עירובין מט ע"ב

וְקָטָן
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה לְדִידָךְ קַשְׁיָא וְלִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא הָא תַּנְיָא חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת עֵירוּבָן כְּשֶׁהֵם מוֹלִיכִין אֶת עֵירוּבָן לְמָקוֹם אַחֵר אֶחָד מוֹלִיךְ לְכוּלָּן הוּא נִיהוּ דְּקָא קָנֵי וְתוּ לָא הוּא נִיהוּ דְּקָא דָּיַיר וְתוּ לָא
אֲמַר לֵיהּ לָא לְדִידִי קַשְׁיָא וְלָא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא שְׁלִיחוּת דְּכוּלְּהוּ קָא עָבֵיד
אָמַר רַבָּה אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:
מַתְנִי' מִי שֶׁבָּא בְּדֶרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָדֵר וְאָמַר שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו לֹא אָמַר כְּלוּם
שְׁבִיתָתִי בְּעִיקָּרוֹ מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִיקָּרוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה וּמֵעִיקָּרוֹ וְעַד בֵּיתוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה נִמְצָא מְהַלֵּךְ מִשֶּׁחָשֵׁיכָה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה
אִם אֵינוֹ מַכִּיר אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בַּהֲלָכָה וְאָמַר שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי זָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ
עֲגוּלּוֹת דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מְרוּבָּעוֹת כְּטַבְלָא מְרוּבַּעַת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׂכָּר לַזָּוִיּוֹת
וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו אָמַר רַבִּי מֵאִיר אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו:
גְּמָ' מַאי לֹא אָמַר כְּלוּם
אָמַר רַב לֹא אָמַר כְּלוּם כׇּל עִיקָּר דַּאֲפִילּוּ לְתַחְתָּיו שֶׁל אִילָן לָא מָצֵי אָזֵיל
וּשְׁמוּאֵל אָמַר לֹא אָמַר כְּלוּם לְבֵיתוֹ אֲבָל לְתַחְתָּיו שֶׁל אִילָן מָצֵי אָזֵיל
וְנַעֲשֶׂה תַּחְתָּיו שֶׁל אִילָן חַמָּר גַּמָּל
בָּא לִמְדּוֹד מִן הַצָּפוֹן מוֹדְדִין לוֹ מִן הַדָּרוֹם בָּא לִמְדּוֹד מִן הַדָּרוֹם מוֹדְדִין לוֹ מִן הַצָּפוֹן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

ג. וקטן אם יכול להיעשות שליח לערב עליו עירובי חצירות, שאם העירוב משום קנין הוא, הרי אין הקטן בר קנין. אבל אם העירוב משום דירה הוא, אין הקטן עושה כלום שהפת עצמה שהיא נתונה בבית עושה כל החצר לרשות אחת.

אמר ליה אביי לרבה:

לדידך דאמרת עירוב משום דירה - קשיא מהברייתא דמייתינן בסמוך!

ולשמואל דאמר עירוב משום קנין - נמי קשיא!

הא תניא:

חמשה שגבו את עירובן בחצירן המשותפת, כשהם מוליכין את עירובן למקום אחר, אחד מוליך על ידי [רש"י] כולן. כלומר:

א. אם רצו לערב עם חצר אחרת להתיר לטלטל מזו לזו, נותנין אותו עירוב שגבו בחצר האחרת והרי הן מעורבין בכך.

ב. אם רצה אחד מבני החצר, נותן עירוב משלו בחצר האחרת, ומועיל לערב כל שאר בני החצר, שהואיל והוא כבר עירב עם חביריו קונה לצורך כולן. [נתבאר על פי משמעות רש"י; ומשמע מדבריו דגריס לברייתא באופן אחר].

ומדינא בתרא דברייתא תיקשי לשמואל: הוא ניהו דקא קני, ותו - שאר בני החצר - לא קנו, והאיך נתערבו?!

ותיקשי לדידך: הוא ניהו דקא דייר, ותו לא?!

אמר ליה רבה:

לא לדידי קשיא! ולא לשמואל קשיא!

דלהכי מהני עירובו של זה לחוד, משום דשליחות דכולהו קא עביד.

והדרינן לפלוגתא דרבי שמעון וחכמים במשנתנו, ואמרינן:

אמר רבה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב:

הלכה כרבי שמעון שאמר: הן החיצונות מותרות באמצעית, והן האמצעית מותרת בחיצונות!

מתניתין:

מי שבא בדרך בערב שבת, ורואה שעוד מעט חשכה לו ותכנס השבת, ורוצה ללכת ברגליו בשבת לביתו, והיה מכיר אילן או גדר - שנמצאים במרחק של פחות מאלפים אמה ממקומו, ומהאילן או הגדר יש פחות מאלפים אמה להגיע לביתו - ואמר: שביתתי תחתיו של אילן או גדר זה! ולא הניח שם פת - לא אמר כלום, כיון שלא הגדיר וסיים באיזה מקום תחתיו של האילן רוצה הוא לקנות שביתה. ובגמרא נחלקו אמוראים בטעם דין זה.

אבל אם סיים והגדיר, וכגון שאמר: שביתתי בעיקרו של האילן [במקום יציאתו מן האדמה], קנה שביתה בעיקרו של אילן, ומהלך ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים אמה.

ומעיקרו של אילן ועד ביתו מהלך עוד אלפים אמה, שהרי מקום שביתתו הוא בעיקרו של האילן, ושרי להלך משם לכל רוח אלפים אמה.

נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה.

אם אינו מכיר אילן או גדר או שאינו בקי בהלכה לידע שמועיל לקנות שביתה באופן כזה, ואמר "שביתתי - במקומי", זכה לו מקומו, וקנה לו שם שביתה ^[64].

ומותר להלך משם אלפים אמה לכל רוח, עגולות. כלומר: מותר להלך בתוך עיגול שמרכזו הוא המקום שקנה בו שביתה וקוטרו ארבעת אלפים אמה, דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס.

וחכמים אומרים: מרובעות כטבלא מרובעת שאורכה ורוחבה ארבעת אלפים אמה, כדי שיהיה נשכר לזויות. שהרי מותר ללכת ממרכז הטבלא [שם קנה שביתה] עד לסוף הקרן שבזוית הריבוע, שהוא מהלך של יותר מאלפים אמה, ונמצא משתכר את הקרן שבזוית.

וזו היא שאמרו: העני [ולאו דוקא עני, אלא אף זה שבא בדרך עני הוא], מערב ברגליו.

כלומר: קולא היא שמקילים אנו על העני שיערב בלא פת אף שאין זה עיקר עירוב [על פי רש"י בגמרא].

ובגמרא יתבאר: אם בבא זו קאי על מי שמערב ברגליו ממש ואומר "שביתתי במקומי", או על מי שהיה מכיר אילן או גדר ואומר "שביתתי תחתיו" ^[65].

אמר רבי מאיר [אינו בא לחלוק על תנא קמא, על פי הגמרא ורש"י שם]: אנו אין לנו להקל לערב באופן זה, אלא אם הוא עני [בין שהוא עני ממש, בין שבא בדרך], אבל עשיר לא.

רבי יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר יכולים לערב כן.

ולא אמרו חכמים מערבין בפת, אלא כדי להקל על העשיר היושב בביתו שלא יצא ויטרח ויערב ברגליו, אלא ישלח את פתו על ידי שליח, ולא להחמיר שלא יהא אדם יכול לערב בלא פת.

ובגמרא יתבאר האם מחלוקתם היא באומר "שביתתי במקומי", או במכיר אילן ואומר "שביתתי תחתיו".

גמרא:

והוינן בה: מאי הוא פירושא דמתניתין, שהאומר "שביתתי תחתיו של אילן - לא אמר כלום"?

אמר רב: לא אמר כלום כל עיקר!

כלומר: אין לו שביתה תחת האילן כלל [מהטעם שיתבאר בגמרא בסמוך]; ולא עוד, אלא אף במקום שהוא נמצא בו אינו קונה שביתה, כדרך שהיה קונה אם לא היה רוצה לקנות שביתה במקום אחר.

והטעם: לפי שעקר דעתו ולבו מן המקום ששבת בו.

ונמצא, שאפילו לתחתיו של אילן הנמצא בתוך אלפים אמה לא מצי אזיל שהרי לא קנה שביתה כלל, ולא יזוז מארבע אמותיו.

ואילו שמואל אמר: קנה שביתה תחת האילן.

ומה שאינו מותר להלך לביתו, הוא משום שלא הגדיר מקום מסוים תחת האילן, ונמצא שכל המקום שתחת האילן הרי הוא ב"ספק מקום שביתתו". ומלשון המשנה "ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה" משמע שדוקא מעיקרו יש אלפיים אמה, אבל מקצה נופו של אילן [בצידו הרחוק מביתו] יש יותר מאלפים אמה.

וכיון שאפשר שקנה שביתה תחת נופו בצידו הרחוק מביתו, אינו יכול ללכת לביתו הרחוק ממקום שביתתו יותר מאלפים אמה.

ועל כן, מה שאמרו במשנה "לא אמר כלום" היינו דוקא שאינו יכול ללכת לביתו וכפי שנתבאר, אבל לתחתיו של האילן כולו מצי אזיל, אם כל נופו של האילן הוא בתוך אלפיים אמה מן המקום בו הוא נמצא. שהרי לדעת שמואל קנה שביתה במקום כל שהוא תחת האילן [רק שאין אנו יודעים היכן קנה בו שביתה].

וכיון דאיכא ספיקא היכן הוא מקום שביתתו מתחת לאילן, נעשה תחתיו של אילן כמו "חמר - גמל" [משל הוא לאדם המוליך חמור וגמל, שהחמור הולך לפניו והאדם מנהיגו, והגמל מאחריו והאדם מושכו, וצריך לפנות לפניו ולאחריו].

שהספק היכן הוא מקום שביתתו שתחת האילן מושך אותו גם לפניו וגם לאחריו.

כיצד: אם היה ביתו לצפונו של האילן, ואילו המקום שעומד בו עתה הוא לדרומו של האילן.

ורוחב נופו של האילן הוא שלשים אמה.

והיה סוף הנוף של האילן שמצפון, כלה בסוף אלפיים אמה מן המקום בו הוא עומד עכשיו בצד דרומו של האילן.

אך לצד ביתו לא היה כל רחבו של האילן בתוך אלפיים אמה, אלא רק מצפון נופו של האילן ועד ביתו היה אלפיים אמה, ואילו מדרומו של האילן ועד ביתו היה יותר מאלפיים אמה.

הרי אם בא למדוד את האלפיים אמה מן האילן לצד ביתו מן הצפון [כלומר: שרוצה לדון שקנה את השביתה בצפונו של האילן, הקרוב לביתו, ומשם למדוד תחום שבת] ולהכנס לביתו - מודדין לו את אלפיים האמה מן צד האילן הדרום, הרחוק יותר מאלפיים אמה מביתו, ואסור הוא ליכנס.

כי לחומרא אנו דנים שמא קנה שביתה בדרומו של האילן.

ומאידך, אם בא למדוד - את האלפיים האמה שיש לו ממקום שביתתו שתחת האילן לצד המקום בו הוא עומד עכשיו - מן הדרום [כלומר: שרוצה לדון שקנה שביתה בצד הדרומי של האילן הקרוב למקום בו הוא עומד, ולמדוד משם תחום שבת], ובא לומר שעומד הוא עכשיו רחוק ממקום שביתתו אלפיים אמה פחות שלשים אמה, שהוא שיעור רחבו של נוף האילן [שהרי כל האילן עומד בתוך שיעור של אלפיים אמה], וכיון שכן יכול הוא לילך שלשים אמה ממקומו לצד ההפוך, שכנגד האילן - מודדין לו לחומרא מן קצה הנוף הצפון, הרחוק ממנו אלפיים אמה מכוונות.

מפני שאנו אומרים אולי שם קנה לו שביתה, וכיון שכן אסור לו לילך אלא אל האילן, ואפילו לא צעד אחד לעבר הצד שכנגד האילן.

הערות

^[64] ואין אומרים שזו שביתה בטעות היא, ויכול להכנס לעירו, שהרי אילו היה יודע שיש שם אילן או גדר שיועיל היה קונה לו שביתה שם. מאירי.

^[65] נחלקו הריטב"א והבית יוסף בדעת רש"י לענין בא בדרך דחשבינן ליה כעני, דרש"י כתב במשנתנו בד"ה וזהו שאמרו העני מערב ברגליו: כגון זה שהוא בא בדרך ואין עמו פת, ולמד מזה הבית יוסף דתרתי בעינן, שיהא בדרך ואין עמו פת, אבל אם יש עמו פת בדרך, אינו כעני; ואמנם הריטב"א לקמן נא: ד"ה אבל במקום כתב: "והוי יודע שעני ועשיר האמורים בענין זה לא עני עני ממש, ולא עשיר עשיר ממש, אלא שכל עיקר יציאתו לא היתה לקנות שביתה, אלא מקרה הוא שהיה לו, מפני שחשכה לו בדרך - זהו הנקרא עני. ואפילו בשיש לו פת בסלו. דכיון דרובם אין להם פת בסלם תו לא פלוג רבנן ונתנו להם רשות לערב ברגליהם כדי שיוכל לאכול את פתו. וכל שעומד בעירו ובא לקנות שביתה במקום אחר, זה הנקרא עשיר לענין זה, ואפילו בשאין לו פת בסלו, דרוב היושבים בביתם או היוצאים מביתם מערב שבת לקנות שביתה יש להם פת או שום אוכל אחר בסלם לערב, וכיון שכן תו לא פלוג בהו רבנן וכו', וכן נראה עיקר מלשון רש"י בשמועתנו דוק ותשכח".

וקטן אם אחד מבעלי הבתים שבחצר היה קטן אין הוא יכול להקנות רשות ביתו, וממילא אי אפשר לערב עמו (ר"ח)

אמר ליה [לו] אביי לרבה: לדידך קשיא [לשיטתך קשה] ואף לשיטת שמואל קשיא [קשה]. הא תניא [הרי שנינו בברייתא]: חמשה שגבו את עירובן כשהם מוליכין את עירובן למקום אחר שרצו לערב עם חצר אחרת וצריכים להניח את העירוב בתוכה — אחד מוליך לכולן. משמע: הוא ניהו דקא קני, ותו לא [הוא זה שקנה, ולא עוד]. הוא ניהו דקא דייר, ותו לא [הוא זה שגר, ולא עוד] וכיצד יכולים האחרים להשתמש בעירוב זה?!

אמר ליה [לו] רבה: לא לדידי קשיא [לי קשה], ולא לשמואל קשיא [קשה], כי בענין זה שליחות דכולהו קא עביד [של כולם הוא עושה] קובע דירה או קונה מקום בשביל כולם.

ולענין שלש חצירות שעסקנו בו אמר רבה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' שמעון שמותרות כל שלושת החצירות זו בזו.

א משנה מי שבא בדרך וחשכה לו, והיה מכיר אילן או גדר הנמצאים בסוף אלפיים אמה ממקום שהוא עומד, ומאותו אילן עד ביתו כאלפיים אמה, ואמר: "שביתתי תחתיו" תחת אילן זה, שרצוני לקנות שביתה לא במקום זה שאני מצוי בו כעת אלא שם, תחת האילן — לא אמר כלום, כיון שלא קבע את שביתתו במקום מוגדר.

אולם אם אמר: "שביתתי בעיקרו" ליד גזעו של אותו אילן — קנה שביתה שם. ומהלך ממקום רגליו ועד עיקרו של האילן אלפים אמה, ואף מותר לו להלך מעיקרו של האילן ועד ביתו אלפים אמה. נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה.

אם אינו מכיר אילן או מקום מסוים אחר, או שאינו בקי בהלכה ואינו יודע שאפשר לקנות שביתה במקום רחוק, ואמר "שביתתי במקומי" — זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח.

בעיקר שיעורן של אלפיים אמות אלה נחלקו חכמים, יש אומרים שאלפיים אמה אלה הן עגולות כלומר אלפיים אמה לכל צד, אלו דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס, וחכמים אומרים: אלפיים אמה אלה הן מרובעות, שנותנים לו ממקומו כעין טבלא מרובעת שבארבעה כיוונים יש לו אלפיים אמה לכל ארכם, כדי שיהיה נשכר לזויות, וניתנת לו רשות להלך בזויות כאלפיים ושמונה מאות אמה.

וזו היא שאמרו: העני מערב ברגליו. שיכול אדם כגון זה שאין פת לעירוב ברשותו לקנות שביתה כשנמצא בתוך תחום ואומר: קובע אני שביתתי במקום זה, אמר ר' מאיר: אנו אין לנו אלא עני שיכול לעשות כן שהקלו עליו חכמים, אבל מי שיש פת בידו אינו יכול לקנות שביתה בדרך זו, אלא בפת. ואילו ר' יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר יכולים להשתמש בדרך זו של עירוב, לא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר, שלא יטרח ויצא ויערב ברגליו, שאין הוא צריך לכך, אלא יוכל גם לשלוח שליח שיניח לו פת באותו מקום. אבל לא נתבטלה האפשרות שהוא עצמו ילך למקום ויקנה בו שביתה בלי פת.

ב גמרא במשנה נאמר שהקובע שביתה תחת האילן ולא הגדיר בדיוק היכן, לא אמר כלום ודנו בשאלה: מאי [מה משמע] בדיוק "לא אמר כלום"?

אמר רב: לא אמר כלום כל עיקר, ולא קנה כל שביתה שאפילו לתחתיו של אותו אילן לא מצי אזיל [אינו יכול ללכת], שלא קנה שביתה תחת האילן משום שלא ציין מקום מסויים. ולא קנה במקומו — משום שאמר שרצונו בשביתה במקום אחר ועקר בדבריו את עצמו ממנו, ולכן אין לו אלא ארבע אמות.

ושמואל אמר: לא אמר כלום כלומר שאינו יכול ללכת מכאן לביתו אם הוא רחוק אלפיים אמה מן האילן, אבל לתחתיו של אילן אם כל נופו נוטה לתוך אלפיים אמה למקומו מצי אזיל [יכול ללכת].

ומה שאמרו שלא קנה שביתה משמעו רק שנעשה תחתיו של אילן חמר גמל שמושכים אותו כל אחד לצד אחר, וכמו כן מכיון שלא קבע לו שם מקום מסויים, אומרים שיש לחשוש בכל חלק שמתחת לאילן שמא הוא המקום שקנה בו שביתה ומושכו אליו.

ולכן אם בא למדוד מן הצפון שבאילן זה כדי להגיע משם לביתו, אומרים לו: שמא לא כאן קבעת — ומודדין לו רק מן הדרום להחמיר, וכן אם בא למדוד מן הדרום — מודדין לו מן הצפון.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And there is another practical difference between them with regard to the question whether a minor may collect the eiruv from the residents of the courtyard and deposit it in one of the houses. According to Shmuel’s opinion, this would not be a valid eiruv, for a minor cannot serve as an agent to effect acquisition, whereas according to Rabba’s opinion, the eiruv is valid, as the food itself establishes the common residence for all the residents.

Abaye said to Rabba: It is difficult according to your opinion that an eiruv is effective based on the principle of residence, and it is difficult according to the opinion of Shmuel that it is effective based on the principle of acquisition. As it was taught in a baraita: With regard to five people who collected their eiruv, when they take their eiruv elsewhere, in order to establish an eiruv together with another courtyard, one person may take it there for all of them. This indicates that it is only that person who acquires rights, and nobody else, and it is only that person who gains residence, and nobody else. In that case, how can the others rely on this eiruv?

Rabba said to him: It is neither difficult according to my opinion, nor is it difficult according to the opinion of Shmuel, as, the person who takes the eiruv acts as an agent, effecting acquisition or determining residence on behalf of all of them.

With regard to the case of the three courtyards addressed above, Rabba said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon that it is permitted to carry from the middle courtyard into either of the two outer ones; and vice versa, however, it is prohibited to carry from one outer courtyard to the other.

MISHNA: With regard to one who was coming along the way on Shabbat eve, and it grew dark while he was traveling, and he was familiar with a tree or a fence located two thousand cubits from his current location, and two thousand cubits from his house, and he said: My residence is beneath that tree, rather than in his present location, he has not said anything, as he did not establish a fixed location as his residence.

If, however, he said: My residence is at the tree’s trunk, he acquired residence there, and he may therefore walk from the place he is standing to the trunk of the tree two thousand cubits away, and from the trunk of the tree to his house, an additional two thousand cubits. Consequently, he walks after nightfall a total of four thousand cubits.

If one is not familiar with a tree or any other noticeable landmark, or if he is not an expert in the halakha, unaware that residence can be established from a distance, and he said: My residence is at my current location, then his presence at his current location acquires for him the right to walk two thousand cubits in each direction.

The manner in which the two thousand cubits are measured is the subject of a tannaitic dispute. These cubits are measured circularly, i.e., as a circle with a radius of two thousand cubits; this is the statement of Rabbi Ḥanina ben Antigenos. And the Rabbis say: These are measured squarely, i.e., as a square tablet, with each side measuring four thousand cubits, so that he gains the corners. He is permitted to walk from the middle to the corners of the square as well, a distance of approximately 2,800 cubits.

And this is the meaning of that which the Sages said: The pauper establishes an eiruv with his feet, i.e., one who does not have the bread required to establish an eiruv may walk anywhere within his Shabbat limit and declare: This is my residence, and his Shabbat limit is measured from that location. Rabbi Meir said: We have this leniency in effect only for a pauper, who does not have food for two meals. However, one who has bread may only establish residence with bread. Rabbi Yehuda says: This leniency is in effect for both a pauper and a wealthy person. The Sages said that one establishes an eiruv with bread only in order to be lenient with the wealthy person, so that he need not exert himself and go out and establish an eiruv with his feet. Instead, he can appoint an agent to place bread for him in that location. This, however, does not negate the option of personally going to that location in order to establish residence without bread.

GEMARA: We learned in the mishna that one who declares his intention to establish residence beneath a tree, without specifying the precise location, has not said anything. The Gemara asks: What is the precise meaning of he has not said anything?

Rav said: He has not said anything at all, and has failed to establish residence anywhere, and he may not even go to the place beneath that tree. His failure to specify a particular location prevents him from establishing residence beneath the tree. The fact that he sought to establish residence someplace other than his present location prevents him from establishing residence at his present location. Accordingly, he may walk no more than four cubits from the place that he is standing.

And Shmuel said: He has not said anything with regard to going to his home, if it is two thousand cubits past the tree; however, with regard to the area beneath the tree, if its bough is entirely within two thousand cubits of his present location he may indeed go there.

And when we learned in the mishna that he did not establish residence, it means that the legal status of the area beneath the tree becomes comparable to both a donkey driver, who walks behind the animal and prods it, and a camel driver, who walks before the animal and leads it in the sense that the tree is pulling him in both directions. Since he did not specify a particular location as his residence, any part of the area beneath the tree could be the place where he established residence.

Therefore, if he comes to measure two thousand cubits from the north of the tree in order to ascertain whether or not he may go to his home, because of the uncertainty with regard to the precise location where he established residence, one measures the distance for him stringently from the south. And likewise, if he comes to measure the distance to his home from the south, one measures the distance for him from the north.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבה אמר עירוב משום דירה איכא בינייהו שנתן לשכנו כלי שאין בו שוה פרוטה לשמואל [הוי עירוב] דהא קנין איתיה בפחות משוה פרוטה לרבה לא הוי עירוב אי נמי קטן לשמואל לא הוי עירוב דאין קנין לקטן לרבה הוי עירוב דהא משום דירה הוא וקטן נמי אית ליה דירה ומקשה אביי על תרווייהו מהא דתניא ה' שגבו את עירובן כשמוליכין אותו למקום אחר אחד מוליך ע"י כולן למ"ד משום קניין האי דמוליך העירוב (לא) קא קני (ולא) וקא דייר [ותו לא]. ופריק רבה אליבא דידיה ואליבא דשמואל שליחותא דכולהו קא עביד.

אמר רבה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכה כרבי [שמעון] דאמר הא למה זה דומה לג' חצרות וכו':

מתני' מי שבא בדרך ומכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום מאי לא אמר כלום רב אמר לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל דהא (עיקר) [עקר] שביתתו ממקומו באומרו שביתתי תחת האילן פלוני ותחת אותו אילן לא קנה שביתה דהא לא סיים מקום שביתתו דמקום שביתתו הן הד' האמות המקום שמותר לו לטלטל ומשם מודד תחומו וכיון שאין לו מקום אין לו תחום ושמואל אמר לא אמר כלום שאינו יכול להלך מן האילן לביתו אם הוא בתוך אלפים אמה מן האילן אבל אל האילן יש לו להלך קסבר שמואל אם במקומו קנה שביתה יש לו להלך אלפים אמה עד תחתיו של אילן. ואם תחת האילן קנה יש לו להלך שם אבל כיון שיגיע אל תחת האילן אין לו לזוז ממקומו בא למדוד מן הצפון אומר לו מן הדרום תחומך.

וקטן. פירש רש"י ז"ל: דלמ"ד משום קנין אין יכול לעשות קטן שליח לערב עליו עירובי חצרות, דקטן לאו בר מיקנא ואקנויי הוא, ולמ"ד משום דירה קטן גובה את העירוב דקטן לאו מידי קעביד, דפת משוי ליה חדא דירה. ואינו מחוור, דהא דאמר רב הונא (לעיל עירובין לא, ב) קטן גובה את העירוב לא משמע דבפלוגתא דהני אמוראי אמרה. ועוד דשמואל הוא דאמר בפרק התקבל בגיטין (סד, ב) דקטן זוכה לאחרים בעירוב דרבנן, אע"ג דאמר הכא דעירוב משום קנין. ועוד דליהוי כנשתתפו ממילא ותנן לקמן בפרק הדר (עירובין עא, א) דאם היה שותף לשכיניו אינו צריך לערב.
אלא ה"פ כשיש בית לקטן באותה חצר ועירבו בתוכה, למ"ד משום קנין קטן לאו בר אקנויי הוא, ולמ"ד משום דירה איכא.
ולענין פסק הלכה: קיי"ל כרבה דאמר עירוב משום דירה, דלקמן בפרק הדר (עירובין סו, א) אמר ר' יוחנן שוכר כמערב, ומפרש מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר בפחות משוה פרוטה, ואילו לשמואל הכא אמרינן דפחות משוה פרוטה לא, ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. וכן כתבו בתוספות. וכן פסק הראב"ד ז"ל, דסוגיין בכולה מכלתין דעירוב משום דירה. אלא שהביא ראיה אחת שלא עמדתי על עיקרה, שהוא ז"ל הביא ראיה מדאמרינן לעיל בסמוך (בע"א) בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת דדמי כמאן דכולהו הכא דיירי, ותמיה לי דאם איתא ליתביניה לשמואל מדידיה לדידיה, דההיא שמואל אמרה. אלא נראה דשמואל דאמר משום קנין קנין לדירה קאמר, והתם הכי קאמר כמאן דכולהו הכא קנו בית דירה וכולהו הכא דיירי.

אמר רב א"ר חמא בר גוריא אמר רב הלכה כר"ש. וכן הלכתא ושלשתן מותרות זו עם זו, וכדברי הגאונים ז"ל (לעיל עירובין מח, ב ד"ה ע"כ) דברייתא דקתני זו מחזרת מותרה לאו דוקא מותרה אלא אפילו כלים ששבתו באמצעית נמי.
ואי קשיא לך דרב אדרב, דהכא קאמר ליה הלכה כר"ש ולא גזרינן דילמא אתי לטלטולי כלים דחיצונה בהדי חיצונה אחריתא, ואילו בפרק כל גגות (להלן עירובין צא, א) אמר הלכה כר"ש דאמר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת והוא שלא עירבו, אבל עירבו לא דגזרינן דילמא אתו לטלטולי מאני דבתים בחצר. י"ל דהתם גזר משום דכלים דידה דאיתנייהו בחצר לא מדקדקה מאן מינייהו שבת בבית ומאן מינייהו שבת בחצר ומישתלו ומטלטלו אף כלים ששבתו בבית, אבל הכא בין כלים דידה לכלים דחברתה ודאי ידעה ולא מחלפי לה.

מתני': ואם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי זכה לו ויש לו אלפים אמה לכל רוח. הא דקתני ואם אמר, לאו דוקא שיהא צריך לומר, דהא ישן בדרך קנה. ועוד דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לח, ב) מי סברת דאזיל ואמר לא דאזיל ושתיק וקאים, ואקשינן כמאן כר' יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה, אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי אלא בישן, אבל בניעור דאי בעי למימר מצי אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי. אלא האי דנקט הכא אמר, משום דבעי למיתני סיפא זהו שאמרו עני מערב ברגליו אבל עשיר לא, ואפילו אמר תהא שביתתי במקום פלוני. ועוד דלר' יהודה דאמר בסמוך אחד עני ואחד עשיר, לא אפשר לומר דעשיר היוצא מעירו וחשכה לו בתוך התחום שיקנה שביתה במקום שחשכה לו אלא אם כן אמר תהא שביתתי במקומי, לפום הכין אמר הכא ואמר, [ו]לאו דוקא.

אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל. משום דבמקומו לא קנה דהא עקר שביתתו משם, ובתחתיו של אילן לא מצי אזיל דלא קנה שם שביתה משום דלא סיים אתריה. וגרע מישן בדרך דקנה שביתה במקומו לר' יוחנן בן נורי (לעיל עירובין מה, א), דהתם לא עקר דעתיה מתמן והלכך קנה במקומו או משום דנכסי הפקר קונין שביתה אי נמי משום הואיל וניעור קני. והא דאמרינן הכא דלא קנה שביתה מתחתיו של אילן כלל, אוקימנא לקמן (עירובין נ, ב) דוקא באילן שיש תחתיו שמונה, אבל באילן שאין תחתיו אלא שבע אפילו רב מודה דקנה שביתה תחתיו של אילן הואיל ומקצת ביתו ניכר כדאיתא בסמוך. ואם אמר בעיקרו דקתני במתני' דקנה שביתה משום דסיים אתריה, הני מילי דוקא בשאין בעיקרו שמונה, דאילו יש בעיקרו שמונה והוא לא סיים אתריה אם בצפונו או בדרומו הרי חזר עיקרו של אילן כתחתיתו, ואפילו אין בו אלא שבע דקנה שם שביתה, כיון דלא סיים אתריה אם בצפונו או בדרומו נעשה עיקרו של אילן חמר גמל, בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום בא למדוד מן הדרום מודדין לו מן הצפון, עד שיאמר לצפונו או לדרומו.

ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו. דלא מצי אזיל לביתו, אע"פ שאין מעיקרו של אילן ועד ביתו אלא אלפים אמה, דכיון דלא סיים אתריה כשבא למדוד כנגד ביתו שהוא בדרום מודדין לו מצפונו של אילן, וכשבא למדוד כנגד רגליו לשוב דרך עקבו מודדין לו בדרומו של אילן, ונמצא מתחתיתו של אילן ממש חמר גמל. אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל, ומתחילת נופו של אילן ולהלן אלפים אמה כנגד ביתו. ודוקא בשתחתיתו של אילן כולו תוך אלפים וארבע אמות ממקום שחשכה לו, הא יתר מכן לא קנה שם שביתה כלל ולא יזוז ממקומו, דבהא מודה ליה שמואל לרב דדילמא נתכוין זה לשבות בדרומו של אילן בסוף נופו והרי זה חוץ ממקומו, וכדמוקי בסמוך (נ, ב) שמואל לברייתא דמייתינן סייעתא לרב.
ולענין פסק הלכה: הרב אלפאסי והר"ז הלוי ז"ל פסקו הלכה כשמואל משום דתניא כוותיה, וברייתא דאמרי דתניא כותיה דרב הא פירשה שמואל ואוקמה כגון שיש ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים וד' אמות, והלכך קיי"ל כשמואל הואיל ותניא כוותיה. אבל הראב"ד ז"ל כתב כדרב קיימא לן, דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. ואע"ג דתניא כותיה דשמואל, הא תניא נמי כוותיה דרב, ואע"ג דפירקה שמואל לטעמיה, דחייה בעלמא היא, דהא ברייתא סתמא תני לא שנא אם יש ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים וד' אמות לא שנא אם אין ממקום רגליו ועד סוף נופו כי אם אלפים וארבע אמות, הלכך כרב קיימא לן. ועוד דהא שקלי וטרי כל הני אמוראי אליבא דידיה, ואי לאו דהילכתא כוותיה לא הוו דייקי בדידיה כולי האי.
ומהני תרי טעמי דקא יהיב רבה למילתיה (להלן עירובין נ, א) קיימא לן כההוא טעמא דקאמר דלא מסיים אתריה, ואפילו אמר ליקנו לי ארבע מגו תמני לאו מידי אמר דהא לא מסיים אתריה. והראיה מדקתני בברייתא דתניא כוותיה דרב (להלן עירובין נ, ב) בד"א בשסיים ד"א שקבע אבל לא סיים ארבע אמות שקבע לא יזוז ממקומו, אלמא דטעמא דלא קנה משום דלא מסיים אתריה הוא. כן כתב הראב"ד ז"ל. ואין ראייתו מחוורת בעיני, דאם איתא לותבוה לרבנן מהא. אלא דבין להדין טעמא בין להדין טעמא עיקרא דמילתא משום דבעינן מקום מסויים הוא, או משום דבעינן ממש שיסיים אתריה או משום דבזה אחר זה לא קנה. ואדרבא כיון דשקלינן וטרינן על ההוא טעמא אחרינא משמע דההוא הוי עיקר, ועוד דהוא לישנא בתרא, ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל וכל שכן בעירוב דהלכה כדברי המיקל בעירוב. כך נראה לי כשתמצא לומר דהלכה כרב.

חמשה שגבו את עירובן כשהם מוליכין אותו לבית שבו רוצים להניחו אחד מוליך על ידי כלם. (אין) [ואין] צריכין להוליך על ידי חמשתן שמכל מקום שליחות כלם הוא עושה ונעשית על ידו דירת כלם באותו בית כמו שיתבאר. ואעפ״י שאינו מודיע להם להיכן הוא מניחו והוא שהיה מקשה בכאן נימא הוא ניהו דקני ותו לא שאין דעת המקנה להקנות למי שאינו יודע עד שתירץ לו שהוא מקנה לזה ולשלוחיו:

המשנה החמישית והיא בענין ביאור שאר החלקי׳ ר״ל השני והשלישי והרביעי והוא שאמר. מי שבא בדרך בערב שבת והיה ירא שמא תחשך והוא עייף והיה מכאן ועד ביתו יתר מאלפים אמה הרבה ואם קונה לו שביתה במקומו לא יהא יכול ליכנס לביתו והיה מכיר אילן או גדר של אבנים בסוף אלפים של מקומו או בתוכם ואמ׳ שביתתי תחתיו (והלך) [ואלך] אחר שאנוח מכאן לאילן ומאילן לביתי שהוא סוף אלפים לאילן או בתוכם לא אמ׳ כלום אעפ״י שהאילן בתוך אלפים אמה ממקומו ואעפ״י שהיה יכול להגיע תחתיו קודם חשיכה. ונחלקו רב ושמואל בגמרא שלדעת רב לא אמ׳ כלום דאפי׳ תחת האילן אינו יכול לילך אעפ״י שהוא בתוך אלפים ממקומו שהרי במקומו לא קנה שביתה שהרי עקר דעתו משם ואף לתחת האילן לא קנה שביתה שלא סיים את מקומו וכל שאומר שביתתי בשדה פלוני או בבקעה פלונית או ברחוק אלף אמה לא קנה שם שביתה. ופרשוה בגמרא באילן שיש תחתיו שיעור שני מקומות או יותר כגון שמנה אמות ומהן ולמעלה שנמצא כשאמר תחת האילן שאין כאן מקום מסוים שלא סיים אם ארבע אמות דרומיות אם צפוניות ולא אמרו למעלה שיש לו שמנה אמות עד שכשיעמוד באמצען יהו לו ארבע לכל רוח אלא במי שלא קנה שביתה כלל שאין לו אלא ארבע אמות כלל אבל אם לא היה תחתיו אלא שבע אמות הרי על כל פנים מקצת מקומו מסויים והרי הוא כאומר שביתתי בעקרו שקנה שביתה לשם כמו שיתבאר בסמוך אלא שכיון שלא סיים אם בצפונן אם בדרומן (נמשה) [נעשה] באותן שבע אמות חמר גמל ר״ל שאם בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום וכן בהפך הא כשיש תחתיו שמנה אף לתחתיו של אילן אינו יכול לילך לדעת רב ומטעם שביארנו. ולדעת שמואל לא אמ׳ כלום לענין ביתו ר״ל שאעפ״י שאין מתחתיו של אילן עד ביתו אלא אלפים אינו יכול לילך לביתו הואיל ולא סיים מקום שביתתו אבל לתחת האילן יכול הוא לילך וכשיגיע לשם נעשה חמר גמל שכשרוצה לילך לדרום לביתו אתה מודד לו מן הצפון וכשירצה לשוב לאחוריו מודדין לו מן הדרום ואם ביתו תוך אלפים מאילן אף לביתו [יכול לילך] הואיל וכל שטח תחתית האילן תוך אלפים וארבע אמות למקום שחשכה לו וכן לביתו. וקצת פירושי ספרד חולקין לומר שאף בזו לא יזוז ממקומו שתחת האילן הואיל ולא (פייס) [סיים] ארבע אמותיו לשם ואין נראה כן:

ולענין פסק הלכה כשמואל וכן כתבוה גדולי הפוסקי׳ וגדולי מגיהים ואעפ״י שבמקצת הלכות נמצא להם שפסקו כרב חזרו בהם לפסוק כשמואל. והביאוה ממה שאמרו תניא כותיה דשמואל טעה ועירב לשתי רוחות כגון שהוא סבור שמערבין לשתי רוחות או שאמ׳ לעבדיו צאו וערבו לי אחד עירב עליו לצפון ואחד לדרום מהלך לצפון כעירובו לדרום ולדרום כעירובו לצפון כגון שלא היה צריך לילך אלא שלשת אלפים אמה ועירב לו זה לסוף אלף אמה לדרום וזה לסוף אלף אמה לצפון ורשאי להלך אלף לכל צד ואם מצעו עליו את התחום ר״ל שעירבו לו כל אחד לסוף אלפים לא יזוז ממקומו וכשהקשינו ממנה לרב שהרי מכל מקום הועיל (תהו) שביתה אחת מהם לחומרא ולא אמרו שהפסיד את הכל אעפ״י שזה שעירבו לו לא סיים להם מקום. לא מצא בה תירוץ אלא שאמר תנא הוא ופליג והרי זו ודאי הלכה היא שהרי אמרוה כן בשנים ששאלו חלוק. ואעפ״י שאמרו גם כן תניא כותיה דרב מי שבא בדרך והיה מתירא שמא תחשך והיה מכיר אילן או גדר ואמר תהא שביתתי תחתיו לא אמ׳ כלום אבל אם אמר במקום פלוני שביתתו במקום פלוני ומהלך לשם ומשם מהלך את כלו וחוצה לו אלפים אמה וכו׳ ודוקא בשסיים ארבע אמות שקבע אבל אם לא סיים לא יזוז ממקומו וכו׳ כבר פירשה שמואל בשיש ממקום רגליו עד עקרו אלפים וארבע אמות שהכל כלה בעקר האילן ועדיין נופו נוטה לחוץ ואף שמואל לא אמרה אלא בשכל תחתית האילן תוך אלפים וארבע אמות שכשיכלו אלפים של תחום וארבע של שביתה יהא כל האילן בתוך התחום. ומכל מקום גדולי המפרשי׳ פוסקי׳ כרב מדתניא כותיה ואעפ״י שתירצה שמואל דחייה בעלמא היא והרי סתמא אתמרה. ועוד רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ולדעתם זו של טעה ועירב לשני רוחות אינה הלכה אלא לא קנה עירוב כאחד מהם והרי הוא כשביתתו הראשונה שכל שאינו בזה אחר זה שיתקיימו שניהם ר״ל שאי אפשר לאחרונה שתתקיים עם הראשונה אף כשבא לתפשם בבת אחת אינו כלל ואינו מתקיים אפי׳ אחת מהם וזהו פי׳ בבת אחת אינו. ומכל מקום מה שנ׳ כיוצא בה באחרון של יום טוב בשנים ששאלו חלוק הלכה היא ושאני התם שעיקר עירוב בבעלים הוא וכבר סיימו הם את שביתתם ומתוך כך החלוק נגרר אחריהם והוי עירוב אף אצל החלוק וכן כתבוה מקצת גדולי הדור ועיקר הדברים לפסוק בה כשמואל שהרי הלכה כדברי המיקל בעירוב ומכל מקום לדעת כלם דוקא באילן שנופו גבוה שלשה מן הארץ אבל אם אין נופו גבוה שלשה אם תקע נופו בקרקע שלא יטלטלנו הרוח הרי הוא כתל ונקע וקרפף לטלטל תחתיו כשהוא בבית סאתים לבד כמו שיתבאר ואחר שכן הרי הוא כמקום מסויים ואם אמ׳ שביתתי תחתיו מהלך עד שיגיע לו חוצה לו אלפים אמה וכן כתבוה גדולי הדור.

אמ׳ שביתתי בעיקרו שהרי העיקר דבר מסיים הואיל והוא בתוך התחום למקומו שהיה יכול לילך לשם קודם חשיכה אף על ידי הדחק ישן לו במקומו כמה שירצה והולך לו עד עקרו ומשם לביתו או אלפים אמה לכל רוח. ופירש הדברים כשאין בעיקרו שמנה שאלו היה בעיקרו שמנה הרי חזר לדין מקום שאינו מסויים עד שיסיים בצפונו או בדרומו שיהא הכל בתוך תחומו לדעת שמואל כמו שכתבנו למעלה. ולמדת מכל מקום שיש מהלך משחשכה ארבעת אלפים אמה בלא עירוב.

ואמר אחר כן אם אינו מכיר ר״ל שאינו יודע לשם אילן או גדר או שאינו בקי בהלכה ואינו יודע שיועיל לו כן ואמר מכל מקום שביתתי במקומי זכה לו מקומו ויש לו אלפים אמה משם לכל רוח. ואין אומרין שזו שביתה בטעות היא ויכנס שהרי אלו היה יודע שיש שם אילן או גדר או שיועיל היה קונה לו שביתה לשם על הדרך שאמרו בלן בתוך התחום בלא ידיעה שאין מדמין סמוך לעיר לרחוק מן העיר ואין לו אלא אלפים אמה ובזו הוא הדין אף בלא אמ׳ ונמשך לבאר דין מדידת אלפים אמה אלו ואמר עגולות ולא מרובעות דברי ר׳ חנינא בן אנטיגנוס מפני שהוא סובר שאין לו אלא אלפים אמה ואם אתה נותנם לו מרובעות הרי מהלכם באלכסון ואין למדין מאלפים של ערי מקלט שנאמר בהן פאות שנ׳ וזה יהיה לכם פאת נגב אלא נותנין אותן עגלות ודורשין לזה אתה נותן פאות ולא לשובתי שבת ולא עגלות דוקא עד שאם ילך במקום המתקצר כגון בקצה העגול לא יהיו שם אלפים אלא שאינו הולך בשום צד אלא אלפים אפי׳ כשהולך באלכסון וחכמי׳ אומרי׳ מרובעות כטבלא מרובעת שיהא נשכר את הזויות. ופרשו מקצת חכמי צרפת שאף כשהולך ביושר יש לו שיעור האלכסון שהם אלפים ושמונה מאות אמות ואעפ״י שלא הזכירו בשום מקום אלפים ושמנה מאות אמות אלא אלפים. לא הזכירו אלא את העיקר שהאלכסון יוצא ממנו ומכל מקום אף כשהולך ביושר יש לו כמדת האלכסון וראיה לדבריהם במעביר ארבע אמות ברשות הרבים שאינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן וזהו חמש אמות ושלשה חומשין. ומכל מקום גדולי המחברים וגדולי הרבנים סוברים שאינו נשכר הזויות אלא כשהולך באלכסון אעפ״י שבמעביר ארבע אמות ברשות הרבים פסקוה אף במעבירן ביושר. ומכל מקום גדולי המפרשי׳ סוברים אף בארבע אמות של מעביר שכל שמעבירן ביושר חייב בארבע לבד ולא נאמר אלכסון אלא למעביר באלכסון. ואעפ״י שסתם אמרו אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן פירושו יש צדדין שאינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן והוא שמעבירן לאלכסון של עצמו ר״ל שלא כנגד פניו כגון שהטה את הדרך אחר שיצא מן העיר. ומקצת רבני צרפת פרשוה אף במעבירן כנגד פניו כל שמעבירן לאלכסון העולם ואין העברה ביושר אלא ממזרח למערב או מצפון לדרום וכן הדברים נראין. ולדעתם מה שאמרו בעמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה שאינו רשות היחיד עד שיהו שם ארבעה עם אלכסונן שהוא חמשה טפחים ושלשה חומשין דוקא כשעומד אלכסונו לרבועו של עולם אבל אם עומד רבועו לרבועו של עולם דיו בארבע אמות לבד אלא שהתימה מגדולי המחברים שבמעביר אמרו עד שיעביר חמש אמות ושלשה חומשין ובעמוד ותל לא הזכירו אלא רחב ארבעה. ואף גדולי הרבנים פרשו במה ששאלו עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה צריך הן ואלכסונן או לא כלומר שיהא רחב ארבעה ברבוע עד שיהא בו אלכסון המרובע שהעגול אין לו אלכסון. ואין הדברים נראין.

ונמשך אחר כן לבאר עיקר העירוב במה הוא ואמר זהו שאמרו עני מערב ברגליו כלומר כגון זה שהיה בא בדרך ואין עמו פת התירוהו לערב ברגליו לומר שביתתי במקומי לילך אלפים לכל רוח ופירשו אחר כן ר׳ מאיר אומר אין לנו אלא עני כלומר שבכל מקום אמרוה כן ר״ל שאין עירוב ברגלים אלא לעני ור׳ יהודה אומר שלא אמרוה אלא בכאן הא בשאר מקומות אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגלים ולא אמרו פת אלא להקל על העשיר שיוכל לעשות על ידי שלוחו ולא יהא הוא בעצמו צריך לטרוח לילך לשם. ונחלקו בגמרא בפי׳ מחלקתם רב נחמן ורב חסדא שרב נחמן אמ׳ מחלוקת במקומו כלומר שעושה במקומו ואומר יזכה לי מקומי וסובר ר׳ מאיר שעיקר עירוב בפת ולא התירו ברגל אף בעומד לשם ממש ואומר יזכה לי מקומי אלא לעני כגון זה. שבא בדרך וחשכה לו ולר׳ יהודה אף לעשיר ונקרא עני לא מצד חסרון פת אלא מצד שעיקר יציאתו לא היה לקנין שביתה ולא השתדל בפת אלא שהיה בא בדרך וכל שכונתו לכונת קנין שביתה הוא קורא עשיר שמסתמא כבר השתדל בפת ובדבר הצריך לעירוב וכן פרשוה בתוספות ונסעדים בה שהרי [ר׳] יהודה שאמר אחד עני ואחד עשיר הביא ראיה מעני כפר שיחין וכפר חנניה שהיו מחשיכין על התחום לערב לבא למחר לגרוגרות וצמוקים שהיו מחלקים אנשי בית ממל בשני בצורות והיו הם להם בתוך ארבעת אלפי׳ אמות כמו שהתבאר בגמרא. הרי עניים היו וקורא להם עשירים הואיל ויוצאין מבתיהם לקנות שביתה. וגדולי הדור נסכמים לפרש כן אלא שמוסיפים לומר שכל בא בדרך אפי׳ פת בידו נקרא עני שלא חלקו חכמים בדבריהם. ויש מפרשי׳ עני כל שאין לו פת ואין בידו לקנות או בא בדרך שאין לו פת ואין לו ממי יקנה לשם ואמ׳ ר׳ מאיר שאף כשהוא במקום שרוצה בו לקנות שביתה לא אמרו אלא בעני כגון בא בדרך שקונה שביתה לשם בין אמ׳ בין לא אמ׳ אלא שתפש לשון אמ׳ מפני שדרך בני אדם בכך או שמא להודיע שהוא כונתו לכך לא שיהא עוקר שביתתו מכאן שאם היה עוקרה אעפ״י שלא כיון לשבות במקום אחר הפסיד אבל יוצא מביתו לערב לעולם לא קנה שביתה אף כשהוא לשם אלא בפת וזהו שאמרו אינו מוסב על היה מכיר אילן שהרי אינו במקומו ואין עירוב רגל נאמר אלא כשהוא לשם ואעפ״י שמכל מקום הקלו בו מכל מקום אין לשון עירוב ברגל נופל בו אלא אאינו מכיר כלומר זהו שהתירו לו לקנות שביתה במקומו אבל שביתתי במקום פלוני ובמקום המסויים אף לר׳ יהודה אינו מערב ברגליו אלא זה שבא אבל לא היוצא מביתו ולא אמרו פת אלא להקל ר׳ יהודה היא. ורב חסדא פירשה מחלוקת במקום פלוני אבל במקומו אחד עני ואחד עשיר שכל במקומו אינו צריך פת ולא אמרו פת אלא להקל דברי הכל וזהו שאמרו חוזר על מה שאמר היה מכיר וכו׳ ואם תאמר לר׳ יהודה מאי קולא והרי אף מביתו לדעת זה יכול לומר שביתתי במקום פלוני ואפי׳ עשיר ואפשר שהקולא לשאינו מכיר מכל מקום הלכה כר׳ יהודה וכפירושו של רב נחמן ולא התירו שביתתי במקום פלוני לעומד בביתו אלא לבא בדרך ומה שאמרו בגמרא רבא הוה אתי מארטוניא לפום בדיתא ואמר שביתתי בבי צייתנא והוא מקום המסויים שבין שני תחומין ומיחו בו אלמא שאף בבא לדרך אסור לא בדרך היה אלא בביתו ופירושו הוה רגיל דאתי על ידי עירוב בכל שבת לשם ואותו ערב שבת היה יושב בביתו ולא עירב לשם אלא שאמר שביתתי במקום פלוני ומיחו בו כדעת רב נחמן ולעולם אין שביתתי במקום פלוני כלום אלא לבא בדרך אבל כל שיוצא לשם קונה שביתה ברגליו ואפי׳ עשיר ולא עוד אלא שהוא עיקר עירוב ולא אמרו פת אלא להקל לשלחו ביד (בינו) עבדו או שלוחו שאין עירוב רגל נעשה על ידי שליח לעולם לא בעני ולא בעשיר ובא בדרך אומר שביתתי במקום פלוני ובלבד בארבעה תנאים והם שיהא אותו מקום בתוך תחום מקום רגליו ושיסיים את המקום ושיהא מכיר את המקום שסיים ושיהא יכול להגיע שם קודם חשיכה אף על ידי הדחק כגון במרוצה גדולה ואפי׳ לא היה הוא יכול לרוץ. וכן מצאתיה לגדולי המפרשי׳. ולדעת גדולי הדור ואפי׳ היה בידו פת ויש מצריכין אף בזו עמידה ר״ל שלא יאמר כן בעודו מהלך וכן נראה:

והתבאר בגמרא שאפי׳ אינו מכיר אם היו שנים ואחד שבהם מכיר הרי זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר וסומך עליו והוא שאמרו רבה ורב יוסף הוו אזלי באורחא אמ׳ ליה רבה לרב יוסף תהא שביתתנו תותי ההוא דקלא דסביל אחוה. כלומר שדקל אחר נשען עליו ואמרי לה תותי ההוא דיקלא דפריק מריה. כלומר שטוען הרבה ומציל את אדניו מן העוני או מן המס. ואמ׳ ליה לא ידענא ליה. אמ׳ ליה סמוך עלאי. וכן התבאר בגמרא שהמערב בפת אם נתן עירוב במקום שאין עשוי לדירה אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו אבל המערב ברגל בין עשיר ובמקומו בין עני אף בשביתתו במקום פלוני ובמקום מסויים אפי׳ אינו עשוי לדירה כקרפף שלא הוקף לדירה וכגון תל גבוה עשרה ונקע עמוק עשרה ושהן מארבע אמות עד בית סאתים מהלך את כלן וחוצה להם אלפים אמה ואין צריך לומר בארבע אמות מצומצמות שהרי מטלטל אדם ארבע אמות בכל מקום. ולקצת גדולי הדור ראיתי שדוקא תל ונקע נקרא מקום מסויים אבל קמה אעפ״י ששבולת מקיפתה אינה מקום מסויים. וצריך שתדע שכל מקום שביתה כשם שאינו יתר מארבע אמות כך אינו פחות מארבעה טפחים שכל פחות מארבעה אינו מקום כלל. וכן צריך שתדע שאין קנין שביתה לא לעשיר ולא לעני במקום פלוני אלא בעומד בין השמשות שכל שהוא נע ונד אינו קונה שביתה כלל. וכן צריך שתדע שכל המערב אי אפשר לו לערב חוץ לתחום כלל אפי׳ בסוף התחום שאם כן נאסר לו לשוב לעיר כמו שאמרו כלתה מדתו בחצי העיר או בחצי חצר אין לו אלא חצי העיר או חצי חצר שכל שדעתו ליכנס לעיר אין יכול לערב אלא אם כן עירובו מובלע בתוך התחום. ומה שאמרו בגמרא יוצא חוץ לתחום ואומר תהא שביתתי במקומי לאו דוקא חוץ לתחום אלא קרוב לסוף התחום או פירושו חוץ לעיבורה של עיר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברי׳ שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פיסקא מי שבא בדרך והי' ירא שמא תחשך כו' אמר המורה וחשיכה לו גרסי' ונראה שיותר טוב נראית גירסת הספרים שחשיכה משמע שכבר חשיכה קודם שיאמר דבר וזה לא יכתן שלאחר שהחשיך יאמר שביתתי בעיקרו של אילן א"ו מבע"י הי' והי' ירא שמא תחשך ולא יגיע שם הילכך הקדים ואמר שביתתי שם:

בפרש"י בד"ה ושמואל כו' ומשם עד ביתו יש יותר מאלפים כל רוחב נוף האילן כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דהא ביתו רחוק מעיקרו אלפים ולא הוי יותר מאלפים לבית רק רוחב נוף האילן של צד מקום רגליו וכן מה שפירש לקמן גבי בא למדוד מן הצפון כו' מודדין לו מן הדרום כו' ומשם מודדין לו אלפים ולביתו ונמצא רחוק שלשים אמה עכ"ל לאו דוקא דהא רוחב נוף אילן של צד ביתו הוא תוך אלפים של צד ביתו וכה"ג כתב מהרש"ל דהא דמוקמינן מלתיה דשמואל דקאי כל נופו של אילן בתוך אלפים למקום רגליו הא דקתני במתני' מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה כו' לאו דוקא אלא פחות חצי רוחב (חצי) האילן וק"ל:

תוס' בד"ה ואמר שביתתי כו' ויש לחלק שאני התם שהולך לשם כך כו' עכ"ל וק"ק דא"כ אמאי אצטריך ליה התם לפלוגי בין ניעור ובין ישן לרבנן דא"נ פליגי בניעור וביושב במקומו מודו רבנן התם כיון שהולך לשם כך:

בד"ה דאפי' לתחתיו כו' ודעתו שאם לא יקנה לו שביתה שיהיה לו תחום ביתו עכ"ל ומיהו אין לו אלפים אלא לצד עירובו ולא לצד שני משום דשמא משחשכה נתגלגל עירובו וקנה שם במקום עירובו שביתה וק"ל:

בד"ה מאי טעמא דרב כו' דטעה ועירב בב' רוחות כו' וי"ל דכל המערב בב' רוחות כא' מסופק כו' עכ"ל ומטעם זה אין זה דומה למאי דאמרי' בשמעתין דהיכא דאיתיה בטעות איתיה נמי בבת אחת דהכא דעתו שאם לא יקנה לו שניהן יקנה בא' מהן אבל במפרש בבת אחת אפי' שמואל מודה ודו"ק:

בתוס' ד"ה ואמר שביתתי במקומי וכו' אבל מדפליגי רבנן על רבי יוחנן וכו' פי' מהא דלעיל ליכא להוכיח דאפי' בלא אמירה קני משום דיש לחלק וכו' אבל מהא יש להוכיח מדפליג על ר' יוחנן בישן וכו':

ד"ה מאי טעמא דרב וכו' ועוד י"ל דהכא סבר כיון דאמר שביתתי וכו'. פי' אדלעיל קאי דקאמר והכא בתחומים הקילו וכו' והשתא קאמר ועוד טעמא אחרינא הכא כיון דאמר כו' ולכך סבר שמואל דקני אבל בעלמא אית ליה דרבא:

גמ' נמצא מהלך משחשיכה ד' אלפים אמה. נ"ב לאו דוקא אלא ד' אלפים של ב' תחומין וד"א דשביתה כדלקמן בסוף הסוגיא.

רש"י בד"ה ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו כו' כצ"ל:

בא"ד בתוך אלפים למקום רגליו. נ"ב ולפי זה מהלך ממקום רגליו עד עיקרו אלפים אמה לאו דוקא אלא פחות חצי רוחב האילן ודו"ק.

בד"ה בא למדוד כו' ממקום רגליו שלשים אמה מודדין כו' הד"א. ונ"ב אגב ריהטא לא דקדק דהא מעיקרו יש אלפים אמה וא"כ לא הפסיד אלא רוחב חצי האילן ודו"ק:

בא"ד הוא הפסיד מפני שלא פי' כו' בפי' איני רוצה כו' כצ"ל:

גמרא אמר רבה ארחב"ג א"ר הלכה כר"ש. לעיל וכן ברי"ף ורא"ש ליתא אמר רבה:

במשנה וחכ"א מרובעות כטבלא מרובעת. עי' בפי' הרמב"ם והביאו הרע"ב והוא דחוק ול"נ דבאו להשמיענו בקוצר אשר נמדוד שטח התחומין פשוט כשטח הטבלא שהיא חלקה ור"ל שלא נמדוד שפוע ההרים והגאיות וכדלקמן בפ' הסמוך (ס"ד נז במשנה):

תוס' ד"ה ואפי' לתחתיו וכו' ואר"י דהתם בעומד בעירו. וכ"כ רש"י לקמן דף ס ע"א ד"ה ואסור:

למקום אחר. שרצו לערב עם חצר אחרת נותנין בתוכה עירובן זה שגבו להתיר חצירן: אחד מהן מוליך ע''י כולן. בשביל כולן ואפי' נתן הוא לבדו פת אחת בשבילן הואיל והוא כבר עירב עם חביריו קונה לצורך כולן: כר''ש. דהיא מותרת עמהן והן מותרין עמה: מתני' מי שבא בדרך וחשכה לו גרסינן: והיה מכיר אילן או גדר. והוא בסוף אלפים ממקום רגליו ומהאילן לביתו אלפים: ואמר שביתתי תחתיו. ומשם יהיו לי אלפים דאע''ג דהשתא קדיש יומא מצי למיזל אלפים עד התם דהוא מקום שביתתו ומשום הכי יש לו אלפים לכאן ואלפים לצד ביתו: לא אמר כלום. טעמא מפרש בגמ': גדר. חומת אבנים: אמר שביתתי בעיקרו. ויודע הוא שמעיקרו ועד ביתו אין יותר מאלפים קנה לו שביתה בעיקרו הואיל וסיים את מקומו ואותה שביתה קונה לו אלפים לצד רגליו ואלפים לצד ביתו: ואם אינו מכיר. אילן או גדר: או אינו בקי בהלכה. ואינו יודע שיועיל לו ולא אמר כן: פלוגתא דר' חנינא בן אנטיגנוס ורבנן בגמ' מפרש: וזהו שאמרו. כגון זה שהוא בא בדרך ואין עמו פת דהשתא עני הוא לו התירו חכמים לערב ברגליו בלא פת: ואחד עשיר. היושב בביתו ורוצה לילך ולהחשיך על התחום ולקנות שביתה מותר: להקל על העשיר. שיוכל לשגר ע''י שליח ולא יטרח הוא עצמו: גמ' לא אמר כלום כל עיקר. ולא יזוז ממקומו שהרי במקום רגליו אין לו שביתה שהרי עקר דעתו ולבו מכאן ותחת האילן נמי לא קנה שביתה דהא לא סיים ואע''פ שכל תחתיו של נוף האילן לתוך אלפים אמה למקום רגליו מפרשי' טעמא דרב לקמן הואיל ולא פירש איזו ד' אמות בחר לו בתחתיו של אילן לאו שביתה היא: ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל. לקמן מפרש דכי אמר שמואל למילתיה כגון דקאי כל נופו של אילן בתוך אלפים למקום רגליו דכל ד' אמות שאתה נותן לשביתה [תחתיו] כולן ראויות לו הלכך לביתו לא אמר כלום דהא ביתו רחוק מעיקרו אלפים כדתני במתניתין מעיקרו ועד ביתו אלפים ושמא הוא בחר לו ארבע אמות הראשונות שתחת האילן אותן של צידו ומשם עד ביתו יש יותר מאלפים כל רוחב נוף האילן אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל דממה נפשך כל ד' אמות שאתה נותן לו תחתיו לשביתה נותנות עד מקום רגליו אלפים אמה: ונעשה תחתיו של אילן. רוחב נטיית נופו של אילן אם הוא רחב כ' או ל' אמה נעשה לו חמר גמל כלומר מושכו לכאן ולכאן: בא למדוד מן הצפון. בסוף נטיית הנוף לצד ביתו אלפים כדי שיגיע לביתו: מודדים לו מן הדרום. ואומר שמא ארבע ראשונות של צד רגליו בחר לו תחת האילן ומשם מודדין לו אלפים ולביתו ונמצא רחוק שלשים אמה: בא למדוד מן הדרום. מד' אמות ראשונות אלפים לצד רגליו כדי שיכול לחזור לאחריו ממקום רגליו שלשים אמה: מודדין לו מן הצפון. שמא ד' אמות של סוף האילן לצד ביתו בחר לו ומשם עד מקום רגליו יש לו אלפים ואין יכול לחזור לאחריו אפילו פסיעה אבל ארבע' אלפים יש לו ממקום רגליו לצד ביתו פחות שלשים אמה ממה נפשך ומקום רוחב האילן הוא מפסיד מפני שלא פירש: ל''א ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו שאין לו מן האילן לצד ביתו כלום אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל דקסבר שמואל דקנה לו שביתה בב' המקומות הואיל ולא סיים ד' אמותיו אין לו מקום המיוחד לו לא תחת האילן ולא במקום רגליו אלא או כאן או כאן וממה נפשך אלפים שממקום רגליו עד האילן יש לו וכשהגיע לתחת האילן נעשה לו חמר גמל בא למדוד לו מן הצפון . מן האילן לביתו מודדין לו מן הדרום ממקום רגליו בא למדוד ממקום רגליו כדי לחזור לאחריו אלפים מודדין לו מן האילן זה שמעתי. ויש ' תשובות וגימגומין יותר מדאי לפי לשון הש''ס והילוכו חדא דקא משייל מ''ט דרב הוה לשיוליה טפי טעמא דשמואל דמילתיה דרב מסתבר טפי דבמקום רגליו לא רצה לקנות ותחת האילן לא קנה דלא ידעי' מאי סיים אבל שמואל מאי סבירא ליה אי קנייה היא . בלא סיום לקני התם ואי לאו קנייה היא לא ליקני לא הכא ולא התם דהא כאן לא רצה לקנות ואפי' ר' יוחנן בן נורי לא קאמר אלא חפצי הפקר או ישן אבל זה שאמר בפירוש איני רוצה לקנות כאן היאך יקנה ועוד מאי נעשה תחתיו של אילן חמר גמל הכי איבעי ליה למימר ושמואל אמר הרי זה חמר גמל ועוד מאי מן הצפון ומן הדרום במקום אחד יש לומר מצפונו ומדרומו אבל בשני מקומות לא שייך האי לישנא:

וקטן. פ''ה דלמ''ד משום קנין אין קטן יכול לעשות שליח לערב עליו עירובי חצירות דלאו בר קנין הוא וקשה לפי' דלהוי כנשתתפו כמו בעל הבית שנעשה שותף לחבירו ועוד דבפרק בכל מערבין (לעיל דף לח:) אמר רב הונא קטן גובה העירוב ודוחק לומר דפליג ועוד דשמואל גופיה דאמר הכא משום קנין קאמר בפ' התקבל (גיטין דף סד:) דקטן זוכה לאחרים בשיתופי מבואות דרבנן ויש לדחות דהכא בקטן לגמרי והתם נמי מחלק בין קטן גמור ובין שאינו קטן גמור ונראה לר''ת כמו שפר''ח דבבית של קטן מיירי הכא ונראה דהלכה כרבה דאמר עירוב משום דירה דבפ' הדר (לקמן דף סו.) קאמר ר' יוחנן שוכר כמערב דמי ומפרש מה מערב בפחות משוה פרוטה וקיימא לן כרבי יוחנן לגבי דשמואל ועוד דהתם מפרש הש''ס הכי ואם כן כך הלכה: ואמר שביתתי במקומי זכה. ואומר ר''י דבלא אמירה נמי קני כדאמרינן בפ' בכל מערבין (לעיל דף לח:) אבל ניעור דאי בעי מצי אמר אע''ג דלא אמר כמאן דאמר דמי ויש לחלק שאני התם שהולך לשם כך על התחום כדי לערב אבל מדפליגי רבנן על רבי יוחנן בישן משמע דבניעור מודו דקני אע''ג דלא אמר ולעיל (דף מה.) דתנן מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס ומוכח בגמרא דקני שביתה במקומו כעובדא דר' טרפון דקאמר בית המדרש מובלע בתוך תחומו היה והא דנקט ואמר אטו כשאומר שביתתי במקום פלוני או אגב דסיפא העני מערב ברגליו אבל עשיר לא אפי' אמר וכה''ג איכא בשנים אוחזין (ב''מ דף יא.) ראה אותן רצין אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו והתם נמי אפי' לא אמר קני כדאמר התם בגמ' גבי ד' אמות דתקינו ליה רבנן דליקנו ואי תקינו ליה רבנן דליקנו כי לא אמר מאי הוי ונקט ואמר משום סיפא שהיה צבי רץ כדרכו אפי' אמר לא אמר כלום: ואפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל. דממקום רגליו עקר דעתיה ותחת האילן נמי לא קנה לכך לא יזוז ממקומו ואם תאמר בפרק בכל מערבין (לעיל דף לה.) גבי נתגלגל חוץ לתחום קאמר ספק הרי זה חמר גמל ויש לו מביתו עד עירובו אלפים ולא אמר ולא יזוז ממקומו ואומר ר''י דהתם בעומד בעירו לא עקר דעתיה מעירו ודעתו שאם לא יקנה שם שביתה שיהיה לו תחום ביתו: מאי טעמא דרב כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. ושמואל וברייתא דלקמן דתניא כוותיה אית להו דרבה בעלמא והכא בתחומין הקילו דאין להחמיר בהן דאין לומר דפליגי דהא הכא משמע לכאורה דהילכתא כשמואל מדדחיק לומר אליבא דרב תנא הוא ופליג ומתניתין בפ''ב דקדושין (דף נ:) במקדש אשה ובתה לא מתוקמא אלא אליבא דרבה למאי דפסיק התם דקדושין שאין מסורים לביאה הוו קדושין ועוד י''ל דהכא סבר כיון דאמר שביתתי תחת האילן והשביתה הוי ד' אמות הוי כאילו אמר ליקנו לי ד' מגו תמני ומודה שמואל במפרש ואומר שביתתי תהא בכל ח' אמות שתחת האילן דלא קני וברייתא נמי דלקמן דטעה ועירב בשתי רוחות אע''ג דנתכוון לערב בשתי רוחות כאחת י''ל דכל המערב בשתי רוחות כאחת מסופק הוא בלבו ודעתו שאם לא יקנו לו שביתת שתיהן יקנה באחת מהן להכי הוי עירוב באחת מהן: