עירובין מט ע"א

אַף זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים שְׁלָשְׁתָּן אֲסוּרוֹת
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אַלִּיבָּא דִּשְׁמוּאֵל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים עֵירְבוּ שְׁתַּיִם עִם הָאֶמְצָעִית זוֹ מְבִיאָה מִתּוֹךְ בֵּיתָהּ וְאוֹכֶלֶת וְזוֹ מְבִיאָה מִתּוֹךְ בֵּיתָהּ וְאוֹכֶלֶת זוֹ מַחְזֶרֶת מוֹתָרָהּ לְתוֹךְ בֵּיתָהּ וְזוֹ מַחְזֶרֶת מוֹתָרָהּ לְתוֹךְ בֵּיתָהּ
אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים שְׁלָשְׁתָּן אֲסוּרוֹת
וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר שְׁמוּאֵל חָצֵר שֶׁבֵּין שְׁנֵי מְבוֹאוֹת עֵירְבָה עִם שְׁנֵיהֶם אֲסוּרָה עִם שְׁנֵיהֶם
לֹא עֵירְבָה עִם שְׁנֵיהֶם אוֹסֶרֶת עַל שְׁנֵיהֶן
הָיְתָה בְּאֶחָד רְגִילָה וּבְאֶחָד אֵינָהּ רְגִילָה זֶה שֶׁרְגִילָה בּוֹ אָסוּר וְזֶה שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה בּוֹ מוּתָּר
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא עֵירְבָה עִם שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה בּוֹ הוּתַּר רְגִילָה לְעַצְמוֹ
וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר שְׁמוּאֵל אִם עֵירְבָה רְגִילָה לְעַצְמוֹ וְזֶה שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה בּוֹ לֹא עֵירַב וְהִיא עַצְמָהּ לֹא עֵירְבָה דּוֹחִין אוֹתָהּ אֵצֶל שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה בּוֹ
וּכְגוֹן זֶה כּוֹפִין עַל מִדַּת סְדוֹם
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הַמַּקְפִּיד עַל עֵירוּבוֹ אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב מָה שְׁמוֹ עֵירוּב שְׁמוֹ
רַבִּי חֲנִינָא אָמַר עֵירוּבוֹ עֵירוּב אֶלָּא שֶׁנִּקְרָא מֵאַנְשֵׁי וַרְדִּינָא
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הַחוֹלֵק אֶת עֵירוּבוֹ אֵינוֹ עֵירוּב
כְּמַאן כְּבֵית שַׁמַּאי דְּתַנְיָא חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת עֵירוּבָן וּנְתָנוּהוּ בִּשְׁנֵי כֵלִים בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין זֶה עֵירוּב וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים הֲרֵי זֶה עֵירוּב
אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵּל עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל הָתָם אֶלָּא דְּמָלְיָין לְמָנָא וְאִיַּיתַּר אֲבָל הֵיכָא דְּפַלְגֵיהּ מִיפְלָג לָא
וְתַרְתֵּי לְמָה לִי צְרִיכִי דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָתָם מִשּׁוּם דְּקָפֵיד אֲבָל הָכָא אֵימָא לָא
וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא מִשּׁוּם דְּפַלְגֵיהּ מִיפְלָג אֲבָל הָתָם אֵימָא לָא צְרִיכָא
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יְהוּדָה בְּבֵי מַעְצַרְתָּא דְּבֵי רַב זַכַּאי מִי אָמַר שְׁמוּאֵל הַחוֹלֵק אֶת עֵירוּבוֹ אֵינוֹ עֵירוּב וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל בַּיִת שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ עֵירוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לִיתֵּן אֶת הַפַּת מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמַר דְּכֵיוָן דְּמַנַּח בְּסַלָּא כְּמַאן דְּמַנַּח הָכָא דָּמֵי הָכִי נָמֵי כֵּיוָן דְּמַנַּח בְּסַלָּא כְּמַאן דְּמַנַּח הָכָא דָּמֵי
אֲמַר לֵיהּ הָתָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין פַּת מַאי טַעְמָא דְּכוּלְּהוּ הָכָא דָּיְירִי
אָמַר שְׁמוּאֵל עֵירוּב מִשּׁוּם קִנְיָן
וָאֵם תֹּאמַר מִפְּנֵי מָה אֵין קוֹנִין בְּמָעָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת
הֵיכָא דְּעֵירַב מִיהוּ לִקְנֵי
גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ מָעָה עִיקָּר וְזִמְנִין דְּלָא שְׁכִיחַ מָעָה וְלָא אָתֵי לְאִיעָרוֹבֵי בְּפַת דְּאָתֵי עֵירוּב לְאִיקַלְקוֹלֵי
רַבָּה אָמַר עֵירוּב מִשּׁוּם דִּירָה
מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כְּלִי
וּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - א

לא כדברי רב שסלע המחלוקת בין רבי שמעון לחכמים הוא בהיתר או איסור האמצעית בחיצונות, אלא איסור האמצעית בחיצונות אף זו דברי רבי שמעון, כלומר: כשם שהאיסור של החיצונות זו בזו אתה מודה שהוא גם לרבי שמעון, כך איסור האמצעית בחיצונות שאתה אומר לרבנן בלחוד, אוסר אותו רבי שמעון ^[63].

אבל חכמים אומרים, כלומר: בכך הוא שנחלקו חכמים על רבי שמעון, שהם אומרים: שלשתן אסורות זו עם זו. [דברי שמואל נתבארו על פי לישנא בתרא דרש"י].

תניא כוותיה דרב יהודה אליבא דשמואל שאמר: אף לרבי שמעון לא הותרה האמצעית להשתמש בחיצונות; ולדעת חכמים אף החיצונות אסורות באמצעית, [ריטב"א לדעת רש"י].

דתניא: אמר רבי שמעון למה הדבר דומה [על שלשה אנשים שיצאו חוץ לתחום קאי, דומיא דמשנתנו] לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית, זו - החיצונה האחת - מביאה מתוך ביתה ואוכלת בחצר האמצעית, וזו מביאה מתוך ביתה ואוכלת; זו מחזרת מותרה [מותרת להחזיר מה שהותירה] מתוך החצר האמצעית לתוך ביתה שבחצר החיצונה, וזו מחזרת מותרה לתוך ביתה.

אבל חכמים אומרים: שלשתן אסורות.

הרי שלא הזכיר רבי שמעון, אלא שהחיצונות מותרות להשתמש באמצעית, ולא הזכיר שהאמצעית מותרת להשתמש בחיצונות, ולמדנו: שמודה רבי שמעון שהאמצעית אסורה בחיצונות.

ולמדנו עוד: לדעת חכמים אף החיצונות אסורות באמצעית.

וכל זה הוא כדעת שמואל כפי שאמר רב יהודה משמו!

ואזדא שמואל שאמר: שתי רשויות שעירבו עם רשות אחת, אין אותה רשות משתמשת בשתי הרשויות - לטעמיה, שהרי אמר שמואל: הלכה כדברי המיקל בעירוב, ומצאנו לשמואל גופיה שפסק שאסורה היא בשתי הרשויות [וכדמפרש ואזיל]; ואילו היתה דעת רבי שמעון להקל בכגון דא, היה לו לשמואל לפסוק כדעתו שהוא המיקל.

הקדמה:

א. כשם שאסור להוציא מבית המיוחד לאחד, לחצר המשותפת לו ולשאר דיירי החצר, אם לא עירבו; כך אסור להוציא מבית שבחצר המיוחדת לבני חצר זו, למבוי המשותף אף לשאר חצירות אם לא נשתתפו במבוי.

ב. כשם שאם לא נתן אחד מבני החצר חלקו בעירוב החצר, הרי הוא אוסר על שאר בני החצר להוציא לחצר, כיון שהיא משותפת אף לו, והוא לא עירב עמהם; כך בני חצר אחת שלא נשתתפו במבוי הרי הם אוסרים על שאר בני המבוי.

ג. אין חצר שלא נשתתפה אוסרת על בני המבוי, אלא אם כן רגילה היא לצאת ולבוא דרך אותו מבוי; אבל אם לא היתה רגילה לצאת ולבוא דרך אותו מבוי, אף שודאי אסורה היא להוציא מבית שבחצירה למבוי, שהרי המבוי של אחרים הוא, מכל מקום אינה אוסרת על בני המבוי שנשתתפו להוציא למבוי, ומשום שבני חצר זו אינם חשובים כבני המבוי אף שחצירם פתוחה לאותו מבוי.

ד. חצר שהיתה פתוחה למבוי אף שאינה רגילה בו, אם רצתה משתתפת במבוי, ומוציאה מחצירה למבוי.

דאמר שמואל:

חצר שעומדת בין שני מבואות, פתוחה לכל אחד מהם ורגילה עם כל אחד מהם:

עירבה [נשתתפה] עם שניהם: אסורה עם שניהם, שאין שתי רשויות משמשות לרשות אחת, [אבל הן מותרות עמה, ריטב"א לדעת רש"י].

לא עירבה עם שניהם [אף עם אחד מהם]: אוסרת על שניהם, שהרי רגילה היא בכל אחד מהם.

היתה החצר באחד מהם - רגילה, ובאחד מהם אינה רגילה, ולא נשתתפה אף עם אחד מהם: זה המבוי שרגילה החצר בו לצאת ולבוא, אסור הוא לשאר בני המבוי כיון שלא נשתתפה בו; וזה שאינה רגילה בו - מותר.

אמר רבה בר רב הונא באותו ענין:

עירבה [נשתתפה] עם המבוי שאינה רגילה בו, גילו בכך בני החצר דעתם שהם מסתלקים מן המבוי שהם רגילים בו, ולפיכך הותר המבוי שהיא רגילה בו לעצמו, שאין אוסרים עליו בני החצר שנסתלקו ממנו.

ועוד אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל:

אם עירב (ה) [נשתתף] המבוי שהחצר רגילה בו לעצמו, שנתנו כל בני המבוי [מלבד חצר זו] את חלקם כדי להתיר להם להוציא למבוי.

וזה שאינה רגילה בו לא עירב [נשתתף], שלא נשתתפו בני המבוי עצמם כלל.

ואף היא עצמה לא עירבה, כלומר: לא נשתתפה אף עם אחד מן המבואות.

הואיל וחצר זו גורמת איסור למבוי שהיא רגילה בו, שאלמלא היא מותר היה המבוי, כיון שנשתתפו בו כל בניו.

דוחין אותה בני המבוי שהיא רגילה בו - ונשתתפו, אצל המבוי שאינה רגילה בו, [ומבוי זה שאינה רגילה בו, הרי אינו נפסד אם נשייך אותה לאותו מבוי, שאין היא הגורמת לו איסור, שאף בינם לבין עצמם לא נשתתפו ובלאו חצר זו אסורים הם במבואם].

ולמה הן דוחין אותה, משום: שכגון זה - שבני המבוי שהיא רגילה בו נהנים, ובני החצר אינם חסרים - כופין בעלמא על מידת סדום [שהיו אומרים "שלי - שלי" ולא היו מהנים חבריהם אף כשלא נחסרו על ידי כך]; ולפיכך: דין הוא שנדון בזו, כאילו נסתלקה החצר מן המבוי שהיא רגילה בו כדי שלא תאסור עליה, [ואין כאן כפיה ממש, דזה לא שייך הכא; נתבאר על פי משמעות רש"י ודברי הריטב"א].

אמר רב יהודה אמר שמואל:

המקפיד על עירובו - שנתן עם שאר בני החצר - לבל יאכלו שאר בני החבורה את הפת שנתן הוא, אין עירובו עירוב.

ומשום: מה שמו? עירוב שמו! שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה זה בחבירו אלא שותפות נוחה ועריבה.

רבי חנינא אומר:

אף המקפיד על עירובו עירובו עירוב, אלא שנקרא המקפיד מאנשי ורדינא שהיו צייקנין, כלומר: שפיר שייך לשון "עירוב" אפילו כשהן מקפידין זה על זה [ריטב"א].

ועוד אמר רב יהודה אמר שמואל:

כיון שעירוב שמו, משמע שיהא כולו מעורב יחד [ריטב"א], ולפיכך: החולק את עירובו שחילקו בני החצר את עירובן בשני כלים, אינו עירוב.

ותמהינן: כמאן?! אטו כבית שמאי היא?!

דתניא: חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים:

בית שמאי אומרים: אין זה עירוב.

ובית הלל אומרים: הרי זה עירוב.

ומשנינן: אפילו תימא כבית הלל היא:

עד כאן לא קאמרי בית הלל התם שאפילו בשני כלים הוי עירוב, אלא היכא דמליין למנא ואייתר [שמילאוהו לכלי ונותר מן העירוב] ולא חילקוהו מדעת אלא משום שלא נותר להם מקום בכלי; אבל היכא דפלגיה מיפלג [חילקוהו מדעת בשני כלים] לא הוי עירוב, והיינו מימריה דשמואל.

ומפרשינן: ותרתי, שני מימרותיו של שמואל שפסל מה שאינו עירוב:

א. לא יקפידו עליו.

ב. לא יהא נתון בשני כלים.

למה לי, כיון שכולם מטעם אחד הן?!

ומפרשינן דצריכי: דאי אשמעינן התם - במקפיד על עירובו בלבד - משום דקפיד, כלומר: דילמא לא קפדינן על שם עירוב אלא בכי הא שיש בלבם קפידא, ולא מוכח דאיכא בינייהו שתוף ודיור אחד [ריטב"א], אבל הכא - כשחילקוהו בשני כלים - אימא לא.

ואי אשמעינן הכא, משום דפלגיה מיפלג [שהוא מחולק בפועל] והשתא אין עליו שם "עירוב" כלל [רש"י וריטב"א], אבל התם - במקפיד על עירובו - אימא לא.

לפיכך צריכא ליה לשמואל לומר ששניהם מעכבין.

אמר ליה רבי אבא לרב יהודה בבי מעצרתא דבי רב זכאי [בבית הבד של שמן של רב זכאי]:

וכי מי אמר שמואל החולק את עירובו אינו עירוב?!

והאמר שמואל גופיה:

בני חצר שגבו עירוב ונתנוהו - כדינו - באחד מבתי החצר, אותו בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת.

ומאי טעמא אינו צריך ליתן פת? לאו משום (דאמר, רש"י לא גרס לה) דכיון דמנח בסלא [מונח לבעל הבית פת בסלו] כמאן דמנח הכא עם עירוב שאר בני החצר - דמי, ואם כן: הכא נמי בחולק את עירובו, כיון דמנח בסלא כמאן דמנח הכא דמי, כלומר: על כרחך אתה למד, שאף שהעירוב מחולק - עירוב הוא.

אמר ליה רב יהודה לרבי אבא:

לא תימא: משום שיש לבעל הבית פת בסלו הוא שאין צריך ליתן עירוב, אלא התם אף על פי שאין לו לבעל הבית פת בסלו כלל נמי אין צריך ליתן עירוב, מאי טעמא דכולהו הכי דיירי, כלומר: הרי כל עיקרו של עירוב אינו אלא כדי לעשות בני החצר כאילו דרין הן באותו בית בו נתנו את העירוב, ואם כן בעל הבית עצמו שהוא דר שם ממש, אין צריך ליתן פת.

אמר שמואל:

עירוב מועיל להתיר משום קנין, שמקנה להם בעל הבית רשותו ונמצאו כולם בעלים בבית זה שהעירוב מונח בו וכל החצר משועבדת לרשותם זו ורשות אחת היא כל הבתים והחצר.

ואם תאמר: כיון שהעירוב משום קנין הוא, מפני מה אין קונין במעה כסף?! מפני שאינה מצויה המעה בערבי שבתות!

ואם תאמר: היכא דעירב במעה מיהו ל[י] קני, והרי דינא הוא שהקונה במעות אין עירובו עירוב?!

גזירה שמא יאמרו מעה עיקר ואין קונין אלא בו, ויבואו לידי קלקול, דזמנין דלא שכיח להו מעה [אין המעה מצויה להם], ולא אתי לעירובי אפילו בפת שלדעתם אינו עירוב, (דאתי) [ואתי] עירוב לאיקלקולי, כלומר: שמא תשתכח תורת עירוב על ידי כן.

רבה אמר:

עירוב שמועיל להתיר משום דירה הוא, שדעתו של אדם על פיתו, והוו להו כאילו דיירי באותו בית ואין בחצר זו אלא דירה אחת, והרי כל רשות החצר מיוחדת לבית זה; נמצא המוציא מבית לחצר - לאותה רשות הוא שמוציא.

ומפרשינן: מאי בינייהו לענין הלכה, בין שמואל דאמר עירוב משום קנין, לרבה דאמר עירוב משום דירה?

איכא בינייהו:

א. אם מערבין בכלי ואף על פי שאין בו שוה פרוטה [ריטב"א], שאם העירוב משום קנין, כשם שקונין כל דבר בקנין סודר הנעשה בכלי ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, כך קונין בו עירוב.

ב. ואם מערבין במזון שתי סעודות כשהוא פחות משוה פרוטה, שאם העירוב משום קנין אי אפשר לקנות בו, [על פי ריטב"א בהבנת רש"י].

הערות

^[63] לשון הריטב"א בהבנת רש"י; וביאר רש"י: אף שבדברי רבי שמעון שבמשנתנו נאמר: היא מותרת עמהן, דמשמע שהאמצעית מותרת להשתמש בחיצונות לדעת רבי שמעון, לאו דוקא הוא, ועיקר כוונת המשנה שיש היתר שימוש לחצר האמצעית עם החיצונות על ידי שימוש בני החיצונות באמצעית; ולא היתה צריכה המשנה אלא לומר: והן מותרות עמה, אלא איידי דברישא גבי תחומין נאמר בלשון זה, אף בסיפא אמר התנא לשון זה; כן הוא על פי פירוש רש"י לפנינו. אבל הריטב"א הביא בשם רש"י באופן אחר ומחודש.

אף זו החלוקה בין שימוש החצרות זו בזו דברי ר' שמעון, אבל חכמים אומרים: שלשתן כל החצירות כולן אסורות.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה אליבא [לפי שיטתו] של שמואל, אמר ר' שמעון: למה הדבר דומה — לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, אם עירבו שתים החיצונות עם האמצעית — זו מביאה מתוך ביתה ואוכלת, וזו מביאה מתוך ביתה ואוכלת. וכן להיפך: זו מחזרת מותרה שנותר ממה שהביאה, לתוך ביתה, וזו מחזרת מותרה לתוך ביתה.

אבל חכמים אומרים: שלשתן אסורות שכיון שאסור לבני החצרות לטלטל מחצר חיצונה אחת לחברתה, נמצא שיש מקום האסור בטלטול, ומקום אסור — אוסר את כל החצירות כולן.

א ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לשיטתו] בענין זה, שאמר שמואל: חצר שבין שני מבואות, אם עירבה אותה חצר עם שניהם — אסורה עם שניהם, שהרי בני מבואות אסורים לטלטל מזה לזה, ואותה חצר כיון שמותר (על ידי העירוב) לבני שני המבואות לטלטל בה נאסרת משום כך לטלטל בהם, שלא יבואו בני המבואות האסורים זה עם זה להשתמש באותה חצר ולהעביר חפצים מזה לזה.

אם לא עירבה עם שניהם — אוסרת על שניהן, כיון שיכולים בני אותה חצר להשתמש ולהוציא לכל מבוי ובכל מבוי הרי לא עירבה, אם כן נמצא שבכל אחד מן המבואות יש חצר אחת שלא עירבה, והיא אוסרת על כל בני המבוי.

ואולם אם היתה באחד מהמבואות רגילה להשתמש, ובאחד אינה רגילה, זה (אותו מבוי) שרגילה בו — אסור, משום שלא עירבה עמו, וזה שאינה רגילה בו — מותר, שהרי אין שייכות ברורה של בני החצר לאותו מבוי.

אמר רבה בר רב הונא: אם עירבה החצר עם מבוי שאינה רגילה בו — הותר מבוי שרגילה בו לעצמו, שגילו בני החצר דעתם שכוונתם להשתמש במבוי האחר אף שאינם רגילים בשימושו.

ואמר רבה בר רב הונא אמר שמואל: אם עירבה אותו מבוי שרגילה בו לעצמו וזה אותו מבוי שאינה רגילה בו לא עירב, והיא, אותה חצר עצמה לא עירבה עם אף אחת מהמבואות. ונמצא שיש מבוי אחד שאסור לטלטל בו כלל בשל חוסר עירוב ומבוי אחד מותר בטלטול לדרים בו, ובני החצר בין כה וכה אסורים בטלטול בשניהם, לכן דוחין אותה את החצר שתשתמש אצל המבוי שאינה רגילה בו. שכן אם תשתמש במבוי שהיא רגילה בו יאסרו בטלטול גם שאר בני המבוי כמבואר אף שעירבו את המבוי שלהם, ואם תשתמש במבוי האחר לא יפסידו בני המבוי כלום — שהרי מכיון שלא עירבו כלל הרי הם אסורים בטלטול.

וכגון זה כופין על מדת סדום שאם אדם עושה (או נמנע מלעשות) מעשה מבלי שיביא בכך תועלת לעצמו וגורם בזה נזק לאחרים, מידה מגונה היא הקרויה מידת סדום. ובית דין יכולים להכריח אדם שלא יעשה כך, אף שאין דין מיוחד המונע אותו.

ב אמר רב יהודה אמר שמואל: המקפיד על עירובו שנתן שלא יאכלוהו אחרים שנמנו עליו — אין עירובו עירוב. כי מה שמו — עירוב שמו, שמשמעות הדבר — שצריך להיות מעורב ושייך לכולם. ואם אינו נותן לשאר הנמנים לאוכלו הרי שאינו שייך לכולם ושוב אינו קרוי עירוב.

ר' חנינא אמר: אף כאן עירובו עירוב, אלא שנקרא אדם כזה מאנשי היישוב הנקרא ורדינא, שהיו מפורסמים בקמצנותם, ואף הוא קמצן כמותם.

אמר רב יהודה אמר שמואל: החולק את עירובו לשני חלקים — אינו עירוב מהטעם האמור שהרי שמו "עירוב" ומורה שצריך להיות מעורב ולא נפרד.

ושואלים: כמאן [כשיטת מי]? האם כשיטת בית שמאי, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים, בית שמאי אומרים: אין זה עירוב, ובית הלל אומרים: הרי זה עירוב, וקשה להניח שדברי שמואל הם כשיטת בית שמאי הדחויה מן ההלכה!

ומתרצים: אפילו תימא [תאמר] שהדבר אף כשיטת בית הלל, וכך יש להבין: עד כאן לא קאמרי [אמרו] בית הלל התם [שם] להתיר אלא דמליין למנא ואייתר [כשמילאו את הכלי והותיר], ולכן היו צריכים להכניס מקצת העירוב שנותר בכלי אחר, אבל היכא דפלגיה מיפלג [מקום שחלקו] מתחילה ומרצונו — לא, ואינו עירוב אפילו לשיטת בית הלל.

ושואלים: ותרתי [ושתיים], שתי הלכות מאותו עקרון עצמו, למה לי? ועונים: צריכי [צריך] לומר את שתיהן, דאי אשמעינן התם [שאם היה משמיע לנו רק שם בענין המקפיד בעירוב], היינו אומרים — משום דקפיד [שמקפיד] ומגלה דעתו במפורש שאינו רוצה שיאכלו עירובו. אבל הכא [כאן במחלק עירוב] — אימא [אמור] שלא יחשב כנפרד מן הכלל.

ואי אשמעינן הכא [ואם היה משמיע לנו רק כאן] — משום דפלגיה מיפלג [שחלקו], ועל ידי חלוקה זו הפריד עצמו במעשה מן השאר, אבל התם [שם] — אימא [אמור] שלא, שהרי לא עשה מעשה של פירוד, ועל כן צריכא [נצרכה לומר שניהם].

אמר ליה [לו] רב אבא לרב יהודה בבי מעצרתא דבי [בבית הבד שבבית] רב זכאי: מי [האם] אמר שמואל "החולק את עירובו — אינו עירוב", והאמר [והרי אמר] שמואל: בית שמניחין בו עירוב ארבעה אנשים שהניחו עירוביהם בבית חמישי — בעל הבית אינו צריך ליתן את הפת לעירוב זה, ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] — לאו [האם לא] משום דאמר [שאמר התכוון] שמואל: שכיון דמנח בסלא [שמונח בסל] — כמאן דמנח הכא דמי [כמי שמונח כאן נחשב]! הכא נמי [כאן גם כן] כיון דמנח בסלא [שמונח בסל] — כמאן דמנח הכא דמי [כמי שמונח כאן בבית נחשב]

אמר ליה [לו]: התם [שם] התיר שמואל — אף על פי שאין בעל הבית מניח פת כלל, מאי טעמא [מה הטעם] — דכולהו הכא דיירי [שכולם דרים כאן], שהרי משמעות הנחת העירוב בבית היא לעשות כאילו היו גרים כולם באותו בית עצמו, ובני הבית עצמם אינם זקוקים לעירוב נוסף, שהרי הם ודאי דרים בבית זה.

ג אמר שמואל: עירוב שהניחו בבית עיקרו משום קנין, שכל אחד נותן משהו בעירוב, ועל ידי כך קונה זכות לשימוש מסוים באותה דירה ונעשה כדייר בה.

ואם תאמר: מפני מה אין קונין זכות זו במעה אלא בפת — מפני שהמעה אינה מצויה בערבי שבתות; שרבים הוציאו כל הכסף שבידם לצורכי שבת, וקשה למצוא ממון מזומן בשעה זו.

ושואלים: אם כן, לשיטת שמואל, היכא [במקום] שעירב בכסף, מיהו לקני [בכל אופן שיקנה]! שהרי לשיטתו אין סיבה עקרונית לפסול קנין עירוב בכסף, ואין אנו מוצאים דבר כעין זה בהלכה!

ומשיבים שגם שמואל לא התיר למעשה לערב בכסף, גזירה שמא יאמרו מעה עיקר, וזימנין דלא שכיח [ופעמים שאין מצויה] מעה, ולא אתי לאיערובי [ולא יבוא לערב] בפת, דאתי [ויבוא על ידי כך] העירוב לאיקלקולי [להתקלקל] שיחשבו שעיקר העירוב במעה ובאין מעה לא יערבו בכלל — ותשתכח תורת עירוב.

רבה אמר: עירוב משום דירה שכל אחד שם מקצת מאכלו באותה דירה, והרי זה לגביו כאילו היה דר בדירה זו באותה שבת.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה? ועונים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה לענין עירוב בכלי, שאם עיקר עירוב הוא משום קנין הרי לדעת שמואל אפשר לקנות בכלי (קנין חליפין) ולאו דוקא בכסף, ולדעת רבה אין זה עירוב.

וכן יש הבדל ביניהם אם עירבו בפחות משוה פרוטה שלדעת שמואל אינו עירוב שאין קנין בפחות מפרוטה, ולדעת רבה כיון שהעירוב מתיר מפני שעל ידו קובע מקום דירתו שם הרי אף בפחות משווה פרוטה יכול לקבוע שם דירתו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This teaching, that carrying objects from either of the outer courtyards into the middle courtyard is permitted, is also the statement of, i.e., in accordance with, the opinion of Rabbi Shimon. But the Rabbis say: All three courtyards are prohibited, that is to say, carrying is prohibited from any of the courtyards to any of the others.

It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda, in accordance with the opinion of Shmuel. Rabbi Shimon said: To what is this comparable? It is comparable to three courtyards that open into one another, and that also open into a public domain. If the two outer courtyards established an eiruv with the middle one, a resident of one of the outer courtyards may bring food from a house in that courtyard and eat it in the middle courtyard, and likewise a resident of the other courtyard may bring food from a house in that courtyard and eat it in the middle courtyard. And similarly, this resident may bring leftovers from the house where he ate back into the house in that courtyard, and that resident may bring leftovers from the house where he ate back into the house in this courtyard.

However, the Rabbis say: All three courtyards are prohibited. Since the residents of the outer courtyards are prohibited to carry from one outer courtyard to the other, this results in a place where carrying is prohibited, and such a place prohibits carrying in all three courtyards.

The Gemara notes that Shmuel follows his line of reasoning that he used elsewhere, as Shmuel said: With regard to a courtyard that is between two alleyways, if that courtyard established an eiruv with both alleyways, it is prohibited with both of them. Since the residents of the two alleyways are prohibited to carry from one to the other and the eiruv enables the residents of the two alleyways to carry in the courtyard, it is prohibited to carry from the courtyard into the alleyways, so that the residents of the alleyways do not transfer objects from one alleyway to the other via the courtyard.

If the courtyard did not establish an eiruv with either alleyway, it prohibits one to carry in both of them. Since the residents of the courtyard were accustomed to utilizing both alleyways and did not establish an eiruv with either alleyway, the result is that each alleyway has a courtyard that did not establish an eiruv, which prohibits carrying from the courtyard into either alleyway.

If, however, the residents of the courtyard were accustomed to utilizing only one alleyway, while they are not accustomed to utilizing one alleyway, then with regard to the alleyway which they are accustomed to utilizing, it is prohibited to carry there, as the residents of the courtyard did not establish an eiruv with it. But with regard to the alleyway which they are not accustomed to utilizing, it is permitted to carry there, as the residents of the courtyard are not considered residents of that alleyway.

Rabba bar Rav Huna said: With regard to residents of a courtyard who established an eiruv with the alleyway which they were not accustomed to utilizing, the alleyway which they were accustomed to utilizing is permitted to establish an eiruv on its own without the courtyard. The residents of the courtyard have demonstrated their intention to use the other alleyway, despite their not being accustomed to doing so.

And Rabba bar Rav Huna said that Shmuel said: If the alleyway which the residents of the courtyard were accustomed to utilizing established an eiruv on its own without the courtyard, while the alleyway which they were not accustomed to utilizing did not establish an eiruv, and also the courtyard itself did not establish an eiruv with either alleyway, we divert the residents of the courtyard to use the alleyway which they are not accustomed to utilizing. This is because there is one alleyway in which it is prohibited to carry due to the lack of an eiruv, and a second alleyway in which it is permitted to carry; while it is prohibited for the residents of the courtyard to carry. As explained above, were they to utilize the alleyway which they are accustomed to utilizing, the other residents of the alleyway would also be prohibited to carry from their courtyards into the alleyway, despite having established an eiruv for their own alleyway. However, if they use the other alleyway, the residents of that alleyway will not lose anything; since they did not establish an eiruv, it is prohibited for them to carry in that alleyway regardless.

In a case such as this, one compels another to refrain from behavior characteristic of Sodom. We force a person to waive his legal rights in order to prevent him from acting in a manner characteristic of the wicked city of Sodom. If one denies another use of his possessions, even though he would incur no loss or damage by granting use of his property, his conduct is considered to be characteristic of Sodom. The courts may sometimes compel such a person to waive his legal rights.

Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to one who is particular about his eiruv, i.e., that the other people should not eat of the food he contributed, his eiruv is not a valid eiruv. After all, what is its name? Joining [eiruv] is its name, indicating that it must be jointly owned [me’urav] by all the participants in the eiruv. If one person does not allow the other participants to eat of it, it does not belong to all of them and cannot be called an eiruv.

Rabbi Ḥanina said: Even in that case, his eiruv is a valid eiruv, however, that person is called one of the men of Vardina. The men of Vardina were renowned misers, meaning that he is considered to be like them.

Rav Yehuda also said that Shmuel said: With regard to one who divides his eiruv into two parts, his eiruv is not a valid eiruv. This is for the aforementioned reason that, by definition, an eiruv needs to be indicative of joining, and this eiruv is separated into different parts.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Shmuel state this teaching? Could it be in accordance with the opinion of Beit Shammai, as it was taught in a baraita: With regard to five people who collected their eiruv and placed it in two separate utensils, Beit Shammai say: This is not a valid eiruv, whereas Beit Hillel say: This is an eiruv. It does not stand to reason that Shmuel would follow Beit Shammai, whose opinion is not accepted as normative law.

The Gemara answers: Even if you say that Shmuel stated his opinion in accordance with the opinion of Beit Hillel, Beit Hillel stated their opinion only there, where the first utensil was filled and there was still some food left over, and therefore, some of the leftover food had to be placed in a second utensil. But where they divided it from the outset, even Beit Hillel agree that the eiruv is not valid.

The Gemara asks: Why do I need two rulings that are based on the same principle, i.e., that an eiruv must demonstrate joining? The Gemara answers: Both rulings were necessary. As, had the Gemara taught us the ruling only there, with regard to one who is particular about his eiruv, one might have said that the eiruv is not valid because the person is particular and expressly does not desire that his eiruv be eaten by others. However here, with regard to one who divides the eiruv into different parts, one might say that his portion should not be considered as separated from the rest.

And had the Gemara taught us the ruling only here, with regard to one who divides his eiruv, one might have said that the eiruv is not valid because he divided it up, thereby physically separating himself from the others. However there, with regard to one who is particular about his eiruv, one might say that his portion should not be considered as separated from the rest, since no act of separation was performed. Consequently, both rulings were necessary.

Rabbi Abba said to Rav Yehuda in the olive press in Rav Zakkai’s house: Did Shmuel actually say that in the case of one who divides his eiruv, it is not a valid eiruv? Didn’t Shmuel say elsewhere: The house in which the eiruv is placed need not contribute bread for the eiruv. The Gemara asks: What is the reason for this ruling? Is it not because Shmuel maintains that since there is bread lying in a basket somewhere in the house, it is regarded as if it were placed here with the rest of the eiruv? Here too, one should say that since the bread is placed in a basket, i.e., in one of the two utensils containing the eiruv, it is regarded as if it were placed here with the rest of the eiruv.

Rav Yehuda said to him: There Shmuel validates the eiruv although there is no bread in the house in which the eiruv is deposited. And what is the reason for his ruling? It is because by placing food in a particular house, all the residents of the courtyard are regarded as living here. Therefore, those living in that house need not contribute bread for the eiruv, as they are certainly residents of the house.

Shmuel said: An eiruv that is deposited in a house is effective due to the principle of acquisition, as each person who contributes a portion of food acquires the right to a certain use of the residence and is considered one of its residents.

And if you say: Why then can one not acquire this right through payment of a coin such as a ma’a, but rather only through bread? It is because a ma’a is not always available on Shabbat eve, as many people spend all of their available money for the necessities of Shabbat, and it is difficult to find money available at that hour.

The Gemara asks: If so, according to Shmuel’s opinion, in a case where he established an eiruv with money, it should nonetheless acquire, i.e., be valid. According to his opinion, there is no fundamental reason to invalidate the acquisition of rights in the residence through the payment of money, yet there is no indication that this position is valid.

The Gemara answers: Even Shmuel did not permit one to establish an eiruv with money, due to a decree lest people say that a ma’a is essential, and sometimes a ma’a will not be available, and they will not come to prepare an eiruv with bread, and the halakhic category of eiruv will be forgotten.

Rabba disagreed with Shmuel and said: An eiruv is effective due to the principle of residence. Each person who contributes a portion of food is considered as if he resides, for that Shabbat, in the residence in which the food is deposited.

The Gemara asks: What is the practical, halakhic difference between these two understandings? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to the question of whether an eiruv may be established with a utensil. If an eiruv is effective based on the principle of acquisition, in accordance with the opinion of Shmuel, then one should be able to establish an eiruv with a utensil; whereas, this would not constitute a valid eiruv, according to the opinion of Rabba.

And another practical difference between them is with regard to whether an eiruv may be established with food that is less than the value of a peruta. According to Shmuel’s opinion, this would not be a valid eiruv, as there is no acquisition with something less than the value of a peruta; whereas according to Rabba’s opinion, since an eiruv is effective by establishing a person’s residence, this can be done even with an amount of food worth less than a peruta.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב יהודה אמר רב דברי ר' שמעון כי שתים החיצונות אסורות אבל חכ"א רשות אחת משתמש עם ב' רשויות אין ב' רשויות משתמשות עם רשות אחת ושמואל אמר לדברי חכמים שלשתן אסורות תניא כשמואל אמר רבי שמעון למה הדבר דומה לג' חצרות הפתוחות זו לזו כו' עד חכ"א שלשתן אסורות ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל חצר שבין ב' מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם כחכמים דאמרי שלשתן אסורות זו עם זו.

לא עירבה עם שניהן אוסרת על שניהן.

במבוי אחד רגילה לערב עמו ובא' אין רגילה. המבוי שהיא רגילה לערב עמו אסור והאחד שאינה רגילה עמו מותר ואם חזרה חצר זו וערבה עם מי שלא היתה רגילה לערב עמו הותר המבוי שהיתה רגילה בו שכבר סילקה עצמה מן המבוי הזה וחזרה על האחר. ואם עירבו בני המבוי שהיתה רגילה חצר זו לערב עמהן וזו החצר לא עירבה עמהן ולא עם בני מבוי האחר. וגם בני אותו מבוי אפי' לעצמם לא עירבו. דוחין זו החצר שלא עירבה עמהם אצל המבוי שלא עירב וא' מכלל אותו מבוי הוא שבני אותו מבוי אין מפסידין כלום [כי] בלא זו נמי אסורין הן דהא לא עירבו כי מצטרפא בהדייהו למשרא בני המבוי שהיתה רגילה בו שפיר דמי דכגון זה כופין על מדת סדום.

אמר שמואל המקפיד על עירובו פי' המדקדק שלא יתערב לו עם אחרים כדי שלא יקח פחות משלו אינו עירוב לפי שלא נקרא עירוב אלא שמתערב ר' חנינא אמר עירובו עירוב אלא שנקרא מאנשי וורדינא פירוש אנשי וורדאן היו ידועין בציקנות ובצרות עין.

אמר רב יהודה אמר שמואל החולק עירובו בב' כלים אפילו לב"ה אין עירובו עירוב ע"כ לא קאמר ב"ה דעירובו עירוב אלא היכא דמליא למנא ואותיר אבל (פלגיא הוא) [היכא דפלגיה] מיפלג אין עירובו עירוב.

ומי אמר שמואל הכי שהחולק לעירוב אינו עירוב והא אמר שמואל בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת עמהן מ"ט לאו משום דאמרינן פת דמנחא בסלא כמאן דמנחא בהדי עירוב דמי ושנינן לא הכי קאמר שמואל אין צריך להיות לו פת בבית מ"ט כולהו אחת דיירי כלומר (עירובין) [כל העירובין] קיבצם אצלו בזה הבית לפיכך הוא א"צ כלום.

אמר שמואל עירוב משום קנין מקום. (וא"ת מה אמר) [מפני מה] אין קונין במעות לפי שאין מצויין בע"ש ואקשינן אי הכי אי עירב במעות ליהוי עירוב. אלמ' הנותן מעה לנחתום כדי שיזכה בעירוב כו' ודחינן דלמא אתי למימר מע' עיקר וזימנין דליכא מע' ולא מיערב בפת.

ערבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן. אבל הן עצמן מותרות לעצמן שאין עירובן אוסרן, דעד כאן לא אסרי להו אלא משום גזירה דילמא אתי לאשתמושי חיצונות אהדדי, ודי לגזירה זו לאסור תשמישן זו עם זו אבל כל חדא וחדא משתמשת לעצמה.

לא עירבה עם שתיהן אוסרת על שתיהן. ודוקא כשלא עירבה היא לעצמה, אבל עירבה היא לעצמה אינה אוסרת על אחת מהן, דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכדקיימא לן בפרק הדר (עירובין עה, א).

אם עירבה אצל שאינה רגילה הותר רגילה לעצמו. וא"ת ומאי שנא כי עירבה עם שאינה רגילה ומשום דחזרה רגילה כשאינה רגילה, אפילו לא עירבה נמי בהדי שאינה רגילה אלא שעירבה היא לעצמה אינה אוסרת על שתיהן כלל, משום דהו"ל רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה. כבר תירץ הראב"ד ז"ל דהכא בשנשתתפה עם שאינה רגילה שיתופי מבואות ולא עירבה עמה ואפילו בעצמה לא עירבה, וס"ל כר"מ דס"ל לקמן (עירובין עג, ב) דבעינן שיתוף ובעינן עירוב, וכיון שאינו מונח בבית שבחצר אינו עולה לא לשיתוף ולא לעירוב, ואינה מותרת לא עם המבוי ולא לעצמה. וקמ"ל השתא דאע"ג דאינה מותרת אפילו במקומה ורגל שאינה מותרת במקומה לכ"ע אוסרת שלא במקומה, אפילו הכי כיון שגלתה דעתה דבהאי ניחא ליה ובהאי לא ניחא ליה, חזר שאינו רגיל כרגיל ואסור מחמתה והרגיל כאינו רגיל ומותר לעצמו.

וצריכא דאי אשמעינן התם משום דקא קפיד וכו'. כתב הראב"ד ז"ל: דהלכה כר' חנינא במקפיד, משום דר' חנינא קשיש משמואל, ועוד דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב. אבל בחולק את עירובו בדלא מלי מנא הלכה כשמואל, דהא לא אשכחן (אנן) [מאן] דפליג עליה. וכן נראה דעת הרב אלפאסי ז"ל שהזכיר בפרק חלון (להלן עירובין עט, ב) דברי שמואל בחולק את עירובו ולא הזכיר דברי שמואל במקפיד על עירובו, דאלמא ס"ל דבחולק הלכה כמותו ובמקפיד אין הלכה כמותו.

ה"ג: איכא בינייהו כלי ושאין בו שוה פרוטה וקטן. וזו היא גירסתו של רש"י ז"ל. פירוש: כלי. למ"ד משום קנין מערבין בכלי, דהא קונין בכלי בין שיש בו שוה פרוטה ובין שאין בו שוה פרוטה וכדקיימא לן (שבועות מ, ב) דיצאו כלים למה שהן. ולמ"ד משום דירה אין דירה אלא במקום שפיתו מצויה שם.

ושאין בו שוה פרוטה. כלומר: פת שיש בו מזון שתי סעודות ואין בו שוה פרוטה, דלמ"ד משום דירה איכא, למ"ד משום קנין ליכא.

כי אמרית׳ קמי׳ דשמואל אמר לי אף זו דברי ר״ש. פרש״י ז״ל בלשון א׳ אף היתר זה שמותרו׳ חיצונו׳ באמצעי׳ דברי ר״ש היא מפני שהוא מתיר את האמצעית ג״כ בחיצונות וכדאית׳ במתני׳ אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות והא דאמרי׳ תניא כוותיה דשמואל לאו מדר׳ שמעון קא אמרי׳ דהא בדר׳ שמעון לא פליגי רב ושמואל כלל אלא מדרבנן קא מייתי׳ דקתני שלשתן אסורות כדקאמר שמואל והא דאמרי׳ אזדא שמואל לטעמיה היינו מדקתני עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם לאו אליבא דר״ש דהא לדידיה הן מותרות עמה והוא מותרות עמהם אלא אליבא דרבנן דסברי שלשתן אסורות והכא נמי ה״ק שהיא אסורה עם שניהם לגמרי כי גם הן אסורות עמה: והקשה רש״י ז״ל על פי׳ זה דא״כ מאי ואזדא שמואל לטעמיה דהא אלו ס״ל לשמואל כרבנן דאמר שהוא אסורה עמהם והן מותרות עמה כ״ש דאזדא טפי לטעמיה דאמר הכא אסורים עם שניהם דמשמע טפי שהיא אסורה והן מותרות. ומפני קושיא זו פרש״י ז״ל לשון אחר דשמואל פליג על דברי רב אפי׳ בדברי ר״ש וה״ק אף זה דברי ר״ש שהוא סובר שהן מותרות עמה בלבד אבל היא אינה מותרת עמהם אבל חכמים אומרי׳ שלשתן אסורות וכי אמרי׳ תניא כוותיה דשמואל היינו בין בדר״ש בין בדרבנן דאפילו ר״ש לא קתני אלא שהחיצונות מביאות מן האמצעי לתוך ביתם ואוכלות ומחזירות מותרין לאמצעית אבל האמצעית אינה מותרת עמהם כלל ואמרי׳ דאזדא שמואל לטעמי׳ דקאמר עירבה עם שתיהם אסורה עם שניהם דמשמע היא אסורה עמהן אבל הן אינן אסורה עמה ואליבא דר״ש קאמר לה והיינו דאזדא לטעמיה וקאמר לעיל כי לר׳ שמעון היא אסורה עמהם אבל הם אינן אסורות עמה שאלו היה סובר כרב דאמר דלר״ש אף היא מותרת עמהן לא היה אוסר שמואל בזו המימר׳ דיליה משום דרבנן אסרי דהא קאמר שמואל הלכה כדברי המקיל בעירוב כך פי׳ רבי׳ ז״ל והקשה הוא ז״ל לעצמו דא״כ היכי קאמר שמואל אף זו לדברי ר״ש זו דברי ר״ש מבעי׳ ליה דאף משמע דשרי בתרווייהו כלומר אף בזו מתיר כמו בזו. ותירץ הוא ז״ל דאף זו לאו אהתירא קאי דהא לא שרי אלא בחדא אלא אאיסור׳ קאי וה״ק אף אסור זו של אמצעית בחיצונה שאתה אומר שלא אמרו אלא לרבנן ר״ש אמרו ע״כ פי׳ ר״ש אאיסורא קאי כאלו אמר אף ר״ש אוסר בזו דהא לישנא דאף זו דברי ר״ש לא משמע שאינו מוקף לדירה והרי הוא כאלו אין כאן מחיצות ואין קונה שביתה שם אלא בד׳ אמות וצריך שם לסיים שם מקום.

המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב מה שמו עירוב שמו ר״ל שיהו כלם מתערבים אף בדעותיהם ומתרצים זה לזה. ומקפיד על עירובו יש מפרשי׳ בו שאינו רוצה שיאכל אחר את הפת שנותן הוא אלא הוא לבדו והרי הוא כחולק את עירובו שאף החולק מראה שרוצה הוא שיהא פתו מיוחד לבדו. וגדולי המפרשי׳ פוסקי׳ במקפיד שעירובו עירוב כר׳ (יוסי) [חנינא] מפני שהחולק עשה מעשה אבל המקפיד לא נשאר לו אלא צייקנותו וצרות עינו שהרי מכל מקום מתערב הוא עם האחרים אלא שאמרה כן שאם יקבלו יקבלו ואם לאו יקבל הוא את דעתם וכן כתבוה רוב פוסקי׳. ולמדת מכל מקום שאם הוא מתעקש בהקפדתו אינו עירוב. ויש מפרשי׳ מקפיד על עירובו שמראה עצמו כמוכרח בו ועליו אמרו שבדיעבד מיהא עירובו עירוב:

בית שמניחין בו את העירוב כגון שהיו ארבעה או חמשה שגבו עירובן ונתנוהו בבית של חמישי או של ששי אותו בעל הבית שהניחו את הפת בתוכו אינו צריך ליתן פת ולא סוף דבר בשיש לו פת בסלו באותו בית עצמו שלא נקראהו חולק עירובו אלא אף אם אין לו פת כלל הואיל ועירוב משום דירה כמו שיתבאר בסמוך הרי ענין העירוב הוא שיראה שכלם דרים בבית זה והרי בעל אותו הבית אינו צריך להיכר זה ואלו היה צריך ליתן לו פת לא היה פת שבסלו מועילו שהרי חולק עירובו היה למדת שהחולק עירובו ר״ל שנתן כל אחד או מקצתם חלקו או חלקם בכלי מיוחד אעפ״י שהוא בבית אחד אינו עירוב ואעפ״י שאמרו חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים הרי זה עירוב פי׳ כשלא היה בתורת חלוקה אלא שנתמלא הכלי הראשון ונשאר ממנו והניחו את הנשאר בכלי אחר וכל שלא היה דרך חלוקה מותר:

נחלקו בסוגיא זו בעירוב מתורת מה הוא קונה אם משום קנין אם משום דירה וביאור הסוגיא הוא ששמואל אמ׳ משום קנין כלומר שהעירוב קונה לכלם עד שכל החצר והבתים קנוי לכלם ואעפ״י שאם כן היה לנו לומר שיקנה במעה שאעפ״י שאין מטבע נעשה חליפין הרי אף פירות כן ואעפ״י כן בעירובי׳ מיהא קונה לא אמרו אין קונין במעה אלא לפי שאינה מציה בערבי שבתות ואם תאמר בדיעבד מיהא יהא קנין מעה מועיל גזרה גזרו בו שמא יאמרו מעה עיקר וכשלא תזדמן להם לא יערבו בפת ונמצא עירוב משתכח. ורבה אמ׳ שהעירוב אינו אלא משום דירה כלומר שהדבר מוכיח שכלם דרים בבית אחד ושהם בני חבורה אחת. ושאלו בה מאי בינייהו וגורסין בה גדולי הרבנים איכא בינייהו כלי ושאין בו שוה פרוטה כלומר פת שאין בו שוה פרוטה. וקטן כלומר שאם עירבו בכלי שנתנו כלם כליהם במקום אחד אם משום קנין הועילו שהרי קונין בכלי ואעפ״י שאין בו שוה פרוטה ואי משום דירה אינו מועיל שאין דירה אלא במקום שהכינו בו את הפת ושאין בו שוה פרוטה כלומר פת שיש בו שיעור עירוב שהוא מזון שתי סעודות ואין בו שוה פרוטה שאם משום קנין אינו כלום שאין קונין בפחות משוה פרוטה אלא אם כן הוא כלי ואם משום דירה הועיל שהרי מכל מקום דירה במקום סעודה היא וקטן כגון שיש לקטן בית באותה חצר ונתנו עירובן בתוכה שאם משום קנין הרי קטן אינו בר הקנאה ואי משום דירה הרי מכל מקום דירתם במקום אחד. וגדולי הרבני׳ פירשו בקטן שאם משום קנין אין יכולין לעשות הקטן שליח לגבות עירובם ולערב עליהם שאינו בר הקנאה ואי משום דירה רשאין שאין הקטן עושה כלום אלא שהפת עושה אותם דירה אחת. ואין הדברים נראין שהרי רב הונא אמ׳ בפי׳ קטן גובה את העירוב ואם נחלקו בה היה לו לבעל התלמוד להזכיר את המחלוקת על דבריו. ועוד אמרו במסכת גיטין קטן זוכה לאחרים בעירוב דרבנן אלא שהעיקר כמו שכתבנו. ויש גורסין בסוגיא זו איכא בינייהו כלי שאין בו שוה פרוטה וקטן. ואינו נראה שהכלי אין לנו בו אם שוה פרוטה אם לאו וכמו שאמרו בענין מודה מקצת יצאו כלים למה שהן וכן אמרו בתוספתא קונין בכלי אעפ״י שאין בו שוה פרוטה. וכתבו בה גדולי המפרשי׳ בכאן שמטלטלין אחרים כגון בגדים והדומים להם צריכים שוה פרוטה:

ולענין פסק הלכה משום דירה והוא שאמרו בפרק הדר מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר וכו׳:

בפרש"י בד"ה אף זו כו' ואלישנא קמא קשיא מאי ואזדא שמואל לטעמיה א"נ הוה אמר כרב כו' עכ"ל דללישנא קמא ע"כ ואזדא שמואל לטעמיה כרבנן אמר למילתיה וא"כ א"נ הוה אמר כרב המ"ל נמי כרבנן כו' וק"ל:

בד"ה אוסרת על שניהן כו' ואע"ג דרגילה עם שניהן זו היא תקנתה כו' עכ"ל לא הוה איצטריך להאי פיסקא ברגילה בשניהן דאפי' עירבה עם שאינה רגילה קאמרינן בסמוך דסלקה נפשה מרגילה ומותרת לעצמה וק"ל:

עתוס' בד"ה זו מביאה כו' למגזר כולי האי ולפירוש מהר"י נקט הא כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' וזה שאינה רגילה בו לא עירבה. נ"ב הא דנקט שאינה רגילה לרבותא וכ"ש אם היא נמי רגילה ודו"ק:

תוס' בד"ה איכא בינייהו כו' דלית ביה מזון שתי סעודות כו':

רש"י ד"ה מדת סדום. שלי שלי. עיין באבות פ"ה דלדעת י"א הוא מדת סדום אבל ת"ק קרי לה מדה בינונית ודוחק לומר דסתמא דתלמודא בכ"ד אזיל כדעת הי"א ולפי' הרע"ב שם שקרוב הדבר לבוא לידי מ"ס א"ש אבל לשון רש"י משמע דזה גופיה הוא מ"ס:

רש"י ד"ה אף זו דברי ר"ש. דומיא דהוא מותר עמהן. נ"ב דאינו אלא בד"א שלו עד מקום שמובלע עמהן בלבד:

אף זו דברי ר' שמעון. אפילו להשתמש שתיהן עמה ר' שמעון הוא דשרי דהא אפילו אמצעית בשתיהן נמי שרי אבל לרבנן פליגי בכולה ואמרו שלשתן אסורין זו עם זו ל''א אף זו דברי ר''ש ר' שמעון גופיה לא שרי אלא חיצונות באמצעית וקשיא לי הא תנן במתניתין היא מותרת עמהן ועוד מאי אף הכי איבעי ליה למימר זו דברי ר''ש אף משמע דבתרוייהו שרי ולשון אחרון זה שמעתי וכן עיקר והיא מותרת עמהן דמתניתין מתרץ לך שמואל דבהיתר שימוש שבאמצעית קאמר דומיא דהוא מותר עמהן דרישא ואיידי דתנא רישא הוא מותר עמהן תני נמי סיפא ואף זו הכי משמע אף ר' שמעון המיקל אוסר בזו דאין אמצעית מותרת בחיצונות אף איסור זה ר''ש נמי אמרו כרבנן ואלישנא קמא קשיא מאי ואזדא שמואל לטעמיה אי נמי הוה אמר כרב הוה מצי נמי למימר לרבנן עירבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן דאין ב' רשויות משתמשות לרשות אחת: תניא כוותיה דשמואל: דאפילו ר''ש לא התיר אמצעית בחיצונות כדקתני זו מביאה מתוך ביתה כו' ואילו אמצעית בחיצונות לא קאמר: ואזדא שמואל לטעמיה. דאמר אף לר''ש אין שתי רשויות משתמשות לרשות אחת: למה הדבר דומה. אשלשה ששבתו בדרך קאי: זו מביאה. באמצעית ואוכלת וזו מביאה באמצעית ואוכלת: חצר שבין שני מבואות. פתוחה לשניהן: ה''ג עירבה עם שניהן אסורה עם שניהן. אפילו לרבי שמעון והיינו שמואל לטעמיה דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואי הוה שרי ר''ש בהא לא הוה אמר שמואל אסורה עם שניהן: לא עירבה עם שניהן. לא עירבה לא עם זו ולא עם זו: אוסרת על שניהן. מלהוציא מחצרותיהן למבוי וכגון שרגילה כל ימות החול לצאת ולבא בשניהן דרך פתחים דריסת הרגל שיש לה אוסרתן כדמפרש דאי לא הויא רגילה אלא בחד לא אסרה אאידך ואע''ג דרגילה עם שניהן זו היא תקנתה מערבת עם האחד וגליא דעתה שנסתלקה מן האחר ומותר האחד לעצמו: היתה באחד רגילה. לצאת ולבא כל שעה ובאחד אינה רגילה ולא עירבה לא עם זו ולא עם זו זה שרגילה בו אסור שחצר זו אוסרת עליו דמיניה הוא והרי לא עירבה והאחר מותר שאינה הימנו: הותר רגילה לעצמו. דהא סלקא נפשה מיניה: וזה שאינה רגילה בו לא עירב. אפילו בפני עצמו: והיא נמי לא עירבה. לא עם זה ולא עם זה: דוחין אותה אצל שאינה רגילה. שלא לאסור על זה שעירב הואיל והאי לא מפסדא מידי דהא לא עירב: מדת סדום. דאפילו מידי דלא חסר ביה לא מהני לחבריה והכא על כרחיה דחינן ליה גביה: מדת סדום. שלי שלי: המקפיד על עירובו. אם יאכל אחד מבני חבורה את הפת שנתן הוא: עירוב שמו. שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה זה בחברו אלא שותפות נוחה ועריבה: אנשי וורדינא. ציקנין היו: החולק. בשני כלים אינו עירוב משום האי טעמא גופיה דמה שמו עירוב שמו: דמלא למנא ואייתר. שלא יכול הכלי להחזיק כל העירוב ולא חילקו מדעת וכי קאמר שמואל כגון שחילקו מדעת: ותרתי למה לי. לשמואל הואיל ותרוייהו חד טעמא דקפיד וחולק: דמיפלג פלגיה. ובטל שמיה דעירוב משמע מעורב: שמניחין בו עירוב. ארבעה שגבו עירובן ונתנוהו בבית חמישי אין צריך להניח שם פיתו: לאו משום דכיון דמנח ליה. לבעל הבית ריפתא בסלא דידיה שהוא אוכל ממנו כמאן דמנח בכלי עם העירוב דמי: דכולהו הכא דיירי. משום פיתן הויא להו דירתן וכ''ש בעל הבית שהוא דר שם ממש בתוכו ואפילו אין לו פת בכל הבית שפיר דמי: עירוב. שהוא מצרפן טעמא משום קנין שמקנה להו בעל הבית רשותו ונמצאו כולם בעלים בבית זה שהעירוב מונח בו וכל חצר משועבדת לרשותם זו ואחת היא: ומפני מה אין מערבין במעה. ליתן כל אחד ואחד מעה ומעותיו יקנו לו רשות חבירו: לאיקלקולי. להשתכח תורת עירוב: משום דירה. שדעתו של אדם על פיתו והוו להו כאילו דיירי בההוא ביתא ואין בחצר זו אלא דירה אחת והרי כל רשות החצר מיוחדת לבית זה: הדי גרסינן איכא בינייהו כלי ושאין בו שוה פרוטה וקטן. למאן דאמר משום קנין יכולין ליקנות בסודר כדרך שאר קנין ואין יכולין לקנות בפת שאין בו שוה פרוטה ואפילו הויא מזון ב' סעודות ואין יכול לעשות הקטן שליח לערב עליו עירובי חצירות דלאו בר מקנה ואקנויי הוא ולמ''ד משום דירה לא מהני קנין סודר ומערבין באוכל שאין בו שוה פרוטה וקטן גובה את העירוב דפת משויא להו חדא דירה וקטן לאו מידי עביד:

זו מביאה מתוך ביתה ואוכלת לפ''ה דווקא נקט אבל אמצעית . בחיצונות לא ולר''ת איכא למימר דלרבותא נקט דכ''ש אמצעית בחיצונות דליכא למגזר כולי האי ולפי' מהר''י נקט הא משום דמהא פריך לרבנן מאי שנא התם דפליגיתו וגזריתו והכא לא גזריתו מכדי למה הדבר דומה כו': עירוב משום קנין. פירוש דבהאי פת מיקני רשות להדדי אע''ג דפירי לא עבדי חליפין מ''מ קנו בתורת דמים וא''ת והתנן לקמן בהדר (דף עא.) בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה בשמן אין צריך לערב ואמר בהדר (דף עג:) נמי בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום סומכין על הפת שעל השולחן משום עירוב ולמ''ד משום דירה אתי שפיר וי''ל דכיון שיש קירוב דעת ביניהן עשאוה חכמים כאילו הקנו זה לזה: מפני שאינה מצויה. ובשאר ... דברים נמי אין מערבין עירובי חצירות אלא בפת דשכיח טפי וגבי שיתוף הקילו שלא להצריך פת ושרי בשאר דברים דשכיחי קצת אבל במעה דלא שכיח כלל לא: איכא בינייהו כלים ופחות משוה פרוטה. דלמ''ד משום קנין אין מערבין בפחות משוה פרוטה אע''ג דאיכא מזון ב' סעודות וא''ת וכי איכא שוה פרוטה להוי עירוב אע''ג דליכא מזון ב' סעודות דהא אפילו בכלי הוי עירוב למ''ד משום קנין אם כן מה צריך ב' סעודות וי''ל כשמפרש ועושה דרך קנין לא בעי חזי לאכילה וקונה אפילו בכלי אבל בסתם כמו שרגילין לערב שאין מפרשין ומדקדקין לעשות דרך קנין בעי נמי שיהא בו חשיבות אוכל:

עירובין מט ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף מט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד