא למימר חמר גמל כיון דודאי אין לו שביתה בעיר שאין דין זה נאמר אלא במי שהוא מסופק אם קנה שביתה בכאן או בכאן. ועוד דהא בש״ס אוקימנא כגון שיש לו שני בתים בשתי עיירות אלו ולמה לי למימר שיש לו בית בעיר אחרת אלא לאשמעינן ודאי דכיון שיש לו שם בית אנן סהדי שדעתו לילך שם למח׳ ואע״פ שלא אמר שביתתי כמקום פלוני כמי שאמר דמי. ומיהו אהניא ליה שתיקתו שלא נעקרה שביתתו מעירו בחנם. וכשת״ל שלא קנה שם שבית׳ על התחום דינו כבני עירו ולר״מ מספק׳ לי׳ משו׳ דלא אמר אם קונה בשבית׳ או לא קונה והרי הוא כבני עירו. ומפני זה לעשה חמר גמל ואתי׳ מתני׳ כפשט׳ מילת׳ פסיקת׳ דלר׳ יהודה הוא מותר לילך ואע״פ שלא אמר משום דה״ל עני וגלויי דעתא איכא דחשיב כאמירה. וכל בני עירו אסורין ואע״פ שאמר משום דהוו להו עשירים ע״כ תורף הפי׳ הראשון שפי׳ ר״ש ז״ל וסוגיית הגמ׳ אינה מתפרשת יפה לפי פי׳ זה כדבעי׳ למימר קמן גם אין הענין נוח בעצמו דהא כל שמערב שלא במקומו שאין כאן לא פת ולא רגל עירוב קל הוא אלא שחכמים הקלו על העני בכך ודיינו לומר כן באומ׳ שביתת במקום פלו׳ אבל היאך יקנה שביתה בלא אמירה בשום גלויי דעתא כל כה״ג הבו דלא לוסיף עלה הוא ואע״ג דאמרי׳ הכי בגמ׳ לרבי יוסי בר׳ יהודא אליבא דרב יוסף התם מפני שפי׳ ואמר יתר על כן אבל מן הסתם אין לנו לומר כן והא דלא קתני במתני׳ ואמר שביתתי במקום פלו׳ לא הוצרך לפ׳ דהא פשיטא וסמיך ארישא דמתני׳ דקתני הכי גבי מי שבא בדרך והיה מכיר אילן או גדר והא דאוקמה בש״ס שיש לו שני בתים אפי׳ בשאמר שביתתי במקום פלו׳ אצטריך דאל״כ כיון שחזר לעירו והרי הוא בביתו שורת הדין שיהא דינו כעשיר אבל כשיש לו בית בעיר אחרת ונעקר משם בע״ש כדי לילך שם אנו חושבין אותו באלו הוא מן העיר האחרת לענין זה ושדינו כדין מי שהוא חוץ לעירו וחשכה לו בדרך דחשיב אע״פ שיש לו פת בסלו ור׳ מאיר דאמר שהוא חמר גמל י״ל משום דמספקא ליה אם דינו כעני או כעשיר ואת״ל שדינו כעשיר ולא קנה שביתה על התחום הרי הוא כבני עירו שאין אדם מאבד שביתת עירו בקל כדפרישנא לעיל וכדמוכח במתני׳ דנתגלגל חוץ לתחום דאם לא קנה עירוב חזר כבני עירו וכשהוא ספק נעשה חמר גמל כדקתני התם לר׳ מאיר ור׳ יהודה. הילכך הפי׳ הנכון כפי׳ השני שכתב ר״ש ז״ל בשם הראשונים נוחי נפש דמתני׳ מיירי בשאמר שביתתי במקום פלו׳ וכן פי׳ כל הגאונים ז״ל וכל המפרשיים ז״ל והא דקתני סיפא ר׳ מאיר אומר כל שיכול לערב ולא עירב נעשה חמר גמל ק״ל למה לי למתני האי כללא מכדי דליתיה להאי דינא אלא בזה לבדו שיצא לדרך והחזירו חבירו ומספקא לן אם הוא עני או עשיר וכיון דכן הכי ה״ל למתני ר מאיר אומר הרי זה תמר גמל ורש״י ז״ל דקדק מן הלשון הזה פי׳ השני בשם הראשונים ז״ל דהא לרבי מאיר כעשיר הוא כיון שחזר לעירו דקסבר ר׳ מאיר דכל עשיר שהוא בביתו ויכול לערב ולא עירב אלא באמירה הפסיד באמירתו מזכות עירו אלפים אמה שהיו לו לערב הלז מביתו ובמקום שביתתו לא קנה כלום דכיון דעשיר הוא צריך היה להחשיך ומשום הכי כייל ואמר דכל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל ולרבי מאיר אין הפרש בזה בין זה לשאר בני העיר וכלן עושין חמר גמל אם אמרו שביתתי במקום פלו׳ ואין פי׳ זה נכון חדא כי מי סילק לנו שביתת עירו לומר דבאמירה דאמר שביתתי במקום פלו׳ הפסיד הזכות שהיה לו בעבר הלז. ולא הפסיד זכות שהיה לו כלפי מקו׳ עירובו. וכי תימא כן היה בדעתו מפני שהוא לא היה צריך לילך אלא למקו׳ עירובו. וכי בדעתו הדבר תלוי לקנו׳ חצי שבית׳ ועו׳ דבכל כה״ג ה״ל למתני בהדי׳ מושה הוא ובני עירו חמר גמל והנכון דרבי מאיר ספוקי מספקא ליה אם דינו של זה העני או עשיר. וכדפרישית לעיל וכדי ליתן את האמור של זה טעם לספקו אמר דכל כיוצא בזה שהיה יכול לערב כשחז׳ לעירו ולא עירוב אולי הוא כעשיר. ודינו להיות על הספק חמר גמל. וכל בני עירו אסורין כדקאמר רבי יהודה דאינהו עשירים נינהו.

גמרא מ״ש הוא ומ״ש אינהו. פי׳ דהא כיון שחזר לעיר אין טעם זה לחלק בינו ובין בני העיר אמר רב הונא כגון שיש לו שני בתים זביניהם שני תחומי שבת כבר פירשנו דעל כרחך אצטריך לומר שהיו לו שני בתים כי מפני כן דן אותו רבי יהודה כעני והא דאמרי׳ איהו כיון דנפק באורחא ה״ל עני ואידך עשירים נינהו לאו דתליא מילת׳ במפיק לאורח׳ בלחוד אלא הפי׳ איהו שיש לו שני בתים כיון דנפק לאורחא ס״ל עני בכך אפי׳ נפק לאורחא (ואידך) הוו להו שירים וזה ברור. והא דקאמר וביניהן שני תחומין שבת פי׳ בין שני הבתים יש שני תחומי שבת דהיינו ד׳ אלפים אמה שאלו היה בין העיירות שני תחומין היאך היה זה יכול לילך לביתו דהא כל מקום שכלתה המדה שוב לא יזוז ממקומו ואפי׳ כלתה בחצי העיר דכתיב לעיל וכדכתיב לקמן למודד שאמרו וכלתה מדתו בחצי מערה אין לו אלא חצי מערה אלא ודאי כדאמרן. תניא נמי הכי וכו׳ יתר על כן וכו׳ בסמוך נפרש מאי יתר על כן בס״ד:

אמר רבה לומר דכ״ע לא פליגי וכו׳. לפי הכי׳ הנכון השני שכתבנו במשנתינו אתיא כלה סוגיא כפשוטה דמשום הא מתנייתא שאמר שביתתי במקום פלו׳ בה רבה ואמר כלומר שביתתי במקום פלו׳ כ״ע לא פליגי שהוא צריך ולא הזכירו כן התנאים האלו משום דהוי דבר פשוט כי פליגי להחזיק כלומר אם צריך לצאת ולהחזיק בדרך דר׳ יהוד׳ סבר דדוק׳ שיצא והחזיק בדרך זה והחזירו חבירו אבל אם מצאו חבירו בביתו שהיה רוצה לילך וא״ל אל תלך שם הלילה כי עת חמה היא הרי דינו כבני העיר ולא קנה שביתה. ור׳ יוסי בר׳ יהודה סבר שאפי׳ מצאו חבירו בבית וקודם שיצא נאמר לו לין פה וכו׳ דינו כעני וקנה שביתה על התחום כמ״ש.

ורב יוסף אמר להחזיק כ״ע לא פליגי דאפי׳ לר׳ יוסי בר׳ יהודה דוקא שהחזיק בדרך והא דקאמר שמצא חבירו וא״ל לין פה היינו שמצאו בדרך ולין פה בעיר קאמר ליה כי פליגי באומר שביתתי במקו׳ פלו׳ דר׳ יהודה סבר צ״ל כן דר׳ יהודה אמתני׳ קאי דקתני התם ברישא ואמר שביתתי במקום פלו׳ ור׳ יוסי בר׳ יהודה אמר יתר על כן דכיון שמצאו חבירו והחזירו. משכים והולך ואע״פ שלא אמר כלום דגלויי דעתא איכא. ולפי הפי׳ הראשון שכתבנו במשנה א״א לפרש כמו שפירשנו כאן דהא הכא בין לרבה בין לרב יוסף צ״ל שביתתי במקו׳ פלו׳ לר׳ יהודה מיהת אבל הראשוני׳ פירשו לפי הפי׳ ההוא דהאי לומר דאמרי׳ בשמעתין היינו אם צריך שיחזירו חבירו בטענה שיאמר לו לין פה או אם אינו צריך אלא שחזר הוא מעצמו מפני שהיתה עת חמה ועת צנה דרבה סבר יש לומ׳ כן כ״ע לא פליגי שהו׳ צריך ואם חזר מעצמו דינו כעשיר דאמרי׳ נמלך הוא ורב יוסף סבר דבהא הוא דפליגי דר׳ יהודה סבר דאפי׳ חזר מעצמו מפני החמה או מפני הצנה דינו כעני. ורבי יוסי סבר דדוקא שהחזירו חבירו ואמר לו לין פה. (והא דקאמר דלהחזיק כ״ע לא פליגי משום דאפילו) והקשה להם ז״ל דא״כ מאי יתר על כן דקתני רבי יוסי דסא מחמיר הוא ותירצו כי אע״פ שמחמיר באמירה זו מקל הוא בחזקת הדרך דלרבי יהוד׳ דוק׳ שיצא והחזיק בדרך טובא ולר׳ יוסי סגי ליה שיחזיק בדרך פורתא והיינו דקתני יתר על כן א״ר יוסי בר׳ יהודה שאפי׳ מצאו מיד שיצא מביתו וא״ל לין פה. והא דקאמ׳ דלהחזיק כ״ע לא פליגי משום דאפי׳ ר׳ יוסי בר׳ יהודה בעי שיצא מביתו והחזיק בדרך כל שהוא. ואין פי׳ זה נכון שהרי התלמוד אומ׳ דלהחזיק כ״ע לא פליגי דמשמע לא פליגי בי׳ כלל וכי פליגי באומר ואתה אומר דבלהחזיק פליגי וכי עיקר מאי דקתני יתר על כן היינו משום מאי דפליגי בלהחזיק האי ודאי אין זה נכון. והפי׳ הראשון שכתבנו לעיל הוא הנכון והאמתי. והראב״ד ז״ל הקשה היאך אפשר שיאמר שום אדם דלא בעי לומר שביתתי במקו׳ פלו׳ דהא איכא כמה סתמו׳ דעל כרחין דצ״ל ולא נחלק שם לא ר׳ יוסי ולא שום אדם. דתנן לעיל מי שישב בדרך ועמד והרי הוא קרוב לעיר הואיל ולא היתה כוונתו בכך לא יכנס דברי ר׳ מאיר ר׳ יהודה אומר יכנס ודוקא בשסמוך לעיר נחלקו הא רחוק שלשת אלפים שאינו יכול ליכנס אלא ע״י עירוב לא. ואמאי נימא דאנן סהדי דאלו ידע קנו והשתא נמי ליקני: ועוד דתנן במי שהיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי במקו׳ פלו׳ שאם לא סיים מקום לא קנה. ואמאי הרי גלויי לכל העולם שזה רוצה לילך לביתו לכל צד שיוכל והרי גלה דעתו וליקני שביתה במקום עיקרו ונימא דודאי לעיקרו נתכוון כשעמד תחתיו ואע״פ שלא אמר כמי שאמר דמי אלא ודאי אין לנו אלא כפי מה שהוציאו בשפתיו לאלו הקשה רבינו ז״ל וזה פלא גדול פה קדוש היאך הקשה כן דמתני׳ קמייתא דמי שישב בדרך ועמד אינה ענין לזה כלל שלא אמר ר׳ יוסי בר׳ יהודה דנימ׳ דאנן סהדי שרצה לקנות שביתה ואינו צריך אמירה אלא לזה דוקא שיצא מעירו והיה מכיר אילן וגדר מסויים באמצע ראוי לקנו׳ שביתה אבל במי שאינו מכיר באמצע שום מקום מסויים לקנות שביתה ולא היה דעתו מעולם על מקום מסויים לקנות שביתה היאך יקנה לו שביתה גם הקושיא האחרונה אינם דבכמ׳ דוכתי אמרינן דיפה לאדם שתיקחו מדבורו וכל שאמר בפיו שביתתי תחת האילן והיה יכול לפ׳ בעיקרו ולא פי׳ אין לנו לתקן לשונו ולהוציאו ממשמעותו אבל זה ששתק ולא אמר כלום אפשר דאזלי׳ בתר אומדן דעתיה והוו להו דברים שבלבו ובלב כל אדם.

כמאן אזלא הא דאמר עולא מי שהחזיק בדרך וכו׳ כמאן כרב יוסף ואליבא דר׳ יוסי בר׳ יהודה. לפי הפי׳ הנכון ה״פ כמאן אזלא הא דעולא ש״מ דלא בעינן שיאמר שביתתי במקום פלו׳ דאלו היה צריך לומר כן היה לו לעולא לפ׳ ואע״ג דתנאי לא פירשו שאין דרך האמוראין לסתם דבריהם אלא לפרש כדאמרינן דלא אתיא הא דעולא אלא כרבי יוסי בר׳ יהודה אליבא דרב יוסף אבל לפי הפי׳ האחר יש להם לפרש כמאן אזלא הא דעולא דבעי תרתי שיחזיקנו חבירו ולא סגי כשחזר מעצמו כמאן כר׳ יוסף אליבא דרבי יוסי בר׳ יהודה. ובדין הוא דיכול למימר נמי כרבה ואליבא דר׳ יהודה אלא דחדא מינייהו נקט ואין זה נכון דבכה״ג דאתי לסיימי כמאן לא היה לו לסיים לזה יותר מזה. ולא עוד אלא דהוה ליה למימר טפי לרבה אליבא דר׳ יהודה אי משום דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה אי משום דר׳ יהודה ובנו הלכה בר׳ יהודה.

והא דפרכי׳ אי מוחזר למה מוחזק ואי מוחזק למה מוחזר. ה״פ דמוחזר ממש שהוא כבני עירו וה״ל עשיר. ומוחזק ממש שהוא כמו שהיה בתחלה כשהחזיק בדרך שדינו כעיר והוה להו תרתי דסתרן אהדדי. וכי תימ׳ ודילמא ה״ק שדינו בשניה׳ לחומרא דמספקא ליה אם דינו כעני או כעשיר. הא ליתא דא״כ הוה ליה למימר הרי זה חמר גמל כלישנא דמתני׳ לרבי מאיר. ועוד למה הלכה כר׳ מאיר כי מה שלא פסק הלכה כרבי יוסי בר׳ יהודה משום דלא אתפריש שפיר במאי פליגי הוא ואבוה דפלוגתא דאמוראי היא. רב יהודה בן איש תותא כו׳ שבקיה עד דנחית דרגא פי׳ כדי שיחזיק בדרך. כרב יוסף ואליבא דרבי יוסי ברבי יהודה. פי׳ דהכא נמי לא הצריכו לומר שביתתי במקום פלו׳. ולפי הפירוש האחר יש לנו לפרש דמשום שלא הצריך שיהא מחזיק בדרך אלא פסיעה אחת שיצא מביתו קאמרינן דאתיא כרב יוסף אליבא דר׳ יוסי בר׳ יהודה. ומסתברא דכיון דהני אמוראי אית להו כרב יוסף ואליבא דר׳ יוסי בר׳ יהודה דהלכתא כוותיה ודכ״ע דוקא שיחזירנו חבירו בטענה הא לאו הכי הרי הוא כבני עירו.

המשנה הששית והיא מענין המשנה שלפניה והוא שאמר מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה. ר״ל שיצא מערב שבת לילך לעיר אחרת הסמוכה לעירו בכדי שיכול לילך בה על ידי עירוב כגון שסמוכה לה ארבעת אלפים אמה ויש לו שם בית ואנו סבורים עכשו לפרש שהיה יוצא לילך עד אלפים אמה לקנות לשם שביתה כדי שילך לאותה העיר למחר וכשהחזיק בדרך קודם שהגיע לאותו מקום שהיה רוצה להניח עירובו בו מצאו חברו ואמ׳ לו שיחזור עמו לעיר שיצא ממנה כדי לאכול עמו הלילה וכשראה שחברו מפציר לו שיחזור עמו אמ׳ תהא שביתתי באותו מקום שבסוף אלפים אמה כדי שאהא יכול למחר לילך בעיר שביתי לשם ואף אותו שהחזירו או אותם שהחזירוהו אם היו רבים אמרו כן שהוא מסרב בהם גם כן שיאכלו עמו למחר. הוא מותר לילך למחר לאותה העיר וקנה שביתה בסוף אותם האלפים. וכל בני עירו ר״ל אותם שהחזירוהו אסורים. ושאלו בגמרא מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו שאף הוא הואיל ודעתו היה כשיצא מביתו לערב בסוף אלפים עשיר היה והיה לו לערב בפת ופרשוה שלא היה הולך בדעת שיערב בסוף אלפים עד שתאמ׳ שעשיר היה אלא דעתו היה לילך וללון לאותה העיר הסמוכה לעירו בתוך ארבעת אלפים כגון [שיש לו] שני בתים אחד בעיר שיצא ממנה ואחד בעיר שהולך לה. וזהו שאמ׳ בגמרא וביניהן שני תחומי שבת לאו דוקא שאם כן אינו יכול ליכנס למחר שהרי זה כמודד וכלתה מדתו שאין לו אלא עד סוף מדתו אלא פירושו שביניהן קרוב משני תחומי שבת או יתר מתחום אחר כמה שיהיה והיה זה יוצא מביתו שבעיר זו ערב שבת ורוצה לילך ולשבות בביתו שבעיר האחרת עד שהחזיק בדרך קצת והחזירוהו חבריו על הדרך שביארנו שהיו מסרבין בו לאכול עמהם או שאמרו לו עת חמה היא עת גשמים היא עד שנשמע להם לחזור קודם שיגיע למקום שבתוך אלפים לעיר שהיה הולך לשם ואמר שביתתי באותו מקום והיה מקום המסויים לו ושאר התנאים שהוזכרו בו ואף הם אמרו כמוהו לכבודו וללותו למחר הוא מותר לילך למחר וקנה לו שביתת מקום פלוני אעפ״י שאינו לשם ואעפ״י שלא שלח לשם עירוב פת שהרי לא יצא מביתו על דעת קנין שביתה בסוף אלפים אלא על דעת לשבות שביתה גמורה בעיר האחרת והואיל ויש לו בית לשם הרי זה כבא בדרך לשוב לביתו וחשכה לו והרי הוא כעני האומר שביתתי במקום פלוני שמועיל על הצדדין שביארנו שאין להאשימו על שלא שלח לערב בפת שהרי כשיצא מביתו לא היה דעתו לערב אלא לילך לביתו וכבר היה יכול להגיע שם מבעוד יום וראוי לומר שיקנה שביתה אף שלא במקומו על הדרכים שהזכרנו והמחזירים אסורי׳ אעפ״י שאמרו לקנות שביתה עמו באותו מקום המסויים להם שהרי בתחומם הן ואין מגמתם לשביתת אותה העיר ואין להם קנין שביתה אלא שישלחו שם לערב בפת או יקנו במקומם והרי הם כבני עירם לגמרי ואין דנין אותן כחמר גמל שהרי לא עשו כלום שתפקע בו שביתת העיר. ויש מפרשי׳ שאפי׳ אין לו בית לאותה העיר הואיל ומגמת פניו ללכת שם דינו כן אלא שאין דרך ללון בשבת במקום שאין לו בית שם. ומכל מקום יש מפרשי׳ אותה דוקא שיש לו בית לשם שמאחר שנמלך לחזור לאחוריו לא הקלו בו לקנות שביתה שלא במקומו אלא אם כן יש לו בית לשם ועקר דעתו מכאן דנין אותו כדין אותה העיר לענין זה שיהא דינו כדין עני כיון שהחזיק בדרך אעפ״י שחזר. ושמא תאמר והרי אמרו איהו דנפיק הוה ליה עני אינהו דלא נפקי הוו להו עשירים שהדברים מוכיחים שאף האחרים אין הדבר תלוי אלא ביצאו ולא יצאו והרי לדברינו אף [ביצאו] הואיל ואין להם בית לשם לא הקלו. הם מפרשי׳ שעל מה שאמר ויש לו שני בתים הוא סומך כלומר הוא שיש לו שני בתים ר״ל שיש לו בית לשם אעפ״י שהחזירו חברו הוי עני וחבריו אעפ״י שיצאו כיון שאין להם בית לשם כל שחזרו לביתם עשירים נינהו. ועיקר הדברי׳ כדעת ראשון ומה שאמרו שיש לו בית בעיר זו שיוצא ממנה הוא בא ללמדנו שאעפ״י שיש לו בית בכאן והוא חוזר בה לא יצא מחזקת בא בדרך לדונו כעני אחר שיש לו בית גם כן בעיר שהיה הולך בה או אף בשלא היה לו בית לדעת ראשון.

ור׳ מאיר אומר כל שיכול לערב ר״ל בפת ולא עירב הרי זה חמר גמל. ומעתה אף הוא אסור שהרי יכול היה לערב בפת על ידי שליח אחר שהחזירוהו ולא עוד אלא שנתחדש לו שאינו יכול לצאת מעירו כלום שהרי עקר דעתו מן העיר ובמקום אחר לא קנה שביתה והרי הדבר ספק אצלו שמא דנין אותו כעני ונמצא ששביתתו שביתה באותו מקום המסויים ושמא עשיר היה ואין שביתתו אלא בעירו ונמצא שאין לו אלא אותם אלפים שמעירו לאותו מקום המסויים והפסיד כל הצדדין האחרים. ויש שאין מפרשי׳ אותה מתורת ספק. ושאלו בה והרי מודה ר׳ מאיר בעני שמערב ברגליו וזה כיון שהחזיק בדרך ושלא לקנות שביתה בדרך הרי זה עני ואם תאמר שהוא מספק אם נקרא מחזיק בדרך אחר שחזר אם לאו הרי הוא אומר כל שהוא יכול לערב אלמא אף מי שאמר בביתו כן נעשה חמר גמל וכמו שפירשו גדולי הרבנים. ואם שהוא מספק שמא התקנה משמשת אף לעשיר בביתו להקל עליו לומר שביתתי במקום פלוני שמא לא נאמרה אלא בעני והילכך כל שיכול לערב ולא עירב ואמ׳ שביתתי במקום פלוני נעשה חמר גמל והלא אף לר׳ יהודה שסובר שעיקר עירוב ברגל כל במקום פלוני לא הותרה לעשיר כלל ולפיכך פרשו גדולי הדור שלא אמרה ר׳ מאיר אלא על זה שהוחזר וזה שאמר כל שיכול וכו׳ פירושו כל שזה יכול וכו׳ כלומר כיון שחזר ויכול לערב בפת אעפ״י שהחזיק בדרך כבר שמא לא קנה שביתה ומתוך הספק נעשה חמר גמל ומכל מקום הלכה כר׳ יהודה שאין כאן ספק שאלו היה שם ספק אף הוא היה מודה שהוא חמר גמל וכמו שאמרו בגמרא ספק עירוב כגון נתגלגל חוץ לתחום או נשרף ספק מבעוד יום ספק משחשיכה הרי זה חמר גמל אבל זו אין כאן ספק והלכה כדבריו כמו שביארנו. וכמו שאמרו בברייתא מי שיש לו שני בתים וביניהן שתי תחומי שבת כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב דברי ר׳ יהודה יתר על כן אמ׳ ר׳ יוסי בר׳ יהודה אפי׳ מצאו חברו ואמ׳ לו לין פה עת צנה היא עת חמה היא למחר משכים והולך. ונחלקו רבה ורב יוסף בגמרא מה בא ר׳ יוסי בר׳ יהודה להוסיף על דברי אביו ומה ביניהם שבדעת רבה לומר כולי עלמא לא פליגי כלומר שצריך הוא לומר שביתתי במקום פלוני ולא נחלקו אלא באמר ולא החזיק בדרך עדיין שלר׳ יהודה צריך אמירה והחזקה ולדעת בנו באמירה אעפ״י שלא החזיק שמאח׳ שאמר לצאת ודעתו בכך אלא שעכבו חברו הרי זה כאלו החזיק. וגדולי הדור פרשו הטעם שכמו שלא חלקו בין החזיק בדרך מעט להחזיק הרבה ואעפ״י שלא הרחיק ונקל להיות פת מצויה לו הקלו בו כך לשלא החזיק כלל הואיל ואמ׳ כן בפיו ובלבו ולרב יוסף להחזיק [כולי] עלמא לא פליגי שודאי צריך הוא להחזיק ולא נחלקו אלא באמירה שלר׳ יהודה צריך לומר שביתתי במקום פלוני ותרתי בעינן ולדעת בנו אין צריך אמירה כלל שסתם הדברים כל שהחזיק בדרך דעתו הוא לקנות שביתה במקום שיוכל לילך למחר למקום המכוון לו והוא נאמן על עצמו ופסקו כר׳ יוסי בר׳ יהודה וכביאורו של ר׳ יוסף. וכמו שאמרו עליו בגמרא אעפ״י שהוחזר מוחזק כלומר אעפ״י שמוחזר לגמרי שלא אמ׳ שביתתי במקום פלוני כלל שאם אמר אין זה מוחזר לגמרי הואיל ולבו על דרכו והוא נאמן על מחשבתו. וכן אמרו בגמרא רב יהודא בר אשתיתא אייתי כלכלה דפירי לרב נתן כי הוה אזיל שבקיה ואדנחית דרגא אמ׳ ליה בית הכא ולמחר זיל וקום [אלמא] מכיון שהחזיק לילך דיו ואפי׳ לא יצא חוץ לעיר. וגדולי המפרשי׳ מתמיהים היאך אפשר לומר שלא יהא צריך לומר שם תהא שביתתי והרבה סתמות מוכיחות שצריך דתנן מי שישב בדרך ועמד והרי הוא קרוב לעיר לא יכנס דברי ר׳ מאיר ר׳ יהודה אומר יכנס ולא נחלק ר׳ יהודה אלא בסמוך הא רחוק מאלפים שאינו יכול ליכנס אלא על ידי קניית שביתה באמצע לא ואין אומרין הואיל ואילו לא ידע קנה השתא נמי לקני הואיל ואין צריך אמירה. וכן ראה אילן שאמר שביתתי בעיקרו אלמא צריך אמירה. וכן שאינו מכיר צריך שימסור שביתתו למכיר. ומכל מקום אין באלו ראיה שכל אלו אין יודעין מקום שביתה וכל שאינו מכיר אף באומר אינו כלום כל שכן בשאינו אומר וכן כשאמר תחת האילן [גרע] משלא אמ׳ כלום שכל שאמר גלה בדעתו שעל אמירתו הוא סומך ואין אמירתו כלום אבל זה שהחזיק ולבו לילך ומוחזר בעל כרחו סומך הוא על מחשבתו והרי הוא כאמירה. ויש מפרשי׳ לומר שיהא חברו אומר לו שיחזור ולא חזר מעצמו ואעפ״י שלענין פסק ראוי לומר כן לענין פירוש אינו נראה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

אמר רמי בר חמי הרי אמרו שבת יש לו ד"א הנותן את עירובו יש לו ד"א או אין לו ד"א פי' נ"ל דבשבת בבקעה קא מייר ידהיכא דשבת בבקעה יש לו ד"א שמודדין לו אלפים אמה חוץ לארבע אמות דיד' דכי היכי דאם שבת בעיר מודדין לו אלפים אמה חוץ לחומת העיר דכל העיר כולה היא לו כד"א ועוד מודדין האלפים אמה חוץ לאותן ד"א וזהו שלמדנו מן המקרא שבו איש תחתיו אבל הנותן עירובו אם נתן עירובו בעיר תנאי לקמן בשלהי פרקין דלקמן פלוגתא דרבי עקיב' ורבנן דרבי עקיב' סבר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים ואל אמרינן שתהא לו כל העיר כד"א ורבנן סברי כל העיר כולה היא לו כד"א ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה ודוקא בנותן את עירובו בעיר אמרי רבנן דמהלך את כולה אבל הנותן את עירובו בבקעה אינו מודד אלא ממקום עירובו ואין נותנין לו ד"א ואע"ג דאמרינן כל העיר כולה כד"א דמיא דמשמע דארבע אמות אית ליה לא אמרנין הכי אלא כלומר שכל העיר כולה היא לו כביתו שאם נתן עירובו בבית אחד וקנה שביתה בההיא בית מודדין לו מפתח הבית ולא ממקום עירובו מפני שבכל הבית קנה שביתה והם הכי כל העיר חשבינן לה כד"א שבאותו הבית אבל לעולם אם נתן עירובו בבקעה אין לו ד"א ואינו מודד אלא ממקום עירובו ואל דמי לקונה שביתה ברגליו שאפילו ברגליו בבקעה מודדין לו חוץ לארבע אמותיו כדילפינן משבו איש תחתיו וגם פתרון המורה כך מוכיח שהשובת בבקעה נותנין לו תחלה ד"א ואח"כ מודדין לו אלפים אמה חוץ להן דה"פ שבת שקונה שביתה ברגליו יש לו ד"א לקנייתו לבד מאלפים לכל רוח ובשלהי פרקין גבי ולמודד שאמרו פירש למודד שחשיכה לו ואמר שביתתי במקומי ומודד אלפים פסיעית בינונית אולי יכנס בתחום העיר וכלו אלפים שלו אמה אחת חוץ לתחום לא יכנוס כו' עד דכיון שמדד אלפים לבד מקום שביתתו שהן ד"א אינו יכול לעבבור חוץ לאלפים וכל זה אינו נ"ל שניתן לשובת בבקעה ד"א קודם שניתן לו אלפים וידמו אותן ד"א כמו העיר ששבת בה שכל העיר כולה היא לו כד"א ומודדין האלפים אמה משער העיר שא"כ אם יצא חוץ לתחום יש לו ד"א הרי שמנה אמות ד"א בתחלת האלפים אלא וד"א בסוף האלפים וכולי האי מנלן א"ו השובת בבקעה אינו מודד האלפים אלא ממקום רגליו ואם יצא חוץ לתחום עוד יש לו ד' אמות ולא יותר ואותן ד' אמות של יוצא חוץ לתחום למדנו משבו איש תחתיו דהכי משמע שבו איש תחתיו של יצא דם תחתיו ואלו הן ד"א שבסוף האלפים שאין אדם יכול לזוז מהן אבל בארבע ראשונות הוי מהלך עדיין אלפים אמה אלא ודאי לא נאמר שבו איש מתחתיו אלא לד"א שחוץ לתחום וה"ג בירושלמי מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ד"א ומנין לארבע אמות שבו איש תחתיו אלמא לא קאי קרא אלא אד' אמות דחוץ לתחום וה"פ גם המורה לעיל אבל לעולם לכתחלה אין נותנין לו ד"א ואין מונה אלפים אמה אלא ממקום רגליו ומתניתין הכי קתני מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה אלמא אינו מונה אלפים אלא ממקום רגליו ולגבי אינו מכיר תני אם אינו מכיר או אינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח ואל תני אלפים וד"א והשובת בעיר דאמרינן שכל העיר כולה היא לו כד"א לאו למימרא כד"א לדבקעה אלא כד"א דביתו כדפרישית לעיל והאי דאמרינן הרי אמרו שבת יש לו ד"א ומבעיא לן גבי נותן את עירובו באותן ד"א דיוצא חוץ לתחום קאמר שהשובת בעיר יש לו אלפים אמה ואם יצא חוץ לתחום יש לו ד"א כדילפי' משבו איש תחתיו אבל הנותן את עירובו שנשתכר עוד אלפים אחרות חוץ לעיר יש לומר שאין לו ד"א שאם יצא חוץ לאלפים של עירובו אין לו אפילו אמת אחת שכיון שהרויח אלפים בעירובו שוב לא ניתן לו עוד ד"א ליוצא מהן: כל מה שכתבתי כאן אינו כלום ועיין במהדורא תליתאה:

פיסקא מי שיצא לילך וכו' תניא נמי הכי מי שי שלו שני בתים כו' פי' וכגון שאמר שביתתי במקום פלוני דכיון דהחזיק בדרך עני הוא חשוב וכיול הוא (לומר) שביתתי במקום פלוני אמר רבה לומר כ"ע ל"פ כי פליגי להחזיק פי' אע"ג דלא תני בהברייתא והחזירו חבירו כדקתני במתני' צריך יהא שיחזירנו חבירו ויאמר לו עת חמה האי ועת צנה היא אבל אם חזר מאליו בטלה לה חזקת הדרך והרי האו עשיר ושוב אינו יכול לומר שביתתי במקום פלוני כי פליגי להחזיק דתנא קא בעי תרתי חזקה ואמירת חבירו שיחזירנו ור' יוסי בר' יהודאה לא בעי חזקה אלא אע"פ שלא החזיק לבד שהי' רוצה להחזיק והחזירו חבירו כדבריו עני חשבינן ליה וכילול הוא לומר שביתתי במקום פלוני ורב יוסף אמר להחזיק כ"א ל"פ דצריך שיחזיק בדרך שאם לא יחזיק בדרך אינו חשוב עני ור' יוסי בר' יהוד' את"ק קאי דקתני החזיק כי פליגי לומר לו חבירו ולהחזירו דת"ק לא קתני והחזירו חבירו בברייתא דכיון דהחזיק בדרך אע"פ שחזר מאליו לא יצא מתורת עני ולא איבד חזקתו ובמתני' דקתני והחזירו חבירו לאו דוקא וברייתא אתית לפרושי מתני' דר' יהודא לא בעי והחזירו חבירו ור' יוסי בר' יהודא פלגי עלוי' ובעי תרתי חזקה ואמירת חבירו ולא שיחזור מאליו ולא תני רב יוסף יתר על כן ולא אפילו אלא הכי תני ר' יסוי בר' יהודא אומר מצאו חבירו כדפריש המורה בלישנא קמא דידי' והאו נ"ל עיקר:

כמאן כרב יוסף אליבא דר' יוסי בר' יהדוא דבעי תרתי פי' ה"ה נמי דאתי כרבה אליבא דר' יהודא אלא חד מנייהו נקט:

בפרש"י בד"ה כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב אף אם לא אמר שביתתי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ורב יוסף כו' ובציר מהכי ליכא חזקה ועוד רב יוסף אמר דבחזקה לא פליגי אלא בלומר וא"כ כו' עכ"ל כן צריך לומר מצאתי במ"י וב' קושיות הן וק"ל:

ובד"ה ל"א ולא שמעתיו כו' האי כעשיר משוי ליה וקסבר ר"מ כל שהוא עשיר כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל והאי קושיא שהקשה רש"י לעיל אמאי לא יזוז ממקומו לא קשיא ליה כולי האי דלא אמרי' הכי גבי מי שהוא בעירו שלא עקר דעתו מן העיר כ"כ כמו שחלקו התוס' לעיל כו' עכ"ל ע"ש באורך גם רש"י גופיה מחלק כן לקמן בפ' כיצד מעברין (עירובין דף ס') אבל הוא דחוק לומר כן שהזכיר הקושיא לעיל ולא הזכיר כאן תירוץ זה והיה לו לפרש כן ולא לסתום ונראה דלעיל דבכל עשיר ס"ל לר"מ נמי דהוי כבני עירו שפיר קשיא ליה כיון דהאי נמי עשיר משוי ליה ר"מ אמאי הוי חמר גמל וע"כ היינו משום דעקר דעתו מביתו ומעירו וא"כ נימא נמי דלא יזוז ממקומו אבל השתא בא לפרש דבכל עשיר ובכל ודאי לא עירב כההיא דנתגלגל מבע"י נמי ס"ל לר"מ דהוי חמר גמל כפרש"י לקמן לא תקשי ליה אי משוי ליה הכא עשיר והוי שפיר חמר גמל ודו"ק:

בא"ד דר"מ אכל מי שהוא עשיר פליג ובאומר שביתתי במקום פלוני כו' עכ"ל ואף לרב נחמן דק"ל ות"כ דאמר אבל במקום פלוני ד"ה עני אין עשיר לא מ"מ פליגי אף בעשיר דלרבי יהודה הוי כבני עירו ולר"מ הוי חמר גמל דבכל ודאי לא עירב לר"מ הוי חמר גמל כפרש"י לקמן וק"ל:

בד"ה כרב יוסף אליבא כו' ה"ה נמי לרבה אליבא דר' יהודה כו' עכ"ל ובמרדכי ישן תירץ וז"ל ודחויא דדחי בסמוך לא כרבה ואליבא דר' יהודה קאי נמי אהא דעולא עכ"ל וק"ל:

גמ' בעיר שמערבין לה והחזירו חבירו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ורב יוסף כו' חזקה ואמירה כך שמעתי והרבה גמגומין יש כי קשיא לי כו' כצ"ל וכשאר נמחק. ונ"ב בס"א אינו. בד"ה ל"א כו' וקסבר ר"מ כל שהוא עשיר. נ"ב והאי קשיא שהקשה לעיל אמאי לא יזיז ממקומו לא קשה ליה כולי האי דלא אמרינן הכי גבי מי שהוא בעירו שלא עקר דעתו מן העיר כל כך כמו שחלקו התוס' לעיל דמי לנתגלגל חון לתחום כו' ואע"ג דר"מ ס"ל אפי' בודאי אינו עירוב הרי הוא חמר גמל ואפי' גבי נתגלגל חוץ לתחום מבעוד יום וכמו שפרש"י לקמן היינו טעמא דר"מ ס"ל אפי' גבי עירו עוקר דעתו לכל הפחות משביתה הראשונה שלא יקנה בעירו ויהא לו אלפים לצד אחר אבל אותן אלפים שלצד ביתו שהוא לו ממ"נ לא הפסיד וגמר בדעתו שאותן ב' אלפים יהיו לו לעולם ויהא מותר לו לחזור לביתו ואם כן גבי ספק נמי דינא הכי אבל מי שהוא בדרך ורצה לקנות שביתה בסוף התחום מעמידת רגליו ושם לא קנה א"כ לא יזוז ממקומו דעקר דעתו ממקום עמידת רגליו לגמרי אלא לשם רצה לקנות ואע"פ שהחלפים לצד עמידת רגליו ממ"נ שייכין אליו מ"מ הוא לא חישב אלא בקניית העירוב בסוף התחום ומאחר ששם לא קנה אין לו אלא ד' אמות ודו"ק היטב (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה האי להקל כו' כי אורחיה כשאין נותן עירובו בעיר חריבה הוי להקל כצ"ל:

בד"ה לומר כ"ע כו' א"כ כיון דעתו כו' בדרך ורב יוסף כו' ור' יוסי הזכיר כמאן כו' לר"י עיקר כמאן כרב יוסף כו' אי נמי הכי דייק דאי בעי תרתי כו' כצ"ל והד"א:

אָמַר לוֹ: הַדְרִי בִּי. פירש רש"י 'לא אוסיף עוד' הנה מתשובתו משמע שהיה דרכו בכך לדבר כיוצא בזה והתנחם על מנהגו.
ונראה לי אפשר שהיה לו מדה שאינו חושש ומקפיד כל כך על דבורו להיות נזהר לדבר בדרך כבוד כנגד גדולים, ולכך גם כנגד כבודה של תורה שנה לדבר קשה, דהא מצינו ביומא (יומא כב:) בן שנה שאול במלכו, אמר רב הונא כבן שנה שלא טעם טעם חטא, מתקיף לה רב נחמן בר יצחק ואימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה? אחויאו ליה לרב נחמן סיוטא בחלמיה, פירש רש"י מלאכי פחד מבהלים אותו, אמר נענתי לכם עצמות שאול וכו' עיין שם. וידוע כי רב נחמן סתם הנזכר בגמרא הוא רב נחמן בר יצחק, ועייין בסה"ד, ועוד מצינו במגילה (מגילה כח:) ההוא דהוה תני הילכתא סיפרא וספרי ותוספתא ושכיב אתו אמר לו לרב ליספדיה מר אמר היכי ניספדיה הי צנא דמלא ספרי דחסר, פירש רש"י במאי אספדיה אינו אלא כמו סל מלא ספרים ואין מבין מה שבתיכם עיין שם, נמצא היה דרכו לדבר קשות ואינו מדקדק כל כך לדבר בכבוד, ולכן עתה שדבר קשות כנגד כבוד שמואל מארי דהאי שמעתתא באומרו לאו מעליא האי שמעתתא, וגם דבר זה קשה כנגד כבוד תורה והוכיחו רבא בדבר זה, אמר הַדְרִי בִּי ממדה זו שהייתי רגיל בה, ומכאן ולהבא אדקדק לדבר בכבוד כנגד גדולים.

גמ' יש לו ד' אמות או לא. עיין לקמן דף ס ע"ב תד"ה כאן שכלתה וכו':

שם אפי' הכי ניחא ליה. עיין לעיל דף לב ע"ב ודף לה ע"א:

והיה יושב ערב שבת בביתו ואומר שביתתי בצינתא מקום מסוים היה בין שני התחומין: מאי דעתיך. דעשיר את ואמרת שביתתי במקום פלוני: והא אמר רב נחמן. דלא שרי ר' יהודה אלא במקומי ותניא כוותיה דרב נחמן לעיל: שבת. שקונה שביתה ברגליו יש לו ד' אמות לקניית בית לבד מאלפים לכל רוח: להחמיר הוא. דמפסיד ארבע אמות: מתני' מי שיצא. מעירו לילך בעיר אחרת שמערבין בה שסמוכה לעירו בתוך ד' אלפים: הוא מותר לילך. ואע''פ שלא אמר כלום כדפירשתי לעיל דכיון שיש לו לשם בית ודאי לא עקר דעתו מהליכתו ונתכוון לקנות שביתה בסוף התחום והוי כעני האומר שביתתי במקום פלוני וקנה דהא עני הוא דהחזיק בדרך ולרבי מאיר ודאי עני הוא ואי אמר הוי קני אבל השתא דיכול היה לערב ולומר שביתתי במקום פלוני ולא אמר מספקא לן אי הוה דעתו לקנות שביתה בסוף התחום או בביתו והרי זה חמר גמל שאין לו אלא אלפים שבין ביתו לסוף התחום אבל אלפים שמעבר ביתו לצד השני הפסיד דשמא בסוף התחום קנה ומסוף התחום נמי לא קנה אלפים לצד עיר האחרת שמא לא קנה שביתה כאן כי אם בביתו: גמ' תניא נמי הכי. דכשיש לו שני בתים וביניהן שני תחומי שבת עסקינן: כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב. אף אם לא אמר שביתתי בסוף התחום וחזר: יתר על כן. אפילו לא החזיק בדרך אלא אמר לצאת והחזירו חברו ואמר לין פה: לומר כ''ע לא פליגי דצריך. שיאמר לו חברו לין פה כדקתני מתניתין בדר' יהודה והחזירו חברו דהשתא ודאי משום צינה וחמה הוא דהדר ביה ודעתיה למקני שביתה בסוף התחום ואע''פ שלא אמר אבל אם חזר מעצמו איכא למימר נמלך ולא קנה שביתה לשם דאפילו גלוי דעתא ליכא והרי הוא כבני עירו: כי פליגי להחזיק. והיינו יתר על כן אפילו לא החזיק בדרך אלא שאמר לו חברו לין פה ששמע ממנו שהיה רוצה לצאת ואמר לו לין פה בביתך הלילה משום צינה: ורב יוסף אמר להחזיק כ''ע לא פליגי דצריך כי פליגי לומר. לין פה דלר' יהודה אם החזיק בדרך אע''פ שלא אמר לו חברו לין פה אלא שחזר מעצמו כמאן דאמר שביתתי במקום פלוני דמי והחזירו חברו דקתני מתניתין לר''י לאו דוקא דה''ה לחזר מעצמו אלא אורחא דמילתא נקט אבל ר' יוסי בר' יהודה תרוייהו בעי חזקה ואמירה (והכי קאמר מצאו חברו שהתחיל לצאת ואמר לו חברו לין פה עמדי הלילה וקסבר רב יוסף ר' יוסי בר' יהודה להחמיר ולא תנן בברייתא יתר על כן ואפילו אלא הכי תנן ר' יוסי אומר מצאו חברו כו') כך שמעתי והרבה גמגומין יש דקשיא ליה לר' יוסי מאי יתר על כן ומאי אפילו ויש מתרצין דרבי יוסי לא בעי חזקה כולי האי כדר' יהודה אבל אמרי נואש הן דפסיעה אחת חוץ לביתו הויא חזקה ובציר מהכי ליכא חזקה ועוד רב יוסף אמר דבחזקה לא פליגי אלא בלומר וא''כ אף בחזקה פליגי: ל''א ולא שמעתיו אמר רבה לומר שביתתי בתוך התחום כ''ע לא פליגי דצריך זה החוזר לומר כן וכי פליג ר' יוסי ואתא לאקולי אחזקה פליג דשמעיה לר' יהודה דאמר החזיק ואתא איהו למימר אפילו מצאו חברו שהיה רוצה להחזיק ולא הניחו קנה עירוב ובלבד שיאמר שביתתי לשם דהואיל והיה רוצה לצאת חשבינן ליה כיוצא והוי עני ורב יוסף אמר להחזיק לא פליגי דודאי חזקה בעינן דאי לא החזיק לא הוי עני כי פליגי לומר דר' יהודה בעי שיאמר שביתתי לשם וארישא דמתניתין קאי דפריש בה ואמר שביתתי בעיקרו ולא איצטריך למיהדר ומיתנייא בסיפא ואתא ר' יוסי למימר אפילו לא אמר מידי קני הואיל והחזיק דגלוי דעתא קנייה היא וא''ת כיון דלרבי יהודה באומר שביתתי במקום פלוני קאמר אמאי פליג ר''מ עליה ומשוי ליה חמר גמל ר''מ לית ליה חזקה כי האי גוונא אלא בא בדרך ממש אבל האי כעשיר משוי ליה וקסבר ר''מ כל שהוא עשיר והיה לו לערב בפת ולא עירב בפת אלא באמירה הפסיד באמירתו אלפים שהיה לו לעבר הלז מביתו שסילק עצמו מרוח זו ובמקום שביתתו לא נשתכר דלאו עירוב הוא ואין לו אלא אלפים הללו ונראין הדברים דר' מאיר אכל מי שהוא עשיר פליג ובאומר שביתתי במקום פלוני מדקתני כל שיש בידו לערב כו' דאי ס''ד ר''מ עני משוי ליה להאי וטעמא משום דמספקא לן היכא ניחא ליה הוא הואיל ולא אמר אם כן מאי כל הא לא משכחת לה הך ספיקא אלא בהך לחודיה שיצא וחזר והרי זה חמר גמל מיבעי ליה: מוחזר. משמע שלא קנה שביתה כלל: מוחזק. משמע דקנה: כמאן. ללישנא קמא דפרשי דרב יוסף אליבא דר' יוסי תרתי בעי אמירה דלין פה וחזקה הכי בעי ליה כמאן אזלה הא דעולא דבעי תרתי שהחזיק היינו חזקה והחזירו חברו היינו לי פה: כרב יוסף אליבא דר' יוסי בר' יהודה. דבעי תרתי והוא הדין לרבה אליבא דר' יהודה אלא חדא מינייהו נקט וללישנא בתרא הכי פירושא כמאן אזלא הא דעולא דלא בעי למימר שביתתי במקום פלוני דקאמר אע''פ שמוחזר דמשמע לגמרי כרב יוסף ואליבא דרבי יוסי ברבי יהודה דאמר לא בעינן לומר (הג''ה ואהך לישנא ליכא למימר כרבה ואליבא דר' יהודה דבין רבה ובין רב יוסף תרוייהו סבירא להו דרבי יהודה תרתי בעי. עד כאן): אישתתא. שם אדם: כי הוה אזיל. לביתיה ובתוך ד' אלפים הוה: נחת דרגא. מעלה מן הכבש שהיה יורד מן העליה דהוה ליה החזיק בדרך: בית הכא. לין פה:

האי להקל להחמיר הוא. ואם תאמר תיקשי ליה לשמואל דסוף כיצד מעברין (לקמן דף סא:) דאמר שבת בעיר חריבה לרבנן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה הניח עירובו בעיר חריבה אין לו ממקומו אלא אלפים אמה וי''ל מכל מקום בסתמא כי אורחיה כשאין נותן עירובו בעיר חריבה הוי להקל: לומר כ''ע לא פליגי דצריך. פי' ר''ת לומר עת חמה הוא ועת צינה הוא דכיון שהחזירו מטעם זה אם כן כיון דעתו לילך כשתעבור חמה וצינה ולא יצא מתורת עני אבל אם בלא טעם החזירו אם כן לגמרי נתייאש מלילך ויצא מתורת עני אע''פ שהחזיק בדרך ורב יוסף אמר להחזיק כולי עלמא לא פליגי דצריך כי פליגי לומר דסבר רב יוסף כיון שמחמת חמה וצינה הוא חוזר אם כן נתייאש לגמרי מלילך ולא קנה העירוב לרבי יהודה אלא כשחוזר בלא טעם יתר על כן אמר ר' יוסי דאפילו הכי קנה עירוב והוה ליה לרב יוסף למנקט כי פליגי באומר אלא נקט במילתיה דרב יוסף לומר אגב מילתיה דרבה ודייק רב יוסף מדלא הזכיר ר' יהודה עת צינה ועת חמה ורבי יוסי הזכיר: כמאן אזלא הא דאמר עולא. אף על פי שמוחזר מוחזק כמאן כרב יוסף ואליבא דרבי יוסי. מלשון אע''פ דייק דחזר מחמת חמה וצינה ולא קנה עירוב לרבי יהודה וכרבה לא אתיא דלכ''ע בעי רבה שיאמר עת צינה הוא ואי דאמר עת צינה לא שייך לשון אע''פ ופי' זה דחוק ופי' אחרון דרש''י נראה לר''י עיקר: