עירובין נ ע"א

אָמַר רַבָּה מַאי טַעְמָא דְּרַב מִשּׁוּם דְּלָא מְסַיַּים אַתְרֵיהּ
וְאִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רַבָּה מַאי טַעְמָא דְּרַב מִשּׁוּם דְּקָסָבַר כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּזֶה אַחַר זֶה אֲפִילּוּ בְּבַת אַחַת אֵינוֹ
מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאָמַר לִיקְנוֹ לִי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת מִגּוֹ שְׁמוֹנֶה
מַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם דְּלָא מְסַיַּים אַתְרֵיהּ הָא לָא מְסַיַּים אַתְרֵיהּ
וּמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם כׇּל שֶׁאֵינוֹ בְּזֶה אַחַר זֶה אֲפִילּוּ בְּבַת אַחַת אֵינוֹ הַאי כְּאַרְבַּע אַמּוֹת דָּמֵי דְּהָכָא אַרְבַּע אַמּוֹת קָאָמַר
גּוּפָא אָמַר רַבָּה כׇּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְּזֶה אַחַר זֶה אֲפִילּוּ בְּבַת אַחַת אֵינוֹ אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה הַמַּרְבֶּה בְּמַעַשְׂרוֹת פֵּירוֹתָיו מְתוּקָּנִין וּמַעְשְׂרוֹתָיו מְקוּלְקָלִין
אַמַּאי לֵימָא כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּזֶה אַחַר זֶה אֲפִילּוּ בְּבַת אַחַת אֵינוֹ
שָׁאנֵי מַעֲשֵׂר דְּאִיתֵיהּ לַחֲצָאִין דְּאִי אָמַר תִּקְדּוֹשׁ פַּלְגָא פַּלְגָא דְחִיטְּתָא קָדְשָׁה
וַהֲרֵי מַעְשַׂר בְּהֵמָה דְּלֵיתֵיהּ לַחֲצָאִין
וְאָמַר (רַבָּה) יָצְאוּ שְׁנַיִם בַּעֲשִׂירִי וּקְרָאָן עֲשִׂירִי עֲשִׂירִי וְאַחַד עָשָׂר מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה
שָׁאנֵי מַעְשַׂר בְּהֵמָה דְּאִיתֵיהּ בְּזֶה אַחַר זֶה בְּטָעוּת
דִּתְנַן קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי תְּשִׁיעִי וְלָאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי שְׁלָשְׁתָּן מְקוּדָּשִׁין
וַהֲרֵי תּוֹדָה דְּלֵיתַהּ בְּטָעוּת וְלֵיתַהּ בְּזֶה אַחַר זֶה וְאִיתְּמַר תּוֹדָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה עַל שְׁמוֹנִים חַלּוֹת חִזְקִיָּה אָמַר קָדְשׁוּ עֲלַהּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֹא קָדְשׁוּ עֲלַהּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים
הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַבִּי (זֵירָא) הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּאָמַר לִיקְדְּשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים דְּקָדְשִׁי לֹא יִקְדְּשׁוּ אַרְבָּעִים אֶלָּא אִם כֵּן קָדְשׁוּ שְׁמוֹנִים כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלֹא קָדְשׁוּ
כִּי פְּלִיגִי בִּסְתָמָא מָר סָבַר לְאַחְרָיוּת קָא מְכַוֵּין וְעַל תְּנַאי אַיְיתִינְהוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - א

אמר רבה: מאי טעמא דרב שלא קנה שביתה כלל תחת האילן, ואסור הוא ללכת לאילן גם אם היה כל נוף האילן בתוך אלפים אמה מן המקום בו הוא עומד?

והרי על אף שלא אמר היכן הם ארבע אמות של שביתתו, מכל מקום מידי ספק לא יצא, ואם כל האילן הוא בתוך אלפים אמה - למה לא ילך לתחתיו של אילן?!

משום דלא מסיים אתריה [שלא הגדיר וסיים מקום מסוים תחת האילן שם רוצה הוא לקנות לו ארבע אמות של שביתה], ולכן אינו קונה כלל שביתה תחת האילן, כי אין אדם קונה שביתה אלא אם מקומו מסוים וניכר.

ואיכא דאמרי: אמר רבה: מאי טעמא דרב דלא קנה כלל שביתה תחת האילן, ואין אנו אומרים שקנה שם שביתה, אלא שספק הוא לנו היכן הן אותן ארבע אמות שקנה, וכדאמר שמואל?!

משום דקסבר: כל דבר שאינו יכול לחול בזה אחר זה, כמו שביתה זו, שאם היה מסיים וקונה שביתה בארבעת האמות הצפוניות שתחת האילן לא היה יכול לומר שרוצה לקנות שביתה גם בארבע אמות דרומיות, שהרי מקום שביתתו של אדם הוא ארבע אמות ואי אפשר לקנות שתי שביתות - לכן אפילו כשכולל בדבריו את כל השטח אשר תחתיו של האילן בבת אחת, על דעת לקנות שביתה בארבע אמות כל שהן שמתחת לאילן - אינו יכול לחול. ולכן אינו קונה שביתה כלל [ריטב"א, וראה היטב לשון רש"י].

ומפרשינן: מאי בינייהו דהני תרי לישני בדעת רבה?! איכא בינייהו: היכא דאמר בהדיא: ליקנו לי שביתה בארבע אמות מגו [מתוך] שמונה אמות שמתחת האילן. ולא סיים איזה ארבע אמות.

למאן דאמר דטעמא דרב דלא קני משום דלא מסיים אתריה, הא נמי לא מסיים אתריה ולא קני מידי.

ולמאן דאמר דטעמא דרב דלא קנו, משום דכל דבר שאינו יכול לחול בזה אחר זה - אפילו בבת אחת אינו חל. הני מילי דלא קני היכא שכלל בדבריו יותר מארבע אמות שהן מקום שביתתו.

אך האי, שאמר ארבע אמות מתוך שמונה - כאילו סיים והגדיר ארבע אמות דמי.

דהכא, ארבע אמות מתוך שמונה קאמר, לכך יש לו בתוך השמונה אמות ארבע אמות שאינם ידועות.

גופא. אמר רבה: כל דבר חלות שאינו יכול לחול בזה אחר זה - אפילו בבת אחת אינו.

איתיביה אביי לרבה: המרבה במעשרות [שהיה מפריש מעשר ראשון, ובמקום להפריש עשירית מהפירות הפריש, דרך משל, חמישית מהפירות] - פירותיו שבא לתקנם מתוקנין.

ואילו מעשרותיו - מקולקלין הן. שהרי מתוך מה שהפריש לא חל תורת מעשר אלא כפי השיעור שאמרה תורה, ושיעור זה הוא שנפקע מתורת טבל כיון שנעשה מעשר, אבל העודף על השיעור שלא נעשה מעשר, לא נפקע שם טבל שבו.

ועודף זה גרע משאר הפירות, שאילו על שאר הפירות נתכוין שהמעשר יתירם ויוציאם מתורת טבל, אבל על העודף לא נתכוין, שהרי ביקש להחיל גם על העודף תורת מעשר.

ונמצא, שהפירות שהפריש כמעשר, חלקם [כפי השיעור שאמרה תורה] שם מעשר עליהם, ופקע מהם תורת טבל, ואילו חלקם נשאר טבל גמור.

וכיון שאינו יודע איזה פירות הם מעשר ואיזה טבל, נמצאו כל המעשרות שהפריש מקולקלים, שאי אפשר לאוכלם.

והשתא תיקשי לרבה: אמאי כלל חל המעשר ופירותיו מתוקנים?

לימא: כל שאינו בזה אחר זה - אפילו בבת אחת אינו,

שהרי אם היה מפריש מעשר כדין, וחוזר ומפריש מהחולין עוד מעשר, לא היתה חלה ההפרשה השניה. ואם כן, אפילו כשמפריש בבת אחת יותר מן השיעור, אינו צריך לחול המעשר כלל?! ודחינן: שאני מעשר, דאיתיה לחצאין, בכל חיטה וחיטה.

דאי אמר ופירש בפיו שרוצה שתקדוש בקדושת מעשר כל פלגא פלגא דחיטתא - קדשה חציה של כל חטה.

וכיון שכן, כאשר אמר שיחול מעשר על כמות של חיטים שיש בה יותר משיעור מעשר, מפרשים אנו את דבריו שאין כוונתו שיחול שם מעשר על כל החיטים, אלא רק על חלק מכל חיטה וחיטה, באופן שיצטברו כל החלקים לשיעור המעשר שעליו להפריש מכל החיטים, ונמצא שאין זה "מרבה במעשרות", שהרי הוא מחיל את שם המעשר רק על עשירית, כדין, ותו לא ^[66].

וכל זה לא יתכן אלא במעשרות.

אבל לענין שביתה, שאי אפשר שתתחלק שביתתו בכל האילן, אלא צריך שיהיו לו ארבע אמות של שביתה במקום אחד, נמצא, שכשאמר "שביתתי בכל תחתיו של האילן" הירבה בלשונו את מקום שביתתו יותר מהאפשר, ולכן אמרינן: כל שאינו בזה אחר זה - אפילו בבת אחת אינו. וכדאמרן.

ומקשינן: והרי מעשר בהמה, דליתיה לחצאין. שאם אמר חצי טלה זה יהא מעשר אינו קדוש; דרחמנא אמר "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש", עשירי שלם ולא חצי [ריטב"א], וליתיה בזה אחר זה [ב"ח], לפי שהמעביר בהמות תחת השבט וקרא לעשירי "עשירי", ולאחר שקרא לזה "עשירי" קרא אף לבהמה אחרת "עשירי", אינה קדושה אלא הראשונה בלבד.

ואפילו הכי אמר רבה ^[67]:

אם העביר תחת השבט תשע בהמות ויצאו שנים יחד בעשירי, וקראן [לשניהם] "עשירי" - חלה קדושת מעשר בהמה על אחת מהן, ועשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה.

כלומר: האחד קדוש בקדושת מעשר גמור, ולשני יש דין של קרבן שלמים, כדין "אחד עשר שקראו עשירי". אלא שאין אנו יודעים מי הוא המעשר ומיהו השלמים ^[68].

ודין זה נוהג בכל מקום שיצא תחילה העשירי, וטעה ולא קרא לו "עשירי", ולאחריו יצא האחד עשר וקרא לו בטעות "עשירי". שהאחרון קדוש בקדושת "שלמים" ולא בקדושת "מעשר".

ואם תימצי לומר ש"כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו", הרי כיון שכל אחד מהם, אילו היה קורא לו "עשירי" לאחר שכבר קרא לחברו "עשירי", השני לא היה קדוש כלל, לא בקדושת מעשר, ולא בקדושת שלמים.

אף השתא, שיצא כל אחד בבת אחת עם חברו, וקרא לשניהן "עשירי", אין לאף אחד מהשניים להיות קדוש, לא בקדושת מעשר ולא בקדושת שלמים.

ואמאי קדוש אחד מהם בקדושת מעשר והשני בקדושת שלמים? ^[69]

ומשנינן: שאני מעשר בהמה, משום שחידשה בו תורה דאיתיה, שקריאת שם מעשר מחילה קדושת קרבן על שני קרבנות, אפילו אם קרא שם מעשר על שני קרבנות בזה אחר זה - אלא שהיתה הקריאה הכפולה בטעות.

והיינו, שיש שני חידושים מיוחדים בקרבן מעשר:

א. אפילו החלת שם מעשר בטעות על קרבן שאינו עשירי גם מקדשת אותו בקדושת קרבן [אם כי בקדושת שלמים].

וכגון, במקרה שיצא העשירי, וטעה וקרא לו תשיעי, והמשיך בטעותו וקרא לאחד עשר "עשירי", שמתקדש האחד עשר בקדושת קרבן שלמים, מגזירת הכתוב.

ב. יתכן שיקרא לבהמה היוצאת תחת השבט "אחד עשר", ובכל זאת היא תתקדש בקדושת מעשר, ואפילו כבר קרא לפניה לבהמה אחרת "עשירי".

וכגון, אם טעה תחילה וקרא לתשיעי "עשירי", והמשיך בטעותו, וקרא לעשירי "אחד עשר", שמתקדש העשירי [שקרא לו בטעות "אחד עשר"] בקדושת מעשר, על אף שכבר קרא שם מעשר על התשיעי.

ולכן אין מניעה כשיצאו שניים כאחד בתורת "עשירי" תחת השבט, וקרא לשניהם "עשירי", שיחול על אחד מהם שם מעשר, ועל השני שם שלמים.

כי לא אמרינן כאן "כל דבר שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו", שהרי מצינו שגם החלת שם מעשר בזה אחר זה על שתי בהמות תקדשם, מהדין המיוחד שהתחדש במעשר בהמה.

דתנן: מי שהיה מעשר את בהמותיו, ובהיותם יוצאים תחת השבט, טעה וקרא לתשיעי עשירי, ולעשירי קרא תשיעי, ולאחד עשר נמי קרא עשירי - שלשתן מקודשין.

אך אין שלשתם קדושים בקדושת מעשר, אלא רק היוצא עשירי תחת השבט, ואילו התשיעי והאחד עשר אינם קדושים אלא בקדושת שלמים.

והיינו, שלמרות שקרא תחילה לתשיעי עשירי ואחר כך גם קרא לאחד עשר עשירי, מתקדשים שניהם [אם כי בקדושת שלמים], מכח החידוש המיוחד שנאמר במעשר בהמה.

עוד פרכינן לרבה שאמר "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו":

והרי ארבעים הלחמים שמביאים עם קרבן תודה [שדינם: שהם מתקדשים בקדושת לחמי תודה, כששוחט עליהן את התודה עצמה] דליתה בטעות, שאם הפריש ארבעים לחמים ושכח שהפרישם והפריש שוב ארבעים לחמים, אינם קדושים, שהרי הקדש בטעות אינו הקדש [רש"י].

וליתה נמי בזה אחר זה שאם הפריש ארבעים לחמים ושחט את הקרבן עליהם וחזר והפריש ארבעים אחרות לא קדושות.

ואפילו הכי איתמר: תודה שנשחטה על שמונים חלות, שהפריש שמונים חלות לקרבן במקום ארבעים,

חזקיה אמר: קדשו עלה [על התודה, על ידי השחיטה] ארבעים מתוך שמונים.

ורבי יוחנן אמר לא קדשו עלה ארבעים מתוך שמונים.

ומבואר מדברי חזקיה [שהלכה כמותו, רשב"א], שקדושות ארבעים מתוך שמונים, אף על גב שלחמי תודה אינם קדושות בזה אחר זה?!

ומשנינן: הא איתמר עלה דההיא ברייתא שנחלקו בה חזקיה ורבי יוחנן:

אמר רבי זירא [במסורת הש"ס הגיה על פי קידושין: רבי יהושע בן לוי]: הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים לחמים מתוך שמונים - דקדשי ארבעים, כמו שאמר.

ואם אמר לא יקדשו ארבעים הלחמים אלא אם כן קדשו שמונים לחמים - כולי עלמא לא פליגי דלא קדשו כלל, כי אי אפשר שיקדשו לקרבן יותר מארבעים לחמים;

כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן, היכא שהפריש שמונים חלות בסתמא.

מר [חזקיה] סבר: שאנו מפרשים דברי המפריש, שרק ארבעים לחמים יהיו קדושים, והלחמים הנוספים - לאחריות קא מכוין.

ועל תנאי אייתינהו, שנתכוון שיקדשו ארבעים החלות נוספות רק אם יאבדו או יטמאו ארבעים החלות הראשונות. ואם לאו לא יקדשו, והרי זה כאומר "יקדשו ארבעים מתוך שמונים".

הערות

^[66] ומיהו מעשרותיו מקולקלין, שהרי בכל חיטה וחיטה יש חלק, שאף שלא נתכוין שיהיה מעשר, מכל מקום, לא נתכוין להתירו, והרי הוא טבל גמור.

^[67] במסורת הש"ס הגיה על פי קדושין ובכורות: רבא, אמנם הב"ח גרס: רבה.

^[68] והחילוקים בין שתי קדושות אלו: שלמים טעונין סמיכת הבעלים, הבאת נסכים, תנופת חזה ושוק, וכשהוממו יש להם פדיון, ואם המירן בבהמה אחרת קריבה גם התמורה. ואילו מעשר בהמה אינו טעון סמיכה, ולא הבאת נסכים ולא תנופת חזה ושוק, ואינו נפדה לעולם, ותמורתו אינה קריבה. וכשקרא לשני בהמות שיצאו כאחת "עשירי", נתבאר לעיל שמעשר ושלמים מעורבין זה בזה, שהרי אינו יודע מי הוא המעשר ומי הוא השלמים. וכיצד יעשה: יסמכו הבעלים על כל אחת מספק, וכן יניף משניהן תנופת חזה ושוק, ואמנם לא יברך על הסמיכה והתנופה כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה; ויביא נסכים עבור קרבן אחד, ויתנה: אם זה שלמים יהיו הנסכים על זה, ואם לאו יהיו על חבירו, רש"י.

^[69] כן פירש רש"י; ובריטב"א בשם התוספות תמה על פירושו של רש"י, וביאר באופן אחר.

אמר רבה: מאי טעמיה [מה טעמו] של רב האומר שלא אמר כלום כל עיקר — משום דלא מסיים אתריה [שאין מקומו מוגדר] תחת העץ וכיון שלא קבע שביתתו במקום מסוים אחד — לא קנה כלל.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] לשון אחרת אמר רבה: מאי טעמיה [מה טעמו] של רב — משום דקסבר [שהוא סבור]: כל שאינו בזה אחר זה — אפילו בבת אחת אינו. כלומר: אם אין אפשרות (מצד ההלכה או מצד המציאות) לעשות שני דברים מסויימים, אחד אחד בזה אחר זה, גם אם עשאם בבת אחת — כאילו לא עשה דבר, וכל אחד מהם מבטל את משנהו. ואף כאן, כיון שלא היה יכול בתחילה לקנות שביתה בארבע אמות מסויימות ואחר כך בארבע אמות אחרות, לכן אינו יכול לקנות שביתה גם בבת אחת ביותר מארבע אמות שתחת האילן.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם], בין שתי הלשונות הללו בדברי רבה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה בכגון שאמר: "ליקנו [שיקנה] לי מקום של ארבע אמות מגו [מתוך] שמונה או יותר אמות שיש תחת אותו אילן".

מאן דאמר [מי שאומר] שהנימוק הוא משום דלא מסיים אתריה [שאין מקומו מוגדר] — הא לא מסיים אתריה [הרי עדיין אין מקומו מוגדר], שלא קבע בדיוק באלו ארבע אמות רצונו לשבות.

ואולם מאן דאמר [מי שאומר] שהטעם הוא משום "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו" — האי [זה] כארבע אמות בלבד דמי [נחשב] דהכא [שכאן] ארבע אמות בלבד קאמר [הוא שאמר], וקנה שביתה בארבע אמות אלה.

א גופא [ולגופו] של הכלל הזה שקבע רבה ש"כל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו", איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה, שנינו בתוספתא: המרבה במעשרות כגון המפריש מתבואתו למעשר לא עשירית כי אם שתי עשיריות — פירותיו, כלומר שאר הפירות, מתוקנין, שהרי הפריש מהם מעשר כדינו. ואולם מעשרותיו מקולקלין שהרי אין קדושת המעשר חלה אלא על עשירית אחת והעשירית האחרת המצויה בתוך מה שהפריש כמעשר — אין עליה קדושת מעשר, ואף לא נתקנה כשאר החולין, וכיון שלא ברור מהו המופרש למעשר ומהו העשירית האחרת — הכל מעורב ואי אפשר להשתמש במעשר זה לא כחולין ולא כמעשר.

ולשיטת רבה אפשר לשאול: אמאי [מדוע] יהא הדין כך? לימא [שנאמר]: כל שאינו בזה אחר זה — אפילו בבת אחת אינו, וכיון שאינו יכול להקדיש למעשר עשירית אחת ולחזור ולהקדיש עשירית אחרת כך גם לא יוכל להקדיש שתי עשיריות יחד, והרי זה כאילו לא עישר כלל ואם כן אף פירותיו לא יהיו מתוקנים!

ומשיבים: שאני [שונה] מעשר דאיתיה [שישנו] לחצאין, דאי [שכן אם] אמר: "תקדוש פלגא פלגא דחיטתא" [תתקדש בקדושת מעשר חצי חצי חיטה] — קדשה [מתקדשת] שכשם שאפשר להקדיש חיטה שלימה אפשר להקדיש חלק מכל חיטה למעשר. ואף כאן שהקדיש שתי עשיריות מן התבואה למעשר אין אנו אומרים שעשירית אחת מהן מעשר גמור והשאר רק חולין המעורב במעשר, אלא אפשר להבין שחלק מכל חיטה הוקדש בקדושת מעשר וחלה קדושה על כל מחצית חיטה מן המופרש, אלא כיון שאי אפשר לברר איזהו המוקדש — מעשרותיו מקולקלין.

ועוד הקשה על שיטתו של רבה ממקור אחר: והרי מעשר בהמה דליתיה [שאינו] לחצאין שאין אדם יכול להקדיש מחצית הבהמה למעשר.

ובשעת הפרשת מעשר בהמה הנוהג הוא שמוציאים את הוולדות של אותה שנה מהדיר וסופרים אותם עם יציאתם, וכל עשירי מתקדש בקדושת מעשר, ואמר רבה: אם יצאו שנים יחד בעשירי, וקראן לשניהם עשירי — הרי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, אחד מהם נתקדש בקדושת מעשר והאחר נשאר שלמים, אלא שלא ברור לנו מי הוא המוקדש, ועכשיו אם נקבל את הכלל ש"כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו" הרי מן הדין שלא תחול כל קדושה על שניהם!

ומשיבים: שאני [שונה] מעשר בהמה דאיתיה [שישנו, שיש בו] בכל זאת דין בזה אחר זה בטעות. שאף כי לכתחילה אי אפשר להקדיש שניים בזה אחר זה, בכל זאת אם נעשה הדבר בטעות הריהם מוקדשים.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם טעה וקרא לכבש התשיעי עשירי, וטעה שוב וקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי — שלשתן מקודשין. הראשון משום שנקרא עשירי, השני משום שהוא העשירי, אף השלישי משום שנקרא עשירי. משמע שהקדושה חלה גם על יותר מאחד אם הדבר נעשה על פי טעות. ואף כאן חלה קדושה מסויימת על השנים שיצאו כאחת כדין הקדש מעשר בהמה בטעות.

ועוד מקשים על הכלל: והרי קרבן תודה, דליתה [שאינה] מתקדשת בטעות ואף ליתה [אינה] מתקדשת בזה אחר זה, ובכל זאת איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: תודה שנשחטה על שמונים חלות שמקריב התודה הפריש לא ארבעים חלות, כמצווה, אלא כפליים, שמונים, חזקיה אמר: קדשו עלה [עליה, בגלל התודה] ארבעים חלות מתוך השמונים, אף על פי שאין אנו יודעים להחליט ולומר אלו הן, ר' יוחנן אמר: לא קדשו עלה [עליה, בגללה] ארבעים מתוך שמונים ולכאורה נראה שאכן נחלקו בבעיה אם חלה הקדושה בבת אחת או לא.

ודוחים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על מחלוקת זו, אמר ר' זירא: הכל מודים היכא דאמר "ליקדשו [במקום שאמר המקדיש שיתקדשו] ארבעים מתוך שמונים" — דקדשי [שמתקדשים הם], ואם אמר "לא יקדשו ארבעים חלות אלא אם כן קדשו שמונים כולן "— כולי עלמא לא פליגי דלא קדשו [הכל אינם חולקים שאינן מתקדשות] וכשיטת רבה.

אולם כי פליגי בסתמא [כאשר נחלקו ר' חזקיה ור' יוחנן, היה זה במקדיש סתם]. מר [חכם זה, חזקיה] סבר: לאחריות קא מכוין [הוא מתכוין], ועל תנאי אייתינהו [הביא אותן], שחשש שמא יאבדו או יטמאו ארבעים החלות ולכן הביא עוד ארבעים חלות על תנאי שאם יארע פגם בראשונות יתקדשו האחרונות, ולכן חלה קדושה עליהן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabba said: What is the reason for Rav’s statement that one who declares his intention to establish residence beneath a tree has said nothing at all? It is because the place he designated is not precisely defined. Since he did not establish his residence in one particular location, he did not establish it at all.

And some say an alternative version of Rabba’s statement. Rabba said: What is the reason for the statement of Rav? It is Because he maintains: Anything that cannot be accomplished sequentially, due to halakhic or practical considerations, even simultaneously, cannot be accomplished, as one negates the other. In this case, since one cannot establish residence in an area of four cubits on one side of a tree and proceed to establish residence in an area of four cubits on the other side of the tree, neither can he simultaneously establish residence beneath a tree greater than four cubits.

The Gemara asks: What is the practical difference between these two versions of Rabba’s statement? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to a case where he said: Let residence be acquired for me in four cubits of the eight or more cubits beneath that tree.

According to the one who said that it is because the place he designated is not precisely defined, here too, the place he designated is not precisely defined, as he failed to specify the precise location of the four cubits in which to establish his residence.

And according to the one who said it is because anything that cannot be accomplished sequentially even simultaneously it cannot be accomplished, this is considered as if he established his residence in four cubits, as here he stated that he is designated only four cubits as his place of residence.

The Gemara proceeds to analyze the matter of Rabba’s statement itself. Rabba said: Anything that cannot be accomplished sequentially even simultaneously it cannot be accomplished. Abaye raised an objection to the opinion of Rabba based on the Tosefta: One who increases tithes, i.e., he tithes two-tenths instead of one-tenth, the remainder of his produce is rendered fit for consumption, as he properly tithed it; however, his tithes are ruined, as the additional tenth is neither a tithe nor is it tithed produce. It is not a tithe because tithe status applies only to one tenth, and neither is it tithed produce as it was not tithed. Since it is unclear which of the two-tenths is the actual tithe and which is not, this produce may neither be treated as a tithe nor as tithed produce.

According to Rabba’s opinion, the question arises: Why should the produce be rendered fit for consumption? Let us say and apply his principle: Anything that cannot be accomplished sequentially; even simultaneously it cannot be accomplished. Since one may not designate two tenths sequentially, one tenth followed by a second tenth, likewise, he should be precluded from simultaneously designating two tenths of his produce as a tithe. Accordingly, it should be considered as though he had not designated any tithe at all, and therefore his produce should not be regarded as tithed.

Gemara answers: The case of a tithe is different, as tithe status takes effect partially, i.e., on less than a unit of produce. As if one said: Let half of each grain of wheat be designated as tithed, it is designated. Just as one can designate an entire grain of wheat as a tithe, he can likewise designate half a grain. In this case too, when one tithes two tenths of the produce, the ruling is not that one tenth is actual tithe and the other tenth is untithed produce mixed with the tithe. Instead, half of each grain of the set-aside portion is designated as a tithe, while the other half of each grain is not. Accordingly, the remainder of the produce is tithed, as one tenth of the total has been designated as first tithe. However, the portion designated as the tithe is ruined, because it is impossible to identify which part of each grain is designated.

Another objection was raised against Rabba’s opinion: Yet there is the case of the animal tithe, which does take effect partially, as one cannot consecrate half an animal for his tithe. Three times a year, the owner of a herd of kosher animals would gather all the animals born during the preceding period into an enclosure and let them out one by one. Every tenth animal would be marked with red paint to indicate that it was sacred. Only an entire animal could be consecrated as animal tithe, not a part of an animal.

And Rabba said: If two animals emerged from the enclosure together as the tenth, and he designated them both as the tenth, the tenth and eleventh animals are intermingled with each other. One is sacred with the sanctity of the animal tithe, while the other remains a peace-offering, but there is no way to determine which is which. The question arises: If the principle that anything which cannot be accomplished sequentially; even simultaneously it cannot be accomplished applies, neither animal is consecrated, as one cannot designate both the tenth and the eleventh animals as the animal tithe, one after the other.

The Gemara answers: The animal tithe is different, as two animals can indeed be designated as animal tithe one after the other in the case of an error. Although one cannot designate the tenth and eleventh animals as the animal tithe ab initio, if he did so in error they are both consecrated.

As we learned in a mishna: If one erred and designated the ninth animal as the tenth, and erred again and designated the tenth as the ninth and the eleventh as the tenth, all three animals are consecrated. The first is consecrated because it was designated as the tenth, the second because it actually is the tenth, while the third is also consecrated because it was designated as the tenth. Apparently, more than one animal can be consecrated as the animal tithe, if designated in error. Here too, a modicum of sanctity applies to the two animals that emerged together and were together designated as the tenth.

The Gemara raises another objection to Rabba’s principle. But there is the case of the forty loaves that accompany a thanks-offering, which are not consecrated if they were designated in error, and likewise are not consecrated if two sets of loaves were designated for the same offering one after the other. And yet it is stated that amora’im disagreed with regard to a thanks-offering that was slaughtered accompanied by eighty loaves, twice the required amount. Ḥizkiya said: Forty of the eighty loaves are consecrated, even though their identity cannot be determined; Rabbi Yoḥanan said: Not even forty of the eighty loaves are consecrated. It would appear that these amora’im disagree whether or not sanctity that cannot take effect in sequence can take effect simultaneously.

The Gemara rejects this contention. Wasn’t it stated with regard to this dispute that Rabbi Zeira said: Everyone, both Ḥizkiya and Rabbi Yoḥanan, concedes that in a case where the donor said: Let forty of the eighty loaves be consecrated, that the forty are consecrated; and in a case where he said: Let forty loaves only be consecrated if all eighty are consecrated, everyone agrees that they are not consecrated. This is in accordance with Rabba’s opinion.

When Ḥizkiya and Rabbi Yoḥanan disagree is with regard a case where the donor designated eighty loaves without stipulation how many he wants consecrated. One Sage, Ḥizkiya, maintains: Although he designated eighty loaves, he seeks to consecrate only forty, and when he sets aside eighty loaves, he merely intends to ensure that he will have forty, and he therefore brought the extra loaves on condition that if the first forty loaves are lost or become ritually impure, the second forty will be consecrated in their place. Consequently, the first forty loaves are consecrated.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תודה שנשחטה על שמונים חלות חזקיה אמ' קדשו מתוך שמונים כי לחם התודה ארבעים חלות ואיתה בתורת כהנים נמצא לחמה של תודה ארבעים חלות נוטל מהן ד' ונותן לכהן ובמסכת מנחות בפר' התודה תמצא גם שם פירושו:

סליק מי שהוציאוהו

אמר רבה מ"ט דרב דאמר לא אמר כלום כל עיקר משום דלא מסיים אתריה קסבר כל מאן דלא מסיים אתריה לא קנה שביתה במקום. ומי שלא קנה שביתה במקום ידוע ומסויים דומה למי שיצא חוץ לתחום מאחר שקדש היום שאין לו אלא ד' אמות בלבד.

איכא דאמרי טעמא דרב משום דכל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. פי' כיון שאין לאדם לקנות ד' אמות מקום שביתה אחרי שקנה במקום אחר כך אין לו לקנות שיעור ב' מקומות בבת אחת והוא תחת האילן שיש תחתיו שיעור כמה מקומות כל ד' אמות מקום ולברור אחר כך איזה מקום שירצה. והוא כגון קידושי אשה ובתה כשם שאחר שיקדש אחת מהן אינו יכול לחזור ולקדש האחרת. כך אם יאמר בבת אחת (מכם).

ואמרינן מאי איכא בין תרי לישני דרבה איכא בינייהו כגון דאיכא תחתיו דאילן ח' אמות ואמר שביתתי תחת ד' אמות מהני ח' למאן דאמר דהא לא מסיים אתריה האי נמי לא מסיים אתריה דלא אמר לא בצפון ולא בדרום.

ולמאן דאמר כל שאינו בזה אחר זה כו' כיון דאמר ליקניין לי ד' אמות מהני ח' הרי כאילו בזה אחר זה קאמר דראשון מיהא קני ולא דמי לבת אחת. ומותיב אהא דרבה דאמר כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו [מהא דתניא] המרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין הנה אם הוציא מן הכור מעשר שלו איפה אחת וחזר אח"כ והפריש איפה אחרת השניה חולין הנה המעשר אינו בזה אחר זה ואם הפריש בבת אחת ב' איפות קנה מעשר וישנו בבת אחת מדקתני פירותיו מתוקנין קשיא לרבה. ופריק רבה שאני מעשר הואיל ואיתיה לחצאין דאי אמר תקדוש פלגא דחיטאתא קדשה כאלו ישנו בזה אחר זה. פי' אילו אמר חצי כל חטה מאילו ב' איפות מעשר הן קדשו וכיון שאי אפשר לברר איזהו חציו הקדוש נתפס גם חצי האחר. ומשום דמשכחת לה דמקדש זה אחר זה. משום הכי מקדשו בבת אחת. ואקשינן והרי מעשר בהמה דליתא לחצאין דנוקמה בזה אחר זה ואיתנהו בבת אחת כדרבא דאמר עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה.

והרי תודה דליתא בטעות. פירש הראב"ד ז"ל: כגון שהכניס לה בטעות ארבעים חלות שנקדשו לתודה אחרת ושחטה עליהן, וארבעים שהוקדשו לה לא היו בעזרה (זו) [או] שלא קרמו [פניהן] בתנור, הרי אלו שהכניס לא קדשו כלל אלא בשחיטת תודתם. וליתיה לחצאין, שאם הכניס לה שמונים ואמר ליקדשו לה פלגא פלגא דכולהו לאו כלום הוא, דכתיב (ויקרא ז, ד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן, ואמרינן במנחות (עח, ב) אחד שלא יטול פרוס, ואלו כולן פרוסות נינהו דהא חציין חולין, ואפ"ה אמר חזקיה דכי הכניס לה שמונים קדשי מינייהו ארבעים. ואע"ג דפליג עליה ר' יוחנן, קיי"ל כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא.

כבר ביארנו במשנה מה שחלקו רב ושמואל במה שאמרו במשנה לא אמ׳ כלום שלדעת רב לא אמ׳ כלום אף לילך תחת האילן (תדע) [ודע] שטעם דבריו של רב אמרו בו בגמרא שתי לשונות. הראשון דלא סיים אתריה והוא שפרשנוהו במשנה. והשני כל שבזה אחר זה אינו אף בבת אחת אינו. ושאלו בהם מאי בינייהו. והשיבו איכא בינייהו דאמ׳ ליקנו לי ארבע מגו תמני כגון שהיו תחת האילן שמנה אמות ואמ׳ שביתתי בארבע אמות מאותה השמנה שבתחתיתו של אילן לטעם דלא סיים אתריה אף זה לא סיים אתריה שהרי לא סיים אי זה ארבעה מאותם השמנה אבל לטעם שני הרי זה אינו מכוין לקנותם בבת אחת (כמקדש שתי אחיות שאם אינו) [שאינו] אומר אלא שתהא שביתתי בארבעה מאותם השמנה והרי זה כמקדש אחת משתי אחיות שאעפ״י שאין מסורין לביאה קידושיו קדושין ואף בזו קנה שביתה מעתה לדעת הפוסקי׳ כרב. תדע שגדולי המפרשי׳ פסקו כטעם ראשון וממה שאמרו בברייתא במה דברים אמורים בשסיים ארבע אמות שקבע. וגדולי הדור אעפ״י שפוסקים כשמואל ועל הדרך שביארנו תובעים מן הפוסקים מיהא כרב (מפסוק) [שנפסוק] כלשון השני אם מצד לישנא בתרא אם מצד הלכה כדברי המיקל בעירוב (וכן לדעת הפוסקי׳ כרב) אלא שנראה לי שפסקוה כלשון ראשון מפני שבמשנה והברייתא מוכיחות שמטעם סיום נאמרת שהרי במשנתנו אמר שביתתי בעיקרו ובברייתא אמרו במה דברים אמורים בשסיים מקום שקבע וכו׳:

כל שאינו בזה אחר זה [אפילו] בבת אחת אינו כמו שפרשנו. מעתה קדש שתי נשים כאחת הרי הן מקודשות שהרי יכול לקדשם זו אחר זו אבל אם קדש שתי אחיות כאחת אינן מקודשות כלל שהרי אם קדש את האחת אין יכול לקדש עוד האחרת כמו שיתבאר במקומו בע״ה:

המרבה במעשרות כגון שהיו לו מאה סאין של תבואה והפריש ממנו עשרים סאין מעשר פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים מפני שטבל מעורב בהן שאין המעשר כתרומה שניטלת בעין יפה או בינונית שהתרומה לא נכתב בה שיעור אבל המעשר ידוע הוא לאחד מעשרה ושמא תאמר ואף פירותיו היאך מתוקנים והלא אלו הפריש עשרה וחזר להפריש עשרה אין עשרה האחרונים כלום שאין שם מעשר חל על חולין מתוקנים וכל שאינו בזה אחר זה אף בבת אחת אינו והילכך אין שם מעשר על העשרים שהפריש כלל. טעם הדבר בזו מפני שאפשר למעשר לחול בכל גרגיר כגון שיאמר חצי כל גרגיר שבעשרים סאין יהא מעשר ואעפ״י שמעשר בהמה אינו לחצאין שאם אמ׳ חצי טלה זה מעשר לא אמ׳ כלום ואינו בזה אחר זה שאם קרא לעשירי עשירי [ולאחד עשר עשירי] אינו כלום ואעפ״י כן יצאו שנים וקראם עשירי הן שהם תשיעי ועשירי [הן שהם עשירי] ואחד עשר שניהם מקודשים. מעשר בהמה שאני שישנו בטעות בכל הסמוך לעשירי הן מלפניו הן מלאחריו וכמו שאמרו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשים אלא שאין דין כלם שוה שיש מהם שהוא מעשר גמור ויש מהם שאינו קרב אלא נאכל במומו ויש מהם שהוא קרב שלמים וטעון נסכים וסמיכה ותנופת חזה ושוק כשלמים כמו שיתבאר במקומו:

כבר ידעת בשלמי תודה שנשחטות על ארבעים חלות שחטה על שמונים אם אמ׳ יקדשו ארבעים מתוך שמונים הרי ארבעים שבהם קדושים מתוך שמנים ומושך מהם ארבעים ומניפם והשאר נאכלות שמכל מקום לא נפסלו בכניסתן לעזרה ואם אמר לא יקדשו ארבעים אלא אם כן קדשו שמנים לא קדשו כלל ויביא לחם אחר. שחטה סתם על שמנים לדעת חזקיה לא כיון אלא לאחרות שאם יאבדו או יטמאו חציין יפטר בחציין והרי זה כאומר יקדשו ארבעים מתוך שמנים וקדשו הארבעים ולר׳ יוחנן לקרבן גדול הוא מתכוין והרי אי אפשר ומתוך כך לא קדשו כלל. ויראה שהלכה כחזקי׳ מפני שהוא רבו של ר׳ יוחנן וכן מצאתיה לגדולי המפרשי׳. אבל גדולי המחברי׳ פסקו כר׳ יוחנן. ומכל מקום לחמי תודה אינן קדושים בטעות שאם אמר חלות לבנות שבביתי יהו לתודה [ונמצאו] שחורות אין בדבריו כלום וכן אם הכניס ארבעים חלות שנתקדשו לתודה אחרת ושחט עליהם והארבעים שהוקדשו לה היו חוץ לחומת בית פאגי או שלא קרמו פניהם בתנור לא קדשו אלו שהכניס בשחיטת התודה שאין הקדש טעות הקדש וכן אינן לחצאין שאם אמ׳ אני שוחט על מנת להביא שמנים חצאי חלות אינו כלום וכן אינן בזה אחר זה שאם הפריש ארבעים חלות לתודתו אינו יכול להתפיס לה ארבעים אחרות כל זמן שהן בעין וכל שלא קדש הלחם התודה נאכלת והלחם פסול ואם אמ׳ הרי עלי תודה יביא תודה אחרת ולחמה עמה שהרי לא יצא ידי נדרו:

בתוספות בד"ה כל שאינו בזה כו' דהתם אפשר להתקיים שניהן כו' דתרעה עד כו' עכ"ל ר"ל דאפשר להתקיים דבורו שאמר עולה ושלמים משא"כ גבי יצאו שנים בעשירי דא"א להתקיים דבורו שקראן עשירי בשניהן אלא א' שלמים הוא שלא הזכיר כלל בדבורו וק"ל:

בד"ה שאני מעשר כו' ולר"י נראה לפרש כו' גם בבת אחת ישנו כו' והאחרת תהיה טבל עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה בעיני ס"ס איך מתורץ כו' אפילו איכא מעשר בהמה נמי לחצאין ס"ס אמאי עשירי וי"א מעורבים כו' ואמאי לא תהא קודש אלא א' מהן והשני חולין כמו גבי ב' סאות וצ"ע עכ"ל ולי נראה דלאו קושיא היא ע"פ מה שהסכימו התוס' לקמן דכן עיקר דמקמא פריך ולא מבתרא והיינו משום דכל הנהו דמייתי בשמעתין מקמא פריך דאפילו אחד מהן לא תקדוש בבת אחת ולפירוש רש"י תקשי להו שפיר דאי איתיה נמי לחצאין קמא לא תקדוש רק חציו אבל לפירוש ר"י מקמא לא קשה מידי וק"ל:

בד"ה עשירי וי"א כו' הגיה רש"י בפי' כתב ידו דשניה סירעו כו' עכ" לכך פרש"י בפרק האיש מקדש ע"ש:

בפרש"י בד"ה דליתה בטעות וכו' וכי שחטה על פ' בבת א' אמר חזקיה דקדשי מ' מתוך פ' כו' עכ"ל מפרש"י פ' האיש מקדש ומקשה ליה מדחזקיה שהיה רבו של ר' יוחנן כדאמרי' כו' עכ"ל ע"ש:

בגמ' דתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי וכו'. ודוקא בכה"ג דנעקר שם עשירי ממקומו דהא קרא לעשירי תשיעי אבל אי קרא לעשירי עשירי ולי"א תשיעי או באופן אחר מאחר דעשירי לא נעקר ממקומו לא קדיש כי אם עשירי אבל כי נעקר שם עשירי ממקומו קדשי לשלמים והתם יליף לה מקראי ע"ש:

בתוס' ד"ה שאני מעשר וכו' ולר"י נראה לפרש הכי וכו' פי' בזה אחר זה ר"ל הא דקאמר בגמ' שאני מעשר דאיתא לחצאין הכי קאמר שאני מעשר דאיתא בזה אחר זה כגון בחצאין דוגמת שאמר לקמן שאני מעשר בהמה דאיתא בזה אחר זה בטעות וכו':

רש"י בד"ה משום דלא כו' לא קני ליה מידי כצ"ל:

בד"ה והרי מעש' כו' יהיה קדוש לשם מעשר נמחק. ונ"ב בס"א אינו:

תוס' בד"ה שאני מעשר כו' כי איתיה נמי לחצאין תקשי כו' כצ"ל:

בא"ד ולר"י נ"ל הכי שאני כו' כצ"ל. ונ"ב פי' לעולם גבי סאות נמי לא אמרינן שחל השם של מעשר על כל חצי גרגיר וגרגיר כו' ואם הוה מפריש שתי סאות בסתם למעשר היתה אחת כולה מעשר והשניה כולה טבל והכי פי' שאני מעשר כו' וכך הוא בתוס' ארוכים ותימה סוף סוף איך מתורץ הקושיא תקשי נמי אפי' איכא מעשר בהמה נמי לחצאין סוף סוף אמאי עשירי וי"א מעורבין דמשמע תרווייהו קדישי מדלא קתני עשירי וחולין מעורבין זה בזה כמו שפי' ר"י לקמן ואמאי לא תהא קודש אלא אחת מהן והשני חולין כמו גבי שתי סאות וצריך עיון (עיין במהרש"א):

בא"ד שאם אמר סאה אחת מהם מעשר כל חצי כו' כצ"ל (עיין במהרש"א):

בד"ה עשירי כו' ויאכל שניהן במומן בתורת מעשר כצ"ל:

[(גמ') [רש"י ד"ה] דליתה בטעות. שאם הפריש מ' לתודתו ושחט הזבח עליהן וחזר והפריש כו'. צ"ע דלאחר שחיטת הזבח אפילו לא הפריש אלא את אלו לא קדשי כיון דאינן קדושין אלא בשחיטת הזבח כדמסיק:

רש"י ד"ה והרי מעשר בהמה כו' חזה ושוק וסמיכה. עי' בשער המלך פ"ג הלכה יג מהל' מעשה הקרבנות:

מאי טעמא דרב. בשלמא לשמואל ללישנא קמא מיסתברא מילתיה דמכל מקום קנה שביתה תחת האילן אבל אין אנו יודעין איזו ד' אמות קנה הלכך ידו על התחתונה ומפסיד מארבע' אלפים כשיעור תחתיו של אילן בא למדוד מכאן מודדין לו מכאן: משום דלא סיים אתריה. וכיון דלא סיים לא קני ליה מידי: כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. דכיון דאם סיים ד' צפוניות אינו יכול לחזור בו לברור ד' דרומיות להיות לו שביתה כאן וכאן כי אמר נמי כולהו כחדא כגון הכא דאמר שביתתי תחתיו לא אמרינן ליקנו: ארבע מינייהו מגו תמני. להכי נקט מגו תמני דלקמן מוקמינן באילן שיש תחתיו ח' אמות: המרבה במעשרות. אחד מחמש או מח': פירותיו. שסילק לצד אחר חולין מתוקנין הן אבל המעשרות שנותן ללוי מקולקלין הן שהרי טבל מעורב בהן כשנתן קב השמיני לא חל שם המעשר אלא על הראוי למעשר והשאר טבל הוא דמעשר בהדיא אמר רחמנא שיעור אחד מעשרה ולא דמי לתרומה שניטלת בעין יפה ובעין רעה ובבינונית דבתרומה לא כתיב בה שיעור: אמאי. פירותיו מתוקנין: נימא כל שאינו בזה אחר זה. דאילו הוה מפריש מעשר כהלכתו והדר שקל תו וקרייה עליה שם מעשר על חולין שניתקנו כבר לא חייל עליה שם מעשר והשתא נמי כי אפריש האי טופיינא עם מעשר לא ליחול שם מעשר אפילו על הראוי למעשר כי היכי דאמר גבי שביתה דלא קני ארבע מינייהו מגו תמני כי לא אמר ארבע בהדיא: שאני מעשר. דלהכי פירותיו מתוקנין דעל כל גרגר וגרגר שבו חל השם עליו לפי חשבון הראוי למעשר כגון הפריש אחד מחמשה קדש כל גרגר חציו אבל גבי שביתה ליכא למימר דשייכא בכל תחתיו של אילן דארבע אמות כהדדי בעינן: דאי אמר תיקדוש פלגא פלגא דחיטתא קדשה. והאי כיון דאפריש כפלים וקרא עליה שם מעשר כמאן דאמר תיקדוש כל חיטתא לפלגא: והרי מעשר בהמה דליתיה לחצאין. דאי אמר חצי טלה זה חולין והחצי מעשר לא אמר כלום ליקדש לחצאין דכל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש אמר רחמנא (יהיה כולו קדוש לשם מעשר) וליתיה נמי בזה אחר זה שאם קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי אינו קדוש וכי קרא לשנים עשירי בבת אחת אמרינן דחד מינייהו מעשר גמור דאמר רבה עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה דחד מינייהו מעשר ואידך הוי אחד עשר שקראו עשירי ואילו הוה ידע ביה כגון שטעה וקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי קיימא לן דעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים ומה בין שלמים למעשר שהשלמים טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ונפדין במומן ותמורתן קריבה מה שאין כן במעשר והשתא דקראן בבת אחת ולא ידע הי עשירי גמור והי אחד עשר שנקרא עשירי בעו תרוייהו תנופת חזה ושוק וסמיכה ולבי אומר דאינו מברך על התנופה ועל הסמיכה דלא ליהוי ברכה לבטלה ונסכים יביא נסכי קרבן אחד על תנאי ויאמר אם זה שלמים יהיו על זה ואם לאו יהיו על חברו אלמא מדחל שם מעשר אחד מינייהו שמע. מינה אע''ג דלא קדיש אחד עשר אם קרא לעשירי עשירי דהוי עשירי וקרא לאחד עשר עשירי אפילו הכי כי קראן בבת אחת קדיש חד מינייהו בעשירי: שאני מעשר בהמה דאיתיה בזה אחר זה בטעות. כגון אם טעה בעשירי וקראו תשיעי ולאחד עשר עשירי קדוש אחד עשר משום קריאת השם וקרב שלמים דתנן כו' ובפרק בתרא דבכורות ילפינן מקראי הלכך כי קראן כאחד לא מעכב י''א על העשירי מלחול עליו שם גמור דהא י''א גופיה זימנין דקדוש בקריאת שם מעשר כגון היכא דקרייה לעשירי שלפניו תשיעי והא דרבה בפרק בתרא דבכורות: והרי תודה. דלחמי תודה מ' חלות כדאמר במנחות (דף ע'.): דליתה בטעות . אם הפריש לחמי תודתו וטעה וסבור שלא הפריש וחזר וקרא שם על מ' חלות אחרות לא קדשי דהא טעה ותנן הקדש טעות אינו הקדש במסכת נזיר (דף לא.) וליתה נמי בזה אחר זה שאם הפריש מ' לתודתו ושחט הזבח עליהן וחזר והפריש לה מ' אחרות לא קדשי וכי שחטה על שמונים בבת אחת אמר חזקיה דקדשי מ' מתוך שמונים שחיטת התודה מקדשת הלחם כדתניא במנחות (דף עח:) קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא על הזביחה: יקדשו ארבעים. הא מ' קאמר וגבי שביתה נמי הא אמרן דאי אמר לקנו לי ארבע מתוך תמני קני: לאחריות קא מכוין. שאם יאבדו או יטמאו חציין יפטור בחציין והוה ליה כאומר יקדשו ארבעים מתוך שמונים:

כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. ואומר ר''י דלא דמי לתמורת עולה ושלמים אע''ג דליתא בזה אחר זה איתא בבת אחת כדאיתא בכיצד מערימין (תמורה כה:) ובפרק שני דזבחים (דף ל.) דהתם אפשר להתקיים שניהן כדאמר התם דתרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אבל הכא לא קנו כל ח' אמות והי מינייהו מייתית דאי קני הני ד' לא קני הני ד' ובמקדש אשה ובתה אי תפסי קדושין בהא לא תפסי בהא וכן כל הני דמייתי בסמוך ובפרק ב' דקידושין (דף נא.) וכן קיים ליכי ומופר ליכי בנדרים (דף סט.) ועוד פי' ר''י טעם אחר ולא נתיישב לפירושו ההיא דנדרים: שאני מעשר דאיתיה לחצאין דאי אמר תיקדוש פלגא פלגא דחיטתא קדשה. כדפירש בקונטרס שהמעשר על כל גרגיר שבו חל השם לפי החשבון הראוי למעשר כגון הפריש אחד מחמשה קדש כל גרגיר חציו אבל גבי שביתה ליכא למימר הכי דהא ארבע אמות כי הדדי בעינן ומיהו קשה הא דפריך והא מעשר בהמה דליתיה לחצאין כי איתיה נמי לחצאין תיקשי ליה אמאי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה כי מטעם חצאין לא היה ראוי להיות מעשר רק חצי של כל אחד ואחד כמו במעשר דגן כדפירש הקונטרס וי''ל נהי דאיתיה לחצאין הוה קשיא ליה קושיא אחריתי מכל מקום הך פירכא דפריך אמאי שניהן קדושין כל עיקר לא הוה מצי לאקשויי ולר''י נראה לפרש הכי שאני מעשר דאיתיה לחצאין פירוש בזה אחר זה שאם אמר סאה אחת מהם מעשר כל חצי חטה וחטה ואחר כך אמר גם כן בסאה האחרת חל מעשר בשתיהן במקצת וכיון דאיתא לחצאין בזה אחר זה גם בבת אחת ישנה להיות חל מעשר על סאה אחת והאחרת תהיה טבל: ואמר רבה יצאו שנים בעשירי כו'. וא''ת דלמא התם היינו טעמא משום דאי אפשר לצמצם והאחד יצא תחילה ואפילו בלא קריאת שם הוא הקדוש כדאמר בפרק בתרא דבכורות (דף ס:) עשירי מאליו הוא קדוש וי''ל דע''כ סבר רבה דאפשר לצמצם שיצאו שניהם בבת אחת דאי אי אפשר לצמצם והאחד יצא תחילה אם כן הוה ליה למימר עשירי וחולין מעורבין זה בזה דאפילו יצא עשירי בשתיקה ואחר כך יצא אחד עשר וקרא לו עשירי אין אחד עשר קדוש כלל דהא לא נעקר שם עשירי ממנו ועוד י''ל דאפילו סבר אי אפשר לצמצם כיון דאין יכול להכיר איזה יצא קודם לחברו ונתכוון לקרות שניהם עשירי קדשו תרוייהו ולא דמי לקרא לעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי והכא מבתרא פריך. דאינו קדוש אלא מחמת דבורו והראשון נראה לי עיקר: עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה. הגיה רש''י בפירוש כתב ידו דשניהם ירעו לפי שאין מתן דמיהם שוה שהשלמים טעונין ד' מתנות ומעשר מתנה אחת הלכך ירעו ויחלל מעות בדמי היפה שבהן ויאמר כל מקום שהם שלמים יהא מחולל על דמים האלו ויאכל שניהם במומן בתורת מעשר:

עירובין נ ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד