עירובין נ ע"ב

וּמָר סָבַר לְקׇרְבָּן גָּדוֹל קָא מְכַוֵּין
אָמַר אַבָּיֵי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאִילָן שֶׁתַּחְתָּיו שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה אֲבָל בְּאִילָן שֶׁאֵין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה הֲרֵי מִקְצָת בֵּיתוֹ נִיכָּר
מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מִמַּאי דִּבְאַרְבְּעִי מְצִיעָתָא קָא מְסַיַּים דִּלְמָא בְּאַרְבְּעִי דְּהַאי גִּיסָא וּבְאַרְבְּעִי דְּהַאי גִּיסָא קָמְסַיַּים
אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאִילָן שֶׁתַּחְתָּיו שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת אֲבָל בְּאִילָן שֶׁתַּחְתָּיו שֶׁבַע אַמּוֹת הֲרֵי מִקְצָת בֵּיתוֹ נִיכָּר
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָדֵר וְאָמַר שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו לֹא אָמַר כְּלוּם אֲבָל אִם אָמַר שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי מְהַלֵּךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם הִגִּיעַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלּוֹ וְחוּצָה לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם הַמְסוּיָּים כְּגוֹן שֶׁשָּׁבַת בְּתֵל שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְהוּא מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד בֵּית סָאתַיִם
וְכֵן בִּקְעָה שֶׁהִיא עֲמוּקָּה עֲשָׂרָה וְהִיא מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד בֵּית סָאתַיִם אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מְסוּיָּים אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת
הָיוּ שְׁנַיִם אֶחָד מַכִּיר וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר זֶה שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מוֹסֵר שְׁבִיתָתוֹ לַמַּכִּיר וְהַמַּכִּיר אוֹמֵר שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁסִּיֵּים אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁקָּבַע אֲבָל לֹא סִיֵּים אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁקָּבַע לֹא יָזוּז מִמְּקוֹמוֹ
לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דְּאִיכָּא מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִיקָּרוֹ תְּרֵי אַלְפֵי וְאַרְבַּע גַּרְמִידֵי דְּאִי מוֹקְמֵית לֵיהּ בְּאִידַּךְ גִּיסָא דְּאִילָן קָם לֵיהּ לְבַר מִתְּחוּמָא
אִי סַיֵּים אַרְבַּע אַמּוֹת מָצֵי אָזֵיל וְאִי לָא לָא מָצֵי אָזֵיל
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל טָעָה וְעֵירַב לִשְׁתֵּי רוּחוֹת כִּמְדוּמֶּה הוּא שֶׁמְּעָרְבִין לוֹ לִשְׁתֵּי רוּחוֹת אוֹ שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו צְאוּ וְעָרְבוּ לִי אֶחָד עֵירַב עָלָיו לַצָּפוֹן וְאֶחָד עֵירַב עָלָיו לַדָּרוֹם מְהַלֵּךְ לַצָּפוֹן כְּעֵירוּבוֹ לַדָּרוֹם וְלַדָּרוֹם כְּעֵירוּבוֹ לַצָּפוֹן
וְאִם מִיצְּעוּ עָלָיו אֶת הַתְּחוּם לֹא יָזוּז מִמְּקוֹמוֹ
לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב רַב תַּנָּא הוּא וּפָלֵיג:
אָמַר שְׁבִיתָתִי בְּעִיקָּרוֹ מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִיקָּרוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה וּמֵעִיקָּרוֹ לְבֵיתוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה נִמְצָא מְהַלֵּךְ מִשֶּׁחָשֵׁיכָה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - ב

ומר רבי יוחנן סבר: שהסיבה שהפריש שמונים כי לקרבן גדול קא מכוין, ורוצה שכל השמונים יהיו קדושים. וזה אי אפשר. וארבעים מתוכם נמי לא קדושים משום שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו.

וכיון שכן, לא תיקשי לרבה מדברי חזקיה, כיון שלא קידש אלא ארבעים מתוך שמונים. והרי זה דומה למי שאמר "ליקנו לי בארבע אמות מגו שמונה", שנתבאר לעיל שקנה שביתה.

אמר אביי: על דברי רב, שהאומר שביתתי תחת האילן, ולא סיים והגדיר במדויק היכן קנה לו שביתת ארבע אמות תחת האילן, לא קנה שביתה תחת האילן [וכביאורו של רבה בדברי רב, שהוא משום דלא מסיים אתריה]:

לא שנו שלא קנה כלל, אלא באילן שהמקום שתחתיו הוא לפחות שתים עשרה אמה, הואיל ואין מקום שביתתו ניכר כלל. כי אנחנו מחלקים את השטח לארבע אמות מרכזיות, ולארבע אמות חיצוניות, מכל צד, מסביב.

ונמצא שאנו מסופקים אם מקום השביתה הוא בארבע אמות שמרכז או בארבע אמות החיצוניות שמכל צד מסביב, ולכן אינו קונה שביתה כלל.

אבל באילן שאין תחתיו שתים עשרה אמה, קנה שביתה תחת האילן, אף שלא סיים את מקומו. לפי שהרי מקצת ביתו [מקום שביתתו] ניכר.

שהרי כל הקונה שביתה תחת האילן בלי לסיים את המקום תחת האילן, יכולים אנו לחלק את מקומו של האילן לארבע אמות במרכז האילן, ולארבע אמות חיצוניות, מכל צד.

ואם אין בקוטר העיגול שסביב האילן שתים עשרה אמות, הרי יש לנו לומר כי ממה נפשך, מקצת ממקום השביתה של ארבע האמות נקבע בודאות בתוך ארבע האמות שבמרכז האילן.

שאם אכן מקום השביתה נקבע בארבע אמות שבמרכז, הרי כל "ביתו" מצוי במרכז.

ואם נקבע מקום שביתתו בארבע אמות החיצוניות, הרי ברור שחלק מארבע האמות החיצוניות נכלל גם בתוך השטח של ארבע האמות שבמרכז, שהרי לאחר שנוריד את ארבע האמות שבמרכז, לא ישארו לכל צד ארבע אמות שלימות, כי בסך הכל יש פחות משתים עשרה אמות.

נמצא, שעל כרחך מקצת מארבע אמות האמצעיות הן מתוך מקום שביתתו [ודי בזה לאביי להיחשב כאילו היה מקצת מקום שביתתו ניכר].

שהרי אם קנה שביתה בארבע אמות המזרחיות, מעורבת באמות האמצעיות חצי אמה מארבע האמות המזרחיות, וכן אם קנה שביתה בארבע אמות המערביות.

וכל שכן אם קנה שביתה בארבע האמות שבעיקרו של אילן.

וכיון שמקצת מקום שביתתו ניכר, די בכך כדי להיחשב כאילו סיים והגדיר מקום שביתתו.

ומיהו, הואיל וסוף סוף אין ידוע היכן מקום שביתתו, הרי זה כחמר גמל.

מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע: ממאי דבארבעי אמות מציעתא קמסיים את מקום שביתתו?

דלמא בארבעי אמות החיצוניות דהאי גיסא שלצד זה, ודילמא בארבעי אמות החיצוניות דהאי גיסא של הצד שכנגד קמסיים את מקום שביתתו.

והיינו, מנין לך שמקום שביתתו היא בארבע האמות האמצעיות של האילן?

והרי יתכן שהוא בארבע האמות שמצד זה של האילן, וגם יתכן שהוא בארבע האמות שמצידו האחר של האילן?!

ולכן אין גם להחשיב את מחצית האמה הנמצאת במרכז [במקום שאינו מסוים!] מכח ה"ממה נפשך", כאילו מקצת ביתו ניכר בארבע האמות המרכזיות! אלא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: אם "מקצת ביתו ניכר" בהדיא, שפיר קנה שביתה אף שאין "כל ביתו" ניכר.

ולפיכך: לא שנו אלא באילן שתחתיו לפחות שמונה אמות, דאיכא לספוקי איזה ארבע אמות קנה, ואפילו מקצת ביתו אינו ניכר.

אבל באילן שתחתיו שבע אמות - הרי מקצת ביתו ניכר, שהרי האמה האמצעית היא וודאי מקום שביתתו, בין אם קנה ארבע המזרחיות ובין אם ארבע המערביות.

ודי בזה שמקצת מקומו ניכר להיחשב כאילו סיים מקום שביתתו.

והשתא הדרינן לפלוגתייהו דרב ושמואל בתחילת הסוגיא:

תניא כוותיה דרב שכשאינו מסיים מקום שביתתו, לא קנה שביתה תחת האילן, ואף במקום שהוא עומד אין לו שביתה ולא יזוז ממקומו; תניא כוותיה דשמואל שקונה שביתה אף שלא סיים מקומו.

תניא כוותיה דרב:

מי שבא בדרך בערב שבת וחשכה לו, והיה מכיר אילן או גדר הנמצאים במרחק של פחות מאלפים אמה ממנו, ואמר: שביתתי תחתיו של האילן או הגדר - לא אמר כלום ולא יהלך אפילו לתחתיו של אילן, כיון שלא סיים תחת האילן ארבע אמות למקום שביתתו [וכרב, שאין לו שביתה כלל].

אבל אם אמר: שביתתי במקום פלוני שהוא מוקף מחיצות [וכפי שמבארת הברייתא בסיפא], הרי אף שהמקום יותר מארבע אמות הוא נידון כולו כארבע אמות, וקנה שביתה, שאינו צריך לסיים ולהגדיר מקום שביתתו, לפי שהמקום כולו הוא מקום שביתתו, ולפיכך: מהלך עד שמגיע לאותו מקום.

הגיע לאותו מקום, מהלך את כולו גם אם הוא יותר מארבע אמות, וחוצה לו אלפים אמה, שכך הוא דינו של תחום שבת שמתחילין למדוד מגבול מקום שביתתו.

במה דברים אמורים [שמהלך את כל מקום שביתתו אף אם הוא יותר מארבע אמות], בקונה את שביתתו במקום המסוים [מיוחד וחלוק מסביבותיו].

כגון ששבת בתל שהוא גבוה עשרה טפחים ורחבו הוא מארבע אמות ועד בית סאתים, דחשיב כאילו הוא שובת במקום מוקף מחיצות [כיון שהמקום גבוה עשרה טפחים ואמרינן "גוד אסיק מחיצתא"; ואם הוא יותר מבית סאתים דינו, מדרבנן, כאינו מוקף מחיצות, כיון שמחיצות אלו לא נעשו לצורך דירה בתוכם].

וכן אם מקום שביתתו הוא בבקעה שהיא עמוקה עשרה טפחים, ושטחה הוא מארבע אמות ועד בית סאתים, כיון שהבקעה מוקפת מחיצות חשבינן לכל הבקעה כמקומו של השובת.

אבל אם קנה שביתה במקום שאין מסוים [שאין לו מחיצות; או אף אם יש לו מחיצות אלא שהמקום גדול יותר מבית סאתים], אין לו אלא ארבע אמות שבהם מותר להלך, חוץ מהאלפיים אמה, ומשם מותר לו ללכת לכל רוח עד אלפיים אמה [וכגון שסיים בתוך אותו מקום ארבע אמות למקום שביתתו, וכדמפרש הברייתא ואזיל].

היו שנים באים בדרך, ורוצים לקנות שביתה בסוף אלפיים ממקום רגליהם, והיה אחד מהם מכיר אילן או גדר בין מקומו לביתו שיוכל לקנות בו שביתה, ואחד שאינו מכיר.

זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, ואומר לו שביתתי עמך [רש"י לקמן].

והמכיר אומר: שביתתי במקום פלוני, ובזה נקנה מקום השביתה גם לזה שאינו מכיר.

במה דברים אמורים [שבמקום שאינו מוקף מחיצות קנה שביתה, ומהלך עד לאותו מקום, ומשם ואילך יש לו אלפיים אמה לכל רוח] - כשסיים ארבע אמות שקבע. וכגון שאמר ליד אבן פלונית.

אבל אם לא סיים ארבע אמות שקבע למקום שביתתו - הרי זה לא יזוז ממקומו [מארבע אמותיו שהם מקומו]. כיון שבמקום שעומד עתה לא רצה לקנות שביתה, ובמקום שרצה לקנות נמי לא קנה, כיון שלא סיים.

ומדקתני בברייתא "ולא יזוז ממקומו" מוכח כדעת רב. דאילו לשמואל הרי קנה שביתה אף אם לא סיים מקום שביתתו, ולמה לא יזוז ממקומו.

[כן פירש רש"י; ולכאורה גם מרישא דברייתא מוכח כדעת רב, שהרי משמע שאם אינו מקום מסוים אינו מהלך עד שמגיע לאותו מקום].

ותמהינן: לימא תיהוי הך ברייתא תיובתיה דשמואל?! ומשנינן: אמר לך שמואל: הכא במאי עסקינן: כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו [גזעו] של אילן מרחק של תרי אלפי וארבע גרמידי [אמות, שזה המרחק הגדול ביותר שמותר ללכת בשבת, ארבע אמות של מקומו ואלפיים של התחום], ונוף האילן מתפשט לכל הצדדים.

וכיון שלא סיים באיזה מקום רוצה לשבות תחת האילן אסור לזוז ממקומו אף לשמואל, כיון דאי מוקמית ליה למקום שביתתו באידך גיסא דאילן [שאם קנה שביתה בצד השני של האילן הרחוק ממקום רגליו] קם ליה המקום שנמצא בו כעת לבר חוץ מתח ומיה.

וכיון דחיישינן להכי [שהרי ספק הוא לנו היכן קנה שביתה לדעת שמואל], אמרינן: אי סיים ארבע אמות הנמצאים בתוך שיעור זה מצי אזיל [יכול לילך] ממקומו עד מקום שביתתו שתחת האילן, ואי לא סיים איזה ארבע אמות לא מצי אזיל [אינו יכול לילך] כלל, ולא יזוז ממקומו, כיון שאפשר שהוא עומד חוץ לתחומו, ואסור לזוז מארבע אמותיו. [ראה ציור בעמוד הקודם]

תניא כוותיה דשמואל שקונה שביתה גם אם אין מקום שביתתו ברורה ומוגדרת:

דתניא: טעה, ועירב לשתי רוחות, שהניח עירוב אחד לדרום ביתו ועירוב שני לצפון ביתו, לפי שכמדומה היה שהדין הוא כן שמערבין ומתירים לו ללכת לשתי רוחות.

או שאמר לעבדיו צאו וערבו לי ולא אמר להם לאיזה צד. ואחד מעבדיו עירב עליו והניח את העירוב לצפון ביתו, ואחד עירב עליו והניח את העירוב לדרום ביתו.

נמצא, שספק הוא לו אם קנה שביתה בצפון או בדרום.

ולפיכך: מהלך לצד צפון של ביתו רק כשיעור שמתיר לו עירובו שלדרום ביתו, כיון שאפשר שבדרום קנה לו שביתה.

וכן מהלך לדרום ביתו רק כשיעור שמתיר לו עירובו שלצפון ביתו, כיון שאפשר שבצפון הוא שקנה לו שביתה.

ואם מיצעו עבדיו עליו [בשבילו] את התחום, שהניחו את העירוב שלצד צפון במרחק של אלפיים אמה מביתו, וכן את העירוב שלצד דרום אלפיים אמה מביתו, ונמצא ביתו ממוצע בין שני התחומים - לא יזוז ממקומו [מביתו] מספק.

לצד דרום אסור לו ללכת כי שמא קנה עירובו שבצד צפון וביתו הוא סוף תחומו שמן הצפון, וכן לצד צפון אסור לו ללכת, כי שמא קנה עירובו שבצד דרום וביתו הוא סוף תחומו שמן הדרום.

ומרישא דברייתא זו מוכח כדעת שמואל, שהקונה עירוב ולא סיים את מקומו קנה מספק.

שהרי לדעת רב, כיון שאין ידוע היכן מקום שביתתו לא קנה כלל שביתה במקום שהונחו העירובין, ובביתו נמי אין לו שביתה, כיון שעקר דעתו ולבו מביתו, ואף אם אין ביתו ממוצע בין התחומין אסור לו לזוז ממקומו.

ומקשינן: לימא תיהוי ברייתא זו תיוביה דרב?!

ומשנינן: רב - תנא הוא, ויש בכוחו לחלוק גם על תנאים, ופליג על תנא דברייתא זו.

שנינו במשנה: אמר שביתתי בעיקרו, מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה ומעיקרו לביתו אלפים אמה, נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה.

ומר [וחכם זה, ר' יוחנן] סבר: אותו אדם לקרבן גדול לשמונים חלות קא מכוין [הוא מתכוין] ומן הדין אין לעשות כן.

א אמר אביי: לא שנו שלדברי רב אינו יכול לקנות שביתה תחת אילן בלי לקבוע מקום מסוים, אלא באילן שיש תחתיו שתים עשרה אמה לפחות שאינו יודע באיזה ארבע אמות מתוכן קנה שביתה, אבל באילן שאין תחתיו שתים עשרה אמה קנה שביתה, שהרי מקצת ביתו ניכר, שכן ארבע האמות האמצעיות תחת אילן זה נכנסות גם לתוך ארבע אמות הקרובות אליו וגם בתוך ארבע אמות הרחוקות ממנו, ונמצא שבכל אופן יש חלק ידוע מתחומו שהוא מוגדר.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ממאי דבארבעי מציעתא קא מסיים [מנין שבארבע אמות אמצעיות הוא מגדיר] את מקום שביתתו, שאז ברור שחלק מהן חופף גם לארבע אמות קרובות, או רחוקות, דלמא בארבעי דהאי גיסא ובארבעי דהאי גיסא קמסיים [שמא בארבע שבצד זה ובארבע שבצד זה הוא מגדיר] ומכיון שאינו יודע היכן הגדיר שביתתו הרי שלא קנה שביתה במקום מסוים אפילו כשאין תחת האילן אלא אחד עשר אמות!

אלא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע יש לתקן את הדברים ולומר: לא שנו אלא באילן שתחתיו שמונה אמות, אבל באילן שתחתיו שבע אמות, גם אם לא קבע מקום מסוים — קנה שביתה, שהרי אמה אחת ודאי מוגדרת ומקצת ביתו ניכר.

ב על עצם המחלוקת בין רב ושמואל מעירים כי תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב, ותניא כוותיה [ושנוייה ברייתא כשיטת] שמואל.

ומפרטים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב: מי שבא בדרך וחשכה לו, והיה מכיר אילן או גדר, ואמר: "שביתתי תחתיו" — לא אמר כלום. אבל אם אמר: "שביתתי במקום פלוני (מסוים) " — מהלך עד שמגיע לאותו מקום. הגיע לאותו מקום שקנה בו שביתה — מהלך את כולו וחוצה לו אפילו אלפים אמה.

במה דברים אמורים שקונה ארבע אמות לשביתה ואלפיים מהם לכל צד — במקום המסויים, שבחר לו מקום מוגדר ומותחם כגון ששבת בתל שהוא גבוה עשרה טפחים, והוא בשטח מארבע אמות ועד בית סאתים שהוא מקום שיש לו תחומים מסוימים.

וכן אם רצה לשבות בבקעה (במישור) שהיא עמוקה מסביבתה עשרה טפחים, והיא מארבע אמות עד בית סאתים. אבל במקום שאין מסויים כגון שבחר בתוך המישור, או במרחק אלף אמה — לא קנה שביתה ואין לו אלא ארבע אמות.

ועוד אמרו לענין זה: היו שנים מהלכים יחד, אחד מכיר מקום מסויים במרחק, ואחד שאינו מכיר — זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, והמכיר אומר: "שביתתי במקום פלוני".

במה דברים אמורים שקונה ארבע אמות לשביתה ואלפיים מהם לכל צד — כשסיים (הגדיר) במקום ארבע אמות שקבע לשביתתו. אבל אם לא סיים ארבע אמות שקבע — לא יזוז ממקומו. ומשמע כשיטת רב שאם לא קנה מקום מסוים — לא קנה שביתה כלל.

ושואלים: לימא תיהוי תיובתיה [שמא תהא זאת קושיה חמורה] לשיטת שמואל? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] שמואל: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה מיוחד כגון דאיכא [שיש] ממקום רגליו ועד עיקרו של האילן תרי אלפי וארבע גרמידי [אלפיים וארבע אמות], דאי מוקמית ליה באידך גיסא דאילן [שאם תעמיד אותו, את מקום שביתתו, בצד האחר של האילן] — קם ליה לבר מתחומא [יעמוד מחוץ לתחום].

ולכן אי סיים [אם קבע והגדיר] ארבע אמות בצד הנכון — מצי אזיל [יכול ללכת], ואי [ואם] לא — לא מצי אזיל [אינו יכול ללכת] כלומר אותו אדם לא קנה שביתה במקום מסוים וחוששים שמא קבע מקום מחוץ לאלפיים אמה.

וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] שמואל: טעה ועירב לשתי רוחות (שני צדדים) כאחת, כגון שכמדומה הוא שאפשר שמערבין לו לשתי רוחות, כדי שיוכל ללכת במשך השבת לשני צדדים נגדיים או שאמר לעבדיו "צאו וערבו לי", ולא אמר להם להיכן, אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום — מהלך לצפון כפי שמותר לו להלך על פי עירובו לדרום, ומותר לו להלך לדרום כפי שמתיר לו ללכת עירובו לצפון.

כלומר: אנו מניחים שקנה שביתה בשני המקומות על פי שני העירובין יחד, ומותר לו לנוע ממקום למקום בהתחשב עם שניהם יחד. ולכן אם מיצעו עליו את התחום שנעשו העירובים כך שנמצא מרוחק אלפיים אמה גם מצפון גם מדרום — לא יזוז ממקומו שאסור לו לצאת חוץ משני תחומיו ומכאן אפשר ללמוד שאף אם לא קבע שביתה במקום מסוים שהרי קנה שביתה בשני מקומות, בכל זאת מקבלים להלכה שהיתה כאן קניית שביתה, וכשיטת שמואל.

ושואלים: אם כן, לימא תיהוי תיובתיה [שמא תהא זו קושיה חמורה] לשיטת רב? ומשיבים: אכן, ברייתא זו שונה ואינה כדעת רב, אולם אין היא עוקרת דבריו, שכן רב תנא הוא בעצמו ופליג [ויכול לחלוק] על דברי הברייתא.

ג נאמר במשנה שמי שאמר שביתתי בעיקרו של האילן — הרי זה מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו של האילן אלפים אמה, ומעיקרו של האילן לביתו עוד אלפים אמה. נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the other Sage, Rabbi Yoḥanan, maintains: He intends to bring a large offering of eighty loaves, and therefore none of the loaves are consecrated.

Abaye said: They only taught Rav’s ruling that one cannot establish residence beneath a tree without precisely defining a particular location, with regard to a tree beneath which there are at least twelve cubits. However, with regard to a tree beneath which there are not twelve cubits, he can establish residence there, as at least part of his residence is conspicuous. In that case, there is a partial overlap between the middle four cubits beneath the tree and the four cubits nearest him and the four cubits farthest from him, and consequently each necessarily contains at least part of his residence.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, strongly objects to this: From where is it ascertained that he designates his residence in the four middle cubits, so that there is a partial overlap with both the nearest and the farthest cubits; perhaps he designates it in the four cubits on this side or in the four cubits on the other side? Since he does not know which location he designated as his residence, he did not establish residence anywhere beneath the tree.

Rather, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Abaye’s statement must be emended. They taught this only with regard to a tree that has at least eight cubits beneath it. However, with regard to a tree that has only seven cubits beneath it, even if one did not establish a particular location, he acquires residence, as at least part of his residence is conspicuous, as any four cubits must include at least one cubit of his residence.

With regard to the dispute between Rav and Shmuel, the Gemara notes that one baraita was taught in accordance with the opinion of Rav and another baraita was taught in accordance with the opinion of Shmuel.

The Gemara elaborates. A baraita was taught in accordance with the opinion of Rav: With regard to one who was coming along the way on Shabbat eve, and it grew dark while he was traveling, and he was familiar with a tree or a fence within two thousand cubits of his current location, and he said: My residence is beneath that tree, he has not said anything of legal consequence. However, if he said: My residence is in such-and-such place, he walks until he reaches that place. Once he reached that place that he established as his residence, he walks through all of it and another two thousand cubits beyond it.

In what case are these matters, that he establishes four cubits as his residence, and another two thousand cubits in each direction, stated? In a case where he selected a well-defined, clearly demarcated place, i.e., a case where he established residence on a mound ten handbreadths high, and its area ranges from a minimum of four cubits to a maximum of two beit se’a.

And, likewise, that is the halakha when he establishes residence on a plain ten handbreadths deeper than the surrounding area, and its area ranges from a minimum of four cubits to a maximum of two beit se’a. However, if he selected a place that is not defined, e.g., in the middle of a plain, he does not establish residence, and accordingly he has only four cubits in which to move.

If two people were walking together, one of whom is familiar with a particular location in the distance, and one of whom is not familiar with it, the one who is not familiar with it entrusts his right to designate his residence to the one who is familiar with it, and the one who is familiar with it says: My residence is in such-and-such place.

In what case are these matters, that he acquires four cubits as his residence and another two thousand cubits in each direction, stated? In a case where he defined the four cubits that he seeks to establish as his residence. However, if he did not define the four cubits that he seeks to establish as his residence, he may not move from his current place, as neither did he seek to establish residence there, nor did he acquire it in the location he sought to establish residence. This baraita is in accordance with the opinion of Rav that one who fails to designate the four cubits he seeks to establish as residence has no residence at all.

Gemara poses a question: Let us say that this baraita is a conclusive refutation of the opinion of Shmuel? The Gemara answers: There is no difficulty, as Shmuel could have said to you: With what are we dealing here? We are dealing with a special case, where from the place he is standing to the trunk of the tree there is a distance of two thousand and four cubits, so that if you were to establish residence on the other side of the tree, it would be situated outside his Shabbat limit.

Consequently, if he designated his four cubits on the near side of the tree he may go there; and if not, he may not go from the place he is standing. In other words, since he did not establish residence in a particular location, the concern is that he sought to establish it beyond his two thousand cubit limit.

A baraita was taught in accordance with the opinion of Shmuel. If one erred and established an eiruv in two directions at once, for example, if in his ignorance he imagined that it is permitted to establish an eiruv in two directions, that he may extend the distance that he may walk on Shabbat in two opposite directions, or if he said to his servants: Go out and establish an eiruv for me, without specifying the direction, and one established an eiruv for him to the north, and one established an eiruv for him to the south, he may walk to the north as far as he is permitted go based on his eiruv to the south, and he may walk to the south as far as he is permitted go based on his eiruv to the north. In other words, the assumption is that he established residence in both directions based on the eiruv in each direction, and he must therefore take both into consideration before moving.

And consequently, if each eiruv was placed two thousand cubits in opposite directions placing him in the middle of the limit, he may not move from his current location, as it is prohibited to venture beyond either limit. Apparently, even if one did not establish residence in a particular location, as in this case he has acquired residence in both places, nonetheless, the halakha is that residence has been established in his current location, in accordance with the opinion of Shmuel.

The Gemara poses a question: Let us say that this baraita is a conclusive refutation of the opinion of Rav? The Gemara answers: This baraita indeed differs with Rav’s ruling. Nevertheless, his opinion is not disqualified, as Rav himself had tanna status and therefore, unlike later amora’im, could disagree with opinions of tanna’im.

We learned in the mishna that if, however, he said: My residence is at the trunk of the tree, he established residence there, and he may walk from the place that he is standing to the trunk of the tree, up to two thousand cubits, and from the trunk of the tree to his house another two thousand cubits. Ultimately, he may walk after nightfall a total distance of four thousand cubits.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושנינן מעשר בהמה שאני דמשכחת לה בזה אחר זה בטעות דתנן קרא לתשיעי עשירי כו' ואקשינן תוב והרי תודה דליתה בטעות ולא בזה אחר זה ואתמר תודה ששחטה על פ' חלות חזקיה אמר קדשו מ' מתוך פ' ופירק רבא הא אתמר עלה א"ר זירא הכל מודים היכא דא' קדשו מ' מתוך פ' דקדשי כי היכי דאמינא אנא היכא דאמר ליקנו לי ד' אמות מהני ח' דקני ופריק רבא ואוקמה לטע' [דרבה] אמר אביי לא שנו אלא באילן שיש תחתיו י"ב אמה שיש לומר כל ד' אמות מקום בפ"ע ואינו מסיים איזהו אבל באילן שתחתיו י"א אמה הרי מקצת ביתו ניכר כיון שאין תחת האילן שיעור ג' בתים ד' אמות לכל בית יש לומר ד' אמות שבאמצע הן מקום שביתתו ואם תתן לו מקום שביתה באמצע הרי כל ביתו ניכר אלא אם תנוח ד' אמות מצד אחד ותתן לו הז' אמות שנשארו (תתן לו) אם ד' אמצעיות תתן לו נשארו ג' החיצונות. ואם ד' החיצונות תתן לו נשארו באמצע ג' אמות מכל פנים נמצאת אמה אחת מכל בית. ודחינן ממאי דמד' מציעתא קא מסיים ולא אפשר דלא מינכר מקצת בייתיה דלמא מארבעי דבצפון או דארבעי דבדרום קא מסיים אבל במיצעי כלל לא דליכא מקצת ביתו ניכר. ואסיקנא לא שנו [אלא] באילן שתחתיו ח' אמות אבל באילן שתחתיו ז' אמות כיון דבית שביתתו לא פחות מד' אמות בין מצד אחד ובין מצד אחר אתה מודד לו ד' אמות אמה אחת מביתו ודאי ניכר תניא כוותיה דרב מי שהיה בדרך והיה מכיר אילן או גדר כו'. עד בד"א שסיים ד' אמות שקבע אבל לא סיים ד' אמות שקבע הרי זה לא יזוז ממקומו.

לימא תהוי תיובתא דשמואל ומוקים שמואל להא ברייתא כגון דהוי ממקום רגליו ועד עיקר האילן תרי אלפי גרמידי וד' גרמידי וכיון דאמר שביתתי תחת האילן והוא ממקום רגליו ועד עיקר האילן אלפים וד' אמות נמצאו ד' אמות שתחת האילן חוץ לתחומו ואין אדם קונה שביתה חוץ לתחומו לפיכך אין לו אלא ד' אמות (דתניא) [והא דתניא] הגיע לאותו מקום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה אימתי בזמן שהוא בתוך אלפים אמות שלו אבל אם היה אותו מקום חוץ לאלפים אמה שלו אין לו אלא ד' אמות שהוא עומד בהן אבל (הן) [אם היו] ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים מכוונות מהלך את כולן עד שמגיע תחת האילן ונעשה שם חמר גמל דהא לא סיים מקום שביתתו ויש לומר שבאותן ד' אמות שהיה עומד בהן מבעו"י שהן עכשיו לו לאלפים אמות בהו קנה שביתה ועכשיו יצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות בלבד.

תניא כוותיה דשמואל טעה ועירב לב' רוחות כמדומה שמערבין לב' רוחות או שאמר לעבדיו צאו ועירבו עלי אחד עירב לו לצפון ואחד עירב לו לדרום מהלך בצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום וכו'. הנה טעה ועירב לב' רוחות דומה לזה שטעה ועירב ברגליו לקנות שביתה תחת האילן ולא קתני לא יזוז ממקומו אלא אומר מהלך בצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום כשמואל דאמר מהלך אלפים אמה קשיא לרב. ופרקינן רב תנא הוא וחולק תנא על תנא. ונתברר לדברי רב כי אם יש תחת האילן מז' אמות ולמטה כיון שיש לו מכללם ד' אמות מכל פנים מקצת ביתו ניכר שקנה שביתה והוא כגון תל גבוה עשרה טפחים שהוא מד' אמות ועד בית סאתים או נקע עמוק י' טפחים וכל מי שאין שביתתו ידוע סבר שאין לו מד' אמות שלו [כלום].

פי' מיצעו עליו את התחום. כגון שערבו לו בתוך אלפים שבצפון והעתיקו ממנו האלפים אמה שהיה לו בדרום ונתנום לו האלפים שבצפון לילך בצפון ד' אלפים ולא נשאר לו בדרום כלום נמצא אסור בכל הדרום. וכן עוד עירב עליו כענין הזה שפירשנו בדרום ולא השאיר לו (בדרום) [בצפון] כלום נמצא עירובו ספק כאן וספק כאן ואסור בצפון ובדרום שכשיבא לילך בצפון אומר לו עירובו בדרום ואין לו בצפון כלום וכשיבא בדרום דוחין אותו ואומר עירובו בצפון לפיכך לא יזיז ממקומו אבל אם נתנו עירובו בתוך אלפים מהלך בצפון כשיעור המקום שנתנו עירובו בדרום.

אבל באילן שתחתיו שבע אמות הרי מקצת ביתו ניכר. וכתב הראב"ד ז"ל: ודוקא להלך לתחתיו של אילן ולקנות שביתה, אבל למדוד נעשה האילן חמר גמל, בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן (הצפון) [הדרום]. ודבר ברור הוא זה.

אבל מקו׳ שאינו מסויי׳ אין לו אלא ד׳ אמות. פי׳ א״א לקנות שם שבית׳ אלא בד׳ אמו׳ ואע״פ שאמר שם תהא שביתתי אין לו אלא ד׳ אמו׳ ומש׳ ואילך אלפי׳ אמ׳ לכל רוח ועל׳ קתני סיפ׳ דבד״א שיש לו שם ד׳ אמות כאלפים אמה לכל רוח בשסיים ד׳ אמות שקבע אבל אם לא סיים ד׳ אמות אלא שביתתי במקום פלוני דרך כלל לא יזוז ממקומו דכיון דלא סיים מקום לא קנה שביתה שם אלא במקום רגליו וגם כאן לא קנה שביתה שהרי נעקר משם כשאמר שביתתי במקום פלו׳ והיינו מאי דאמרי׳ דתניא כוותיה דרב:

ואמרי׳ לימא תיובתא דשמואל. ופרקי׳ אמר לך שמואל הכא במאי עסקי׳ כגון דאיכא ממקו׳ רגליו עד עקרו תרי אלפים אמו׳ כתחום שבת וד׳ אמות דשביתה דכל היכא דלא סיים מקום שיקנה שביתה בעיקרו אפי׳ שמואל מודה דלא יזוז ממקימו דדילמא בנופו האחרון שהוא חוץ לעיקרו קנה שביתה וכשתמצא לומר דקנה שם שביתה אין זה יכול לזוז ממקומו שהרי מקום רגליו הם חוץ לתחומו ולא אמר שמואל דאע״ג דלא סיים מקום תחת האילן קנה שביתה אלא כשהאילן כלו הוא תוך אלפים וד׳ אמות ממקום רגליו וכדפרישנא לעיל:

תניא כוותיה דשמואל טעה ועירב לשתי רוחות כסבר שמערבין לשני רוחות וקונין שביתה בשתיהן מהלך לצפון בעירוב לדרו׳ ולדרו׳ בעירובו לצפון. פי׳ מהלך לצפון כפי מה שיכול להלך שם מחמת עירובו של דרום ולא יותר דדילמא לא קנס עירוב אלא בדרום ועירובו של צפון אינו כלוים וכן מהלך לצד דרום כפי מה שיוכל להלך שם מחמת עירובו שבצפון לא יותר שאם הניח עירובו בצפון לסוף אלפים אמה של ביתו וכן לדרום לסוף אלפים אמה אינו יכול ללכת חוץ מביתו לדרום או לצפון אלא אלף אמה ונעשה חמר גמל בין שני העירובין ואם הניח כל א׳ מן העירובין לסוף חמש מאו׳ אמה מביתו יכול להלך חוץ ממקו׳ העירובין אלף אמה ואם מצעו עליו את התחום כלומר שהניחו כל א׳ מן העירובין לסוף אלפים מביתו ונמצא ביתו באמצע שני התחומין לא יזוז ממקומו שהרי אולי קנה שביתה בדרום ואינו יכול ללכת כלים מביתו לצפון כי סוף תחום שעשה בדרום כלה בביתו. ואם אולי קנה שביתה בצפון הרי ערובו ג״כ כלה בביתו וכדאמרי׳ לעיל ולקמן שאם כלתה מדתו בחצי העיר או בחצי בית אין לו אלא חצי ביתו ואפי׳ לר״ג דאמר דדיר וסהר כד׳ אמות דמי וכדכתבנ׳ לעיל. ופרש״י ז״ל דסייעתא דשמו אל מרישא דאי כרב למה מהלך בדרום בערובו לצפון דהא כיון דלא ידעי׳ היכן קנה ערוב אין לו מקום מסויים לעירובו וכיון שכן היה לנו לומר שלא יזוז ממקומו דומיא דסיפא דהא במקום העירוב לא קנה שביתה כיון שאין מקומו ניכר אם בצפון או בדרו׳ ובביתו לא רצה לקנות ואין זה נכון לפי מה שכתבנו למעלה שאין אדם עוקר משביתת ביתו כל יומן שלא קנה שביתה במקום עירובו אלא ס״פ דאם איתא לדרב היה לנו לומר בין ברישא בין בסיפא שיהא כבני עירו וכן פירשו בתוס׳: והקשו בתוספת לרבה דאמר בכל דוכתא כל שאינו בזה אחר זה אפי׳ בבת אחת אינו אמאי לא יזוז ממקומו היה לו להיות כבני עירו וכדאקשי׳ הכא ואליבא דרב והיכי לא אותבינן ליה מהא ברייתא במס׳ קדושין ודוכתי אחריני בש״ס רבה להאי מימרא ותירצו התם דלא שייך לומר שאינו בבת אחת אלא בדבר שהוא מעורב ממש אבל בכאן שהם שני מקומות אנן סהדי שכך היתה כוונתו שאם לא יקנה לו עירוב בשניה׳ שיקנה באחד מהם ומאי דאקשי׳ הכא לרב אינו אלא לפום לישנא קמא דפריש רבה טעמא דרב משום דלא סיים מקו׳. רב תנא הוא ופליג.

ולענין פסק הראב״ד ז״ל פסק הלכה כרב משו׳ דרב ושמואל הלכתא כרב באסורי ואע״ג דתניא כוותיה דשמואל הא תניא כוותייה דרב דמאי דפרישנא לה אליבא דשמואל דחויה הוא דברייתא סתמא תניא אע״פ שכל האילן תוך אלפי׳ וד׳ אמות. ועוד דהא חזינן לאביי ולרב הונא ולרבה דשקלו וטרו אליבא דידיה ורבי׳ אלפסי ז״ל פסק הלכה כשמואל דתניא כוותייהו תיובתא דרב ואלו ברייתא דרב לא קשיא לשמואל וכן פסק הר״ז ז״ל והרמב״ם ז״ל וכן נראה עיקר וכ״ש למי שסובר דקי״ל הלכה כדברי המקיל בעירוב אפילו בדברי האמוראין ועובדא דרבה ורב יוסף דלקמן דאמרו תהא שביתתנו תיתי דקלא כשמואל אתיא דהא לא סלקו סיימו מקום וכן פסקו בתוספות היכן כתיב כן. פי׳ היכא רמיזו והיכא אסתורינהו רבנן למאי דקי״ל דתחומין דרבנן. ה״ג והא גרש״י ז״ל למדנו מקום ממקו׳ ומקום מניסא וניסא מניסא וניסא מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ ומדותם מחוץ לעיר. וה״פ כי ד׳ מקראות הם חד אל יצא איש ממקומו וחד ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה וה״ג מחוץ לגבול עיר מקלטו אשר ינוס וה״ד ומדותם מחוץ לעיר הילכך עבדינן ג״ש מקום מדכתי׳ כאן לא יצא איש ממקומו וכתיב הת׳ ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה וכיון דעבדינן ג״ש זו הרי הוא כאלו כתיב כאן ניסא והדר דיינינן ניסא זו מניס׳ שכתיבה בכתוב מחוץ לגבול מעיר מקלטו אשר ינוס שמה. ועל ידי ג״ש זו דניסא ניסא לפי׳ גבול וחוץ הכתובים שם כאלו הם כתובים כאן וסדר גמרי׳ חוץ מחוץ מדכתיב ומדותם מחוץ לעיר. ובדין הוא דלא צריכינן למילף ניסא מחוץ אלא כיון דבתחומין מדרבנן ניחא לן למנקטה ומיהו לא גרסי וגבול מגבול כדגרסי במקצת נסחי שהרי אין כתוב גבול אלא במקרא האחד בלבד. ואין כתוב גבול גבול לעשות ג״ש:

בתוס' בד"ה ומ"ס לקרבן כו' תיפוק ליה דר' יוחנן לית ליהברירה כו' עכ"ל ולעיל מיניה גבי הא דאמר הכל מודים היכא דאמר יקדשו מ' מתוך פ' דקדשי כו' לא תקשי להו הכי דר"י לית ליה ברירה דכיון שמפרש ומברר דבריו יקדשו מ' מתוך פ' אית ליה נמי לר"י ברירה וכמ"ש [א] התוס' פ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ז) בד"ה דברי ר"מ כו' ע"ש:

בפרש"י בד"ה לימא תהוי כו' הואיל ואיכא למימר הכי וא"ל הכי קנה כו' במקום ששניהן נותנין לו דאילו לרב אפילו כו' דבמקום רגליו לא רצה לקנות ובביתו לא רצה לקנות ובשביתות כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל במקום רגליו לא רצה כו' היינו מתני' דאיירי שהוא בדרך ובביתו לא רצה לקנות היינו הך דטעה ועירב לב' רוחות כו' או שאמר לעבדיו כו' דמשמע דאיירי מביתו וכן פרש"י לעיל לא יזוז ממקומו ואפילו כבני עירו אינו דהא כו' דמשמע דאיירי מעירו ולא איירי בבא בדרך אבל קשה לפי' זה ע"פ מ"ש התוס' לעיל בשם ר"י דגבי נתגלגל מחוץ לתחום דמודה רב דיש לו מביתו עד עירובו אלפים ולא אמר שלא יזוז ממקומו משום דהתם עומד בעירו ולא עקר דעתיה מעירו כו' וכה"ג פרש"י גופיה בפ' כיצד מעברין דף ם' ע"ש וא"כ מאי תיובתא דרב הכא מהך ברייתא דטעה ועירב לב' רוחות כו' דאיירי מעירו ולא עקר דעתיה מיניה ודעתיה שאם לא יקנה לו שם שביתה שיהיה לו תחום ביתו ולכך נותנין לו במאי דשבקי ליה תרוייהו כההיא דנתגלגל מחוץ לתחום ויש ליישב ולחלק דבהך ברייתא דטועה ועירב לב' רוחות כו' שהיה ידע כל מה שהיה לו לידע ואפ"ה עירב לב' רוחות כו' דהוה סבור דמועיל ובודאי דעקר דעתו ממקום רגליו ואף מעירו משא"כ בהך דנתגלגל שלא טעה אלא דלא ידע אימתי שנתגלגל וודאי אילו ידע שלא יקנה שם שביתה משום שנתגלגל מבע"י לא היה עוקר דעתיה מעירו וקצת דחוק דא"כ התוס' הוה להו לתרוצי ולחלק לעיל בהכי ודו"ק:

בד"ה וללשון ששמעתי קשיא מאי דוחקיה כו' וא"ת היינו תיובתא אמאי לא קני כו' א"כ לשמואל כו' עכ"ל ללשון ראשון וודאי נמי דקשיא הך קושיא אלא דאיכא למימר דקושטא הוא דהיינו תיובתיה אמאי לא קני כו' כפרש"י ושיעור דבריו כך היא וא"ת ללשון ששמעתי נמי דהיינו תיובתי' אמאי כו' כמו ללשון ראשון דא"כ לשמואל נמי תהוי תיובתא כו' משא"כ ללשון ראשון דהיינו תיובתיה דרב אמאי לא קני כו' ולשמואל וודאי דלק"מ וק"ל:

רש"י בד"ה לא שנו כו' נמחק דלא אמר כלום. ונ"ב בס"א אינו:

בד"ה דאי מוקמת כו' עכשיו חון לתחומו כו' כצ"ל ואח"כ מה"ד כמדומה היה הוא כו':

בד"ה לימא תיהוי כו' במקום ששניהם נותנין לו כו':

בא"ד וא"ת היינו תיובתיה כו' ודו"ק:

גמרא וכן בקעה כו'. נ"ל דצ"ל בנקע כדלעיל ט"ו ובסוכה כה וכ"ה בתוספתא] :

רש"י ד"ה מהלך לצפון. מהלך מביתו לצפון כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לימא. עי' מהרש"א ומה שהגיה להוסיף בפרש"י "דבמקום רגליו ל"ר לקנות" ל"י כוונתו בזה דלכאורה הוא שלל"צ ושפת יתר ומה שהקשה עפ"י מש"כ התוס' לחלק בין עומד בעירו כו' א"כ מאי תיובתא דרב ע"ש לק"מ דא"כ ה"ל להיות בכאן כאנשי עירו דלרב ודאי לא קנה עירובו כיון דלא סיים וכמ"ש בעצמו בתוס' שם אך חילוקו מוכרח ללשון רש"י דאי לרב כו' לא יזוז ממקומו דבביתו כו' וביותר לדברי רש"י לקמן (נא ב) ד"ה איהו שכתב הא בביתו לא רצה לקנות כו' ושם לא יכול כו' ולא יזוז ממקומו מב"ל ע"ש אמנם שם י"ל כיון דמיירי שיש לו גם בעיר האחרת בית כדאוקמי' שם לכן אין יתרון לעירו על מקום קניית השביתה ועיין לקמן (נב) כל הסוגיא דמי שיצא לילך כו' ובמהרש"ל ובמהרש"א שם:

רש"י (בסה"ע) ואמאי ממ"נ כו'. לכאורה אינו מובן דהכא א"נ דמספקינן דלמא קנה שביתה בעירו כש"כ דמצי להלך משני עבריה אבל התם אי אמרינן דלמא קנה במקום רגליו אין לו להעבר השני מהאילן כלום ואולי כיון דגם לרב לא פרכינן אלא מסברא דהא ל"ד לברייתא כמש"כ למעלה רק דמייתא לה לראיה דהיכא דמספקא לן אזלינן לחומרא לכן אמר דמסברא גם לשמואל תיקשי:

גמרא מהלך לצפון "כעירובו" לדרום ולדרום "כעירובו" לצפון. כצ"ל. [וכ"ה בדפוס ישן]:

מתני' מי שחשכה לו בדרך [בעוד לו ארבעת אלפים אמה לביתו] ואילן עומד בסוף אלפים אמה ממקום רגליו, ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום.
אפליגו בפירושו בגמרא, רב סובר דל"א כלום לגמרי ואינו רשאי לזוז ממקומו כלל, דממקומו עקר דעתו ולבו, ותחת האילן נמי לא קנה, כיון דלא סיים אתריה, ושמואל סובר דכל רוחב גופו של אילן מצי אזיל ממנ"פ, אך אם בא למדוד מן הצפון האלפים מן האילן ולביתו מודדין לו מן הדרום לחומרא, בא למדוד מן הדרום [לחזור ממקומו אחוריו] מודדים לו מן הצפון [ומפסיד תמיד מידת רוחב האילן].
זהו ללשון רש"י ז"ל וללשון אחר ששמע רש"י סובר שמואל דהספק הוא אם קנה שביתה במקומו או תחת האילן, וע"כ רק אלפים ממקומו עד תחת האילן מצי אזיל, אבל מן האילן לביתו אין לו כלום דדלמא קנה במקומו.
ורש"י ז"ל הקשה על לשון ששמע ממה דאמרינן אחד עירב לו לצפון ביתו, ואחד לדרום, מהלך לצפון בערובו לדרום כו' [דאם כל אחד מהעירובין לסוף אלף מביתו. אינו רשאי לילך לכל צד ביתו יותר מאלף, דאומרים שמא קנית בצד האחר מביתך וכבר כלו לך ממקום העירוב אלפים] ואם מצעו עליו את התחום, [שהניחו בסוף אלפים מכל צד ביתו] לא יזוז מביתו כלל, דשמא קנה בצד שכנגדו וכלו האלפים בביתו ותיובתא לרב, דלדידי' גם בלא מצעו עליו את התחום יהא אסור לזוז מביתו, דנימא מביתו עקר דעתי' ובמקום העירובין לא סיים בהי ניחא לי', וקשה דללשון זה ששמע גם לשמואל תקשה, דהא סובר גם הוא דמאילן לביתו אסור לו לילך, ולא אמרינן הא חד ד' אמות קנו לו וניתיב ליה מה דשרי ממנ"פ וימדוד מחלק האילן של צד מקומו ואמאי הכא מהלך לצפון בעירוב לדרום מטעם ממנ"פ.
תמוה לי, דהא להך לישנא נהי דתרווייהו ס"ל דהיכא דאיכא למימר הכא קני ואפשר לומר הכא קני לא קנה כלל, גם סוברים תרווייהו דעקר דעתי' ממקומו, מ"מ בהא מיהו פליגי דלרב כיון דעקר דעתי' ממקומו אסור לו לילך גם למקום דשרי לילך ע"י מקומו, וגם ע"י העירוב, אבל לשמואל מה דשרי ע"י מקומו וע"י העירוב רשאי לילך בו (ואולי סברתו דעוקר דעתו ממקומו רק שלא לילך למקום שהי' רשאי אלו היה העירוב קונה, אבל מה דמותר ממנ"פ לא עקר דעתי' יהי' מטעם זה או מטעם אחר עכ"פ כן הוא לדידי') וא"כ לשמואל ניחא דשפיר קתני מהלך לצפון בעירובו שבדרום, דמה דהולך בזה לצפון גם בלא עירוב הי' מותר בו מחמת תחום ביתו, מש"ה מותר, דמה שמותר בין ע"י מקומו בין ע"י עירוב רשאי לילך לשמואל. ואם מצעו עליו לא יזוז, כיון דמצד העירוב שבדרום היה אסור מלהלך דאסור ע"י עירוב עקר דעתו מביתו אף למקום דרשאי גם ע"י העירוב, ויהי' הדין דלא יזוז ממקומו, כיון דהעירוב לא קנה, וד' יאר עיני.
ועיין במהרש"א דנדחק לשיטת תוס' דמודה רב דמביתו לא עקר דעתיה [אאב"ה בדף מט ע"ב בתוס' ד"ה ואפילו לתחתיו הקשו על סברת רב, דממקומו עקר דעתי', מדתנן בספק אם נתגלגל העירוב חוץ לתחום קודם חשיכה דרשאי לילך עכ"פ אלפי' שמביתו עד העירוב, ולא אמרינן דלמא נתגלגל ולא קנה העירוב, ומביתו הא עקר דעתיה וכתבו לחלק בין עומד בדרך לעומד בעירו, דמעירו אינו עוקר דעתיה מדעתו שאם לא יקנה העירוב יהי' לו תחום ביתו] מה פרכינן הא הכא מיירי בעומד בביתו, ואין בזה סרך קושיא דפרכת הש"ס אמאי ברישא אי לילך לצפון יותר מאלפים ממקום ערובו שבדרום, וכן במצעו לא יזוז ממקומו, הא בלא סיים אתרי' ליכא כלל עירוב, ויקנה תחום ביתו לילך אלפים לכל רוח מביתו כמו בנתגלגל מבעוד יום, ופשוט, ודעת המהרש"א צ"ע:

ור' יוחנן סבר לקרבן גדול מכוין. והא לא אפשר וארבעין מינייהו לא אמרינן דלקדשו אבל גבי שביתה כי אמר תחתיו מאי אחריות איכא ההוא ודאי לכולהו איכוון ואין שביתה אלא בד' לא אמרינן לקנו ליה בד' מינייהו: ל''ש (דלא אמר כלום) אדרב קאי: י''ב אמה. או יותר דאיכא למימר ד' דהאי גיסא או דהאי גיסא או מיצעי הלכך לא מסיימי: אבל בי''א הרי מקצת ביתו ניכר. יש לך לברור שיעור שביתה בתוך י''א הללו שעל כרחך מקצת ביתו בתוכם הוא ומאי נינהו ארבע מציעתא דאי בדידהו אמר שפיר ואי בדהאי גיסא או בדהאי גיסא הרי חצי אמה מאלו ומאלו בתוכם של אמצעיות הלכך הוי סיומא לקנות בית ומיהו בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום כו': וממאי דבארבעי מציעתא כו'. כלומר מי הבדיל לך אמצעיות מתוך השאר ומה בכך אם מקצת בית ניכר בהן הרי י''ל דהאי גיסא בחר ליה או דהאי גיסא בחר ליה ואינו יודע את אלו וכיון דאיכא לספוקי בהני ובהני ואין אלו נבלעות באלו אין כאן סיום: ח' . אמות. דאיכא למימר דהאי גיסא בחר או דהאי גיסא ולא הוי סיום: אבל ז' אמות. על כרחך מקצת ביתו ניכר באותה אמה אמצעית דא''א שלא ביררה לו ואי באמצע האילן בחר ליה ד''א הרי היא מהן ואי מהאי גיסא [או מהאי גיסא] הרי היא מהן הלכך קנה שם בית ומיהו בא למדוד כו': שביתתי במקום פלוני. כדמפרש ואזיל שהיה אותו מקום מוקף מחיצות וראוי להיות כולו כד' אמות הלכך לא צריך לסיומי ביה ד''א דכוליה כד''א ומהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה: בד''א. דמהלך את כולו לבד מאלפים שחוצה לו: במקום המסויים. שמיוחד וחלוק משאר הבקעה שיש לו מחיצות והוא מד''א עד בית סאתים דבציר מהאי מאי מהלך את כולו איכא בלאו מחיצות נמי ד' קני ליה לשביתה ואם יותר מבית סאתים הואיל ולא הוקף לדירה לא מהניין ליה מחיצות לשוייה כד''א: אבל מקום שאינו מסויים. כלומר שאינו כולו רשות אחת של ד''א כגון שאין לו מחיצות או שישנו יותר מב' סאתים: אין לו. בתוכו אלא ד''א לבד מאלפים משם והלאה ובעי לסיומי ביה הי מינייהו כדמפרש ואזיל לקמן וכי מסיים להו קני להו ומהלך משם והלאה אלפים אמה ותוך מחיצות עולה לו מן המנין: בד''א. דבמקום שאינו מסויים קני ליה מיהא ד''א לשביתה ואלפים מהן לכל רוח: במסיים ד''א. שקבע בד' בהן שהיה לו בהן סימן אילן או אבן ואמר באותן ד' תהא שביתתי: לא יזוז ממקומו. אפילו פסיעה אחת מד''א של מקום רגליו דאין לו שביתה לא כאן ולא כאן דבמקום רגליו לא רצה לקנות וכאן שרצה לא סיים והיינו כרב: הכא במאי עסקינן. דקתני לא יזוז כגון דאיכא ממקום רגליו עד עיקרו תרי אלפי וד' גרמידי תרי אלפי לתחומא וד' לשביתה כולן כלין ממקום רגליו ועד עיקרו ועדיין נוף דאידך גיסא דאילן נוטה חוץ לכולן: דאי מוקמת ליה באידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומא. שאם אתה נותן לו שביתה תחת הנוף שבעבר השני נמצא מקום רגליו שהיה עומד שם בשעה שחשכה לו חוץ לתחומו שהרי רחוק ממקום שביתתו יותר מאלפים וד''א הלכך סיים לו ד''א בצד זה של אילן מצי אזיל שפיר אבל לא סיים לו י''ל בעבר השני בחר והרי הוא עכשיו חוץ לתחומו ואין לו אלא ד''א וכי אמר שמואל דליקני שביתה תחת האילן אע''ג דלא סיים ומצי אזיל כגון שכל תחתיו של אילן בתוך אלפים וד''א דכל ד' דיהבת ליה לשביתה תחתיו מטי תחומייהו עד מקום רגליו הלכך שביתה קנה לו שם אבל אינו יודע אם בצפונו או בדרומו ולפיכך ידו על התחתונה בא למדוד מצפונו של אילן לצד ביתו אלפים מודדין לו מדרומו ומקצרין לו כל תחומו כל שיעור תחתיו של אילן ולא יגיע לביתו בא למדוד מן הדרום של אילן ולחזור לאחוריו ממקום רגליו כמדת תחתיו של אילן מודדין לו מצפונו של אילן וכלה התחום במקום רגליו: טעה ועירב לב' רוחות. לדרום ולצפון: כמדומה הוא. שמותר לעשות כן ולילך שחרית כאן וערבית כאן וכיון שנתכוין לשתיהן והאחת הוא דקנתה לו ואינו יודע איזו היא נותנין עליו חומרי זו וחומרי זו: מהלך לצפון כעירובו לדרום ולדרום כעירובו לצפון. מהלך לביתו לצפון כשיעור תחום שמניח לו עירובו של דרום לצד צפון ומהלך לדרום מביתו כשיעור תחום שמניח לו עירוב של צפון לצד דרום כגון אם לא הוצרך ללכת אלא ג' אלפים לכאן וג' אלפים לכאן והניח עירוב בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דליהוי ליה ממקום עירובו אלפים מותר לילך אלף אמה מביתו לכאן ולכאן דמעירובו יש לו אלפים אמה לכל רוח הלכך אלפים שיש לו לצפון מעירובו שבדרום כלות לו לסוף אלף לצפון ביתו ואלפים שיש לו לדרום מעירובו שבצפון כלות לו לסוף אלף אמה לדרום ביתו: ואם מיצעו עליו את התחום. עליו בשבילו מיצעו התחום שהניח כל אחד עירוב לסוף אלפים דהשתא הוה ליה עירוב [עירו] באמצע ב'. תחומין תחום שלם מן המערב לביתו ותחום שלם מן המזרח דנתכוונו לקנות מן העירוב אלפים והלאה: לא יזוז ממקומו. מביתו ואפילו כבני עירו אינו דהא לא נתכוון לקנות שביתה אלא במקום העירובין ואינו יודע אי זה מהן קנה זה עירוב הדרום מפסידו אלפים של צפון וזה עירוב הצפון מפסידו אלפים של דרום קתני מיהת מהלך לצפון כעירובו לדרום אלמא היכא דמספקא לן בהי ניחא ליה אזלינן בתרוייהו לחומרא ומיהו במאי דשבקו שרי ליה למיזל ואע''ג דלא סיים בהי ניחא ליה והיינו כשמואל דאמר היכא דמספקא לן בהי ד''א דאילן קנה שביתה חומרי דתרוייהו יהבינן ליה: לימא תיהוי תיובתיה דרב. דאמר היכא דלא סיים לא יזוז ממקומו דבמקום רגליו לא רצה לקנות ותחת האילן הואיל ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי לא קנה לא הני ולא הני דהא הכא אמרינן אף על גב דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי קנה באחד מן העירובין ומותר להלך במקום ששניהם נותנים לו דאי לרב אפילו לא מיצעו את התחום לא יזוז ממקומו דבביתו לא רצה לקנות ובשביתות העירובין לא סיים בהי ניחא ליה. וללשון ששמעתי קשיא לי מאי דוחקיה למימר רב תנא הוא ופליג מכדי פלוגתייהו דרב ושמואל במאי דרב סבר לא קנה לו מקום רגליו ולא תחת האילן ולשמואל קנה או מקום רגליו או תחת האילן ומותבינן לרב מהא דקתני דקנה או לצפון או לדרום ומהלך כרגלי שניהן מי דמיא הא לדרב: הכא איכוין לתרוייהו וגבי עבדים נמי תרוייהו שליחותייהו עבוד ובשתי שביתות אי אפשר מיהו חדא מינייהו קניא ומדלא ידיע הי קניא נותנין חומרי שתיהן עליו ואידך שרי ממה נפשך אבל התם במקומו לא רצה לקנות ותחת האילן סבר רב דכיון דלא סיים לאו קנייה היא הלכך אין לו שביתה כלל וא''ת היינו תיובתיה אמאי לא קני התם תחת האילן או ארבע צפוניות או ארבע דרומיות וליתיב עליה חומרי תרוייהו ואידך לישתרי ממה נפשך אם כן לשמואל נמי הויא תיובתיה דהא מפרש בההוא לישנא דלשמואל אין לו מן האילן והלאה כלום ואמאי ממה נפשך מתחילת אילן לצד רגליו ליתיב ליה אלפים לצד ביתו:

ומר סבר לקרבן גדול מכוין. הקשה הר''ר אפרים ל''ל לפרושי טעמא דר' יוחנן משום דלקרבן גדול קמכוין תיפוק ליה דר''י לית ליה ברירה דקסבר האחין שחלקו לקוחות הן בפרק מרובה (ב''ק סט:) ואומר ר''י דלא שייך כאן ברירה דלא צריכי לבירורן דקדשי כל היכא דאיתנהו בתערובתן וא''ת והא צריך ארבע מהן ליתן לכהן לתרומת לחמי תודה ואומר ר''י דאם הן לבדן יכול להפריש ד' מכל מ' ומ' אבל אם כולן יחד אי אפשר לתקן אם לא יפריש י''א מכל מין ומין דהא כל מין ומין יש לו עשרה חולין ועשרה קדושות ואז א''א שלא תהא אחת תרומה מן הקדושות:

עירובין נ ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף נ - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד