עירובין נא ע"א

אָמַר רָבָא וְהוּא דְּכִי רָהֵיט לְעִיקָּרוֹ מָטֵי אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְהָא חָשְׁכָה לוֹ קָתָנֵי
חָשְׁכָה לְבֵיתוֹ אֲבָל לְעִיקָּרוֹ שֶׁל אִילָן מָצֵי אָזֵיל אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רָבָא חָשְׁכָה לוֹ כִּי מְסַגֵּי קַלִּי קַלִּי אֲבָל רָהֵיט מָטֵי
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב יוֹסֵף תְּהֵא שְׁבִיתָתֵנוּ תּוּתֵי דִּיקְלָא דְּסָבֵיל אֲחוּהּ וְאָמְרִי לַהּ תּוּתֵי דִּיקְלָא דְּפָרֵיק מָרֵיהּ מִכְּרָגָא
יָדַע לֵיהּ מָר אֲמַר לֵיהּ לָא יָדַעְנָא לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ סְמוֹךְ עֲלַי דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אִם הָיוּ שְׁנַיִם אֶחָד מַכִּיר וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר זֶה שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מוֹסֵר שְׁבִיתָתוֹ לַמַּכִּיר זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹמֵר תְּהֵא שְׁבִיתָתֵנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי
וְלָא הִיא לָא תְּנָא לֵיהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּלִיקַבֵּל לַהּ מִינֵּיהּ מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹסֵי נִימּוּקוֹ עִמּוֹ:
אִם אֵינוֹ מַכִּיר אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי וְכוּ'':
הָנֵי אַלְפַּיִם אַמָּה הֵיכָן כְּתִיבָן דְּתַנְיָא שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אֵלּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ אֵלּוּ אַלְפַּיִם אַמָּה
מְנָא לַן אָמַר רַב חִסְדָּא לָמַדְנוּ מָקוֹם מִמָּקוֹם וּמָקוֹם מִנִּיסָה וְנִיסָּה מִנִּיסָה וְנִיסָּה מִגְּבוּל וּגְבוּל מִגְּבוּל וּגְבוּל מִחוּץ וְחוּץ מִחוּץ דִּכְתִיב וּמַדּוֹתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְגוֹ'
וְנֵילַף מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה דָּנִין חוּץ מִחוּץ וְאֵין דָּנִין חוּץ מֵחוּצָה
וּמַאי נָפְקָא מִינַּהּ הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְשָׁב הַכֹּהֵן וּבָא הַכֹּהֵן זוֹ הִיא שִׁיבָה זוֹ הִיא בִּיאָה
הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא מִידֵּי דְּדָמֵי לֵיהּ אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא מִידֵּי דְּדָמֵי לֵיהּ מִדָּמֵי לֵיהּ יָלְפִינַן:
אַלְפַּיִם אַמָּה עֲגוּלּוֹת: וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מָה נַפְשָׁךְ אִי אִית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה פֵּיאוֹת כְּתִיבָן אִי לֵית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה אַלְפַּיִם אַמָּה מְנָא לֵיהּ
לְעוֹלָם אִית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר קְרָא זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים לָזֶה אַתָּה נוֹתֵן פֵּיאוֹת וְאִי אַתָּה נוֹתֵן פֵּיאוֹת לְשׁוֹבְתֵי שַׁבָּת
וְרַבָּנַן תָּנֵי רַב חֲנַנְיָה אוֹמֵר כָּזֶה יְהוּ כׇּל שׁוֹבְתֵי שַׁבָּת
אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב הַמַּעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁמַּעֲבִיר הֵן וַאֲלַכְסוֹנָן
אָמַר רַב פָּפָּא בָּדֵיק לַן רָבָא עַמּוּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרוֹחַב אַרְבָּעָה צָרִיךְ הֵן וַאֲלַכְסוֹנָן אוֹ לָא וְאָמְרִינַן לֵיהּ לָאו הַיְינוּ דְּרַב חֲנַנְיָה דְּתַנְיָא רַב חֲנַנְיָה אוֹמֵר כָּזֶה יְהוּ כׇּל שׁוֹבְתֵי שַׁבָּת:
וְזֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו אָמַר רַבִּי מֵאִיר אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי וְכוּ':
אָמַר רַב נַחְמָן מַחֲלוֹקֶת בִּמְקוֹמִי דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר עִיקָּר עֵירוּב בְּפַת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

אמר רבא: הא דקתני במתניתין דהיכא שסיים מקום ואמר שביתתי בעיקרו של אילן קנה, הוא דוקא היכא דכי הווה שאם היה רהיט [רץ] לעיקרו של אילן מיד אחרי שאמר שקונה שביתה הווה מטי [מגיע] להתם קודם כניסת השבת, ולכן חשבינן ליה כאילו נמצא תחת האילן ומערב ברגליו, אבל אם היה רחוק כל כך שאף אם היה רץ לא היה מגיע קודם חשיכה לא קנה. [ראה ציור בעמוד הבא]

אמר ליה אביי: והא, מי שבא בדרך ו"חשכה לו" קתני במתניתין, דמשמע דהכי קאמר: כיון שחשכה לו ואינו יכול להגיע לעיקרו של אילן ולערב ברגליו, לכן מערב הוא בדיבור.

והרי קתני דקנה היכא שאמר בעיקרו של אילן?!

ומשנינן: הא דאמרה מתניתין "חשכה לו", אינו ליתן טעם למה אינו מערב ברגליו, אלא ליתן טעם למה צריך הוא לערב.

והכי קאמר: כיון שחשכה לו שבת ואינו יכול להגיע לביתו קודם חשיכה, לפיכך צריך הוא לערב.

אבל לעיקרו של אילן מצי אזיל, ולכן קנה שם שביתה.

איכא דאמרי: אמר רבא: לעולם הא דקאמרה מתניתין "חשכה" היינו "חשכה לו" שאינו יכול להגיע אף לעיקרו של אילן. אך דוקא כי מסגי קלי קלי [הולך לאט]. אבל אי הווה רהיט הווה מטי לעיקרו של אילן קודם שתחשך, ולכך קנה.

רבה ורב יוסף הוו קא אזלי בערב שבת באורחא, אמר ליה רבה לרב יוסף: תהא שביתתנו תותי דיקלא דסביל אחוה [תחת הדקל הנושא את אחיו, כלומר: דקל אחר]. ואמרי לה, אמר רבה הכי: תהא שביתתנו תותי דיקלא דפריק מריה מכרגא [תחת הדקל שמשחרר את בעליו מן המס, כלומר: עושה פירות רבים, ופורעין בעליו מדמיהם את המס].

אמר ליה רב יוסף לרבה: לא ידענא ליה [איני מכיר אילן זה] ואיני יכול לקנות שם שביתה.

אמר ליה רבה לרב יוסף: סמוך עלי ומסור לי את שביתתך כי אני מכירו ושביתתי תהני אף עבורך. דהא תניא [היינו ברייתא דלעיל], רבי יוסי אומר: אם היו שנים בדרך ורוצים לקנות שביתה במקום פלוני באמירה, אם אחד מכיר את המקום ואחד שאינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר את שביתתו למכיר ואומר לו שביתתי עמך, וזה שמכיר אומר: תהא שביתתנו במקום פלוני ובכך נקנית השביתה עבור שניהם.

ואמרינן: והא דאמר ליה רבה לרב יוסף להך ברייתא משמיה דרבי יוסי לא היא, אלא בסתמא תניא; ולא תנא ליה כרבי יוסי, אלא כי היכי דליקבל לה מיניה [כדי שיקבל ממנו], משום דרבי יוסי נימוקו עמו ^[70].

שנינו במשנה: אם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי, זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח עגולות, דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס:

ומפרשינן: הני אלפים אמה לכל רוח שאתה מתיר לו ללכת ממקום שביתתו - היכן כתיבן? כלומר: היכא רמיזי בתורה, ואהיכא אסמכינהו רבנן, למאי דקיימא לן דתחומין דרבנן [ריטב"א]?!

דתניא, כתיב: "שבו איש תחתיו", ודרשינן: אלו ארבע אמות. כי "תחתיו" של אדם הוא ארבע אמות, כדילפינן לעיל דף מ"ח, ומכאן אנו למדים לכל אדם שיוצא חוץ לתחומו, שמותר לו להלך בתוך ארבע אמות [רש"י].

והוסיף והזהיר "אל יצא איש ממקומו", ודרשינן: אלו אלפים אמה.

ומפרשינן: מנא לן לפרש את הכתוב "אל יצא איש ממקומו" להתיר הילוך של אלפים אמה?!

אמר רב חסדא: למדנו בגזירה שוה "מקום" [אל יצא איש "ממקומו"] מ"מקום" דכתיב [לגבי רוצח בשוגג שגולה לערי מקלט]: ושמתי לך "מקום" אשר ינוס שמה.

ולמדנו "מקום" מ"ניסה". שמכח הגזירה שווה אנו דנים כאילו כתוב לשון "ניסה" ["ינוס"] גם בקרא ד"אל יצא איש ממקומו".

והדר ילפינן "ניסה" [האמור כביכול - מכח גזירה שוה - בקרא דתחומין] בגזירה שוה מ"ניסה", שהוזכרה במקרא אחר, דכתיב: "מגבול עיר מקלטו אשר ינוס".

ו"ניסה" מ"גבול", שמכח הגזירה שוה אנו דנין כאילו נכתב לשון "גבול" אף בקרא ד"אל יצא איש ממקומו". כי היכי דכתיב: "מגבול" עיר מקלטו אשר ינוס שמה.

והדר ילפינן בגזירה שוה גבול מגבול. שנאמר: ומצא אותו גואל הדם מחוץ "לגבול" עיר מקלטו - לעשות לשון "חוץ" הנאמר במקרא ההוא, כאילו נכתב אף בקרא דתחומין.

והדר ילפינן לשיעור אלפים אמה בגזירה שוה "חוץ" מ"חוץ" דכתיב בערי הלויים: ומדותם מ"חוץ" לעיר את פאת קדמה אלפים באמה. ללמד: אף בתחומין שנאמר בהם "חוץ" [מכח הלימודים שהוזכרו], שיעור "חוץ" זה הוא אלפיים אמה.

הרי למדנו שאסור לצאת חוץ לאלפיים אמה.

ומקשינן: אמאי אתה דן גזירה שווה ד"חוץ חוץ" מממקרא זה? ונילף ממקרא אחר [הנאמר במצוה להשאיר מגרש מסביב לערי הלויים], דכתיב: "ומדותם מקיר העיר וחוצה - אלף אמה", ונימא שאף תחום שבת אינו אלא אלף אמה?!

ומשנינן: אין דנין בגזירה שוה אלא "חוץ", וכפי שנאמר בגואל הדם: "מחוץ" לגבול, מ"חוץ". וכפי שנאמר: מ"חוץ" לעיר את פאת קדמה אלפים באמה.

ואין דנין בגזירה שוה "חוץ" שנאמר בגואל הדם, מ"חוצה" הנאמר במגרש ערי הלויים: "וחוצה" אלף אמה.

ותמהינן: ומאי נפקא מינא בין "חוץ" ל"חוצה"?

והא מצינו כי תנא דבי רבי ישמעאל יליף בגזירה שווה אפילו בענין שאין הלשונות שוים אלא רק דומים בענינם:

שדרש בגזירה שוה את "ושב" הכהן, "ובא" הכהן. כיון ששני הפסוקים משמעותם שווה, דזו היא שיבה זו היא ביאה, ואף שלשונות הפסוקים אינו שווה.

ואף כאן יש ללמוד גזירה שוה "חוץ" מ"חוצה", שהרי משמעותם שווה ^[71].

ואם כן, תיקשי, דנילף "חוץ" מ"חוצה", ונאמר ששיעור תחום שבת הוא אלף אמה כמו במגרשי ערי הלויים, ומנין לנו למילף "חוץ" מ"חוץ" שתחום שבת הוא אלפים אמה?!

ומשנינן: הני מילי דלא משגיחינן אלא שהמשמעות תהיה שוה, הוא היכא דליכא מידי דדמי ליה גם בלישנא דקרא.

אבל היכא דאיכא מידי דדמי ליה, [כשיש לשון הדומה לו], כמו הכא, דמצי למילף חוץ מחוץ ולא חוץ מחוצה, מהכתוב אשר דמי ליה גם במשמעות וגם בלשון ילפינן.

שנינו במשנה: זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח עגולות, דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס; וחכמים אומרים: מרובעות כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות.

ותמהינן: ורבי חנינא בן אנטיגנוס, מה נפשך [מאי קסבר]?

אי אית ליה גזירה שוה - שלמדנו ממנה לעיל לשיעור אלפיים אמה לתחום שבת - מהא דכתיב בתחום ערי הלויים "ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה", הא התם "פיאות" כתיבן ["פאת קדמה"], ו"פאת" משמע מרובע.

ואי לית ליה הך גזירה שוה - אלפים אמה של תחום שבת מנא ליה? ^[72]

ומשנינן: לעולם אית ליה האי גזירה שוה לאלפיים אמה.

והא דלא יליף נמי שיהיו מרובעות, כי שאני הכא, בערי הלויים דאמר קרא לשון הממעטת: "זה" יהיה לכם מגרשי הערים. ודרשינן מהמיעוט "זה" - דוקא ל"זה", לתחום ערי הלויים אתה נותן פיאות מרובעות, ואי אתה נותן פיאות מרובעות לשובתי שבת.

ומקשינן: ורבנן, דיהבי אלפים אמות מרובעות, הא בתחום ערי הלויים איכא מיעוטא ד"זה"?!

ומשנינן: תני, רב חנניה אומר: אין המילה "זה" באה למעט, אלא דרשינן ממנה: כזה יהו כל שובתי שבת! דהייינו, שאף אלפים אמה של תחום שבת, מרובעות יהיו.

אמר רבי אחא בר יעקב: המעביר ארבע אמות ברשות הרבים - אינו חייב עד שמעביר הן [ארבע האמות] ואלכסונן.

כלומר: צריך שיעביר כשיעור אלכסון של טבלא מרובעת של ארבע על ארבע אמות, דהיינו, חמש אמות ועוד שלש חומשי האמה [כי באלכסון נוסף לכל אמה שני חומשי אמה, ובארבע אמות נוספים שמונה חומשי אמה].

ונלמד דין זה מהדרשה דלעיל מתחום ערי הלויים, "כזה יהו כל שובתי שבת", לתת להם פיאות.

וכיון שלא שייך "פיאות" בהעברת ארבע אמות, שהרי אינו שטח מסוים שנוכל לומר שאמרה תורה שיהיה השטח מרובע, לפיכך דרשינן לגזירה שוה, שבאה לומר שאינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן ^[73].

אמר רב פפא: בדיק לן רבא [ניסה אותנו] ושאלנו:

האם עמוד הנמצא ברשות הרבים, גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים [שהוא שיעור רשות היחיד], האם כדי שנדון אותו כרשות היחיד צריך שיהיו בו אותן ארבעה טפחים, גם הן [ארבעה טפחים] וגם אלכסונן של הארבעה טפחים.

כלומר: האם צריך שיהיה העמוד מרובע בראשו, ויהיה בו שיעור האלכסון.

או דלמא לא בעינן שיהיה בו אלכסון, ואפילו עמוד עגול שרחבו [קוטרו] ארבעה טפחים נמי הווה רשות היחיד ^[74].

ואמרינן ליה לרבא: וכי לאו היינו דרב חנניא דלעיל?

דתניא: רב חנניא אומר: כזה פיאות] יהו כל שובתי שבת. וכיון שכן, אף בעמוד צריך שיהיה מרובע כדי שיהא רשות היחיד.

שנינו במשנה: וזה הוא שאמרו: העני מערב ברגליו.

אמר רבי מאיר: אנו, אין לנו אלא עני

רבי יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר, לא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו:

אמר רב נחמן:

מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה היא במי שמערב ברגליו ממש, ואומר: שביתתי במקומי.

כלומר: רבי מאיר, שלא התיר לערב בלא פת אלא לעני [או למי שבא בדרך שאף הוא נחשב כעני], הוא אפילו במי שמערב ברגליו ממש, ואומר "שביתתי במקומי".

ואילו רבי יהודה, שהיקל לערב בלא פת אף לעשיר, אינו אלא במי שמערב ברגליו ממש [רש"י לקמן ד"ה תניא כוותיה דרב נחמן].

ובהכי פליגי:

דרבי מאיר סבר, עיקר עירוב הוא בפת [פירוש, עיקר עירובי רבנן בפת הוה, משום דמחזי טפי כקונה שם שביתה, ריטב"א],

אבל לערב בלא פת, בין שמערב ברגליו ואומר שביתתי במקומי, וכל שכן אם אינו מערב ברגליו אלא היה מכיר אילן או גדר ואומר שביתתי תחתיו, הוא קולא.

הערות

^[70] דבריו ישרים; ולשון "נימוקו" פירש רש"י - על פי הגהת הרש"ש - שהיא מילה מורכבת "נימו קו", כלומר דיבורו - כמו "ונומיתי לו", דהיינו "ואמרתי לו", ביבמות קכב. - ישר כקו המשקולת, הוא החוט שעליו תלויים המאזנים.

^[71] הדרשה של תנא דבי רבי ישמעאל נאמרה בדין נגעי בתים: אדם שראה נגע בקירות ביתו, מראהו לכהן, והכהן מסגיר את הבית לשבוע ימים; וביום השביעי שב הכהן ורואה את הנגע, וכך הוא דינו: אם פשה [גדל] הנגע בהסגר זה מכפי שהיה בתחילה, חולץ את האבנים הנגועות וקוצה [מקלף] את טיח הבית סביבות הנגע, ומביא אבנים אחרות ונותנן במקום הנגועות וטח את הבית בעפר אחר, ומסגיר את הבית לשבוע נוסף. וכדכתיב: ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית וגו' וחלצו את האבנים וגו'. ולאחר ההסגר השני שב הכהן ורואה את הבית, והיה אם אין נגע בבית הרי הוא טהור. ואם שב הנגע ופרח בבית אף אם אינו גדול מכפי שהיה הנגע בתחילה, הרי הבית טמא, ונותצו. [ואף שלפי פשטות המקרא דכתיב: ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע וגו' משמע שאינו נותצו אלא אם כן פשה הנגע בהסגר שני, ילפינן לה בתורת כהנים בגזירה שוה מצרעת בגדים, שנותץ את הבית אף אם לא פשה, והכתוב שאומר שצריך הוא פשיון מוקמינן לה לנגע שעמד בעיניו בהסגר ראשון ופשה בהסגר שני, וכפי שיבואר בהמשך. וילפינן התם נמי, שרק אם בסוף השבוע של הסגר שני חזר הנגע הבית טמא, אך אם חזר הנגע באותו יום שחלץ וטח, אין הבית טמא]. ואם לא פשה הנגע בשבוע של הסגר ראשון מכפי שהיה בתחילה, מסגיר הכהן את הבית הסגר שני מבלי שיחלוץ את אבני הבית; וביום השביעי של הסגר שני שב הכהן ורואה את הנגע: ואם אין נגע בבית, או אף אם יש נגע אך לא פשה, הרי הבית טהור. אך אם פשה הנגע בהסגר שני, כתיב: ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת היא בבית טמא הוא, ונתץ וגו' [וכפי שנתבאר לעיל שפסוק זה מיירי באופן זה]. ולימדנו תנא דבי רבי ישמעאל: שאין אומרים שינתוץ את הבית מיד, אלא דין הבית הוא כמו בפשיון שבהסגר ראשון, שחולץ את האבנים ומסגירו שוב, ורק אם לאחר הסגר זה שב הנגע ופרח בבית, נותצו. ודין זה למדנו בגזירה שוה, שבפשיון שבהסגר ראשון כתיב: "ושב" הכהן וגו', ובפשיון שבהסגר שני כתיב "ובא" הכהן וגו', ולמדנו בגזירה שוה: כשם שבפשיון שבהסגר ראשון אין נותץ את הבית מיד אלא חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף בפשיון שבהסגר שני אין נותץ את הבית מיד, אלא חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חזר הנגע ופרח בבית בסוף הסגר זה הרי הבית טמא, ונותצו.

^[72] ביאר הריטב"א: אי לית ליה האי גזירה שוה לתחומין, מנא ליה דאלפים אמה יש להם, בלי שיהא להם שום סמך מן התורה.

^[73] כן היא שיטת רש"י ורבינו תם בהעברת ארבע אמות, אבל שיטת הרשב"ם: כשמעביר ארבע אמות רבועים כרבועו של עולם, אין צריך שיעביר אלא ארבע אמות, ולא אמרו שצריך שיעביר הן ואלכסונן, אלא כשמעביר לאלכסונו של עולם, כי לא חייבה תורה אלא בזורק או מעביר ארבע אמות ברשות הרבים ברבועו של עולם, ואם העבירן כדרך ריבוען חייב בארבע אמות, ואם העבירן באלכסון אינו חייב עד שיעביר כל האלכסון, ראה תוספות וריטב"א.

^[74] הריטב"א ביאר, דהוה ליה להגמרא לומר "צריך שיהיו מרובעות או לא", אלא "סירכא דלישנא דרב אחא תפסו להו".

אמר רבא: דין זה האמור במשנתנו שאם הגדיר את מקום שביתתו המדוייק תחת האילן קנה שם שביתה והוא דכי רהיט [שכאשר ירוץ] לעיקרו של האילן מטי [יכול להגיע] עוד לפני שבת. אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] "חשכה לו" קתני [שנינו] משמע שמרוחק הוא יותר מכדי מרחק זה!

ומשיבים: "חשכה" משמעו — שלא יוכל להגיע בעוד יום לביתו, אבל לעיקרו של אילן מצי אזיל [יכול להספיק ללכת]. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת אמר רבא: חשכה לו משמעו כי מסגי קלי קלי [כשהוא הולך לאט לאט], אבל רהיט [אם ירוץ] — מטי [יגיע].

א רבה ורב יוסף הוו קא אזלי באורחא [היו הולכים בדרך יחד]. אמר ליה [לו] רבה לרב יוסף: תהא שביתתנו תותי דיקלא דסביל אחוה [תחת הדקל הנושא את אחיו] שהיה דקל אחר נשען עליו. ואמרי לה [ויש אומרים] שכך אמר לו: תותי דיקלא דפריק מריה מכרגא [תחת הדקל שהציל את בעליו ממס הקרקע] שהיה הדקל הזה פורה במידה כזאת שמפירותיו היו בעליו משלמים את כל מיסי הקרקע.

ושאל: ידע ליה מר [האם אדוני יודע, מכיר אותו]? אמר ליה [לו]: לא ידענא ליה [איני מכיר אותו]. אמר ליה [לו]: סמוך עלי, דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: אם היו שנים, אחד מכיר ואחד שאינו מכיר — זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, וזה שמכיר אומר: "תהא שביתתנו במקום פלוני".

ומעירים: ולא היא, ואין הדבר כן בדיוק, לא תנא ליה [לא נשנתה אותה ברייתא] כר' יוסי, אלא אמר לו כן כי היכי דליקבל לה מיניה [כדי שיקבל רב יוסף ממנו] משום שר' יוסי נימוקו עמו והלכה כר' יוסי ברוב דבריו, ולכן לא יבוא רב יוסף לפקפק בדבר.

ב במשנה שנינו שאם אינו מכיר אילן או מקום מסוים אחר, או שאינו בקי בהלכה ואינו יודע שאפשר לקנות שביתה במקום רחוק, ואמר: "שביתתי במקומי" — זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח.

ושואלים על כך: הני [אותן] אלפים אמה היכן כתיבן [היכן הם כתובות בתורה]? ומשיבים, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "שבו איש תחתיו" (שמות טז, כט) משמעו — אלו ארבע אמות, שהן התחום הקטן ביותר כגון ליוצא מחוץ לתחומו. "אל יצא איש ממק מו" (שמות טז, כט) — אלו אלפים אמה של תחום שבת לשובת במקום, ש"מקום" סתם שיעורו אלפים אמה.

ושואלים: מנא לן [מנין לנו] שזה שיעור מקום? אמר רב חסדא: למדנו בדרך גזירה שווה "מקום" מ"מקום" שנאמר כאן "אל יצא איש ממקומו" ונאמר בפסוק ברוצח בשגגה "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג). ובפסוק זה נאמר גם "מקום" וגם ענין מנוסה, ולמדים "מקום" מ"ניסה" (מנוסה). ולמדים "ניסה" מ"ניסה", מכתוב אחר באותו ענין "ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה" (במדבר לה, כו) ולמדים ניסה מ"גבול" האמור אף הוא באותו פסוק. ונלמד שוב בגזירה שווה "גבול" מ"גבול" שנאמר שם "ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו" (במדבר לה, כז) ונלמד עוד "גבול" מ"חוץ" שנאמר בפסוק זה, ואף אנו נלמד שוב בגזירה שווה "חוץ" מ"חוץ", דכתיב [שנאמר] בערי הלויים (שהן היו ערי מקלט) "ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה" (במדבר לה, ה)

ושואלים: ונילף [ונלמד] "מקיר העיר וחוצה אלף אמה" (במדבר לה, ד) שהתחום הוא אלף אמה בלבד. ומשיבים: דנין בגזירה שווה מקום שנאמר בו "חוץ" ממקום אחר שנאמר בו "חוץ", ואין דנין "חוץ" מ"חוצה".

ומקשים: ומאי נפקא מינה [ומה יוצא מזה, מה ההבדל בין הדברים]? הא תנא דבי [הרי שנינו בשם חכם בית] מדרשו של ר' ישמעאל שלמד גזירה שווה לענין נגעי בתים מפסוק אחד שנאמר בו "ושב הכהן" (ויקרא יד, לט) ומפסוק אחר שנאמר בו "ובא הכהן" (ויקרא יד, מד) שדרש: זו היא שיבה זו היא ביאה, ואם כן, שינוי באות אחת ודאי אינו מעכב לימוד זה!

ודוחים: הני מילי היכא דליכא מידי דדמי ליה [דברים אלה אמורים היכן שאין דבר מילה הדומה לו] אבל היכא דאיכא מידי דדמי [היכן שיש דבר מילה הדומה לו], ליה — מדמי ליה ילפינן [מן הדומה לו אנו למדים] ולא ממה שאינו בדיוק כמוהו.

ג נחלקו תנאים במשנתינו אם תחום אלפים אמה הניתנות לכל אדם ממקום שביתתו הרי הן עגולות או מרובעות כטבלא. ושואלים: ור' חנינא בן אנטיגנוס מה נפשך [רצונך] מהי בדיוק שיטתו, ובאיזה אופן נסביר אותה. שכן אי אית ליה [אם יש לו] כאן גזירה שוה, והוא לומד הלכה זו מהנאמר בערי הלויים, הרי שם פיאות (זוויות) כתיבן [נאמרו], ומשמע: תחומים מרובעים. אי לית ליה [אם אין לו] גזירה שוה — אלפים אמה עצמן מנא ליה [מנין לו]?

משיבים: לעולם תאמר אית ליה [יש לו] גזירה שוה, ושאני הכא [ושונה כאן בענין הערים] שכן אמר קרא [המקרא]: "זה יהיה להם מגרשי הערים" (במדבר לה, ה) כוונתו: לזה, למגרש העיר, אתה נותן פיאות ומרובע, ואי (אין) אתה נותן פיאות לשובתי שבת בכל מקום שקנו שביתה, שאין מחשבים אלא תחום עגול.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] כיצד מבינים הם הדגשה זו? ומשיבים: תני [שנינו], רב חנניה אומר: כזה יהו כל שובתי שבת שכל החישובים בקשר לשביתת שבת יהיו זהים.

אמר רב אחא בר יעקב: המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אף שם אינו חייב עד שמעביר הן ואלכסונן, שארבע אמות שנאמרו הן רק יסוד המידה שעל פיה מחשבים, אבל למעשה דנים על פי האלכסון הגדול יותר.

ואמר רב פפא בדיק לן [בחן אותנו] רבא: עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים, האם צריך שארבעה טפחים אלה יהיו הן ואלכסונן או לא? ואמרינן ליה [ואמרנו לו]: לאו היינו [אין זה] כדברי רב חנניה? דתניא [שכן שנינו בברייתא], רב חנניה אומר: כזה יהו כל שובתי שבת, משמע שבכל דיני שביתה בשבת מודדים אנו גם את האלכסון.

ד שנינו במשנה: וזה הוא שאמרו: העני מערב ברגליו, שיכול העני שאין ברשותו פת לעירוב לקנות שביתה כשנמצא בתוך תחום ואומר: קובע אני שביתתי במקום זה, אמר ר' מאיר: אנו אין לנו אלא עני שיכול לעשות כן שהקלו עליו חכמים, אבל מי שיש פת בידו אינו יכול לקנות שביתה בדרך זו, אלא בפת. ואילו ר' יהודה אומר שבין עני ובין עשיר יכולים להשתמש בדרך זו של עירוב.

אמר רב נחמן: מחלוקת זו בין ר' מאיר ור' יהודה היא באם אמר אדם: "שביתתי במקומי", שר' מאיר סבר: עיקר תיקונו ותקנתו של העירוב הוא בפת,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava said: This halakha applies only in a case where, were he to run to the trunk of the tree he could reach it before the onset of Shabbat. Abaye said to him: But doesn’t the mishna state: And it grew dark while he was traveling, indicating that he is farther away than that?

The Gemara answers: The mishna means that it grew dark while he was traveling so that he can no longer return to his house before nightfall; however, he is able to go to the trunk of the tree before Shabbat. Some state a different version of the previous statement. Rava said: The mishna means that it grew dark while he was traveling, so that were he to walk very slowly he could not reach his house; however, if he runs, he can still arrive before Shabbat.

Rabba and Rav Yosef were going together along the way. Rabba said to Rav Yosef: Our residence will be beneath the palm that carries its brother, the one with another palm tree leaning on it. And some say he said to him: Our residence will be beneath the palm that spared its owner from the land tax [karga], the palm which yielded enough dates for its owner to pay his entire land tax.

Rabba asked: Does the Master know of that tree? Rav Yosef said to him: No, I do not know of it. He said to him: Then rely on me, as it was taught in a baraita that Rabbi Yosei says: If two people were walking together, one of whom is familiar with a particular location in the distance, and one is not familiar with it, the one who is not familiar with it entrusts his right to designate his residence to the one who is familiar with it, and the one who is familiar with it says: My residence is in such-and-such place.

The Gemara comments: But it is not so; that is not the opinion of Rabbi Yosei. Rabba only taught it as if it is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei so that Rav Yosef would accept it from him, due to the fact that Rabbi Yosei’s reasoning accompanies his rulings, Since the halakha is usually in accordance with Rav Yosei’s opinion, Rav Yosef would be less likely to raise doubts with regard to the ruling.

We learned in the mishna: If one is not familiar with a tree or any other noticeable landmark, or if he is not an expert in the halakha, unaware that residence can be established from a distance, and he said: My residence is at my current location, his presence at his current location acquires for him the right to walk two thousand cubits in each direction.

The Gemara raises a fundamental question: These two thousand cubits, where are they written in the Torah? The Gemara answers that it is as it was taught in a baraita: “Remain every man in his place” (Exodus 16:29); these are the four cubits, which constitute the minimum Shabbat limit, e.g., for one who ventured beyond his prescribed limit. “Let no man go out of his place” (Exodus 16:29); these are the two thousand cubits of the Shabbat limit for one who remains in his place. Unless otherwise specified, the measure of one’s place is two thousand cubits.

The Gemara asks: From where do we derive that this is the measure of one’s place? Rav Ḥisda said: We derive this by means of a verbal analogy between the term place written here: “Let no man go out of his place,” and from the term place written with regard to an unwitting murderer: “Then I will appoint you a place to where he shall flee” (Exodus 21:13). This last verse mentions both place and fleeing, and the term place is derived from the term fleeing. And the term fleeing is derived from the term fleeing, written in a different verse with regard to the unwitting murderer: “But if the slayer shall at any time come outside the border of the city of his refuge, whither he has fled” (Numbers 35:26). And the term fleeing is derived from the term border, which appears in the same verse. And the term border is derived from the term border, as it states there: “And the avenger of blood find him outside [miḥutz] the borders of the city of his refuge” (Numbers 35:27). Since this verse mentions both the term border and the term outside, the term border is derived from the term outside. And the term outside is derived from the term outside, as it is written with regard to the Levite cities, which also served as cities of refuge: “And you shall measure from outside [miḥutz] the city on the east side two thousand cubits, and on the south side two thousand cubits, and on the west side two thousand cubits, and on the north side two thousand cubits” (Numbers 35:5). From this chain of identical terms, the meaning of the term place stated in connection with Shabbat is derived from the two thousand cubits mentioned with regard to the Levite cities.

The Gemara asks: But let us derive instead by means of a verbal analogy between the term outside in the verse: “Outside the borders of the city of refuge,” and the term outside in the verse: “From the wall of the city outward [vaḥutza] a thousand cubits” (Numbers 35:4), that the Shabbat limit measures only a thousand cubits. The Gemara answers: One derives the meaning of the term outside [ḥutz] by means of a verbal analogy from another instance of the term outside [ḥutz], but one does not derive the meaning of the term outside from the term outward [ḥutza].

The Gemara raises a difficulty: What is significant about the difference between the two terms? Didn’t the school of Rabbi Yishmael teach a verbal analogy with regard to leprosy of houses between the verse: “And the priest shall return [veshav]” (Leviticus 14:39) and the verse: “And the priest shall come [uva]” (Leviticus 14:44), from which it is derived that this is the halakha with regard to returning, i.e., it is after seven days; this is the same halakha with regard to coming; it is after seven days. Obviously, the less pronounced difference of one letter between ḥutz and ḥutza, should not prevent the teaching of a verbal analogy.

Gemara rejects this argument: This applies only when there are no terms that are identical to it however, where there are terms that are identical to it, we derive the verbal analogy from terms identical to it, rather than from the terms that are not precisely identical.

The tanna’im of the mishna disagree whether the two-thousand-cubit limit granted to a person in every direction is measured as a circle or as a square tablet. The Gemara poses a question: With regard to the opinion of Rabbi Ḥanina ben Antigenos that the limit is measured as a circle, no matter what you say, it is difficult. If he is of the opinion that there is a verbal analogy from the verse written with regard to the Levite cities it is difficult, because sides is the term written, indicating squared boundaries. And if he is not of the opinion that there is a verbal analogy, from where does he derive that the Shabbat limit is two thousand cubits?

The Gemara answers: Actually, he is of the opinion that there is a verbal analogy, but here, with regard to the Levite cities, it is different, as the verse says: “This shall be to them the open space of the cities” (Numbers 35:5), from which it is inferred: To this, the open space of the city, you should provide sides and square it, but you do not provide sides to those resting on Shabbat. Instead, those who establish Shabbat residence are provided with a circular, two-thousand-cubit limit.

The Gemara asks: And how do the Rabbis understand the emphasis placed on the word this in the verse? The Gemara answers: As it was taught in a baraita that Rav Ḥananya says: Like this measure shall be the calculations of measures for all those who rest on Shabbat, i.e., square.

Rav Aḥa bar Ya’akov said: One who carries an object four cubits in the public domain is only liable if he carries it four cubits with their diagonal. The four cubits mentioned in many places is only the basic measure by which the distance beyond which it is prohibited to carry is calculated. However, in practice, a person is liable only if he carries the object the length of the diagonal of a square with four-cubit sides.

Rav Pappa said that Rava once tested us by asking: With regard to a pillar in the public domain, ten handbreadths high and four handbreadths wide, must the width be four handbreadths with their diagonal in order to be regarded a private domain, or not? And we said to him: Is this not that which was taught by Rav Ḥananya? As it was taught in a baraita: Rav Ḥananya says: Like this measure shall be that of all those who rest on Shabbat, indicating that the diagonal is the determining measure for the halakhot of rest on Shabbat.

We learned in the mishna: And this is the meaning of that which the Sages said: A pauper can establish an eiruv with his feet, i.e., one who does not have the bread required to establish an eiruv may walk anywhere within his Shabbat limit and acquire residence. We have this leniency in effect only for a pauper, who does not have food for two meals. However, one who has bread may only establish residence with bread. Rabbi Yehuda says: This leniency is in effect for both a pauper and a wealthy person.

Rav Naḥman said: This dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda is with regard to a case where the person said: My residence is in my current location. As Rabbi Meir maintains: The primary ordinance and establishment of eiruv is with bread.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' אם נתן עירובו בצפון בסוף אלף אמה יש לו לילך בצפון ג' אלפים אמה אלפים תחומו שבצפון ואלף שהעתיק לו מן הדרום נשאר לו בדרום אלף אמה וכענין הזה בצפון:
פיסקא מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה.

אמר רבה והוא כי רהיט מטי תותי האילן קודם שקדש היום והאי דקתני והיה ירא שמא תחשך לביתו אבל לאילן מצי אזיל. אי נמי כי מסגי קליל קליל.

אבל אם רהיט מטי.

פי' דקלא דסבילא דקל נפל על דקל אחר והיה עמסו והיה נקרא דקלא דסביל אחוה. דקלא דפריק מריה ביה דקל גדול והיה עושה פירות הרבה והיה בעליו מוכרם ופורע המס שעליו. והיה נקרא דקלא דפריק מריה. כלומר פודה בעליו מן המס שעליו. הא דא"ל רבה לרב יוסף משום דר' יוסי תניא ר' יוסי אמר [אם היו] שנים אחד מכיר אילן או גדר או מקום ואחד אינו [מכיר] מוסר שביתתו למכיר.

והמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני זו הברייתא לא שנאה ר' יוסי אלא אמר רבה משום דר' יוסי כדי שיקבלוהו ממנו רב יוסף משום דר' יוסי נימוקו עמו:

מתני' אם אינו מכיר או אם אינו בקי בהלכות כו'.

הני אלפים אמה היכא כתיבן דתניא שבו איש תחתיו אלו ד' אמות אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה מנ"ל אמר רב חסדא למדנו מקום ממקום כתיב הכא אל יצא איש ממקומו ביום השביעי וכתיב התם ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה מה זה מקום שיש בו ניסה אף זה מקום (אילן יש בו כתוב) [הוי כמו שכתוב בו] ניסה וילפינן ניסה מן ניסה כתיב הכא ניסה וכתיב התם ואם יצא יצא הרוצח אל גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה מה ניסה זו יש בה גבול אף ניסה זו יש בה גבול ויליף גבול מגבול כתיב הכא גבול וכתיב התם ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ויליף מחוץ ממחוץ ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה וגו' ואקשינן אדיליף מחוץ ממחוץ באלפים נילף מחוץ מחוצה אלף אמה סביב שנא' מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב ודחינן דנין מחוץ ממחוץ ואין דנין מחוץ ממחוצה. ואקשינן על ר' חנינא בן אנטיגנוס דתני במתני' אלפים אמה לכל רוח עגולות מה נפשך אי בג"ש גמר מהני אלפים אמה מרובעות הוה ליה למימר דהא בקרא פאת כתיבי.

פי' פאת קדמה ופאת נגב ופאת ים ופאת צפון ולא אשכחת לה פיאות אלא (בקובע) [במרובע] ואי לא גמיר גזירה [שוה] אלפים תחום שבת מנא ליה ופרקינן לעולם גמיר ג"ש ושאני מגרשי ערי הלוים דכתיב בהו זה יהיה לכם מגרשי הערים כלומר לזה אתה נותן פיאות ועושה אותן מרובעות ואי אתה נותן פיאות לשובתי שבת דגמירי מיניה. ורבנן דבעי מרובעות סברי כדתני רב חנינא זה יהיה לכם כזה יהיו כל שובתי שבת. פי' רבנן סברי פיאות הן הזויות וקיי"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא הלכך ד' אמות שאמרו חכמים הן ה' אמות וג' חומשי אמה וכן למדידת ד' אלפים אמה תחום שבת.

אמר רב אחא בר יעקב המעביר ד' אמות ברה"ר אינו חייב עד שיעביר ד' אמות ואלכסונן שהן ו' אמות פחות ב' חומשין.

אמר רב פפא בדיק לן רבא עמוד ברה"ר גבוה י' ורחב ד' אי בעינן הן ואלכסונן אי לא ואמר לן לאו היינו דתני רב חנינא כזה יהיו כל שובתי שבת:

אמר רב אחא בר יעקב המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שמעביר הן ואלכסונן. שהן חמש אמות ושלשה חומשין. ופירש רש"י ז"ל: דהא אמרו כזה יהו כל שובתי שבת פיאות תן להו, וגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כי האי גוונא, דהא ליכא למימר בהו ריבוע ועיגול. ומשמע מלשונו דלעולם אינו חייב אלא א"כ מעביר הן ואלכסונן. וכן כתב רבנו תם וכן הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ב, הי"ח) והראב"ד. ובעלי תוספות ז"ל חלקו בדבר ואמרו, אם איתא לא לשתמיט בשום מקום כשהזכירו ארבע אמות שיאמרו חמשה אמות ושלשה חומשין, וכן כשמזכירין אלפים אמה שיאמרו אלפים ושמונה מאות. ורבנו תם ז"ל אמר: דלעולם אינו מזכיר אלא העיקר שממנו יוצא האלכסון. ומיהו אכתי איכא למידק דהא עיקר פיאות לגבי שבת מנלן מערי לוים ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, והתם אלפים אמה יש להם רחב בלבד ולא אלפים ושמונה מאות, אלא שיש להן זויות שנשכרין בהן אלכסונן.
ועל כן פירש רבנו שמואל ז"ל: שמרבעין ברה"ר ד' אמות בריבועו של עולם, שאם זורק ומעביר ד' אמות ממזרח למערב או מצפון לדרום חייב, אבל אם זרק או העביר לאלכסונו של עולם אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן. ועמוד נמי גבוה עשרה ורוחב ארבעה, אם עומד ריבועו לריבועו של עולם די לו בד' (אמות) [טפחים] לבד, אבל אם עומד אלכסונו לריבועו של עולם אינו רשות היחיד אלא א"כ רחב חמש (אמות) [טפחים] ושלשה חומשין, דריבועו של עולם עיקר, דהא עיר עגולה כשמרבעין אותה אין מרבעין [אלא] לריבועו של עולם כדאיתא לקמן בפרק כיצד מעברין (עירובין נו, א). [ואיכא למידק דהא מרובעת אין עושין לה זויות לריבועו של עולם כדאיתא בברייתא דלקמן בפרק כיצד מעברין (עירובין נה א)], דקתני מרובעת [אין] עושין לה זויות, ואמרינן עלה פשיטא, ואמרינן לא צריכה דלא מירבעא לריבועו של עולם מהו דתימא נרבעה לריבוע עולם קא משמע לן, ואפילו הכי לההיא דלא מרבעא לריבועו של עולם לא יהבינן תחומין אלא אלפים. והראב"ד פירש: דכשהוא מעביר בישר כנגד פניו בארבע אמות לחודייהו סגי, אבל כשמעביר לאלכסון אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן.
ובין לדברי הר' שמואל ובין לדברי הראב"ד ז"ל קשיא לי, דא"כ האיך סתם רב אחא בר יעקב דבריו ואמר המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן, דמשמע דלעולם אינו חייב בד' אמות לבדן, ואם כדבריהם היה לו לפרש המעביר לאלכסונו או לאלכסון העולם.
ומסתברא דזה יהיה לכם אפיאות קאי ומיניה דרשינן כזה יהיו כל שובתי שבת, כמדה הזו יהיו כל שובתי שבת שמדתן כמדת הפאות.

ואמרינן ליה לאו היינו דתני ר' חנניה כזה יהיו כל שובתי שבת. תמיהה לי למה להו למימר מדרב חנניה, מי סניא מתני' דקתני מרובעות. ואיהו נמי מי בדק במאי דמפורש במתני'. וניחא לי דבמתני' ליכא אלא אלפים אמה של תחום וכיון דאינן אלא מדבריהם אפשר לומר הקילו בהם לעשותם כערי לוים, אבל רשויות דאורייתא דילמא אפילו בלא אלכסונן, ומשום הכי בדיק להו. ואינהו אהדרי ליה מדתני רב חנניה כזה יהיו כל שובתי שבת, ומקרא קא דריש.

זו היא שיבה זו היא ביאה. פי׳ בנגע כתי׳ כתב רחמנ׳ בהסגר ראשון ושב הכהן ביום השביעי והנה פשה הנגע וצוה הכהן וחלץ וגו׳ וכתב בתר הכי אם ישוב הנגע ופרח בבית וכו׳ ובתריה כתיב ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע וגו׳ ובתרי׳ כתיב ונתץ את הבית וכו׳ ואותו הפסוק של ובא הכהן כו׳ כתוב שלא במקומו דבפריחה לא בעי׳ פשיון כדמוכח בספר מקרא והמקרא ההוא אינו מדבר אלא דפשה קודם שחלץ וקצה וטח. בשעמד בראשון ופשה בשני והייתי סבור דלהכי כתביה רחמנא הכא ללמדנו דכל כה״ג נותץ מיד ואינו חולץ וקוצה וטח אלא כשפשה בראשון וכבר אמרו חכמים שאף כשעמד בראשון ופשה בשני כך הוא דינו שחולץ וקוצה וטח. ואם חזר ופרח דנין אותו כדין מי שפשה בראשון וגמרה ליה מג״ש. שנאמר בפשיון שני ובא הכהן ונאמר בפשיון ראשון ובא הכהן מה להלן חולץ וקוצה וטח ואח״כ נותץ אם פרח אף כאן חולץ וקוצה וטח ואחר כך נותץ אם פרח ואע״ג דהכא כתיב ביאה והתם שיבה תאנא דבי ר׳ ישמעאל זו היא שיבה וזו היא ביאה מפני שהכל ענין אחד:

מי לית ליה ג״ש. פי׳ מי לית ליה דעבדינן האי ג״ש לתחומין שלהם בלי שיהא להם שום סמך מן המקרא. אמר רב אחא בר יעקב המעביר ד׳ אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעבור הם ואלכסונם פי׳ עד שיעביר ברשות הרבים חמש מאות וג׳ חומשין כשיעור אלכסונם לחשבון כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונה. פרש״י ז״ל טעמו משום דדריש בזה כל שובתי שבת וגם העברה ליכא למיתן פיאות. דהא לא שייך בה לא עיגול ולא רבוע וכיון שכן מרבין בשעורו שלא יהא חייב עד שיעבור שיעור אלכסונם ונראה מדברי רבי׳ ז״ל דהאי דינא איכא בכל מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים אבל באלפים אמה של תחומין דאפשר בפיאות וזויות אין לנו להרבות במדה מה שמוסיף באלכסון. ור״ת ז״ל כתב דה״ה לתחומין שמוסיפין עליו האלכסון והוי שיעורו אלפים ושמונה מאות. דאל״כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון. והרי בשום מקום לא הזכירו חכמים אלא ד׳ אמות ברשות הרבים ואלפים אמה לתחומין. י״ל שאין התלמיד מזכיר אלא העיקר שממנו יוצא האלכסון. ורשב״ם ז״ל פיר׳ דכל שזורק או מעביר ברבועו של עולם ממזרח למערב או מצפון לדרום הרי הוא חייב בד׳ אמות. אבל כל שזורק או מעביר שלא ברבועו של עולם אלא לאלכסונו של עולם אז אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונם כי לא חייבה תורה אלא בזורק או מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים מרבועו של עולם הילכך עושין ד׳ אמות מרובעות כרבועו של עולם. ואם העבירם כדרך רבועם חייב בד׳ אמות. ואם העבירן באלכסון אינו חייב עד שיעבור כל האלכסון שאל״כ עדיין הוא בתוך ד׳ אמות. ותדע דרבועו של עולם עיקר דהא עיר עגולה שמרבעין אותה אין מרבעין אותה אלא ברבוע של עולם כדאיתא לקמן בפרק כיצד מעברין. ואע״ג דכשהיא מרובעת אין לרבע אות׳ ברבועו של עולם כדאי׳ התם בהדיא גבי הא דתניא מרובעת אין עושין לה זויות התם הוא בתחומין דרבנן דכיון שכבר יש לה פאות אין לנו לשנותה לגבי חיוב ד׳ אמות דאורייתא שנתנה להם תורה פאות לא נתנם אלא ברבועו של עולם ואינו חייב עד שיצא מאותן ד׳ אמות הן בדרך הקו הישר הן בדרך אלכסון. כנ״ל לפי שיטת רשב״ם ז״ל. וגם הראב״ד ז״ל כמודה לשטה זו כי הוא ז״ל כתב שכל המעביר כנגדו ביושר כדרך הלוכו חייב בד׳ אמות אבל כל שהוא זורק או מעביר לאלכסון עצמו אינו חייב עד שיעבירנו מכל האלכסון של המרובע שלו ודנין את מקומו כאלו הוא מרובע בין שמקומו. ברבועו של עולם בין שאינו ברבוע של עולם וגם זה נכון לפי שטה זו. ומיהו בין לפי׳ רשב״ם בין לפי׳ דידיה קשיא טובא דהא מילתא פסיקתא נקט רב אחא בר יעקב דמשמע שכן דנין בכל מקום שאל״כ היה לו לפרש שאין דרך האמוראין לסתום דבריהם כל כך. גם מה שפר״ת ז״ל שהדין הזה לעולם בכל אלפים אמה של תחום שבת הוא דבר קשה מאד היכי לא אישתמיט שום תנא ושום אמורא לפרש כן גבי אלפים אמה כדפריש רב אחא בד׳ אמות. ועוד דהא רבנן דמתני׳ דאית להו הא דתני רב חנניא לא חזי׳ להו תנו במתני׳ אלא שיהו האלפים אמה מרובעות אבל תוספת אמות לא הזכירו ועוד דכיון דמערי הלוים. ילפי׳ להו דיו לבא מן הדין להיות כנדון. והתם אלפים אמה בלבד יש להן אלא שנשכרין את הזויות ועוד דהא ודאי אם אתה מרבה כשיעור תחומין שיהיו אלפים אמה ושמנה מאות אין לך לעשותן מרובעות. חדא דמנא לן לתת פיאות לזויות ולתת שיעור הפיאות לקו הישר. ועוד דא״כ אתה נותן לאלכסון ואין אתה נותן להם זויות כיון שכבר הוספנו שיעור הזויות בקו הישר. והא״א לומר חדא דהא מנא תיתי לשנות את הפאות ולעוקרן ממקומן כדי להרבות בשיעור. ועוד שזה הפך משנתנו דקתני שעושין אותן מרובעות כדי שיהא נשכר את הזויות ואם אתה מסלק את הזויות אין זה נקרא מרובעות מכל אלו הצדדין נ״ל שאין הפי׳ הזה נכון. והיותר נכון בעיני וגם בעיני רבותי כדברי רש״י ז״ל והוא דעת הרמב״ם ז״ל דבכל ד׳ אמות הדין כדברי רב אחא ולפי שאי אפשר לתת להם שם זויות באנפא אחרינא אבל באלפים אמה שאפשר בפאות אין לנו אלא פאות וכ״ת א״כ היאך נפרש הכוונה לצדדין. הא לא קשיא כי כשדבר הכתוב וזה יהיה לכם פאת ים היה מדבר באותו אלכסון של פאה ואמר כי זה האלכסון תתן לכל שובתי שבת. וכל שאפשר ליתנו בזויות ממש דערי הלוים נותנין אותם שם. וכל שא״א כגון ד׳ אמות ברשות הרבים שאין לנו לחלק בין המעביר באלכסון למעביר ביושר נותנין אותם לכלם בקו היושר דאין מחייבין אות׳ אלא כשיעור האלכסון שכן אמרה תורה טול מדה זו ושובתי שבת.

אמר רב פפא בדיק לן רבא עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ד׳ צריך הם ואלכסונם או לא. ואמרו ליה לאו היינו רב חנניא כזה יהיו כל שובתי שבת. פרש״י ז״ל מבעיא שיהא עמוד מרובע בזויות כענין שיהא בו אלכסונם של הד׳ טפחים או לא בעי׳ זויות אלא אפי׳ ד׳ טפחים עגולות בלא זויות ואמרו ליה דודאי בעי׳ להו מרובעות באלכסונם דהיינו בכלל מאי דתני רב חנניא כזה יהיו כל שובתי שבת. ויש מקשים על פי׳ זה חדא דאמאי נקט האי לישנא הל״ל צריך שיהו מרובעות או לא. ועוד דלמה להו לאתויי מדתני רב חנניא לפשטוה ממתני׳ דקתני מרובעות ולפי׳ פי׳ דה״ק צריך הם ואלכסונם ולא יהא חשוב רשות עד שיהא בו כתוס׳ האלכסון שיהא רחב ה׳ טפחים וג׳ חומשים וגם רשב״ם ז״ל כך הוא מפ׳ אלא דמוקי׳ לה בעמו׳ שאין רבועו נתן לרבועו של עולם אלא באלכסון של עולם וכיון שכן יש לנו לרבעו כרבועו של עולם עקר. ואין הפי׳ הזה נכון יען הטעמי׳ שכתבנו למעלה גבי אלפים אמה דתחומין ועוד דבשלמא המעביר ד׳ אמות ברשות הרבים היה אפשר לומר דכיון שלא העבירו מד׳ אמות של עולם אין כאן העברת ד׳ אמות וכאלו לא יצא ממקומו דמי אבל לא לענין לעשות מקום להיות רשות היחיד ברבועו של עולם: ואף אם נאמר כן היה לנו לומר שלא יהא חייב אלא כשהיא ברבועו של עולם אבל מה טעם להוסיף בשיעור ולעשות הקוים הישרים מחמש אמות ושלש׳ חמשים זה דבר שאין לו טעם. והנכון כפי׳ רש״י ז״ל והאי דנקטו להו האי לישנא דהן ואלכסונן סרכא דלישנא דרב אחא תפסו להו ולא פשטוה ממתני׳ משום דהתם הוא דהוי מדרבנן ודילמא התם הקלו. ועוד דהתם הוא כדרב אחא כדי שיהא נשכר את הזויות הן במקום הזויות עצמן הן להוסיפן על השיעור אבל לגבי רשות היחיד דאין כאן שכר זויות דילמא לא קפיד קרא על הרבוע כלל. והיינו דפשטיה ליה דכיון דחיישי׳ בזה יהיו כל שובתי שבת כללא הוא לכל שובתי שבת לתת להם זויות כנ״ל:

אמר רב נחמן מחלוקת במקומי. פי׳ באומר תהא שביתתי במקומי כלומר שהוא מעורב במקום רגליו דר׳ מאיר סבר עיקר עירב בפת. פי׳ עיקר עירובו רבנן בפת הוה משום דמיחזי טפי כקונה שם שביתה.

תבות השוות בענין אעפ״י שאין דומות מצד הלשון למדים גזרה שוה מהם זה מזה וזהו שאמרו ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה וכבר ביארנוה בראשון של יומא ובשאר מקומות מזה החבור ואעפ״י כן כל שיש ללמדה מתיבה השוה זו לזו בלשון ובענין למדין הימנה. ולמדת לפי דרכך במה שאמרו אין למדין גזרה שוה אלא אם כן למדה מרבו שלא היו מקובלים (מפרט) [מפורש] הגזרה שוה אלא שבאותה תיבה היה ענין גזרה שוה ואחר כך היתה הבחירה בידם באיזו תיבה הדומה לו למדין לה לגזרה שוה. וכבר ביארנו דבר זה במקומות מן החבור:

פיסקא אם אינו מכיר וכו' המעביר ד' אמות ברה"ר אינו חייב עד שיעביר ד"א ואלכסונו פי' המורה ד"א ושמנה חומשי אמה דאמרנין כזה יהו כל שובתי שבה פיאות הן להם וגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כי האי גוונ א שנותנין להם אלכסונו דהא ליכא למימר בהן רבוע ועיגול ומשמע מדבריו שאינו חייב עד שיעביר ד' אמות ושמנה חומשים ודברי זה קשה בעיני ביותר שלא יתחייב אדם אלא בקרוב לשש אמות ובכל דוכתא תנינן ד"א ונ"ל לפרש כך שבמקום שעומד החפץ ברה"ר נותנין לו ד"א לכל צד שהן שמנה על שמנה מרובעת ואם עקרו אדם ממקומו והוליכו בדרך ישר לאורך רה"ר מזרח ומערב או לרוחבו צפון ודרום מתחייב בד' אמות הוציאו מד' אמותיו אבל אם הולכיו באלכסון ד"א פטור שדהרי עדיין החפץ בתוך ד' אמותיו עומד שבטבלה מרובעת אנו נותנין אותם לו ועדיין לא הוציאו חוץ מטבלתו עד שיוצאינו ד"א ושמנה חומשין:

בפרש"י בד"ה ושב הכהן כו' מפקינן ליה התם מהאי משמעות ומרבינן נתיצה לנגע החוזר כו' עכ"ל היינו כמ"ש לעיל צרעת ממארת לג"ש כו' וכדלעיל וק"ל:

תוס' בד"ה כזה יהו כל שובתי כו' אבל העמיד האלכסון ממזרח למערב ומצפון לדרום כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה ברא"ש ולשון או מצפון כו' שכתוב בל' התוס' אינו מיושב דהא אם העמיד המרובע שיהיה האלכסון של ב' קרנות ממזרח למערב ממילא הוי נמי האלכסון של ב' קרנות השניים מצפון לדרום וק"ל:

גמ' ידע ליה מר נמחק כצ"ל:

רש"י בד"ה ושב הכהן כו' מפקינן ליה התם מהאי משמעותא. נ"ב פי' דהא אוקמינן לעיל האי קרא דאם ישוב הנגע ופרח איירי בחוזר ואיך יתכן הא כתיב עלה ובא הכהן וראה והנה פשה דאיירי בפשיון ומשני הא דמוקמינן לקרא דלעיל מיניה בחוזר משום דמפקינן ממשמעותא כו. וק"ל.

בא"ד ושב הכהן הס"ד.

בד"ה מחלוקת כו' דקתני דאמר שביתתי במקום פלוני או אאינו בקי דקתני דאמר שביתתי במקומי כצ"ל.

גמרא הני אלפים אמה היכן כתיבן כו' למדנו כו'. דרשה זו אינה אלא אסמכתא כמ"ש רש"י (בשבת לד) ע"ש ולהך לימוד כוון גם הרע"ב שם וכן הטור ר"ס שצז ע"ש אבל דרשת ר"ע בפ' כשם דרשה גמורה והוה דאורייתא לדידיה והתוי"ט כאן ובפ' כשם עירב את הדרשות והעלה בצ"ע ע"ש ול"ד במחכ"ת שוב ראיתי להתוס' (בסוטה ל רע"ב) שהשוו ג"כ הדרשות כהדדי ונשארו בתימא ולעד"נ כמש"כ:

שם ורבנן כו' כזה יהיה כל שובתי שבת. ותימה דבכ"ד דרשינן זה למיעוט ומהן (בב"ב קכא) ע"ש. אולם אשכחנא כמו כן (במנחות צז ב) ורי"ס כזה יהו כל אמות כלים:

רש"י ד"ה נימוקו. עיין כה"ד ונ"ל שכוונתו לפרשו נימו קו ופירוש נימו דבורו כמו ונומיתי בשלהי יבמות וצריך להגיה קצת בדבריו נימו קו דבורו ישר כו':

(נא א תוספות) ד"ה כזה וכו' ועיר עגולה נמי אמרינן בכיצד מעברין דמרבעה בריבוע עולם.—אין הראייה מובנת, דאין עיר גדולה מוכיחה לעמוד מרובע שאין ריבועו בריבועו של עולם, דהא עיר מרובעת שאין ריבועה בריבועו של עולם - אין מרבעין אותה בריבועו של עולם, כמבואר לקמן נה א, וא"כ אפשר שכן הדין בעמוד מרובע.

והוא דכי רהיט מטי. הא דקתני מתניתין דאם סיים קנה שביתה בעיקרו הוא דכי הוה רהיט מטי התם קודם שתחשך התם מהניא אמירה ואי קני התם מצי למיזל לביתו בנחת: חשכה לו. לילך עד ביתו אפילו במרוצה אבל לעיקרו הוה מטי במרוצה אי הוה רהיט: מסגי קלי. הולך מעט מעט: דסביל אחוה. אילן אחר היה נסמך עליו: דפריק מריה מכרגא. טוען פירות הרבה ומוכרן ופורע מהן המס: לא ידענא ליה. איני מכיר אותו אילן: מוסר שביתתו למכיר. אומר שביתתי עמך: ולא היא. הא דאמר ליה משמיה דר' יוסי ליתא דלא תניא ליה בשם ר' יוסי אלא סתמא תניא ליה לעיל ומשום הכי אמרה בשם רבי יוסי כי היכי דליקבלה מיניה: ה''ג ולא היא לא תניא ליה כדר' יוסי: נימוקו עמו. טעמו במסכת גיטין (דף סז.) מונה שבחן של חכמים ואמר ר''י נמוקו עמו נים וקו דבר ישר כקו המשקולת: אלו ד' אמות. ליוצא חוץ לתחום: מקום ממקום ומקום מניסה. פסוק שנאמר בו מקום ולא נאמר בו ניסה דנין אותו מפסוק אחר שנאמר בו מקום וניסה כגון אל יצא איש ממקומו דנין מושמתי לך מקום אשר ינוס שמה מה להלן כתיב ניסה אשר ינוס אף מקרא דאל יצא איש ממקומו מרבי ביה ניסה והוי כמאן דכתיב ביה ניסה והדר דנין ניסה מניסה וניסה מגבול כלומר דנין ניסה זו שלא נאמר בו גבול מניסה שנאמר בו גבול דכתיב מגבול עיר מקלטו אשר ינוס ומרבינן נמי באידך ניסה דאל יצא איש ממקומו כאילו כתיב ביה גבול והדר דנין גבול מגבול וגבול מחוץ דנין גבול זה שלא נאמר בו חוץ מגבול שנאמר בו חוץ שנאמר ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול ומרבינן חוץ מג''ש להאי גבול דאל יצא איש ממקומו והדר דנין האי חוץ מחוץ דומדותם מחוץ לעיר דכתיב ביה אלפים באמה: ושב הכהן ובא הכהן. בתורת כהנים שנויה בנגעי בתים בשבוע של הסגר ראשון כתיב ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית וכתיב בתריה וחלצו את האבנים ואת הבית יקציע מבית יקלף עפר הבית סביב הקיר ועפר אחר יקח וטח את הבית וכתיב ואם ישוב הנגע ופרח בבית וגו' ונתץ את הבית ותניא ופרח יכול לא יהא טמא עד שיחזור ויפשה ת''ל צרעת ממארת צרעת ממארת לג''ש מה צרעת ממארת האמורה בבגדים טימא את החוזר אע''פ שאינו פושה אף צרעת ממארת האמורה בבתים טימא את החוזר אע''פ שאינו פושה יכול חזר ופרח בו ביום יהא טמא נאמר ואם ישוב הנגע ונאמר ושב הכהן מה שיבה האמורה להלן בסוף שבוע אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע למדנו שנותן לו שבוע אחר החליצה וקיצה וטיחה אם חזר הנגע נותצו ואם לא חזר מטהרו אין לי אלא חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע אלא בפושה בשבוע של הסגר ראשון מניין לנגע שעמד בעיניו בראשון שלא פשה והכהן לא חלץ ולא קצה ולא טח והמתין שבוע שני ופשה בשבוע שני מניין שהוא חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואינו נותצו מיד ת''ל ובא הכהן והנה פשה וגו' ואע''ג דהאי קרא בתריה דאם ישוב הנגע כתיב דמשמע דבנגע החוזר קאי מפקינן ליה התם מהאי משמעות ומרבינן נתיצה לנגע החוזר ואע''פ שלא פשה והאי ובא הכהן וראה והנה פשה דמשמע דבעי פשיון מוקמינן ליה בנגע שעמד בראשון ופשה בשני ואע''ג דכתיב נתיצה בתריה יליף בג''ש נאמר כאן בפשה בשני ובא הכהן ונאמר בפשה בראשון ושב הכהן היא שיבה היא ביאה כלומר זו כזו מה להלן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף כאן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר שוב בעי נתיצה אלמא אע''ג דלאו שיבה היא כיון דשיבה וביאה חדא מילתא היא דתרוייהו משמע שבא מביתו לבית המנוגע דיינינן גזירה שוה מינייהו: אי אית ליה ג''ש. דמקום מניסה וחוץ מחוץ כדאמר לעיל: פיאות כתיב. דכתיב פאת (נגב) ופאת משמע מרובע: הן ואלכסונן. ד''א וח' חומשי אמה דאמרן כזה יהיו כל שובתי שבת פיאות תן להן וגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כי האי גוונא שנותנין להן שיעור אלכסונן דהא ליכא למימר בהו רבוע ועיגול: בדיק לן. מנסה אותנו: מי בעינן הן ואלכסונן. שיהא רחב ד' בריבוע שתוכל למצוא בו אלכסון דדבר עגול אין לו אלכסון: מחלוקת במקומי. גרסינן ביו''ד מחלוקת דר' מאיר ור' יהודה דקא שרי ר' יהודה אפילו לעשיר לערב ברגליו באומר שביתתי במקומי וזהו שאמרו דמתני' לקמן מפרש אהיכא קאי אי אמכיר אילן דקתני דאמר שביתתי במקום פלוני או אאינו בקי דקתני דאמר שביתתי במקומי:

כזה יהו כל שובתי שבת. פ''ה דגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כה''ג שנותנין שיעור אלכסון דהא ליכא למימר בהן ריבוע ועיגול ור' שמואל מפרש שמרביעין ד' אמות ברשות הרבים בריבוע עולם ואם מעביר או זורק ממזרח למערב או מצפון לדרום חייב בד''א לחודיה ואם לאלכסונו של עולם אינו חייב עד שיזרוק או יעביר ד''א ואלכסונן ועמוד נמי ברה''ר גבוה י' ורחב ד' דבעינן נמי ד' על ד' מרובעים היינו כשמעמיד אלכסון העמוד לאלכסון העולם אבל העמיד האלכסון ממזרח למערב ומצפון לדרום לא סגי בד' על ד' מרובעות ועיר עגולה נמי אמרינן בכיצד מעברין (לקמן דף נו.) דמרבעה בריבוע עולם ור''ת מפרש דלכל צד נותנין האלכסון בזריקה ובהעברה ובתחום שבת ועמוד נמי צריך שיהא בו ששה פחות ב' חומשין והא דמזכיר בכל דוכתא ד' אמות היינו משום דנפיק מינייהו האלכסון וכוורת דפ''ק דשבת (ד' ח.) שהיא עגולה ואין לה אלכסון נקט רחבה ו' דאי הוה נקט ד' הוה משמע דלא בעי אלכסון ול''נ דפיאות דשבת ילפינן מערי הלוים והתם אין נותנין פיאות אלא לפיאות העולם כדמוכח בכיצד מעברין (לקמן דף נו:) דקאמר נמצא מגרש רביע:

עירובין נא ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד