עירובין נא ע"ב

עָנִי הוּא דְּאַקִּילוּ רַבָּנַן עִילָּוֵיהּ אֲבָל עָשִׁיר לָא וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר עִיקַּר עֵירוּב בָּרֶגֶל אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר אֲבָל בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי דִּבְרֵי הַכֹּל עָנֵי אִין עָשִׁיר לָא וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ מַאן קָתָנֵי לַהּ רַבִּי מֵאִיר וְאַהֵיָיא קָאֵי אַאֵינוֹ מַכִּיר אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בַּהֲלָכָה וְלֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל מַאן קָתָנֵי לַהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַב חִסְדָּא אָמַר מַחֲלוֹקֶת בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר עָנִי אִין עָשִׁיר לָא וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר אֲבָל בִּמְקוֹמִי דִּבְרֵי הַכֹּל אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר דְּעִיקַּר עֵירוּב בָּרֶגֶל וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ מַאן קָתָנֵי לַהּ רַבִּי מֵאִיר וְאַהֵיָיא קָאֵי אַהָא מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשֵׁכָה וְלֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל מַאן קָתָנֵי לַהּ דִּבְרֵי הַכֹּל תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר מְעָרְבִין בְּפַת וְלֹא יֵצֵא עָשִׁיר חוּץ לַתְּחוּם וְיֹאמַר שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי לְפִי שֶׁלֹּא אָמְרוּ מְעָרְבִין בָּרֶגֶל אֶלָּא לְמִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשֵׁכָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר מְעָרְבִין בָּרֶגֶל וְיֵצֵא עָשִׁיר חוּץ לַתְּחוּם וְיֹאמַר תְּהֵא שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי וְזֶה הוּא עִיקָּרוֹ שֶׁל עֵירוּב וְהִתִּירוּ חֲכָמִים לְבַעַל הַבַּיִת לְשַׁלֵּחַ עֵירוּבוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ בְּיַד בְּנוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ בִּשְׁבִיל לְהָקֵל עָלָיו אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי בֵּית מֶמֶל וּבְאַנְשֵׁי בֵּית גּוּרְיוֹן בְּאָרוֹמָא שֶׁהָיוּ מְחַלְּקִין גְּרוֹגְרוֹת וְצִימּוּקִין לַעֲנִיִּים בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת וּבָאִין עֲנִיֵּי כְּפַר שִׁיחִין וַעֲנִיֵּי כְּפַר חֲנַנְיָה וּמַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לַמׇּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין אָמַר רַב אָשֵׁי מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא דְּקָתָנֵי מִי שֶׁיָּצָא לֵילֵךְ לְעִיר שֶׁמְּעָרְבִין לָהּ וְהֶחְזִירוֹ חֲבֵרוֹ הוּא מוּתָּר לֵילֵךְ וְכׇל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וַהֲוֵינַן בַּהּ מַאי שְׁנָא אִיהוּ וּמַאי שְׁנָא אִינְהוּ וְאָמַר רַב הוּנָא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים וּשְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת בֵּינֵיהֶן אִיהוּ כֵּיוָן דְּנָפְקָא לֵיהּ לְאוֹרְחָא הֲוָה לֵיהּ עָנִי וְהָנָךְ עֲשִׁירִים נִינְהוּ אַלְמָא כֹּל בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי עָנִי אִין עָשִׁיר לָא שְׁמַע מִינַּהּ מַתְנֵי לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר אֲמַר לֵיהּ רַב סַיֵּים בָּהּ נָמֵי הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה רַבָּה בַּר רַב חָנָן הֲוָה רְגִיל דְּאָתֵי מֵאַרְטִיבְנָא לְפוּמְבְּדִיתָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - ב

ולכן, רק עני [או הבא בדרך שכעני הוא] הוא דאקילו רבנן עילויה לערב בלא פת, אבל עשיר שיש לו פת לערב בה לא התירו לו לערב בלא פת.

ורבי יהודה סבר: עיקר דינו של עירוב שמועיל לקנות שביתה הוא במערב ברגל, שאומר תהא שביתתי במקומי, ולפיכך אחד עני ואחד עשיר שערבו ברגלם קנו.

אבל אם אמר שביתתי במקום פלוני הרחוק ממני, ולא הניח שם פת, דברי הכל [רבי מאיר ורבי יהודה] - עני, אין, יכול הוא לערב כך, אבל עשיר לא.

והא דאמרינן במתניתין "וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו" ^[75]

מאן קתני לה? - רבי מאיר.

ואהיכא קאי? - אאינו מכיר או שאינו בקי בהלכה.

כלומר: אפילו מי שאינו מכיר ומתוך כך מערב ברגליו ואומר "שביתתי במקומי", אף עליו אומר רבי מאיר "וזו היא שאמרו עני מערב ברגליו", לומר שקולא היא שהקילו גבי עני לערב באופן זה.

והא דאמרינן במתניתין ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו [דמשמע דעיקר עירוב ברגליו].

מאן קתני לה? - רבי יהודה, ולא רבי מאיר.

דאילו לרבי מאיר עיקר עירוב הוא בפת, ואפילו כשמערב ברגליו ממש אינו עיקר עירוב.

ורב חסדא אמר:

מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה היא במי שמכיר אילן או גדר ואומר תהא שביתתי במקום פלוני הנמצא רחוק ממני.

כלומר: לא החמיר רבי מאיר לעשיר שלא יערב בלא פת, אלא כשאינו מערב ברגליו ממש.

ורבי יהודה שהיקל אף לעשיר לערב בלא פת הוא אף במי שאינו מערב ברגליו ממש;

ובהכי פליגי:

דרבי מאיר סבר: כיון שאינו מערב ברגליו אלא אמירה בעלמא היא, עני [או מהלך בדרך] אין, עשיר לא.

ורבי יהודה סבר: אף שאינו עיקר עירוב [שהוא אינו אלא במי שמערב ברגליו ממש, רש"י לקמן], ואין כאן אלא אמירה בעלמא - אחד עני ואחד עשיר שאמרו שביתתי במקום פלוני מהני.

אבל באומר שביתתי במקומי - דברי הכל, אחד עני ואחד עשיר קנו. דעיקר עירוב ברגל.

והא דאמרינן במתניתין: וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו.

מאן קתני לה? - רבי מאיר.

ואהייא קאי? אהה: מי שבא בדרך וחשכה ואמר שביתתי בעיקרו של אילן.

כלומר: כיון שאמרנו שלא החמיר רבי מאיר על העשיר אלא במי שאינו אומר "שביתתי במקומי", על כרחנו מה שנאמר במשנה: וזו היא שאמרו "העני" - ולא העשיר - מערב ברגליו, מיירי במי שאמר שביתתי בעיקרו של אילן.

דאילו במי שאמר "שביתתי במקומי" אף לרבי מאיר אינו דוקא בעני.

וכיון שכן, על כרחנו נידחק שבבא זו לרבי מאיר בלבד קאי, ואף דמה דקתני "וזו היא שאמרו" העני מערב ברגליו - דמשמע שעירוב זה אינו עיקר עירוב - מצי קאי שפיר אף לרבי יהודה, שהרי לכולי עלמא אינו עיקר עירוב. אפילו הכי, כיון דקתני "העני" מערב ברגליו ולא העשיר, רבי מאיר היא.

והא דאמרינן במתניתין: ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו.

מאן קתני לה? - על כרחנו דברי הכל הוא.

ואינו המשך לדברי רבי יהודה, ולא קאי כלל על "שביתתי במקום פלוני" שנחלקו בו רבי מאיר ורבי יהודה; ומשום, שלשון זה משמע שעיקר העירוב הוא בלא פת, וזה לא שייך אלא כשאומר "שביתתי במקומי", דכשאומר "שביתתי במקום פלוני" אף דלרבי יהודה מהני אף לעשיר, מכל מקום אינו עיקר עירוב.

וכיון שכן מתפרשת בבא זו על מי שאומר "שביתתי במקומי", ללמד: דלכולי עלמא אפילו עשיר מערב כן, כיון שהוא עיקר עירוב.

תניא כוותיה דרב נחמן [דאמר: שלרבי מאיר אפילו עירוב ברגליו ממש מהני רק לעני; והאומר שביתתי במקום פלוני ולא הניח שם פת, אפילו לרבי יהודה מהני רק לעני]:

אחד עני ואחד עשיר מערבין [כלומר: יכולין לערב] בפת; ולא יצא עשיר חוץ לתחום [היינו בסוף התחום, או בתוך ארבע אמות מחוץ לתחום של אלפיים אמה, רש"י] ויאמר: תהא שביתתי במקומי.

לפי שלא אמרו מערבין ברגל אלא למי שבא בדרך וחשכה [דהווה עני], דברי רבי מאיר.

הרי למדנו, שאף לערב ברגליו ממש לא הקיל רבי מאיר אלא לעני, וכדעת רב נחמן.

רבי יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר מערבין [יכולין לערב] ברגל, ויצא עשיר אם ירצה חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי.

הרי למדנו, שאין העשיר מערב בלא פת אלא כשמערב ברגליו ממש, מדאמר רבי יהודה שיצא חוץ לתחום, ולא אמר שיאמר "שביתתי במקום פלוני".

וזה הוא עיקרו של עירוב!

והתירו חכמים לבעל הבית לשלח עירובו ביד עבדו או ביד בנו או ביד שלוחו בשביל להקל עליו.

אמר רבי יהודה: מעשה באנשי בית ממל ובאנשי בית גוריון בארומא [שם מקום] שהיו מחלקים בשבת גרוגרות [תאנים יבשות] וצימוקין לעניים בשני בצורת.

והיו באין בערב שבת עניי כפר שיחין ועניי כפר חנניה - הרוצים ללכת בשבת לארומא [הרחוקה ממקומם פחות מארבעת אלפים אמה] כדי לקבל את הגרוגרות - ושוהים ומחשיכין על יד סוף התחום, וקונים שביתה שם, וחוזרים לביתם, ולמחרת משכימים ובאים לארומא, כיון שקנו שביתה על הדרך.

הרי שהותר להם להחשיך על התחום ולומר: "שביתתי במקומי", ולא הוצרכו ליתן שם פת, אף על גב דכעשירים הם לענין עירוב. שבודאי יש להם בביתם כדי מזון שתי סעודות הנצרך להם לעירוב.

ומוכח כדעת רבי יהודה, שעיקר עירוב ברגל ואין צריך פת אפילו לעשיר, [רש"י].

אמר רב אשי: מתניתין [דלקמן] נמי דיקא כרב נחמן [שאמר לרבי יהודה רק עני מצי לומר שביתתי במקום פלוני].

דקתני [ביאור המשנה כאן הוא על פי לשונו השני של רש"י לקמן]:

מי שיצא [אפילו יציאה כל דהו] מביתו בערב שבת כדי לילך לעיר שמערבין לה [שיכולין לערב כדי לבוא לאותה עיר בשבת], לפי שאינה רחוקה מעיר המוצא ארבעת אלפים אמה, והחזירו חברו מן הדרך.

ואמר היוצא לדרך "תהא שביתתי במקום מסוים שבסוף התחום" - הוא מותר לילך בשבת לאותה העיר וכל בני העיר אסורים [מפרש לה הגמרא ואזיל], דברי רבי יהודה. והוינן בה: מאי שנא איהו שמותר ללכת לאותה העיר בשבת ומאי שנא אינהו [בני העיר] שאסורים ללכת לאותה עיר בשבת?

ואמר רב הונא: הכא במאי עסקינן, כגון שיש לו שני בתים בשתי הערים הללו ויש שני תחומי שבת [ארבעת אלפים אמה] ביניהם של בתים אלו [ריטב"א];

איהו [בעל הבתים] כיון דנפקא ליה לאורחא ויצא מעירו על מנת להגיע קודם השבת לביתו שבעיר הסמוכה [ולא על מנת לערב, רש"י], הוה ליה עני, כשאר הולכי דרכים שאין עמהם פת, ומותר לו לקנות שביתה על ידי שיאמר "שביתתי במקום פלוני מסוים" שבין התחומין.

וכיון שאמר שתהא שביתתו שם [על פי רש"י בסוגיא לקמן, שלא על פי דבריו כאן], הולך בשבת עד לאותה העיר.

ואילו הנך [שאר בני העיר] אפילו אם אמרו שביתתנו במקום פלוני לא קנו שביתה, כי עשירים נינהו, כיון שנמצאים בביתם וודאי שיש להם פת.

אלמא, אפילו לרבי יהודה, כל היכא שמערב במקום פלוני, עני אין, עשיר לא.

ומסקינן: שמע מינה!

מתני לה רב חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה דרב:

"אחד עני ואחד עשיר", כלומר: היה שונה לו משנתנו ובכללה מה שאמר רבי יהודה "אחד עני ואחד עשיר".

אמר ליה רב לרב חייא בר אשי: סיים בה נמי [המשך ואמור לו]: הלכה כרבי יהודה, וכדעת רב נחמן בדעת רבי יהודה שאין מועיל לעשיר לקנות שביתה בלא פת אלא כשאומר "שביתתי במקומי" ^[76].

רבה בר רב חנן הוה רגיל דאתי בכל שבת מארטיבנא [שם מקום] לפומבדיתא שהיו רחוקים זה מזה יותר מתחום שבת,

הערות

^[75] דמשמע שעירוב בלא פת אינו עיקר עירוב אלא קולא לעני, כן פירש רש"י; והריטב"א הוסיף עוד פירוש: דכוונת הגמרא על לשון: מערב "ברגליו", דמשמע דקאי על עירוב ברגליו ממש, ואפילו הכי רק עני הוא שמערב ולא עשיר.

^[76] כן פירש רש"י; וראה במהרש"א שביאר דבריו, היכן כלול שהלכה כרבי יהודה לפי שיטת רב נחמן.

עני המהלך בדרכים ואין לו פת הוא דאקילו רבנן עילויה [שהקילו חכמים עליו] לשבות במקום על ידי שיאמר שביתתי בו, אבל עשיר היושב בביתו ויש לו פת — לא.

ור' יהודה סבר: עיקר עירוב ברגל שילך למקום ויאמר שקונה בו שביתה, אחד עני ואחד עשיר. אבל לגבי האומר "שביתתי במקום פלוני" והוא אינו מצוי שם — דברי הכל: שעירוב זה רק אם היה עני ומהלך בדרך — אין [כן] אבל עשיר — לא.

"וזו היא שאמרו" במשנה "העני מערב ברגליו" מאן קתני לה [מי הוא זה ששנה אותה] — ר' מאיר. ואהייא קאי [ועל איזה דבר עומד, מתייחס] — על מה שאמרו "אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה" ואילו בהמשך הדברים במשנה "ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל" מאן קתני לה [מי שנה אותה] הלא הוא ר' יהודה ששיטתו שהעירוב נועד גם לעשיר.

ואילו רב חסדא אמר: לא כך יש להבין את המחלוקת במשנה, אלא המחלוקת ביניהם היא באומר "שביתתי במקום פלוני" שקניית השביתה אינה נעשית לא ברגל ולא בפת, שר' מאיר סבר: עני — אין [כן] קונה שביתה, עשיר — לא. ור' יהודה סבר: אחד עני ואחד עשיר. אבל האומר: "שביתתי במקומי" דברי הכל: אחד עני ואחד עשיר מועיל להם, שהכל מודים כי עיקר עירוב ברגל.

"וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו "מאן קתני לה [מי הוא ששנה אותה] — ר' מאיר, ואהייא קאי [ועל איזה דבר עומד, מתייחס], על דבר זה: "מי שבא בדרך וחשכה" אבל לדעת ר' יהודה גם אם היה עשיר יכול לומר כך. "ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל" מאן קתני לה [מי הוא ששנה אותה] — אלו דברי הכל.

א ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן שאמר שמחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בשאמר "שביתתי במקומי": אחד עני ואחד עשיר מערבין בפת, ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר: "שביתתי במקומי" — לפי שלא אמרו מערבין ברגל אלא למי שבא בדרך וחשכה, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל, וכן יצא (יכול לצאת) עשיר חוץ לתחום ויאמר: "תהא שביתתי במקומי", וזה הוא עיקרו של עירוב. ואולם התירו חכמים לבעל הבית לשלח עירובו ביד עבדו, ביד בנו, ביד שלוחו בשביל להקל עליו. ואם כן מבואר פה שהמחלוקת היא כפי שהגדיר רב נחמן.

אמר ר' יהודה: מעשה באנשי בית משפחת ממל ובאנשי בית גוריון בכפר ארומא שהיה בתוך ארבעת אלפים אמה לתחומם שהיו מחלקין גרוגרות וצימוקין לעניים בשני בצורת, ובאין עניי כפר שיחין ועניי כפר חנניה ומחשיכין על התחום, למחרת משכימין ובאין לקבל את הגרוגרות.

ורואים אם כן שמערבים ברגל אם אומר "שביתתי במקומי" אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתינו גם כן מדוייקת] כהסברו של רב נחמן, דקתני [ששנינו במשנה]: מי שיצא לילך לעיר שמערבין לה, והחזירו חבירו שעיכבו מלכת — הוא מותר לילך, וכל בני העיר אסורין, דברי ר' יהודה.

והוינן [והיינו עסוקים] בה, ומתקשים במשנה זו: מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו [במה שונה הוא ובמה שונים הם] שלו מותר ולהם אסור? ואמר רב הונא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שיש לו לאותו אדם שני בתים, ושני תחומי שבת ביניהן.

איהו [הוא], כיון דנפקא ליה לאורחא [שיצא לו לדרך] — הוה ליה [הריהו נעשה] כעני, שהרי לא נתכוין לחזור לביתו אלא להמשיך עד לביתו האחר, ולכן יכול הוא לקנות שביתה בסוף התחום באמירה בלבד.

והנך עשירין נינהו [ואלה בני עירו עשירים הם] שהרי יש להם מזונות בבתיהם וצריכים לקנות עירוב מבעוד יום. אלמא [מכאן] שכל השנוי באומר "שביתתי במקום פלוני" מדובר שעני אין [כן] אבל עשיר — לא. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

מתני ליה [היה משנה, מלמד אותו] רב חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה [לפני] רב שהיה נוכח שם באותה שעה, את משנתינו "אחד עני ואחד עשיר". אמר ליה [לו] רב: סיים בה נמי [גם כן] לאחר לימוד ענין זה: הלכה כר' יהודה.

מסופר: רבה בר רב חנן הוה [היה] רגיל דאתי [לבוא] מהעיר ארטיבנא לפומבדיתא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Therefore, it is only with regard to a pauper, who does not have food for two meals, that the Sages were lenient and permitted him to establish residence merely by saying: My residence is in my current location. However, with regard to a wealthy person in his own house who has bread, no, they did not permit him to do so.

And Rabbi Yehuda maintains: The primary ordinance of eiruv is by foot, i.e., by going and stating that he is establishing his residence in that location, and therefore it applies to both a pauper and a wealthy person. However, with regard a case when the person said: My residence is in such-and-such place, and he is not there, everyone, both Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, agrees that for a pauper on the road on a Shabbat eve, yes, an eiruv may be established in that manner; however, for a wealthy person, no, an eiruv may not be established in that manner.

And as for the mishna’s statement: And this is what the Sages meant when they said that a pauper can establish an eiruv with his feet, who, which Sage, is teaching it? It is Rabbi Meir. And to which clause of the mishna is it referring? It refers to the previous statement: If he is not familiar with a tree or any other noticeable landmark, or if he is not an expert in the halakha, and therefore is unaware that a residence can be established from a distance, and said: My residence is in my current location, he acquires two thousand cubits in each direction. And as for the statement in the continuation of the mishna: The Sages said that one establishes an eiruv with bread only to be lenient with the wealthy person, who, which Sage, is teaching it? It is Rabbi Yehuda, who maintains that the option of establishing an eiruv by foot is available to the wealthy as well.

Rav Ḥisda, however, disagreed with Rav Naḥman and said: The dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda in the mishna is with regard to a person who said: My residence is in such-and-such place, in which case his residence is neither acquired by foot nor with bread. As Rabbi Meir maintains: A pauper, yes, he establishes residence with an eiruv in that manner; however, a wealthy person, no, he does not. And Rabbi Yehuda maintains: Both a pauper and a wealthy person may establish an eiruv in that manner. However, in a case where one said: My residence is in my present location, everyone, both Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, agrees that an eiruv of this kind is effective both for a pauper and for a wealthy person, as everyone agrees agree that the primary ordinance of eiruv is by foot.

And as for the mishna’s statement: And this is what the Sages meant when they said that a pauper can establish an eiruv by foot, who is teaching it? It is Rabbi Meir. And to which clause of the mishna is it referring? It is referring to this clause: One who was coming along the way on Shabbat eve, and it grew dark while he was traveling. According to Rabbi Yehuda, he could have established an eiruv even if he was in his house. And as for the statement in the continuation of the mishna: The Sages said that one establishes an eiruv with bread only in order to be lenient with the wealthy person, who is teaching it? Everyone agrees with this halakha, and it is taught according to both opinions.

The Gemara comments: A baraita was taught in accordance with the opinion of Rav Naḥman, who said that the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda is with regard to one who said: My residence is in my present location. It was stated in the baraita: Both a pauper and a wealthy person establish an eiruv with bread; however a wealthy person may not go out beyond the Shabbat limit and say: My residence is in my present location, because the Sages said that one can establish an eiruv by foot only in the case of a person who was coming along the way and it grew dark while he was traveling. This is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yehuda says: Both a pauper and a wealthy person establish an eiruv by foot. And a wealthy person will go out beyond the Shabbat limit and say: My residence is in my present location. And this is the primary ordinance of eiruv. However, the Sages permitted a homeowner to send his eiruv in the hand of his servant, or in the hand of his son, or in the hand of his agent, in order to be lenient with him, so that he need not exert himself and go out and establish an eiruv by foot. This baraita presents the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda as it was delineated by Rav Naḥman.

The baraita continues. Rabbi Yehuda said: There was an incident involving the members of the household of the Memel family and members of the household of Guryon family in the village of Aroma, who were distributing dried figs and raisins to the paupers in years of famine, and the paupers of the village of Siḥin and the paupers of the village of Ḥananya would come to the edge of the Shabbat limit at nightfall, which was also within the Shabbat limit of Aroma, and then go home. The following day they would rise early and go to receive their figs and raisins. Apparently, one can establish an eiruv by foot, if he says: My residence is in my present location.

Rav Ashi said: The formulation of the mishna is also precise, in accordance with Rav Naḥman’s explanation, as it teaches: If on a Shabbat eve one set out to go to a city for which an eiruv is established enabling him to go there on Shabbat, and another person caused him to return home, he himself is permitted to go to that city on Shabbat, and for all the other residents of the town it is prohibited to go there. This is the statement of Rabbi Yehuda.

And we discussed this mishna and raised a difficulty: What is different about him and what is different about them? Why is he permitted to proceed to the other town while it is prohibited for the other residents to do so? And Rav Huna said: We are dealing here with a case where he has two houses, one in each city, and there is the distance of two Shabbat limits, four thousand cubits, between them.

With regard to him, since he set out on his way, his legal status is that of a pauper, as he did not intend to return to his first house, but to continue to his other house. Therefore, he can establish residence at the end of his Shabbat limit by verbal means alone.

And the legal status of these other inhabitants of his city, is that of wealthy people, as they are in their houses and have food. Consequently, they can only establish residence at the end of their Shabbat limit by depositing food there prior the onset of Shabbat. Apparently, everything stated with regard to one who says: My residence is in such-and-such place; to a pauper, yes, it applies to a wealthy person, no, it does not apply. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that this is the case.

Rav Ḥiyya bar Ashi was teaching the mishna to Ḥiyya bar Rav before Rav. He stated that this leniency applies both to a pauper and to a wealthy person. Rav said to him: Conclude your statement also: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

The Gemara relates: Rabba bar Rav Ḥanan was in the habit of coming from his home in Artibbena to Pumbedita on Shabbat.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' וזהו שאמרו העני מערב ברגליו ר"מ אומר אין לנו אלא העני ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר לא אמרו מערבין [בפת] אלא להקל על העשיר וכו' אמר רב נחמן מחלוקת (במקומו) [במקומי] דכיון דאמר שביתתי במקומי דין אין צריך עירוב אחר בפת דר' מאיר סבר עני אין עשיר לא ור' יהודה סבר אחד עני ואחד עשיר אבל במקום פלוני דברי הכל עני אין עשיר לא. אלמא קסבר ר' מאיר עיקר עירוב בפת וזהו שאמרו אאינו ניכר או אינו בקי בהל' קאי ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר ר' יהודה קתני לה והלכה כר' יהודה וקיי"ל כרב נחמן דתניא כוותיה דתניא זהו שאמרו (מפני) העני מערב ברגליו ולא יצא העשיר חוץ לתחום ויאמר שביתתי במקומי לפי שלא התירו לערב ברגליו אלא למי שבא בדרך וחשכה לו דברי ר"מ. ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל ויוצא העשיר חוץ לעיר לתחום (ואמר) [ויאמר] שביתתי תהא במקומי וזהו עיקרו של עירוב והתירו לבעל הבית לשלח עירובו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו בשביל להקל עליו אמר רב אשי אף אנן נמי תנינן להא דרב נחמן דתנן מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה פירוש שיש לו לילך בה ע"י עירוב והחזירו חבירו [הוא] מותר שעירב ברגליו וכל בני העיר אסורין.

ופירשה רב הונא כגון שיש לו ב' בתים וביניהם ב' תחומי שבת שהן ד' אלפים אמה. איהו דעקר נפשיה הוה ליה כעני דכל הבא בדרך עני הוא חשוב שאין פת מצויה לרוב עוברי דרכים וכבר הותר לו לערב ברגליו. וכיון שאמר שביתתי במקום (ב') התחומין קנה לו התם שביתה ויש לילך מביתו זה (שלזבו) [שלן בו] לביתו האחר בסמוך אלפים אמה אבל בני העיר כיון שלא החזיקו בדרך הוו להו עשירים. ואף על גב (דאמרינן) [דאמרי] שביתתנו במקום פלוני לא קנו שביתה התם דלא התירו לערב במקום פלוני בדבור אלא עני אבל עשיר לא. תניא כפירושא דרב הונא:

מתני לה רב חייא בר אשי לחייא בר רב אחד עני ואחד עשיר א"ל רבא תנייה הלכתא כרב יהודה.

עני אין עשיר לא. כל שעיקר יציאתו אינו לקנות שביתה אלא שחשכה לו בדרך קרי עני, וכל שעיקר יציאתו לקנות שביתה קרי עשיר, דסתם יוצא מביתו אין ביתו ריקן מפת או משאר דברים שמערבין בהן כדי שיעור עירוב. תדע דהא בברייתא דבסמוך מייתי ר' יהודה ראיה לדבריו דאפילו עשיר במקומו מערב ברגליו מעניי כפר שיחין וכפר חנניה שמחשיכין על התחום כדי לקבל צדקה מאנשי בית ממל בשני בצורת, והא התם עניים היו ושני בצורת היו ואפ"ה קרי להו עשירים לגבי הא כיון שיוצאין מבתיהם כדי לקנות שם שביתה.
ומסתברא לי דמי שבא בדרך וחשכה לו קרינן ליה עני ואפילו יש בידו פת ואפילו לר' מאיר, דכל שחשכה לו בדרך לא פלוג רבנן ולא אצרכוהו למירהט ולערובי בפת. ותדע לך דהא במקום פלוני בין לר' מאיר בין לר' יהודה עני אין עשיר לא, ואפ"ה כל שהחזיק בדרך קרינן ליה לקמן לר' יהודה עני ואפילו החזירו חברו לביתו ויש בידו לחם משום דלא פלוג, בא בדרך וחשכה לו נמי לא פלוג, כן נראה לי.

וזהו שאמרו מאן קתני לה ר' מאיר ואהיכא קאי אאינו מכיר. והא דלא אוקמוה ככולי עלמא ואאינו מכיר אילן או גדר, נראה דרש"י ז"ל מפרש משום דלישנא דזהו שאמרו קא דייק דמשמע ליה מיניה דזהו שהקילו קאמר, דאלמא אין עיקר עירוב ברגל ומני ר' מאיר היא. ויש מפרשים משום דזהו שאמרו משמע דקאי אאינו מכיר דסליק מיניה. ואי נמי י"ל משום דסתם מתני' ר' מאיר. ומסתברא משום דלרב נחמן כיון דר' מאיר סבירא ליה דעיקר עירוב בפת אלא שהקילו לעני לערב ברגל, לעולם לא קרי רגל אלא בשישנו במקומו אבל במקום פלוני לא שייך ביה, והלכך מתני' דקתני זהו שאמרו העני מערב ברגליו אי אפשר דקאי אמכיר ולכולי עלמא, דהא לר' מאיר לא שייך למיקרייה מערב ברגליו. ואע"ג דלרב חסדא מוקמינן ליה במכיר ואפ"ה קרי ליה מערב ברגליו, התם משום דכולהו סבירא להו דעיקר עירוב ברגל, והלכך חשיב כולי האי דאפילו אמר תהא שביתתי במקום פלוני וכי רהיט מטי התם ומצי לעירובי ברגל השתא נמי קרי ליה מערב ברגליו. כנ"ל.

ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל מאן קתני לה דברי הכל. ואם תאמר ולר' יהודה מאי קילותא, דאפילו עשיר ועומד בביתו מצי למימר שביתתי במקום פלוני. וי"ל דקילותא לשאינו מכיר.

ויצא עשיר חוץ לתחום. פירש רש"י: דחוץ לאו דוקא אלא בסוף התחום, ואי נמי דוקא בדקאי בד' אמות שיש לו חוץ לאלפים אמה. ואיכא למידק דהא מדקרי ליה עשיר אלמא לאו במחזיק בדרך אלא ביוצא לקנות שביתה ודעתו לחזור ללון בביתו, ואי בקונה שביתה בסוף תחומו לביתיה היכי הדר, דהא קתני (סא, א) למודד שאמרו אפילו כלתה מדתו בחצי מערה אין לו אלא חצי מערה, וא"כ אפילו היתה ביתו בקיר החומה אינו יכול ליכנס שם. ופירשו בתוספות דלאו לקנות שביתה חוץ לתחום קאמר אלא במקום שהוא תוך תחום ביתו, וחוץ לתחום דנקט משום רבותא דר' מאיר נקט ליה דאפי' נפיק ליה חוץ לתחום כיון שעיקר יציאתו לקנות שביתה לא קרינן ליה עני אלא א"כ היתה עיקר יציאתו לצאת בדרך וחשכה לו, ואיידי דתנא ר' מאיר הכין לרבותא כדאמרן תני נמי ר' יהודה יוצא עשיר חוץ לתחום, ואע"ג דלדידיה לא נפק"מ מידי דאפי' תוך תחומו נמי במקומו אחד עני ואחד עשיר.

ועני אין עשיר לא. פי׳ וכיון דעיקר עירוב בפת לא הקלו לערב ברגל אלא לעני אבל עשיר לא. ורבי יהודה סבר עיקר עירוב ברגל וכיון דכן א׳ עני וא׳ עשיר מערב ברגליו במקום רגליו אבל במקום פלוני פי׳ שאין כאן לא פת ולא רגל דברי הכל עני אין עשיר לא. והוי יודע דעני ועשיר האמורים בענין זה לא עני עני ממש ולא עשיר עשיר ממש דהא לקמן במעשה דאנשי בית ממל שהיו באין עניי כפר שיחין וכפר חנניה להחשיך על התחום שיהו מחלקין להם גרוגרות וצמוקים בשני בצורת חשיב להו תלמודא עשירים לערב במקומם לר׳ יהודה אליבא דרב נחמן אלא שכל שעיקר יציאתו לא היתה לקנות שביתה אלא מקרה הוא שיהיה לו מפני שחשכה לו בדרך זהו הנקרא עני ואפילו בשיש לו פת בסלו דכיון דרובה אין להם פת בסלם תו לא פלוג רבנן ונתנו להם רשות לערב ברגליהם כדי שיוכל לאכול את פתו. וכל שעמד בעירו ובא לקנות שביתה במקום אחר או שיצא כדי לקנות שביתה במקו׳ אחר זה הנקרא עשיר לענין זה ואפי׳ כשאין לו פת בסלו דרוב היושבים בביתם או היוצאים מביתם מערב שבת לקנות שביתה יש להם פת או שום אוכל אח׳ בסל׳ לערב וכיון שכן תו לא פליג בהו רבנן וכן פר״ח ז״ל וכן נראה עיקר מלשון רש״י ז״ל בשמועתינו דוק ותשכח.

גרסת רוב הספרים והיא גרש״י ז״ל זהו שאמרו מאן קתני לה רבי מאיר והיכא קאי אאינו מכיר. פי׳ דכל שאינו מכיר מיירי במערב במקומו ואפ״ה קתני דדוקא העני מערב ברגליו אבל עשיר לא. וא״כ סתמא כרבי מאיר היא. וא״ת ואמאי לא אוקמא בשהוא מכיר גדר מסויים ובא לערב במקום הגדר ואתיא לכ״ע. י״ל דניחא ליה טפי לאוקמתיה כל היכא דאפשר דקאי אסיפ׳ דמתני׳ דסליק מיניה דמיירי בשאינו מכיר אי נמי דלא ניחא ליה להפוכי מתני׳ דזהו שאמר מיירי במכיר וכו׳ ובתר הכי תני פלוגתא דר׳ מאיר ור׳ יהודה בשאינו מכיר וניחא ליה טפי למימר דהא נמי בשאינו מכיר וסתם לן כרבי מאיר דסתם מתני׳ כוותיה והדר קאמר דהא דאמינא לך לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת רבי מאיר ורבנן. ור״ש פי׳ דלישנא דזהו שאמרו משמע ליה לרב נחמן שאין עיקר התקנה אלא קל שהקלו ואמרו חכמים בכאן. וא״כ לאו היינו דרבי יהודה עיקר עירובו ברגל באומ׳ במקומו מיהת ונכון הוא ועי״ל דרב נחמן משמע ליה דכל היכא דאפשר לאוקומו לישנא דמערב ברגליו כשהוא מערב במקום רגליו הכי עדיפא דהכי דייק לישנא טפי:

ולא אמרו מערבין בפת להקל מאן קתני לה רבי יהודה. פיר׳ דאלו לרבי מאיר עיקר עירוב בפת. ורב חסדא אמר מחלוקת במקום פלוני וכו׳. וזהו שאמרו מאן קתני לה רבי מאיר ואהיכא קאי אמר שבא בדרך פי׳ דמיירי במי שמכיר אילן או גדר ואומר שביתתי במקום פלוני ואליבא דרבי מאיר דבמקום פלוני עני אין עשיר לא. דאלו לר׳ יהודה אף במקום פלו׳ עני ועשיר שוים. וכתב רש״י ז״ל דלאו משום לישנא דזהו שאמרו במשמע לו אין זה עיקר התקנה אוקמ׳ כר׳ מאיר דוקא וכדפריש איהו ז״ל באוקמתא דרב נחמן דהא ודאי בהא דמערב שלא במקומו אף רבי יהודה מודה דעיקר עירוב בפת כיון שאין כאן רגל אלא משום דקתני העני מערב דמשמע העני ולא עשיר הוכרח לאוקמה כרבי מאיר. ע״כ תורף דבריו ואם הם שלא כלשונו והוצרך רבי׳ ז״ל לומר כך מפני זה הפי׳ שפי׳ למעלה בדרב נחמן ואף אנו לומר ג״כ לפי הפי׳ האחרון דאע״ג דלישנא דמערב ברגליו לא דייק אלא במערב במקום רגליו הוכרח לאוקמה ובשאינו מערב במקומו משום דמשמע ליה דכל במקומו ליכא למ״ד עשיר לא דודאי עיקר והעירוב ברגלי ומשום דכל שהוא מערב ברגליו חוץ ממקום רגליו אינו קונה עירוב אלא בדמצי מטי התם ברגליו כי רהיט קודם חשיכה קרי ליה מערב ברגליו ולא אמר אלא להקל. למאן קתני לה דברי הכל פי׳ דהא כלהו מודו דעיקר עירוב ברגל היא במקומו מיהת. וא״ת ואליבא דר׳ יהודה שסובר שאפי׳ העשיר יכול לערב בלא רגל ולא פת במקום פלוני מה זה ששנינן שאמר להקל על העשיר לערב בפת וי״ל דאצטריך להיכא דאינו מכיר מקום מסויים שאינו יכול לערב ברגליו עד שילך שם והקלו עליו שיוכל לערב בפת על ידי שלוחו:

ויוצא עשיר חוץ לתחום ואומר תהא שביתתי במקומי. פרש״י ז״ל לאו דוקא חוץ לתחום דא״כ לא יוכל העשיר הזה לחזור לביתו ולא בסוף התחום קאמר אי נמי חוץ לתחום ובאותן ד׳ אמות שנתנו חכמים למניחי עירוב יותר על האלפים אמה. ובתוס׳ פי׳ עוד שאף בסוף התחום ממש אי אפשר לומר דלישנא דסוף התחום משמע סוף תחום שמודדין מעיבורה של עיר. ואיהו כיון דתני שביתה חוץ לעיר ומשם תחלת מדתו. כל שכלתה מדת אלפים שלו בחומת העיר שוב לא יוכל להכנס לביתו ואע״פ שהיא סמוכה לחומת עיר וכדתנן לקמן למודד שאמר אפילו כלתה מדתו בחצי מערה אין לו אלא חצי מערה. אלא הבא בתוך התחום צריך להניחו ואע״פ שהוא בתחלת תחום שבו וחוץ לתחום דנקט משום רבותא דרבי מאיר נקט ליה ברישא דמתניית׳ דאע״ג דנקט ליה חוץ לתחו׳ כיון שעיקר יציאתו לקנות שביתה לא קרי ליה עני: ואפי׳ במערב במקומו ואפי׳ רוצה ללון שם בתוך התחו׳ ואיידי דתנא הכי לרבי מאיר משום הא רבותא תנא נמי ר׳ יהודה חוץ לתחו׳. ועוד פירשו בשם הרב ז״ל דהכי קתני יוצא עשיר חוץ ללכת לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי. ובאין עניי כפר שיחין ומחשיכין על התחו׳ פי׳ להחשיך על התחו׳ כדי לערב במקום רגליהם. אבל לערב מן העיר לא משום דלענין זה עשירים הם דאלמא לא שרי רבי יהודה לערב לעשיר באמירה בעלמא חוץ למקומו והיינו דלא כרב חסדא דאמר רב אשי מתני׳ נמי דיקא. ואמר רב הונא הב״ע כו׳ לקמן בדוכתה נפרש לה בס״ד:

אלמא כל מקום פלוני עני אין עשיר לא ואפי׳ לר׳ יהודה: והקשו בתוס׳ ולרב חסדא תהוי מתני׳ תיבותא והיאך טעה במשנ׳ מפורשת שהרי א״א לחלק בין זה זה לבני העיר אלא משום טעמא דרב הונא ותירצו דרב חסדא חסדא אמר לך דליתא לדרב הונא וטעמא דבני העיר אסורין לילך מפני שלא אמר כלים וכל שלא יצא ממקומו ובא לערב במקום אחר דכ״ע אינו מערב בשתיקה וצריך הוא לומר תהא שביתתי פלוני. וא״ת א״כ מאי סייעתא דרב נחמן. י״ל דאי משום דלא אמרו כלום אסורין לילך מאי קמ״ל דקתני וכל בני העיר אסורין פשי׳ אבל רב חסדא אמר לך דאין הכי נמי דפשי׳ וכדי נסבה שלא בא כאן אלא להשמיענו דין מי שיצא לילך לעיר ולמיתני ביה פלוגתא דרבי מאיר ור׳ יהודה ומשום דעדיף טפי לומר דאשמועינן חדושא אף בבני העיר וכדרב הונא הא אמר רב אשי האמר רב נחמן דדייקא כוותיה דרב נחמן. ותדע לקמן אמר תלמודא ותניא כוותיה ולא אמרי׳ ותנן כוותיה דעדיף טפי והיינו מטעמא דאמרן:

הנותן עירוב בפת יש לו באותו מקום שנתן עירובו ארבע אמות כאלו הוא בביתו או עירב ברגליו מארבע אמות ולהלן הוא מונה אלפים אמה לכל רוח כמו שהתבאר. ומה שנתגלגל כאן ממי שיצא לילך מעיר שמערבין לה וכו׳ יתבאר במשנה הששית והיא שאנו מבארים עכשיו:

פיסקא זו היא שאמרו כו' לר"ש מתניתין ני דייקא מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה כו' פי' נ"ל דבכה"ג מיירי מתני' כגון שאמר שביתתי במקום פלוני כדרישא ובהא פליגי ר' מאיר ור' יהודא דר' יהודא סבר כיון שהחזיק בדרך (במקום פלוני) אע"פ שחזר כעני משוינן ליה וכיול היא לומר שביתתי במקום פלונ י הילכך קנה לו באמירתו והוא דהוי עני מותר לילך וכל בני העיר שהן עשירים אסורין אע"פ שאמרו דכל במקום פלוני אין עשיר לא ור"מ סבר כל המחזיק בדרך שיכול לערב ברגליו לילך ולהגיע לאותו מוקם ולומר שביתתי במקומי ולא עירב אלא חזר לעירו ה"ז חמר גמל דמספקא ליה אי חשבי' לי' עני כיון שהחזיק בדרך וקנה לו שביתה שם בדיבורו או דילמא כיון דחזר נפק לי' מתורת עני והו"ל עשיר ואין בדבריו כלום והרי הוא כבני העיר הילכך אין לו אלא אלפים שבין עירו לעירובו ודברי המורה לא נ"ל כלל ורב חסדא ודאי כי היכי דלא תקשי ליה מתני' מפרש לה כדברי המורה:

בפרש"י בד"ה מחלוקת במקום פלוני דאין כאן לא עירוב כו' אלא אמירה כו' עכ"ל ולעיל לרב נחמן דאמר במקום פלוני ד"ה עשיר לא לא הוצרך לפרש כן דאפשר דאיירי בלא אמירה כלל שלא אמר שביתתי במקום פלוני אבל הכא לרב חסדא דמחלוקת במקום פלוני ואפ"ה לר' יהודה קנה עירוב וע"כ באומר שביתתי במקום פלוני דבלא אומר פשיטא הוא וליכא מאן דפליג דלקני עירוב בעשיר כפרש"י לקמן ומש"ה הוצרך לפרש הכא לר"מ דאפ"ה עשיר לא משום דאינו אלא אמירה בעלמא ודו"ק:

בד"ה איהו כיון כו' ופלוגתא כו' איכא למ"ד דאפילו לא אמר נמי כו' וע"כ בדלא אמר מידי כו' עכ"ל יש לדקדק בפירושו כיון דע"כ בדלא אמר איירי כמו שהוכיח לבסוף מדלא קתני ואמר כו' ועוד מדפליג ר"מ כו' וא"כ היאך קאמר דפליגי אמוראי בהכי לקמן ועוד דהא ללישנא קמא של פרש"י דקיימינן הכא בין לרבה ובין לרב יוסף לכ"ע לא בעי למימר שביתתי במקום פלוני וללישנא בתרא דפרש"י לקמן נמי בין לרבה ובין לרב יוסף אליבא דרבי יהודה צריך לומר שביתתי במקום פלוני ונראה דשיעור דבריו כן הוא וללישנא קמא דקיימינן הכא קאמר דפלוגתא דאמוראי היא לקמן דאיכא למ"ד דאפי' לא אמר לו חבירו לין פה עת כו' כמאן דאמר לו חבירו דמי והיינו כרב יוסף לר' יהודה וקאמר ומיירי נמי על כרחך לכ"ע אפילו בדאיהו גופיה לא אמר מידי עסקינן חדא כו' ודו"ק:

בד"ה הנך עשירים נינהו ואפילו אמרו שביתתנו במקום פלוני אסור כו' עכ"ל להאי לישנא דבעני לר"י אפילו בלא אמר שביתתי במקום פלוני מהני ה"מ לפרושי הנך עשירים נינהו ואסור בלא אמר ואפשר כמ"ש התוס' לעיל דלהכי נקט במתני' ואמר שביתתי במקום פלוני לרבותא דסיפא דאפילו באמר עני אין עשיר לא ודו"ק:

בד"ה הלכה כר"י וכרב נחמן במקומי עכ"ל דאילו לרב חסדא לא הוה אמר לו אתניי' אהך הלכה כר"י דאימא דחייא הוה תני א' עני וא' עשיר ובמקומי ככ"ע וק"ל:

תוס' בד"ה ויצא עשיר כו' ואפילו אם ביתו הוא הראשון כו' ולא יהיה לו אלא ד' אמות כו' עכ"ל דיצא חוץ לתחום מסוף העיר קאמר כדרך כל מודדי תחומי העיר ואם הוא חוזר מעירובו לביתו לא יהיה לו שם רק ארבע אמות בתוך הבית ואין כל הבית והעיר גם אם היא מוקפת מחיצה נחשב לו כארבע אמות דומיא שאם הלך מעירובו לצד השני שאם כלה מדתו בעיר או במערה לא ילך אפילו אמה א' ולא דמיא לההיא דמי שהוציאוהו נכרים בעיר אחרת דמהלך כולה לר"ג ומיהו בהגהת אשר"י בס"פ מפרש לפי הירושלמי דההיא דכלה מדתו במערה לא אתיא כר"ג דלדידיה מהלך את כולה כמו בהוציאוהו נכרים ע"ש:

גמרא ר' מאיר ואהיכא קאי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה א"ר יהודה צ"ל ואמר ר"י כו' גוריון בארו?א כו' הד"א:

בד"ה אי?ו כיון כו' להאי דמשום דהחזיק כו' א"כ דעשיר חשיב ליה ר' מאיר חמר גמל אמאי הא בבית לא רצה לקנות דהא אמר שביתתי כו' כצ"ל.

בד"ה הוה אתי כו' לפומבדיתא והיה כו' הד"א:

תוס' בד"ה אהייא קאי צ"ל ואהיכא קאי:

רש"י (בסה"ע) ד"ה הלכה כר"י. וכר"נ במקומי. דברי המהרש"א בכאן תמוהים עי' לעיל (מז) וברש"י ד"ה ומתני:

גמרא מעשה כו'. בארומא. נ"ב נמצא בכתוב [שופטים ט] וישב אבימלך בארומה:

עני הוא דאקילו רבנן גביה. הבא בדרך ואין עמו פת הוא דאקילו רבנן גביה לומר שביתתי במקומי כשאינו מכיר אילן או גדר או למכיר לומר שביתתי במקום פלוני: אבל עשיר. כגון יושב בביתו לא זו ולא זו: עיקר עירוב ברגל. שביתתי תחתי אפילו לעשיר אם יצא והחשיך זהו עיקר מצות עירוב כדתני לא אמרו לערב בפת כו' אלמא עיקר תקנת עירוב לר' יהודה ברגל היא: זהו שאמרו חכמים. דמשמע דעיקר תקנתא לאו הכי הואי אלא קולא בעלמא הוא שאמרו אצל העני לערב ברגליו: מאן קאמר ליה ר''מ. דאמר עיקר עירוב בפת: ואהיכא קאי אאינו מכיר או שאינו בקי בהלכה. ואמר שביתתי תחתי עלה קאמר ר''מ וזהו שאמרו כלומר דאפילו להאי דאמר במקומי קולא הוא דאקילו רבנן גביה אבל לא זהו עיקר תקנת עירוב: ולא אמרו לערב בפת. דמשמע דעיקר עירוב כי איתקן ברגל איתקן ולא אמרו בפת אלא להקל על העשיר: מחלוקת במקום פלוני. דאין כאן לא עירוב בפת ולא עירוב ברגל אלא אמירה בעלמא עלה קאמר ר''מ עני אין עשיר לא: אבל במקומי דברי הכל אחד עני ואחד עשיר. דעיקר עירוב ברגל: ה''ג וזהו שאמרו. דמשמע דאין זה עיקר עירוב אלא קולא הוא דאמר לעני על כרחך ר''מ קאמר לה ואע''ג דמוקמינן לה במי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו והאי אפילו לר' יהודה לא זהו עיקר מצותו אפ''ה לא מצינן לאוקמא כר' יהודה משום דקתני בה עני ואילו ר' יהודה אחד עני ואחד עשיר קאמר: אמי שבא בדרך וחשכה לו. והיה מכיר אילן ואמר שביתתי בעיקרו דקתני קנה שם שביתתו ועלה קאמר זה הוא שאמרו העני מערב ברגליו דהא קולא לעני הוא דאקיל לא שיהא זה עיקר עירוב אלא באומר שביתתי במקומי ור' יהודה אמר אפילו לעשיר שהיה יושב בביתו ואמר שביתתי בסוף אלפים הקילו נמי ואף על גב דעיקר עירוב במקומי הוא: ולא אמרו דמשמע עיקר עירוב אינו בפת אלא להקל על העשיר הוא דאיתקון. סתמא היא וד''ה ולאו מסקנא דמילתיה דר''י היא דהא רבי מאיר נמי מודה בה דעיקר עירוב ברגל במקומי: תניא כותיה דר''נ. דאמר מחלוקת במקומי דאפילו היכא דאמר במקומי. לר' מאיר עשיר לא ור' יהודה נמי לא שרי לעשיר אל במקומי אבל במקום פלוני לא: ה''ג ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי. והאי חוץ לתחום לאו דוקא אלא בסוף התחום ואי דווקא חוץ לתחום בתוך ד' אמות קאמר שבו שביתתו: שלא אמרו לערב ברגל. אפילו כי האי גוונא דאמר במקומי אלא למי שבא בדרך כו' אלמא לר''מ אפילו במקומי עני אין עשיר לא: ויצא עשיר חוץ לתחום. אם ירצה: ויאמר שביתתי במקומי. אלמא לר' יהודה לא שרי לעשיר אלא במקומי כרב נחמן: א''ר יהודה מעשה באנשי בית ממל ובאנשי בית גוריון בארומא. מקום: גרוגרות. תאנים יבשים: צימוקין. ענבים יבשים שנתייבשו ונצטמקו: עניי כפר שיחין. סמוכין להן לארומא בתוך ד' אלפים: ומחשיכין על התחום וכו'. אלמא עיקר עירוב ברגל ובמקומי ואע''ג דעניים היו הואיל ובביתם איתנהו כעשירים דמו דא''א להם בלא מזון ב' סעודות ואעפ''כ היו מערבין ברגלן ומחשיכין דהיינו במקומי כרב נחמן אלמא עיקר עירוב ברגל ומחשיכין על התחום ואע''ג דלגבי עירוב עשירים הן דהא מביתם יוצאין על כך ויש להן פת אפ''ה שרי כי לית ליה שליח לערב ברגליו: מתני' נמי דיקא. כרב נחמן דלר' יהודה במקום פלוני עשיר לא וכי פליג אדר''מ במקומי הוא דפליג: מי שיצא. כל דהו והחזיק בדרך לעיר שמערבין שסמוכה לעירו לסוף ד' אלפים ויכול אדם לילך מזו לזו ע''י עירוב: והחזירו חבירו. דא''ל עת חמה הוא עת צינה הוא כדלקמן (נב.): הוא מותר לילך. למחר לאותה עיר אחרת וכל בני עירו אסורין: שיש לו ב' בתים. אחד בזה ואחד בזה והיה רוצה לילך לביתו שבעיר אחרת מע''ש ולשבות שם בשבת ולא יצא מביתו אדעתא דקניית שביתה בסוף התחום ולחזור אלא אדעתא למיזל עד התם והחזירו חבירו: איהו כיון דנפק לאורחא. משום הליכה ממש ולא משום לערב ברגליו הוי ליה עני ויכול לומר שביתתי בסוף התחום ויסיים מקום הניכר לו שם ופלוגתא דאמוראי היא לקמן (שם) איכא למ''ד דאפילו לא אמר נמי כיון דאנן סהדי דהתם בעי למיזל כמאן דאמר דמי וע''כ בדלא אמר מידי עסקינן חדא דלא קתני ואמר שביתתי במקום פלוני ועוד: מדפליג ר''מ עלה ואמר הרי זה חמר גמל ש''מ בדלא אמר שביתתי במקום פלוני עסקינן דהא ר''מ מודה בעני וא''ת ר''מ עשיר חשיב ליה להאי דמשום דהחזיק בדרך פורתא לא משוי ליה עני א''כ דעשיר חשיב ליה ר''מ חמר גמל אמאי הא בביתו לא רצה לקנות דהא אמר שביתתי בסוף התחום ושם לא יכול. דהא לאו עני הוא ולא יזוז ממקומו מיבעי ליה אלא בדלא אמר עסקינן ור''מ נמי עני משויה ליה ומשום דלא אמר כלום מספקא ליה אי דעתו לקנות שביתה בסוף התחום או שמא חזר בו לגמרי מלילך למחר לאותה העיר ודעתו לקנות שביתה בביתו הלכך חמר גמל הוא: הנך עשירים נינהו. ואפילו אמרו שביתתנו במקום פלוני אסור דאי לא אמרו פשיטא אלמא כל במקום פלוני לר' יהודה עני אין עשיר לא ולהכי נקט יש לו שני בתים דאי לא הוה ליה ביתא התם לא הוה אמרינן כי לא אמר כמאן דאמר דמי דדלמא קא הדר ביה: הלכה כרבי יהודה. וכרב נחמן במקומי: הוה אתי מארטיבנא. רגיל דאתי בכל שבת מארטיבנא לפומבדיתא

ואהיכא קאי אאינו מכיר. ולא בעי למימר דקאי אמי שבא בדרך וחשכה לו ודברי הכל דמוכחא מתני' דבמאי דפליגי ר''מ ורבי יהודה איירי: ולא אמרו לערב בפת אלא להקל מאן קתני לה דברי הכל. וא''ת ולר' יהודה מאי להקל איכא כיון שאפילו בבית יכול לומר שביתתי במקום פלוני וי''ל דהאי להקל היכא דליכא אילן או גדר ומקום מסויים במקום שרוצה לקנות שביתה: ויצא עשיר חוץ לתחום. קשה לר''י דמדקרי ליה עשיר דמשמע שרוצה לחזור וללון בביתו ואיך יכול לחזור והלא אין לו אלא אלפים מעירובו לצד עירו ואפילו אם ביתו הוא הראשון בכניסתו לצד עירו לא יהיה לו בתוך ביתו אלא ד' אמות ואטו בשופטני עסקינן שילון בביתו ולא יהיה לו אלא ד''א ונראה לר''י דהא חוץ לתחום היינו חוץ לעיבורה של עיר וכה''ג איכא בכיצד מעברין (לקמן דף ס.) ועוד אומר ר''י דהאי דקאמר ויצא עשיר חוץ לתחום לא שרוצה לקנות שביתה חוץ לתחום אלא שרוצה לחזור ולקנות שביתה בתוך התחום ונקט הכי משום רבי מאיר דקתני לא יצא עשיר חוץ לתחום וקמ''ל אע''פ דיצא חוץ לתחום ודמי השתא לבא בדרך ואפ''ה אין יכול לערב ברגליו דכיון דכל עיקר יציאה זו לא היה אלא כדי לערב ואגב דנקט רבי מאיר נקט נמי רבי יהודה:

עירובין נא ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף נא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד