עירובין מח ע"א

מְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל לְהַפְסִיקוֹ מְחַיֵּיךְ עֲלֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא
מַאי טַעְמָא קָא מְחַיֵּיךְ אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּתָנֵי לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְחוּמְרָא וְאִיהוּ סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבָּנַן לְקוּלָּא וּמִשּׁוּם דְּסָבַר לְקוּלָּא מַאן דְּתָנֵי לְחוּמְרָא מְחַיֵּיךְ עֲלֵהּ
אֶלָּא מִשּׁוּם דְּתַנְיָא נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין וּמַעְיָינוֹת הַנּוֹבְעִין הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם
וְדִילְמָא בִּמְכוּנָּסִין
אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי צָרִיךְ מְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל לְהַפְסִיקוֹ וּמַאי שְׁנָא קָנִים דְּלָא דְּעָיְילִי בְּהוּ מַיָּא שֶׁל בַּרְזֶל נָמֵי עָיְילִי בְּהוּ מַיָּא
וְדִילְמָא צָרִיךְ וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה קָאָמַר
מִשּׁוּם דְּקַל הוּא שֶׁהֵקֵילּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם
כִּדְרַבִּי טַבְלָא דִּבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי טַבְלָא מֵרַב מְחִיצָה תְּלוּיָה מַהוּ שֶׁתַּתִּיר בְּחוּרְבָּה
אֲמַר לֵיהּ אֵין מְחִיצָה תְּלוּיָה מַתֶּרֶת אֶלָּא בְּמַיִם קַל הוּא שֶׁהֵקֵילּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם:
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע וְכוּ': רַבִּי יְהוּדָה הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא
אָמַר רָבָא שְׁמוֹנֶה עַל שְׁמוֹנֶה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ תַּנְיָא נָמֵי הָכִי יֵשׁ לוֹ שְׁמוֹנֶה עַל שְׁמוֹנֶה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר
וְאָמַר רָבָא מַחֲלוֹקֶת לְהַלֵּךְ אֲבָל לְטַלְטֵל דִּבְרֵי הַכֹּל אַרְבַּע אַמּוֹת אִין טְפֵי לָא
וְהָנֵי אַרְבַּע אַמּוֹת הֵיכָא כְּתִיבָא
כִּדְתַנְיָא שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו כְּתַחְתָּיו [וְכַמָּה תַּחְתָּיו ] גּוּפוֹ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת וְאַמָּה כְּדֵי לִפְשׁוֹט יָדָיו וְרַגְלָיו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר גּוּפוֹ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת וְאַמָּה כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל חֵפֶץ מִתַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו וּמַנִּיחַ תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו
מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת מְצוּמְצָמוֹת
אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לִבְרֵיהּ כִּי עָיְילַתְּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא בְּעִי מִינֵּיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ בְּאַמָּה דִּידֵיהּ יָהֲבִינַן לֵיהּ אוֹ בְּאַמָּה שֶׁל קֹדֶשׁ יָהֲבִינַן לֵיהּ
אִם אָמַר לָךְ אַמּוֹת שֶׁל קֹדֶשׁ יָהֲבִינַן לֵיהּ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מַה תְּהֵא עָלָיו וְאִם אָמַר לָךְ בְּאַמָּה דִּידֵיהּ יָהֲבִינַן לֵיהּ אֵימָא לֵיהּ מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי יֵשׁ שֶׁאָמְרוּ הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם
כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא אֲמַר לֵיהּ אִי דָּיְיקִינַן כּוּלֵּי הַאי לָא (הֲוֵי) תָּנֵינַן
לְעוֹלָם בְּאַמָּה דִּידֵיהּ יָהֲבִינַן לֵיהּ וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי גַּבֵּי יֵשׁ שֶׁאָמְרוּ דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ מִשּׁוּם דְּאִיכָּא נַנָּס בְּאֵבָרָיו:
הָיוּ שְׁנַיִם מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה וְכוּ': לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה
הָכִי קָאָמַר לְהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן מִכְּדֵי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים מַאי שְׁנָא הָתָם דִּפְלִיגִיתוּ וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּלָא פְּלִיגִיתוּ
וְרַבָּנַן הָתָם אָוְושִׁי דָּיוֹרִין הָכָא לָא אָוְושִׁי דָּיוֹרִין:
וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת כּוּ': וְאַמַּאי כֵּיוָן דְּעָרְבִי לְהוּ חִיצוֹנוֹת בַּהֲדֵי אֶמְצָעִית הָוְיָא לְהוּ חֲדָא
אָמַר רַב יְהוּדָה כְּגוֹן שֶׁנָּתְנָה אֶמְצָעִית עֵירוּבָהּ בָּזוֹ וְעֵירוּבָהּ בָּזוֹ
וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁנָּתְנוּ עֵירוּבָן בָּאֶמְצָעִית כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוּהוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - א

ולפיכך אם בא למלאות הימנה ביום טוב, צריך שיהיה באמצעו של חרם מערב יום טוב מחיצה של ברזל להפסיקו! ויש לפרשו בשני אופנים:

א. שעל ידי כן לא יעברו המים מכאן לכאן ובטל החשש מעיקרו.

ב. שאין צריך לבטל מציאות העברת המים, אלא די ב"מחיצה" המבדלת בין מים למים ^[56].

מחייך עליה - דרבי חייא - רבי יוסי בר חנינא.

ומפרשינן: מאי טעמא קא מחייך רבי יוסי בר חנינא?

אילימא היינו טעמא דמחייך:

משום דרבי חייא תני לה להאי דינא שקונין המים - ששל הפקר הן - שביתה כרבי יוחנן בן נורי [דסבר: חפצי הפקר קונין שביתה] לחומרא, ואילו איהו רבי יוסי בר חנינא סבירא ליה כרבנן ולקולא, שחפצי הפקר לא קונים שביתה? ^[57]

זה אי אפשר.

שהרי: וכי משום דסבר רבי יוסי בר חנינא כרבנן לקולא, מאן דתני לחומרא מחייך עלה?! אלא שמא נאמר, דהיינו טעמא דמחייך עליה:

משום דתניא: נהרות המושכין ומעינות הנובעין כיון דניידי בשעת כניסת השבת שהוא זמן קנית השביתה, אינן קונין שביתה כלל, ולפיכך: הרי הן כרגלי כל אדם שמילא מהן [מוליכין אותן לכל מקום שהממלא יכול לילך].

וכיון שהמים שבחרם ניידי בכניסת השבת, הרי לא קנו שביתה, ואמאי צריך מחיצה של ברזל להפסיקו?!

הא נמי לא אפשר.

שהרי: ודלמא במים מכונסין ועומדים במקומם בשעת כניסת שבת מיירי רבי חייא, וקנו שביתה, ולכך הצריך מחיצה.

אלא שמא נאמר, דהיינו טעמא דמחייך עליה: משום דקתני רבי חייא: צריך מחיצה של "ברזל" להפסיקו.

והכי קשיא ליה: מאי שנא מחיצה של קנים דלא מהני, על כרחך משום דבמחיצת קנים עיילי בהו מיא [עוברין המים] בין קנה לחבירו.

אף דברי הגמרא האלו יש לפרשם בשני אופנים:

א. שמתוך שעוברים המים לא הועילה המחיצה ולא כלום.

ב. שעל ידי שמתערבין המים בטל שם "מחיצה" [דומה לבקיעת גדיים המבטלת שם מחיצה].

ואם כן, שרבי חייא גופיה חייש לערובי מיא, ומתוך כך לא די במחיצה של קנים, הרי לא הועיל רבי חייא בתקנתו שהצריך מחיצה של ברזל.

שהרי: מחיצה של ברזל נמי עיילי בהו מיא, עוברין המים מתחתיה של מחיצה, שהרי סתם "מחיצה" של עשרה טפחים היא ואינה מגעת עד קרקעית החרם, ואפילו אם מגעת לקרקעית החרם אי אפשר שלא יכנסו המים מתחתיה, [רש"י], ואם כן אף מחיצה של ברזל לא תועיל?!

הא נמי לא אפשר לפרש בטעמו של רבי יוסי ברבי חנינא דמחייך עליה.

שהרי: ודילמא הא דאמר רבי חייא "צריך מחיצה של ברזל" כוונתו היתה שהיה צריך מחיצה שלימה שאין עוברים המים תחתיה, וכיון שאף במחיצת ברזל עוברים המים אין לו תקנה לחרם זה.

[לפי מה שכתב רש"י דלשון מחיצה משמע עשרה טפחים בלבד, צריך לומר בכוונת הגמרא: דאפשר "מחיצה" לאו דוקא, אלא סתימה גמורה של ברזל שאין עוברין המים תח תיה] אלא מסיקה הגמרא, דהיינו טעמא דמחייך עליה:

דרבי חייא סבר שהיה צריך מחיצה שתעצור את המים לגמרי, ועלה הוא דמחייך דלא בעינן, ומשום דקל הוא שהקילו חכמים במים.

וכדאמרינן גבי ההיא בעיא דרבי טבלא:

דבעא מיניה רבי טבלא מרב: מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה [שדרך להיות בה מחיצות תלויות, רש"י לעיל דף יב.]?

אמר ליה רב: אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים, כי קל הוא שהקילו חכמים במים ולא בחורבה!

ואף כאן יש לפרש דברי הגמרא בשני אופנים:

א. השתא מחדשת הגמרא שאין צריך להפסיק זרימת המים מהכא להתם, אלא קל הוא שהקילו חכמים במים שדי ב"מחיצה".

ב. הכי קאמר: כיון שלמדנו מדברי רב שהמחיצה התלויה מתרת במים [ולאו דוקא בתחומין], ממילא משמע דמה דעריבי מיא מתחת למחיצה אינו מבטל שם מחיצה, וכיון דאף לרבי חייא פשוט הוא לו שאין צריך אלא תורת "מחיצה", אלא שחשש לביטולה על ידי עירוב המים, שפיר מחייך עליה שהרי חזינן שאין חוששין לזה ^[58].

שנינו במשנה: מי שישן בדרך ולא ידע שחשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי רבי יוחנן בן נורי.

וחכמים אומרים: אין לו אלא ארבע אמות.

רבי אליעזר אומר: והוא באמצען.

רבי יהודה אומר: לאיזה רוח שירצה ילך:

ומקשינן: והרי רבי יהודה שאמר: שארבע האמות הן לצידיו ובורר הוא לו ארבע אמות בכל רוח שירצה, היינו תנא קמא, חכמים שאמרו: אין לו אלא ארבע אמות, שהרי אף לשיטתם הוא כן, ובמה נחלקו?! ^[582]

אמר ביאר רבא דבהכי פליגי:

חכמים שאמרו: אין לו אלא ארבע אמות, ארבע אמות מכל רוח הוא שאמרו, בדומה לשיעור אלפיים אמה - שאמר רבי יוחנן בן נורי ועליו נחלקו - שנותנין לו אותן לכל רוח [על פי תוספות], והרי זה מהלך בתוך שטח רבוע של שמונה אמות על שמונה אמות.

ושיעור זה של שמונה על שמונה הוא דאיכא בינייהו בין חכמים לרבי יהודה, שהרי לדעת רבי יהודה לעולם אינו מהלך אלא אותן ארבע אמות שברר לו.

תניא נמי הכי: היוצא חוץ לתחום יש לו שמונה על שמונה אמות, דברי רבי מאיר. והן הן דברי חכמים שבמשנתנו.

ואמר עוד רבא בביאור מחלוקתן של רבי יהודה וחכמים:

מחלוקת שנחלקו חכמים ורבי יהודה, אינה אלא בשיעור ארבע אמות שיש ליוצא חוץ לתחום, שאם רצה להלך נחלקו בו עד היכן מהלך.

אבל אם רצה לטלטל חפצים במקום שהוא נמצא בו מחוץ לעיר, שהיא כרמלית [ריטב"א] ויש בהעברתן בה ארבע אמות משום איסור "מעביר ארבע אמות", דברי הכל בין חכמים ובין רבי יהודה מודים:

ארבע אמות [לכאורה לאו דוקא, שהרי בהעברת ארבע אמות בצמצום יש משום "מעביר ארבע אמות"; אלא הכוונה עד ארבע אמות ולא עד בכלל] אין!

מותר לו להעביר [ואם רוצה מעביר פעם לרוח זו ומחזיר, ופעם לרוח זו ומחזיר].

אבל טפי מארבע אמות, כגון שעומד החפץ מצידו האחד בסוף ארבע אמות, ובא להעבירו שמונה אמות עד סוף ארבע אמותיו שמצידו השני, לא יעבירם, ואף שלא הוציאם מחוץ לשטח הרבוע של שמונה אמות על שמונה אמות שמסביביו ^[59].

השמועה הבאה הדנה בענין "ארבע אמות" פירשה ה"גאון יעקב" שאינה דנה אלא בדין ארבע אמות של תחומין, ולא בדין מעביר ארבע אמות ברשות הרבים. אמנם ראה בבית יוסף ובב"ח סימן שמ"ט שהביאו מסוגיא זו לענין מעביר ארבע אמות ברשות הרבים.

והני ארבע אמות שמותר להלך מי שיצא חוץ לתחומו, היכא כתיבא בתורה? ^[60]

ומפרשת הגמרא מקור דין זה:

כדתניא: כתיב, שאמר משה לאותם אנשים שיצאו מן העם ללקוט מחוץ לתחום [טור, הובא במשנה ברורה]: "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", ודרשוהו חז"ל:

שבו - אתם שיצאתם חוץ לתחום - במקומכם שהוא כשיעור תחתיו של אדם, כדמפרש ואזיל. ואל יצא איש - מאלה שלא יצאו חוץ לתחום - ממקומו אל מחוץ לתחום, [ביאור הלכה].

[וכמה הוא שיעור תחתיו]? ארבע אמות, שהרי:

א. גופו בשכיבה תופס מקום של שלש אמות.

ב. ואמה נוספת כדי שיוכל לפשוט ידיו ורג ליו.

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר:

א. גופו בשכיבה תופס מקום של שלש אמות.

ב. ואמה נוספת כדי שאם ירצה יטול [כשהוא שוכב] חפץ המונח מתחת מרגלותיו [אחרי רגליו], ומניח אותו החפץ תחת מראשותיו [אחרי ראשו].

ומפרשינן: מאי איכא בינייהו - דרבי מאיר ורבי יהודה - לענין הלכה?

איכא בינייהו: ארבע אמות שאמרו חכמים לענין תחומין, מצומצמות [עצבות, ראה לעיל ד, א] הן, שמשערין את ששת טפחיה של כל אמה באצבעות מדובקות זו לזו; או מותר להלך ארבע אמות מרווחות [שוחקות], שמשערין את ששת טפחיה באצבעות שיש ריוח ביניהן, [נתבאר על פי גאון יעקב].

דעת רבי יהודה: אין לו אלא ארבע אמות מצומצמות, כשיעור גופו שהוא שלש אמות מצומצמות, וכדי שיעור נטילת חפץ שהוא אמה מצומצמת.

דעת רבי מאיר: יש לו ארבע אמות מרווחות, כי שיעור פישוט ידיו ורגליו למעלה מאמה הוא, ועולה שיעור גופו עם שיעור פישוט ידיו ורגליו לכדי ארבע אמות מרווחות ^[61].

אמר ליה רב משרשיא לבריה: כי עיילת לקמיה דרב פפא בעי מיניה, [כשתכנס אצל רב פפא, שאל ממנו את השאלה הבאה]:

ארבע אמות שאמרו חכמים לענין תחומין, כיצד משערין אותן?

האם: באמה דידיה [באמת ידו של היוצא מתחומו] יהבינן ליה להלך, ומותר לילך ארבעה פעמים שיעור אמת ידו כפי מה שהיא, ונמצא שאין שיעור הילוכו של הגדול בגופו שוה לשיעורו של הננס בגופו. [ואמנם, מי שהוא ננס באמתו ואדם בינוני הוא בגופו, משערין לו באמה בינונית, כדלקמן].

או באמת ידו של אדם בינוני - ששיעורה ששה טפחים - משערין לכל אדם, וכשיעור ארבע אמות באמה של קדש שהיתה בבית המקדש יהבינן ליה להלך? שכך שנינו, שהיו בבית המקדש על השער המזרחי במקום הנקרא שושן הבירה שני מקלות מדה אורכן אמה, שבהן היו מודדין אמות במקדש, ואותן אמות בינוניות היו כאמתו של משה.

הוסיף רבי משרשיא ואמר לו לבנו, לישא וליתן עם רב פפא בדרך ממה נפשך:

אם אמר [יאמר] לך רב פפא בתשובתו לשאלתך: אמות של קדש יהבינן ליה.

השיבהו: אם כן אדם הגדול כעוג מלך הבשן שיצא מתחומו מה תהא עליו, וכי לא יזוז ממקומו?!

ויש לפרש תמיהת הגמרא בשני אופנים:

א. שהיא לדעת הסוברים שארבע אמות שיש לו ליוצא חוץ לתחום כוללות את מקום גופו, ואם כן ענק זה אינו יכול לזוז אפילו כחוט השערה.

ב. שהיא לדעת הסוברים שמודדין לו ארבע אמות לבד מקום גופו, שהרי סוף סוף שיעור תזוזתו מועטת, ואין נראה שיהא אסור לזוז.

והיה אם אמר לך רב פפא בתשובתו: באמה דידיה של היוצא מתחומו יהבינן ליה.

אימא ליה [השיבהו]: אם כן מאי טעמא לא קתני לה אף להאי דינא דארבע אמות גבי [יחד עם] שאר מידות ששיערום חכמים באדם, כגון: השותה מלא לוגמיו ביום הכפורים, שאמרו עליהם במשנה: יש מידות התלויות באדם, שאמרו חכמים לשערם: הכל לפי מה שהוא אדם, שאם ננס הוא אין שיעורו שוה לזה של הגדול, ובאותה משנה פורטו המידות המשתערות כן, ואילו ארבע אמות ליוצא חוץ לתחום לא נשנה שם; ואם אף ארבע אמות אלו באמות שלו הן משתערות, אמאי לא נשנה אף זה באותה משנה?!

כי אתא בריה דרב משרשיא לקמיה דרב פפא ופלפל ככל אשר ציוהו אביו.

אמר ליה רב פפא:

א. אי דייקינן כולא האי כדקדוקים אלו שלך בכל מקום בש"ס, לא היינו יודעים לתרצן, ומתוך כך לא הוי תנינן כלל. ללמדך: לבל תדקדק כל כך!

ב. אמנם בנדון דידן יש לי להשיב: לעולם באמה דידיה יהבינן ליה להלך, ודקא קשיא לך מאי טעמא לא קתני להאי דינא דארבע אמות גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם, לאו קושיא היא, כי משום דלא פסיקא ליה, כלומר: לפי שאין משערין בכל אדם באמתו שלו לפיכך לא קתני לה, שאין התנא שונה אלא אותן מידות המשוערות בכל אדם לפי מה שהוא אדם.

משום דאיכא [שהרי יש] אדם בינוני במידת גופו וננס באבריו כלומר: אמתו קטנה ואינה יחסית למידת גופו, שאין משער באמתו אלא באמת אדם בינוני, ומשום שאין די לתת לגופו הבינוני שיעור הילוך המשתער לפי אמתו הקטנה ^[62].

שנינו במשנה: היו היוצאים חוץ לתחום שנים, מקצת מארבע אמותיו של זה בתוך [מקצת] אמותיו של זה, מביאין ואוכלין באמצע וכו'.

היו שלשה והאמצעי מובלע ביניהן, הוא [האמצעי] מותר עמהן והן מותרין עמו ושנים החיצונים אסורין זה עם זה.

אמר רבי שמעון: למה הדבר דומה, לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, עירבו שתים עם האמצעית היא מותרת עמהן והם מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו:

ומפרשינן: למה ליה לרבי שמעון למימר למה הדבר דומה, כלומר: מה ענין לו לרבי שמעון לומר את המשל הזה [ריטב"א]?!

ומפרשת הגמרא:

לפי שנחלקו רבי שמעון וחכמים באותן שלש חצירות:

דעת חכמים: אף שמעיקר הדין היא מותרת עמהן והם מותרות עמה, גזרו חכמים ואסרו, שמא יבואו בני החיצונות לטלטל מחצר חיצונה אחת לחברתה.

דעת רבי שמעון: שאין חוששין לכך.

ודברי רבי שמעון שבמשנתנו נאמרו כהוכחה לשיטתו:

שהרי אף בנידון האמור במשנתנו בשלשה אנשים שהאמצעי מובלע ביניהן, וכגון שהמרחק בין שני היוצאים החיצונים הוא שמונה אמות, וביררו להן החיצוניים את ארבע אמותיהן זה בצד זה, וארבע אמותיו של האמצעי חופפות עם של חביריו: שתי אמות חופפות עם של העומד לימינו ושתי אמות עם של העומד לשמאלו; אף שמעיקר הדין האמצעי מותר עם החיצונות באותן שתי אמות שהוא משותף עם כל אחד מהם, יש לחוש שמא יבואו החיצוניים להוציא את כליהם ממקום שביתתו המיוחד לכל אחד מהם למקום שביתתו של חבירו.

והואיל ובנידון משנתנו כולי עלמא מודו שהאמצעי מותר עם כל אחד מהם, ואין אוסרין משום גזירה זו, הכי קאמר והוכיח להו רבי שמעון לרבנן:

מכדי [והרי] למה הדבר דומה, לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, ואם כן:

מאי שנא התם - גבי שלש חצירות - דפליגיתו [שחולקים אתם עלי] ואוסרים, ומאי שנא הכא - גבי שלשה אנשים - דלא פליגיתו [שאין אתם חולקים ואוסרים] ומודים אתם שאין חוששין לגזירה זו?!

ומפרשינן טעמייהו דרבנן דפליגי גבי חצירות - ואסרו, ולא פליגי גבי יוצאין חוץ לתחום - והתירו: התם - גבי שלש חצירות - יש מקום לחוש שמא יבואו בני החיצונות להוציא מחצר חיצונה אחת לחברתה דרך החצר האמצעית, כיון דאוושי דיורין [רבים הדיירים בחצירות] ולא ידעו כולן להזהר מלהוציא.

הכא - גבי שלשה אנשים שיצאו לחוץ לתחום - הרי לא אוושי דיורין [אין הדיירין מרובין] כלומר: אין הנידון אלא באנשים יחידים, ויכולין האנשים החיצוניים להזהר מלהוציא מממקום שביתתו של זה למקום שביתתו של חבירו.

שנינו במשנה: משל למה הדבר דומה, לשלש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, עירבו שתים עם האמצעית, היא מותרת עמהן והם מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו:

שתי חצירות הרוצות לערב זו עם זו, גובים בני החצר האחת עירוב מכל הדיורין, ונותנים אותו באחד מהבתים שבחצר השניה; ועל ידי זה נחשבים בני שתי החצירות כאילו היו דרים כולם באותו בית בו נתנו את העירוב, וכאילו אין כאן דיורין חלוקין כלל אלא שסמוכים על שולחן אחד [ריטב"א] וכל רשות החצירות על בתיה כאילו מיוחדת היא לאותו בית שהרי כולם דרים באותו בית, [רש"י לקמן מט, א].

ונמצא המוציא מכל בית שבשתי החצירות - לחצירות או לבתים שבהן, אין זה מוציא מרשות של זה לרשות של אחר אלא לאותה רשות הוא שמוציא.

קא סלקא דעתין: שגבו בני כל חצר חיצונה עירוב מכל בני החצר, והניחוהו בבית שבחצר האמצעית, [דהא מסתמא כיון שעירבו כולם עם האמצעית באמצעית הניחו עירובן, שכן דרך מערבי חצרות דעלמא, כשבאין לערב שנותנין עירוב כולם באחד מן הבתים, ריטב"א] ועל ידי זה נחשבים בני החצר החיצונה האחת כאילו היו דרים בבית שבחצר האמצעית, והותרו לטלטל מזו לזו; וכן עשו גם בני החצר החיצונה השניה.

ולפיכך תמהינן: ואמאי שתים החיצונות אסורות זו עם זו?!

והרי: כיון דערבי להו חיצונות בהדי אמצעית על ידי שנתנו עירובן בבית שבחצר האמצעית, נעשו בני כל החצירות כאילו היו דרים בבית שבחצר האמצעית, והויא להו כולהו חצירות כחדא חצר המיוחדת לאותו בית, ומותרות אף החצירות החיצונות זו בזו.

אמר רב יהודה לשנויי:

משנתנו מיירי שלא היה עירוב החיצונות עם האמצעית על ידי שנתנה כל חצר חיצונה את עירובה באמצעית, אלא כך הוא שעירבו:

כגון שגבו בני החצר האמצעית שני עירובין מבני החצר, ונתנה אמצעית עירובה האחד בבית שבחצר זו, ועירובה השני בבית שבחצר זו; נמצא שאין כל החצירות מיוחדות לבית אחד, אלא החצר החיצונה האחת עם האמצעית מיוחדות לבית שבחצר החיצונה, והחצר השניה החיצונה עם החצר האמצעית מיוחדות לבית שבחצר החיצונה השניה.

ולפיכך: מותר לטלטל מהחצר האמצעית לכל חצר חיצונה, שהרי הן רשות אחת; אבל אסור לטלטל מחצר חיצונה אחת לשניה, שהרי שתי רשויות הן.

ורב ששת אמר לשנויי:

אפילו תימא שהיה עירוב החיצונות עם האמצעית על ידי שנתנו בני החצירות החיצונות עירובן באמצעית, לא נעשו שתי החצירות החיצונות רשות אחת, דמשנתנו מיירי:

הערות

^[56] כעין זה מצאנו לקמן דף פו. בבור שעומד בין שתי חצירות, שאף שאסור להוציא מים מחצר של חבירו לחצר שלו, מכל מקום אם עשו "מחיצה" ביניהם מותר למלאות אף אם עוברים המים. וכפירוש זה משמע ברש"י ריש עמוד א', שכתב: שדי במחיצה של עשרה טפחים; ומיהו צריך ביאור מה לי מחיצה של ברזל מה לי מחיצה של קנים?!

^[57] ראה היטב בריטב"א ביאור לשון הגמרא שהוסיפה ענין חומרא וקולא. ובהבנת דבריו ראה היטב סוגיא דלעיל מה, ב, ומו, א,

^[58] זה לשון הריטב"א: דלהכי אחיך עלה, משום דרבנן הקלו במים "להפסיקם" אפילו במחיצה תלויה שאין בה אלא עשרה טפחים והמים מתערבין למטה, ואם כן האיך נצריך שתהא המחיצה ההיא של ברזל הא ודאי חוכא. ובודאי דרבי חייא שפיר ידע דמחיצה תלויה מתרת במים גבי גוזטרא דהא מתניתין היא לקמן "בור שבין שתי חצירות וכו', אלא דרבי חייא סבר שלא הקלו אלא בההוא בלחוד ותלמודא מוכח מההיא דרבי טבלא דבחורבה הוא דלא הקלו אבל בכל מים הקלו והיינו דמייתי ההיא דרבי טבלא"; וראה מה שכתב במאירי, בביאור סוגיא זו.

^[582] ראה בתוספות שהאריכו לבאר מהיכן דייקה הגמרא שחכמים סוברים כרבי יהודה וחלוקים על רבי אליעזר, אף שיש לכאורה לפרש המשנה באופנים אחרים.

^[59] ביאר הריטב"א: שאם היה עומד ברשות הרבים, לא היה עולה על דעתנו שיהיה מותר להעביר יותר מארבע אמות. ודברי הגמרא לא נצרכו אלא למי שהיה עומד מחוץ לתחום העיר בכרמלית שאיסור העברת ארבע אמות בה אינו אלא מדרבנן, וסלקא דעתך אמינא כיון שהתירו לו חכמים להלך שמונה אמות, יחשב הכל כמקום אחד ויתירו אף את הטלטול באותם השמונה אמות, קא משמע לן

^[60] פירש בגאון יעקב: שסוגיא זו כרבי מאיר ורבי יהודה היא, הסוברים שאיסור תחומין הוא מדאוריתא, ולכן הוא דבעי הגמרא היכא כתיבא בתורה הני ארבע אמות. ואמנם ראה בריטב"א בסוגיא דלקמן נא, א, ששאלו בגמרא: "הני אלפים אמה - של תחומין - היכן כתיבן", ופירשה הריטב"א אף למאן דאמר תחומין דרבנן הן, ולענין אסמכתת חז"ל לאיסור תחומין; ואפשר, דאף כאן יש לפרש שאלת הגמרא על דרך זו.

^[61] כן פירש רש"י; ויש מן הראשונים שפירשו מחלוקתם בהיפוך; ויש בזה נפקא מינה לענין פסק, לפי מה דקיימא לן: רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה.

^[62] כן פירש רש"י בטעם הדין שנותנים לו לננס ארבע אמות בינוניות; והר"ח כתב: משום שאין ארבע אמות שלו שוות לשיעור "תחתיו" שהיא לפי מידת גופו, וראה בריטב"א.

מחיצה של ברזל להפסיקו, להפריד בין תחום לתחום, כדי להתיר לבני שני המקומות לשאוב משם מים. היה מחייך (צוחק) עליה [על כך] ר' יוסי בר חנינא שסבר שאין צורך בתקנה זו.

ושואלים: מאי טעמא קא [מדוע היה] מחייך? אילימא [אם תאמר] משום דתני לה [ששנה אותה] ר' חייא כר' יוחנן בן נורי לחומרא [להחמיר] שחפצי הפקר קונים שביתה במקומם ואיהו ר' יוסי בר חנינא סבירא ליה כרבנן לקולא [והוא עצמו סבור היה כשיטת חכמים להקל] שאינם קונים שביתה במקומם ומשום דסבר לקולא, מאן דתני לחומרא מחייך עלה [שהוא סבר להקל, מי ששנה להחמיר היה צוחק עליו]?

אלא מטעם אחר, משום דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין — הרי הן כרגלי כל אדם, ואם כן מותרים לשואב אותם לטלטלם כפי שהוא עצמו מותר, אפילו אם היו קודם לכן מחוץ לתחומו.

ודוחים שהרי משם אין להוכיח כי דילמא [שמא] מדובר כאן בחריץ של מים מכונסין ועומדים, שמים כאלה שייכים רק לבני מקומם.

אלא מטעם אחר היה מחייך, משום דקתני [ששנה] ר' חייא: "צריך מחיצה של ברזל להפסיקו". וכך טען ר' יוסי: ומאי שנא [ומה שונה] מחיצת קנים שלא — דעיילי בהו מיא [שכן נכנסים בהם דרכה המים מתחום לתחום], אולם במחיצה של ברזל נמי [גם כן] — עיילי בהו מיא [נכנסים בהם מתחתיה מים] ואי אפשר לעשותה שתהיה אטומה לגמרי, ומה הועיל אם כן בתקנתו.

ומקשים: ודילמא [ושמא] "צריך ואין לו תקנה" קאמר [הוא שאמר] שצריך היה לעשות מחיצה של ברזל שתפסיק לחלוטין. וכיון שאי אפשר לעשות מחיצה אטומה כזו — אין לו תקנה לחרם זה ואין להשתמש במים.

אלא מטעם אחר לא קיבל את דברי ר' חייא, משום שקל (הקלה) הוא שהקילו חכמים במים במחיצה כל שהיא ואין צריך במחיצת ברזל ובלבד שתהא בת עשרה טפחים.

וכמו שהיה בענין ר' טבלא, דבעא מיניה [ששאל ממנו] ר' טבלא מרב: מחיצה תלויה המפסיקה מלמעלה אבל אינה מגיעה עד למטה, מהו שתתיר בחורבה? והאם אפשר לומר שחלקי גגות וקירות בבית שנהרס ישמשו מחיצה אף בדרך זו.

ואמר ליה [לו] רב: אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים, קל הוא שהקילו חכמים במים ומדבריו למדנו שכשם שהקלו במים לומר שאם תלויה מעל למים — דייה, כך אין צורך במחיצה של ברזל, אלא די במחיצה כל שהיא, ואפילו היא של קנים.

א במשנה מובא כי חכמים אומרים שמי שבשעת קניית השביתה ישן ולא נתכוון לשבות במקום אין לו אלא ארבע אמות. ור' יהודה אומר שיכול לבחור ארבע אמות לכל צד שירצה, ושואלים: ר' יהודה היינו [זהו הרי אלה] דברי תנא קמא [התנא הראשון, חכמים]!

אמר רבא: שמונה על שמונה אמות איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל להלכה] שלדעת ר' יהודה יש לו ארבע אמות רק לצד אחד לפי בחירתו, ואילו לדברי התנא הראשון יש ארבע אמות לכל צד שירצה ובסך הכל יש לו שמונה על שמונה אמות. ואכן תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך במפורש]: יש לו שמונה על שמונה, דברי ר' מאיר. והוא כדברי התנא הראשון במשנתנו.

ועוד אמר רבא: מחלוקת זו היא לענין ההיתר להלך, אבל לטלטל — דברי הכל: ארבע אמות — אין [כן, מותר], טפי [יותר] — לא.

ושואלים לעיקר ההלכה: והני [ואלה] ארבע אמות היכא כתיבא [היכן כתובות]?

ומביאים כדתניא [כמו ששנויה בברייתא]: "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז, כט), הכוונה: שביום השבת אל יצא אדם ממקומו אלא יהיה מוגבל לשטח שהוא כתחתיו. וכמה הוא תחתיו של אדם — גופו שיעורו כרגיל שלש אמות, ואמה נוספת כדי לפשוט ידיו ורגליו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר באופן אחר: גופו שלש אמות, ואמה נוספת כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו כלומר, שישאר לו רווח מסויים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל הלכה למעשה ביניהם], ועונים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה לענין ארבע אמות מצומצמות (בדיוק), שלדעת ר' יהודה יש רק ארבע אמות בדיוק, ולדעת ר' מאיר אין מצמצמים בכך.

אמר ליה [לו] רב משרשיא לבריה [לבנו]: כי עיילת לקמיה [כאשר תבוא לפני] רב פפא, בעי מיניה [שאל ממנו] ארבע אמות שאמרו כאן, באמה דידיה יהבינן ליה [שלו אנו נותנים לו], כלומר לפי גודל אמת יד שלו או באמה של קדש, האמות הרגילות הקבועות לעניני הקודש שהם של ששה טפחים בינוניים, יהבינן ליה [נותנים אנו לו].

אם אמר לך אמות של קדש יהבינן ליה [נותנים אנו לו] — עוג מלך הבשן מה תהא עליו? שגדול הוא בהרבה מתחום זה. ואם אמר לך באמה דידיה יהבינן ליה [שלו אנו נותנים לו] אימא ליה [אמור לו]: מאי טעמא לא קתני לה גבי [מה הטעם לא שנה אף אותה הלכה אצל] אותן הלכות שצרפו יחד שיעורים שונים בהלכה "יש שיעורים שאמרו בהם הכל לפי מה שהוא אדם", שהמידה אינה קבועה ומשתנה לפי האדם העושה, ולא מנו בין ההלכות הללו גם את ארבע האמות הללו?

כי אתא [כאשר בא] בנו של רב משרשיא לקמיה [לפני] רב פפא, אמר ליה [לו] רב פפא: אי דייקינן כולא האי, לא הוי תנינן [אילו היינו מדייקים כל כך, לא היינו יכולים ללמוד כלל] ואין לדייק עד כדי כך במשנתינו.

לעולם באמה דידיה יהבינן ליה [שלו אנו נותנים לו] ודקא קשיא [ואשר היה קשה] לך מאי טעמא לא קתני גבי [מה הטעם לא נשנה דבר זה אצל] אותן ההלכות שמתחילות ב"יש שאמרו"? טעמו של דבר — שלא פסיקא ליה [פסוקה וגמורה לו] הלכה זו, שפעמים צריך לשנות בה, משום דאיכא [שיש] אדם שהוא ננס באבריו שגופו גדול וידיו קטנות, ולאדם כגון זה אין מודדים לפי גודל אמת ידו שלו אלא באמות של קודש.

ב במשנה שנינו: היו שנים מקצת אמותיו של זה כו'. שר' שמעון הביא דוגמא לדבריו לגבי שלשה שהיו בתחומים חופפים משלש חצרות. ושואלים: למה ליה למימר [לומר] "למה הדבר דומה" ולצרף לכאן ענין אחר?

ומסבירים: הכי קאמר להו [כך אמר להם] ר' שמעון לרבנן [לחכמים]: מכדי [הרי] למה הדבר דומה — לשלש חצירות הפתוחות זו לזו, ופתוחות לרשות הרבים, מאי שנא התם דפליגיתו, ומאי שנא הכא דלא פליגיתו [מה שונה שם שאתם חולקים עלי (להלן עירובין דף מט,א) ואומרים שכל החצירות אסורות, ומה שונה כאן שאין אתם חולקים עלי]?

ורבנן [וחכמים] מה הם משיבים: התם אוושי [שם מרובים] הדיורין שבחצירות ויתכן שיבואו אחדים מהם לטלטל במקום האסור להם. ואילו הכא לא אוושי [כאן אין מרובים הדיורים] הדיורין, שיש רק שלשה אנשים ויזהירו זה את זה מחילול שבת.

ג המשך דברי ר' שמעון במשנה הוא: "ושתים החיצונות שלא עירבו זו עם זו אסורות, ומותרות עם האמצעית". ושואלים: ואמאי [ומדוע]? כיון שערבו להו [להם] החיצונות בהדי [עם] האמצעית, הויא להו חדא [נעשו להן כאחת], שנעשו כולם כאילו דרים באמצעית ומן הדין שיהיו כולן מותרות זו עם זו!

אמר רב יהודה: כגון שלא הניחו שתי החיצוניות עירובם באמצעית אלא להיפך שנתנה אמצעית עירובה בזו עם אחת, ועירובה בזו עם אחת, נמצא שהאמצעית לא נעשתה מקום עירוב של כל החצירות.

ורב ששת אמר: אפילו תימא [תאמר] שנתנו החיצוניות עירובן באמצעית ובכל זאת לא נעשו כולן כאחת, כגון שנתנוהו לעירוב

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

an iron partition to divide it into two separate areas, so that the residents of both places may draw water from it. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, would laugh at this teaching, as he deemed it unnecessary.

The Gemara asks: Why did Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, laugh? If you say that it is because Rabbi Ḥiyya taught the baraita stringently, in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, saying that ownerless objects acquire a place of residence, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina holds leniently, in accordance with the opinion of the Rabbis and says that those objects do not acquire residence, this is difficult. Just because he holds leniently, does he laugh at one who teaches stringently?

Rather, he must have laughed for a different reason, as it was taught in a baraita: Flowing rivers and streaming springs are like the feet of all people, as the water did not acquire residence in any particular spot. Consequently, one who draws water from rivers and springs may carry it wherever he is permitted to walk, even if it had previously been located outside his Shabbat limit. According to Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, the same halakha should apply to the water in the ditch.

The Gemara rejects this argument: No proof can be brought from this ruling concerning rivers and springs, as perhaps we are dealing here with a ditch of still, collected water that belongs exclusively to the residents of that particular place.

Rather, Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, must have laughed for a different reason, because Rabbi Ḥiyya taught in his baraita that the ditch requires an iron partition to divide it into two separate sections. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, argued: Why is a partition of reeds different, that we should say it is not effective in that case? Apparently, it is because water enters it and passes from one limit to the other. But this is difficult, as even in the case of a partition of iron, water enters it and passes from one limit to another, as it cannot be hermetically sealed. If so, what does the iron accomplish that the reeds do not accomplish?

The Gemara raises a difficulty: Perhaps the baraita is saying as follows: A water-filled ditch that lies between two Shabbat limits requires an iron partition to divide it into two separate sections. But there is no remedy, because it is impossible to hermetically seal a partition of that kind, and therefore its water may not be used.

Rather, you must say that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, laughed at Rabbi Ḥiyya’s teaching for a different reason, because the Sages were lenient with regard to water. The Rabbis said that a minimal partition suffices in the case of water. Consequently, there should be no need for an iron partition.

This is similar to the case involving Rabbi Tavla, as Rabbi Tavla asked of Rav: Does a suspended partition, i.e., a partition that is suspended and does not reach the ground, permit carrying in a ruin? Do we say that the remnants of the walls that are suspended in the air are considered as though they descend to the ground and close off the area, so that it is regarded as a private domain?

Rav said to him: A suspended partition of this kind permits carrying only in the case of water, as the Sages were lenient with regard to water. Just as the Sages were lenient about water with respect to a suspended partition, so too they should be lenient here and not require an iron partition; rather, a minimal partition should suffice, even one made of reeds.

The mishna taught: And the Rabbis say that if a person is sleeping at the onset of Shabbat and has no intention of acquiring residence in his location, he has only four cubits, whereas Rabbi Yehuda says he can walk four cubits in any direction he chooses. The Gemara asks: What is the dispute? The opinion of Rabbi Yehuda is the same as that of the first tanna, i.e., the Rabbis.

Rava said: There is a practical difference between them, as the Rabbis permit him to carry in an area of eight by eight cubits. Rabbi Yehuda maintains that he has only four cubits, in the direction of his choosing, whereas according to the Rabbis he has four cubits in every direction, which totals an area of eight by eight cubits. That was also taught explicitly in a baraita: He has eight by eight cubits; this is the statement of Rabbi Meir, which is the opinion of the Rabbis of the mishna.

And Rava further stated: This dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda relates only to walking, but as for carrying objects, all agree that to carry them four cubits is indeed permitted; but to carry them more than that is not.

The Gemara inquires about the basis of this law: These four cubits within which a person is always permitted to walk on Shabbat, where are they written in the Torah?

The Gemara answers: As it was taught in a baraita: The verse “Remain every man in his place; let no man go out of his place on the seventh day” (Exodus 16:29), means one must restrict his movement to an area equal to his place. And how much is the area of his place? A person’s body typically measures three cubits, and an additional cubit is needed in order to allow him to spread out his hands and feet, this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: A person’s body measures three cubits, and an additional cubit is needed in order to allow him to pick up an object from under his feet and place it under his head, meaning, to give him room to maneuver.

The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: There is a practical difference between them in that Rabbi Yehuda provides him with exactly four cubits but no more; whereas Rabbi Meir maintains that we do not restrict him in this manner, but rather he is provided with expansive cubits, i.e., enough room to spread out his hands and feet, which measures slightly more than four cubits.

Rav Mesharshiya said to his son: When you come before Rav Pappa, inquire of him as follows: The four cubits [ammot] mentioned here, do we grant them to each person measured according to his own forearm [amma], i.e., the distance from his elbow to the tip of his index finger, or do we grant them measured according to the cubit [amma] used for consecrated property, i.e., a standard cubit of six medium handbreadths for everyone?

If he said to you that we provide him four cubits measured according to the standard cubit used for consecrated property, what will be with regard to Og, king of the Bashan, who is much larger than this? And if he said to you that we provide him four cubits measured according to his own forearm, say to him: Why was this halakha not taught together with the other matters whose measures are determined by the specific measure of the person involved, in the mishna that teaches: These are matters with regard to which they stated measures all in accordance with the specific measure of the person involved. This means that the measures are not fixed, but rather change in accordance with the person in question. If the four cubits are measured according to each person’s forearm, this law should have been included in the mishna.

When Rav Mesharshiya’s son came before Rav Pappa, the latter said to him: Were we to be so precise, we would not be able to learn anything at all, as we would be too busy answering such questions.

In fact, we grant him four cubits measured according to his own forearm. And as for that which was difficult for you, why was this law not taught in the mishna that teaches: These are matters with regard to which they stated measures all in accordance with the specific measure of the person involved? It is because this law is not absolutely clear-cut. It occasionally must be adjusted, since there may be a person whose limbs are small in relation to his body. With regard to such a person, we do not measure four cubits according to the size of his own forearm, but rather by the standard cubits used for consecrated property.

The mishna taught: If there were two people positioned in a way that part of the four cubits of the one were subsumed within the four cubits of the other, they each may bring food and eat together in the shared area in the middle. Rabbi Shimon likened this case to that of three courtyards that open one into another, where the two outer courtyards established an eiruv with the middle one. The Gemara asks: Why does Rabbi Shimon need to offer an analogy and say: To what may this be likened, and thus connect our case to a different issue?

The Gemara explains: This is what Rabbi Shimon said to the Rabbis: After all, to what is this similar? To three courtyards that open into one another, and that also open into a public domain. What is different there that you disagree with me and say that it is prohibited to carry from any one courtyard to any other, and what is different here that you do not disagree with me?

And how do the Rabbis reply? There the residents of the courtyards are numerous, and some might come to carry objects in a place where it is prohibited to do so; whereas here the residents are not numerous, and a mere three people can warn each other against Shabbat desecration.

The mishna taught: If the residents of the two outer courtyards established an eiruv with the middle one, it is permitted to carry from the middle one to the two outer ones, and it is permitted to carry from the two outer ones to the middle one. And it is prohibited to carry from one of the two outer courtyards to the other, as they did not establish a joint eiruv. The Gemara asks: Why is it prohibited? Since the residents of the outer courtyards established an eiruv with the middle one, they are as one, and consequently, they should all be permitted with one another.

Rav Yehuda said: The mishna is referring to a case where the two outer courtyards did not place their eiruv in the middle courtyard; rather, to a case where the residents of the middle courtyard placed its first eiruv in this courtyard and its second eiruv in that courtyard, so that the eiruv of each of the other courtyards is not in the middle courtyard.

And Rav Sheshet said: Even if you say that the residents of each of the outer courtyards placed their eiruv in the middle courtyard, they are still not considered a single courtyard, as we are dealing with a case where they placed each eiruv

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תני ר' חייא. חרס פי' כמו חריץ שבין שני תחומי שבת מלא מים צריך מחיצה של ברזל להתיר המים חציין לתחום זה וחציין לתחום זה.

מחיך עלה ר' יוסי בר' חנינא ואמרינן אמאי מחיך אי נימא משום דר' חייא סבר לה כריב"נ דאמר חפצי הפקר קונה שביתה. והני מיא קנו שביתה. ור' יוסי ס"ל לקולא. כל דמתנא להו לחומרא (מתיר) [מחייך] עליה. אלא אמאי מחיך משום הא דתניא בהדיא נהרות המושכין ומעיינו' הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם. ודלמא מיא דבחרס שבין ב' תחומי שבת מכונסין הוו ומשום הכי תני דקנו שביתה אלא למה הוה מחיך משום דא' צריך מחיצה של ברזל.

ואנן קיי"ל שהקילו חכמים על המים דאפילו תלויה מחיצה מתרת:

מתני' וחכ"א אין לו אלא ד' אמות ואקשינן היינו ת"ק דתנן מי שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה אין לו אלא ד' אמות. ש"מ דכל השבת שלא לדעת אין לו אלא ד' אמות ופריק רבא ח' על ח' איכא בינייהו והכין הוא (בונכא) [כוונת] דמתני' וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות לכל רוח. שהן ח' על ח' ופריש בתלמוד א"י [מי] שבירר לו מבעו"י וקדיש עליו היום. ושמעיניה מן הדא דלא יכנס דברי ר"מ ר' יהודה אמר [יכנס] לא על הדא אתאמרת אלא ארישא דפירקא. מי שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה איתאמרת עליה. א"ר בון מודה ר' יודה שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו תנ"ה יש לו ח' על ח' דברי ר' מאיר כלומר ד' אמות לכל רוח ישנן ח' על ח' אמות.

אמר רבה מחלוקת להלך פי' אפילו רבי יוחנן בן נורי לא התיר לו (להלך אלא) [אלא להלך] אלפים אמה. אבל לטלטל דברי הכל ד' אמות אין טפי לא. והני ד' אמות היכא כתיבי כדתניא שבו איש תחתיו.

כתחתיו. וכמה תחתיו. גופו ג' אמות ואמה כדי פישוט ידיו ורגליו והני ד' מצומצמו' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אמה אחת כדי שיהא נוטל חפץ ממראשותיו ויניח מרגלותיו. והני ד' מרווחות ולא מצומצמות ובעו לה הני ד' אמות דיהבי ליה באמה דידיה או באמה של קודש. ואי אמרת באמה דידיה אמאי לא תני לה במס' כלים פרק ט"ז יש שאמרו הכל מה שהוא אדם קומץ מנחה וחופני הקטורת והשותה מלא לוגמיו ביוה"כ כו' ליתני בהדייהו ד' אמות באמה שלו ואי משום דאיכא ננס באבריו. פי' יש אדם ארוך ואמתו קצרה שאינו ד' אמות באמתו כתחתיו ניתני במשנה חוץ מן ננס באבריו שאין נותנין לו באמתו ואסיקנ' א"ל רב פפא לבריה דרב משרשיא אי אתינא לדקדק כולי האי לא תנינן:

מתני' היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה מביאין באמצע שלא יוציא כו' עד ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. פי' כגון שיש ביניהן ג' אמות וכל אחד מהן יושב בב' אמות שלו ונשאר לו ב' אמות בזה הצד שביניהם וכל אחד ואחד מותר לו לטלטל בב' אמות הקרובות לו נמצא באחת האמצעית שביניהן מותרין לטלטל.

ה"ק להו ר' שמעון לרבנן מכדי למה"ד לשלש [חצירות כו'] מ"ש הכא דלא פלגיתו ומ"ש התם בעלמא פלגיתו עלי ורבנן התם בחצרות לא אוושי דיורין כלומר יתכן שישכחו בעלי חצרות ויטלטלו החיצונות מזו לזו.

הכא אוושי דיורין כי אלו ג' האנשים הנה הם יושבים שלשתן ביחד ואם יבואו החיצונים לטלטל זה מזה לזה האמצעי מזכירין כי אסורין לו ונמנעים משום דאוושי דיורין. אבל בחצרות חיישינן דלמא מטלטל ולאו אדעתייהו:

ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. אקשינן עלה אמאי כיון דערביה לה חדא מן החיצונות בהדי אמצעית הויא לה כאלו הכא דרא לשתריא בהדי אמצעית ופריק רב יהודה כגון שנתנה האמצעית עירוב בזו ובזו דלא מכרעא היכא היא דיירה.

אילימא משום דתני לה כר' יוחנן בן נורי לחומרא. והכי קאמר: אם הוא בין שני תחומי שבת לא יקח אחד מבני התחומין ויוליכם ברגליו.

משום דקל הוא שהקילו חכמים במים. פירש הראב"ד ז"ל: משום שהם עמוקים יותר מעשר ולא קנו שביתה למעלה מעשרה דעומדין באויר נינהו. ולא אמרו (שבת ה, ב) מים על גבי מים היינו הנחתן אלא לענין עקירה והנחה, אבל לתחומין לא. ואינו מחוור, חדא דמאן לימא לן דהא בחרם עמוק עשרה. ועוד דאי משום הא זימנין דמשקיע כליו. ועוד דבהדיא אמרינן (לעיל עירובין מה, ב) ליקנו שביתה באוקיינוס. אלא הקילו במים מפני הצורך, דפעמים שיש בור בין שתי חצרות או גזוזטרא על המים ולא הצריכום חכמים לעשות בהם מחיצה גמורה, מפני שהוא דבר מצוי תדיר, ולפיכך הקלו בו.

כדבעי מיניה ר' טבלה וכו'. תמיה לי אמאי שבקינן למתניתין ואייתי הא דרב, מתניתין היא לקמן בפרק (בכל) [כיצד] משתתפין (עירובין פו, א) בור שבין שתי חצרות עושין לו מחיצה גבוהה י' טפחים בין מלמעלה בין מלמטה וכן גזוזטרא שעל המים.

ה"ג רש"י ז"ל: ר' יהודה היינו ת"ק. וא"ת דילמא ר' יהודה ור' אליעזר פירושי קא מפרשי [ל]ת"ק. תירצו בתוס' דאי אפשר, משום דע"כ הא דת"ק דאמר אין לו אלא ד"א דומיא דאלפים אמה דר' יוחנן בן נורי קאמר, מה התם לא אמרינן והוא באמצען אף ד' אמות דרבנן לאו והוא באמצען קאמר, הלכך הא דר' אליעזר על כרחך לאו פירושא הוא לדברי ת"ק, והלכך הא דר' יהודה נמי לאו פירושא הוא לת"ק.

ופרקינן: שמונה על שמונה איכא בינייהו. כלומר: דארבע אמות דת״ק הרי הן ממש כאלפים אמה דר' יוחנן, מה התם אלפים אמה לכל רוח הכא נמי ד' אמות לכל רוח. ור״ח ז״ל גריס: חכמים היינו ת״ק, ופירש ת״ק דריש פרקין (עירובין מא, ב) דאמרי מי שהוציאוהו עכו״ם או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות. ואינו מחוור, דר' יוחנן בן נורי נמי לא מפיק מההיא, דהתם יצא מתחומו ונתנוהו בתחום אחר.

מחלוקת להלך אבל לטלטל ארבע אמות ותו לא. ולטלטל בבת אחת קאמר שאסור לעקור מתחילת שמונה ולהניח בסוף שמונה, אבל ודאי כיון ששמונה אמות אלו מקומו הן מותר לו לטלטל בכל השמונה, ובלבד שלא יטלטל בבת אחת יתר מארבע אמות. וכן כתב הראב"ד ז"ל. כתב הר"ז ז"ל דהוא הדין לכל ארבע אמות שקונות לו לאדם בכל מקום כולן שמונה על שמונה הן והוא באמצען. ולענין משנתינו כתב הוא ז"ל אע"ג דקיי"ל כר' יוחנן בן נורי במי שישן בדרך (לעיל עירובין מה, א), לענין ארבע אמות של שביתה נקטינן כרבנן ומשחינן ליה שמונה על שמונה. ונראה שהזקיקו לומר כן משום דמקילין טפי מדר' יהודה, ואמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירובין. ואע"ג דאמר שמואל (להלן עירובין פא, ב) כ"מ ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו, הוה להו הני כללי דר' יהושע בן לוי ושמואל כפלוגתא דר' יהושע בן לוי ושמואל, ופסק כר' יהושע בן לוי בהא הואיל וקאי כרבים. כך נראית לי דעת הרב ז"ל בזה.
אבל הראב"ד ז"ל פסק כר' יהודה, משום דהלכה כמותו בעירובין. ולא ידעתי למה הניח דברי חכמים הואיל ואיכא ר' יהושע בן לוי דפסיק כוותייהו ונקיט יחידאה כשמואל. ואולי משום דאתפרש בברייתא דחכמים היינו ר"מ ור"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה. (לעיל עירובין מו, ב). ואין זה דרכו של רבנו אלפסי ז"ל בכל מקום (עי' רי"ף שבת קכד, ב ומו"ק ט, א), דאע"ג דסתמא ר"מ כל שהוא סתם מתני' הלכה כמותו ואפילו במקום ר' יהודה ור' יוסי. ואע"ג דבמקצת מקומות דחו בגמרא סתם מתני' בטענה זו כדאמרינן מכלל דיחידאה פליג עליה, אלא אנו אין לנו כן אלא במקומות שאמרו כן בגמרא ולא בכל המקומות, דאדרבא רוב סתומות שבמשנתנו ר"מ, ואפ"ה קא כייל ר' יוחנן בכל מקום (שבת מו, א) הלכה כסתם משנה ואע"ג דאיהו כייל ר' (יוחנן) [מאיר] ור' יהודה הלכה כר' יהודה וכל שכן כר' יוסי.

באמה דידיה יהבינן ליה או באמה של קודש יהבינן ליה. ואסיקנא דבאמה דידיה יהבינן ליה, דאי באמה של קודש עוג מלך הבשן היכי יתיב. ואע"ג דלא תני לה גבי יש שאמרו (כלים פי"ז, מי"א) משום דאיכא ננס באיבריו דיהבינן ליה באמה בינונית הראויה לדכוותה יהבינן ליה, דאי לא היכי יתיב. ולא דמיא למלא חפניו קטורת דאפילו עוג וננס באיבריו במלא חפניו (כלים שם) משום דהתם אפשר ולא נתנה תורה קצבה אחרת בקטורת ולא בקומץ המנחה אלא כך.

יש מי שגורסים: התם אוושי דיורין הכא לאו אוושי דיורין. וכן נראית גירסתו של רש"י ז"ל. ופירש הוא ז"ל: דיורי חצרות רבים ולא ידעו להזהר ואתו לטלטולי כלים ששבתו בחיצונה להנך חיצונה אחרת דרך האמצעית, הכא גבי שלשה אנשים יכולים ליזהר דמועטים נינהו. ואם כדבריו שלש חצרות של יחידים מודו בהו רבנן, ואם כן הוה להו לאיפלוגי בין של יחידים לשל רבים כמו שחלקו בפרק הדר (להלן עירובין עה, א) במשנת שכח אחד מן החיצונה ולא עירב.

ור"ח גרס איפכא: התם לא אוושי דיורין הכא אוושי דיורין. ופירש התם בחצרות אפשר שישכחו בעלי החצרות ויטלטלו מזו לזו, הכא אוושי דיורין כי אלו שלשה האנשים הנה הם יושבין ביחד, ואם יבואו החיצונים לטלטל מזה לזה האמצעי מזכירן ונמנעין. ונראה שפירש אוושי מלשון ריאה דאושא, כלומר: קולן נשמע מזה לזה בבואן לטלטל וימנענו חבירו.
והראב"ד ז"ל גורס כגירסת רש"י ז"ל, אלא שפירש התם בחצרות אוושי דיורין באמצעית, דכל האמצעית מותרת לזה ולזה, וכיון שכן לא יהא להם היכר ויבואו לטלטל גם כן זה בחיצונה של זה וזה בחיצונה של זה, אבל בשלשה (אלא) [אלו] שאין כל חלק האמצעי מותר לשני החיצונים אלא במקום שזה משתמש אין חבירו החיצון משתמש יש להם היכר ולא יבואו לטעות.

ואמאי כיון דעריבא לה אמצעית וכו'. בכאן רבו הגירסאות, והגירסא המיושבת שבכולן גירסתו של רש"י ז"ל וה"ג: אמאי כיון דעירבו חיצונות בהדי אמצעית הוו להו חדא ולישתרי אמר רב יהודה כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו. רב ששת אמר אפילו תימא שנתנו שתים החיצונות עירובן באמצעית. מסתברא דמדקאמר אפילו תימא משמע דרב ששת אית ליה דרב יהודה, אלא שהוא מוסיף ומחדש אפילו כשנתנו באמצעית. וכן נראה ג"כ מלשון זה דרב יהודה לית ליה הא דרב ששת ולא משכח לה לעולם בשנתנו לה באמצעית, דאם איתא דמר אמר חדא ומר אמר חדא לא הו"ל למימר אפילו תימא, אלא רב ששת אמר בשנתנו שתיהם באמצעית וכגון שנתנו בשני בתים, אבל השתא דאמר אפילו תימא משמע דרב יהודה לא מודה בה. ועוד דאם איתא דרב יהודה נמי מודה בהא, מ"ט מפיק מפשטא דמתני' דמשמע לן דכשנתנו שתיהן באמצעית הויא ואוקמא במשמעותא חדתא, אלא ודאי כדאמרן.
וא"ת א"כ מאי טעמא דרב יהודה, דהא אי אפשר לומר דס"ל דהחולק את עירובו בשני בתים עירובו עירוב, דאדרבא איהו ניהו דקאמר לקמן (עירובין מט, א) משמיה דשמואל דאפילו בשני כלים בדלא מלאין אין עירובו עירוב, וכל שכן בשני בתים. ואמרו בתוס' (להלן בע"ב ד"ה אבל) דס"ל לרב יהודה דכי היכי דאמרו עירוב להקל אמרו אפילו להחמיר, ואם נתנו עירובן באמצעית כולן אסורות, דהוו להו כחמשה דיורין בחצר ושכח אחד מהן ולא עירב, כקושיין בסמוך לרב ששת. (ועוד) [ונראה] דקיימא לן כרב ששת לקולא. וראיתי להר"ז שכתב: וכרב יהודה נקטינן לקולא. ונראה מדבריו שהוא סובר דרב ששת לית ליה דרב יהודה ורב יהודה אית ליה דרב ששת, ואיפכא מסתברא וכמו שכתבתי.

אלימא משום דסבר דהלכה כר׳ יוחנן בן נורי בנכסי הפקר שהם שבית׳ ואשתכח דהלכ׳ כר׳ יוחנן בן נורי בכלים דהוי לחומרא ואלו ר׳ יוסי בר חנינא ס״ל דלקולא בלחוד הלכה כר׳ יוחנן בין נורי ואלא משו׳ דתניא נהרות המשוכין וכו׳ דכיון דניידי לא קנו שבית׳ כלל ואפי׳ הם של יחיד והרי הם כרגלי הממלא: ודילמא במכונסין פי׳ במכונסין מיירי דקנו שביתה לר׳ יוחנן בן נורי והא דנקט דילמא לא דק דודאי בהכי מיירי ויש כיוצא בו בריש מכלתין כדכתיבנא התם בס״ד.

אלא משום דקל הוא שהקלו חכמים במים. פי׳ דלהכי מוכח עלה משום דרבנן הקלו במים להפסיקם אפי׳ במחיצה תלויי׳ שאין בה אלא עשרה טפחים והמים מתערבין למטה וא״כ היאך נצריך שתהא המחיצה ההיא של ברזל הא ודאי חומרא. ובודאי דר׳ חייא שפיר ידע דמחיצה תלויי׳ מתרת במים גבי גזוזטרא דהא מתני׳ היא לקמן בפ׳ כיצד משתתפין בור שבין שתי חצרות וכו׳ אלא דר׳ חייא סבר שלא הקלו אלא בההיא בלחוד. ותלמודא מוכח מההיא דר׳ טבלא דבחרבה הוא דלא הקלו אבל בכל מים הקלו והיינו דמיית׳ הא דר׳ טבלא ולא מייתי׳ דבפרק בכל מערבין כנ״ל: ומה שקלו שהקלו חכמי׳ במים. פי׳ הרא״בד ז״ל משום דסתם חריץ עמוק עשרה והמים של מעלה אינם בני שביתה שלא אמרו מים ע״ג מים זו היא הנחתן אלא לענין עקירה והנחה אבל לא לגבי תחומין ולפי׳ הקלו לשאוב אפילו בשוקע דלא למטה מעשרה. וליתא דא״כ תפשוט מהכא לעיל שאין תחומין למעלה מעשרה וה״ל לאתוייה לעיל גבי ההיא בעיא והכא נמי הוה לן למימר הכי: והנכון שהקלו במים מפני הצורך שא״א לתקנו ופעמים שיש בור בין שתי חצרות וגזוזטרא על המים והוא טורח גדול לעשות מחיצה למט׳ וכיון שהוא מצוי תדיר הקלו ועשו מחיצה תלויה כאלו היא מחיצה גמורה של ברזל יורדת עד התהו׳ דהא מדרבנן הוא והם אמרו הילכך ליתא לדר׳ חייא ואף לדברי ר׳ יוחנן בן נורי וכ״ש לדידן דקי״ל שאין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי לחומרא כדאיתא לעיל. גרש״י ז״ל ר׳ יהודה היינו ת״ק והקשו בתוספות מאי קושיא דאין הכי נמי דר׳ יהודה היינו ת״ק דדילמא ר׳ אליעזר ור׳ יהודה לפ׳ דברי ת״ק באו ותירצו דעל כרחין ר׳ אליעזר לאו מפרש הוא דמסתמא הא דקתני וחכמים אומרי׳ אין לו אלא ד׳ אמות לאו באמצען קאמרי דהא דומי׳ דאלפי׳ אמה דריש׳ מיירי והנהו לאו בעומד באמצען וכיון דר׳ אליעז׳ אינו מפרש דברי ת״ק אף ר׳ יהודה ג״כ חולק הוא ולא בא לפרש ור״ת ז״ל גריס חכמי׳ היינו ת״ק ופריש דהיינו ת״ק דריש פרקין דאמרי מי שהוציאוהו עכו״מז או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות ותימא דהא חכמי׳ לאו אהא קיימי כלל שאפי׳ ר׳ יוחנן בן נורי לאו מפקא מההיא כלל דהתם יצא מתחומו ונתנוהו במקו׳ אחד. ואלו הכא עומד בתחומו וי״ל דכיון דמצי למתני וחכמי׳ אומרי׳ לא קנה שביתה וקתני אין לו אלא ד׳ אמות משמע לן דה״ק אין לו אלא ד׳ אמות כדין היוצא מתחומו ופרש״י ז״ל וגרסתו יותר נכון. איכא בינייהו: פי׳ דלת״ק נותנין לו ד׳ אמות לכל רוח ולר׳ יהודה אין לו אלא ד׳ אמות רוח אחת איזה שירצה. ואם תאמר ודקארי לה מאי קא מקשי דהא מסתמא ארבע אמות דאמרי רבנן לכל רוח ורוח הם דומיא דאלפים אמה דר׳ יוחנן בן נורי וי״ל דאיהו קסבר דמסתמא אין נותנין לו אלא ד׳ אמות בלבד הראויין לטלטל ברשות הרבים והיינו דקאמ׳ אין לו אלא ד׳ אמות הידועות ברשות הרבים. והשתא משנינן דלכל רוח קאמרי דומיא דאלפים אמה דר׳ יוחנן בן נורי:

אבל לטלטל דברי הכל ד׳ אמות אין טפי לא. פי׳ הראב״ד ז״ל שאין מטלטל בבת אחת אלא בתוך ד׳ אמות בלבד אבל כל שאינו מטלטל בפעם אחת ד׳ אמות יכול הוא לטלטל בכל השמונה שהרי מקומו הן. וק״ל דא״כ מאי קמ״ל (פרש״י) [פשי'] דהא רשות הרבים היא או כרמלית. ונ״ל דבכרמלית דרבנן אצטריך סד״א כיון דלמקומו הוא שרו ליה רבנן לגמרי כאלו הוא מקום מיותר לו קמ״ל:

איכא בינייהו ד׳ אמות מצומצמות. פרש״י ז״ל דפשוט ידים ורגלים טפי מאמה אחת היא וכן עיקר. או באמה של קדש יהבי׳ לה פי׳ באמה של בנין שהיא ששה טפחים דהא מדת קרקע היא. דאיכא ננוס באיבריו פי׳ שהוא גדול בגופו וננס באיבריו דבאמות דידיה לא מצי יתיב הילכך משערין לו באמה של קדש. ודוקא כנוס שאינו גדול באיבריו הוא ננוס בגופו וגדול באיבריו וכן שאר כל אדם כאמות דידיה משערין ליה וכן הלכתא:

מתני׳ היו שנים מקצת אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה. פי׳ כגון שעומדים בשש אמות זה בתתלתן וזה בסופן ונמצאין משותפין בשתי אמות אמצעיות מביאין ואוכלין באותן שתי אמות שבאמצע ובלבד שלא יוציא אחד מהם כלום לשתי אמות המיוחדות לחבירו היו שלשה והאמצעי מובלע בנתי׳ פי׳ כגון שהיו שלשתן בשמנה אמות זה בתחלה וזה בסוף והאמצעי בתחלת אמה שלישית של הרוח האחת והשנים החיצונים בררו אמותיהן כ״א כלפי חבירו ואפ״ה אינ׳ משותפין כלל והאמצעי פונה לגבי אותו שרחוק ממנו שש אמות נמצא משותף בשתי אמות עם זה ובשתי אמות עם זה לפי׳ הוא מותר עמהם והם מותרין עמו כלומר להשתמש עם כל אח׳ מהן באותן שתי אמות שהוא משותף עמהם ושנים החיצונים אסורים זה עם זה ואפילו הכי לא גזרי׳ באמצעי אטו חיצוני זה עם זה וזהו שאמר להם ר״ש משל לה״ד וכו׳ פי׳ ור׳ שמעון מודה להם בעיקר הדין ואומר שזה ודאי דומ׳ לג׳ חצרות דלא גזרי׳ טלטול אמצעיות אטו חצונות אבל שמעי׳ להו לרבנן דפליגי גבי חצרות וסבי׳ להו דשלשתן אסורו׳ משום גזירה וז״ש להם כיון שזה דומה בצורתו לג׳ חצרות מפני מה אתם מתירין בזה ואסורין בג׳ חצרות והכי מפרש בש״ס ובהדיא תניא לקמן עלה זו דברי ר״ש אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות.

גמרא למה ליה למימר למה הדבר דומה כלומר מה ענין זה לומר ר״ש המשל הזה. הכי קאמר להו כבר פירשתים במשנתינו. גרש״י ז״ל התם אושי דיורין הכא לא אושי דיורין ופי׳ הוא ז״ל דיורי חצרות רבים ולא יוכלו להזהר ואתו לטלטולי כלים ששבתו בחיצונה אחת לחיצונה האחרת אבל הא גבי שלשה אנשים יכולין להזהר במועטין נינסו וא״ת א״כ ליתא לההיא דתנו רבנן בחצרות אלא כשהן של רבים אבל כשהם של יחידים מודו וא״כ הוה להו לאפלוגי בין דיחידים לשל רבים כמו שחלקו בפ׳ הדר במשנת שכח אחת מן החיצונה וי״ל דבהא דהכא סבי׳ להו לרבנן דאיכא למגזר טפי וגזרו אפי׳ בשל יחידים כיון דרובה שכיחי בה דיורין הרבה. והראב״ד ז״ל פי׳ התם בחצרות אנשי דיורין באמצעיות דכל האמצעות מותרת לזה ולזה וכיון שכן לא יהיה להם היכר ויבאו לטלטל מזו לזו אבל הכא שאין כל חלק האמצעי מותר לשני החיצונים ובמקום שזה משתמש וגם האמצעי אין חבירו משתמש יש להם היכר ולא יצאו ויש גורסין והיא גר״ח ז״ל התם לא אושי דיורין הכא אוושי דיורין ופי׳ הוא ז״ל בחצרות אפשר שישכחו בעלי החצרו׳ ויטלטלו מזו לזו ולא ירגישו אבל הכא בשלשה אנשים שהם יושבים ביחד אם יבואו החיצונים לטלטל מזה לזה מרגיש ומזכירין והם נתנעין ופי׳ רבינו ז״ל אושי מלשון ריאה דאושא כלומר שהיא משמעת קול: וגרש״י ז״ל היא הנכונה יותר והיא ברוב הספרים הישנים: (ותו לא מידי):

אמאי כיון שעירבו חצונות עם האמצעות וכו׳. יש בכאן נוסחאות משונות זו מזו אבל הנוסחא הנכונה שבכאן היא גרש״י ז״ל וכן גורסין בתוספות. וה״ג אמאי כיון דערבו חצונות עם האמצעית הווין לה חדא ול״ג וכי הדרא עירבה בהדי אידך שליחותא ולקמן הוא דגרסי׳ לה אמר רב יהוד׳ אי נתנו עירובן באמצעי׳ הכי נמי הכא במאי עסקי׳ כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו רב ששת אמר אפי׳ תימא שנתנו עירובין באמצעית וכגון שנתנוהו בשני בתים וה״פ דאנן אקשי׳ אמאי תנן דשתים החיצונות אסורות זו עם זו דהא מסתמא כיון שעירבו כלם עם האמצעית באמצעית הניחו עירובן שכן דרך מערבי חצרות דעלמא כשבאין לערב שנותנין עירוב כלם באחד מן הבתים וכיון שנתנו עירובן באחד מבתי החצרות חשובות כל הבתים כאלו כל דיורם הוא באותו בית וכאלו אין כאן דיורין חלוקין כלל אלא שסמוכין על שולחן אחד וס״ס גבי חצרות כיון שנתנן כלן עירובן באמצעית נעשו כלן כאלו כל דיוריהן באמצעית ותשובות כבית אחד ודיור אחד ופריק רב יהודה דאלו שתים החיצונה החיצונות עירובה בזו ועירובה בזו דהשתא דיורי אמצעית בכל אחת מן החיצונות ולפיכך מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה אבל חצונות עצמן אין להם דיור זו עם זו ולפיכך אסורות זו בזו:

ורב ששת אמר דאפילו תימ׳ שנתנו החיצונות עירובן באמצעית משכחת לה שפיר דשתי החיצונו׳ אסורו׳ זו עם זו כגון שנתנוהו בשני בתים דהשתא אין לשתי החיצונות דיור אחר ופרכי׳ אדרב ששת כמאן כב״ש דתנן חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים. פי׳ חמשה בתים שבחצר שגבו עירובן מכל א׳ וא׳ ונתנוהו בשני כלים ב״ש אומר אינו עירוב וב״ה אמר הרי זה עירוב וקס״ד דסתמא קתני דכל ב׳ כלים א״נ דבשני כלים היינו בשני בתים דמסתמ׳ אלו הניחוהו בבית אחד לא היו מניחין אותו בשני כלים ולהכי פרכי׳ דא״כ לפוסאהא דרב ששת אתיא מתני׳ כב״ש ודלא כב״ה והא לא אפשר. ופרקי׳ דאפילו תימא ב״ה עד כאן לא שרו ב״ה אלא בבית אחד אבל בשני בתים מודו דלא הוי עירוב ומסתברא ודאי דרב ששת אית ליה דרב יהודה ולית ליה מאי דהקשו לקמן עלה דרב יהוד׳ כי הוא לא בא אלא לחדש ולהוסיף דמשכחת לה למתני׳ בשנתנו עירובן באמצעית והכי מוכח בהדיא לישנא דקאמר אפילו תימא שנתנו עירובן. אבל רב יהודה לית ליה דרב ששת דא״כ לא הוה מוקים לה מתני׳ בשלא נתנו באמצעית דהא פשטא דמתני׳ ואורחא דמילתא הכין הוא ליתן באמצעית וכדמוכח ממאי דפריך תלמוד׳ בהדיא ואמאי כיון דעירובן חיצונו׳ עם האמצעית הויין לה חדא דקושיין הוי משום דקס״ד דבאמצעית הניחו עירובן אלמא סתמא דמילתא הכין וכיון דנאיד רב יהודה מהכי ואוקמא באוקמתא אחריתי הא ודאי לית ליה דרב ששת. ומיהו לאו משום דס״ל דבשני בתים דינם כבית אחד דהא רב יהודה גופיה אמר לקמן בשמעתין דאפילו בשני כלים לא שרו ב״ה אלא בדמלייה לחד מנא ואייתר וכ״ש דאית ליה דבשני בתים אין עירובו עירוב אלא היינו טעמ׳ דרב יהודה לית ליה כרב ששת משום דסבר לה כדפריך תלמודא לקמן עלה דרב ששת דכל כה״ג כלן אסורות דה״ל כחמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב ואע״ג דרב ששת תריץ דאם אמרן דיורין להקל לא יאמרו דיורין להחמיר רב יהודה לית ליה ההוא אלא קסבר דאמרו דיורין להקל לא יאמרו דיורין ולהחמיר כן פירשו בתוס׳ והוא הנכון: וכרב ששת קי״ל דקיימא לן הלכה כדברי המקיל בעירוב: ועוד דרב יהודה ורב ששת הלכה כרב ששת לפי מה שכתוב בסדר הגאונים ז״ל. ודברי הר״ז הלוי בזה אינם מכוונים שהוא סובר דרב ששת לית ליה דרב יהודה ורב יהודה אית ליה דרב ששת והלכה כרב יהודה לקולא: ואלו דברים של תימא גדול:

ארבע אמות שאמרו אינם מצומצמות אלא מרווחות מעט שנ׳ שבו איש תחתיו וכמה תחתיו גופו שלש אמות ונתנו לו עוד אמה לפשוט ידים ורגלים ומתוך כך צריך שלא יהיו מצומצמות כל כך. ואמה זו אין משערין אותה באמה של קדש שהיא בת ששה טפחים שאם כן עוג מלך הבשן וכיוצא בו אין ארבע אמות מספיקות לו אלא לכל אחד משערין לו באמה שלו על הדרך שאמרו הכל לפי מה [שהוא] אדם מלא קמצו למנחות. מלא חפניו קטורת. מלא לוגמיו ביום הכפורים ואם יש שם ננס באיבריו שגופו בינוני הולכין אחר גופו ונותנין לו אמה בינונית בת ששה טפחים הא אם הוא ננס אף בגופו נותנין לו לפי אמתו על הצד הראוי לו:

כבר ביארנו במשנה בשלש חצרות זו אצל זו ופתוחות לרשות הרבים ומזו לזו שעירבו השתים עם האמצעית ולא עירבו החיצונות זו עם זו שהאמצעית מותרת עמהן והן עמה אבל החיצונות אסורות זו עם זו וכלים ששבתו בזו אסור להכניסן בזו אפי׳ דרך אמצעית עד שיעשו שלשתן עירוב אחד וכן ביארנו שיש בדין זה קצת תנאים וצריך להעירך בזה מעט בביאור הסוגיא והוא ששאלו אמאי. כלומר מפני מה נאסרו החיצונות להשתמש זו עם זו כיון שעירבו חיצונות בהדי אמצעיות הוו לה חדא וזו היא גירסת גדולי הרבנים והיא הנכונה. אלא שיש גורסי׳ כיון דעירבה אמצעית בהדי חיצונה הויא לה חדא וכי הדר עירבה בהדי אידך שליחותא קא עבדא ואינה נכונה אלא כמו שכתבנוה תחלה ופירושה שהחצרות יש בשלשתן בתים וצריכים הבתים לערב יחד מפני שהבתים מיוחדים לכל אחד ואחד והחצר משותפת לכלם וכשעירבו מניחין אותו באחד מן הבתים וכשהחצר פתוחה לחצר אחרת ורוצין לעשות רשות אחת נוטלי׳ העירוב שגבו מן הבתים ונותנין אותו באחד מבתי החצרות ואם כן כשעירבו שתיהן עם האמצעית ור״ל שנתנוהו באמצעית הכל רשות אחת ואף החיצונות יותרו זו בזו. ופירשה רב יהודה שלא נתנו החיצונות את עירובן באמצעית אלא האמצעית היא שנתנה את עירובה בזו בייחוד ואת עירובה בזו בייחוד שנמצאו דיורי אמצעית בחיצונות ולפיכך הותרה עם שתיהן ושתיהן עמה אבל אין דיורי חיצונות באמצעית עד שנתירם מזו לזו באמצעות האמצעית. ורב ששת אמ׳ אפי׳ תימא שנתנו שתים באמצעית יש צדדין ליאסר וכגון שלא נתנוהו שתיהן בבית אחד אלא זו בבית אחד וזו בבית אחר אעפ״י ששני הבתים בחצר אמצעית והילכך אמצעית מכל מקום הרי עירבה עם שניהם אבל חיצונות זו עם זו הואיל ונחלק העירוב אינו עירוב להתירם. ואף לבית הלל שהתירו בחלוקת עירוב דוקא בנתנוהו בשני כלים אבל בשני בתים אף הם מודים שאינו עירוב ואף בחלוקת כלים דוקא בשנתמלא האחד ונשאר ממנו ונתנוהו בכלי אחר אבל אם היה האחד מחזיק את הכל ונתנוה בשני כלים אף בבית אחד אינו עירוב וכן הלכה:

פיסקא אין לו אלא ד' אמות וכו' ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו פי' כשהאדם עומד זקוף מכביד הגוף על הרגלים ואינו יכול לפשוט פרקי רגליו אבל כששוכב פושט הפרקים ורגליו מאריכות:

לעולם באמה דידי' נ"ל דוקא להלך אבל לטלטל באמה של קודם שהמעביר ד' אמות ברה"ר דהילכתא גמירי לה שיעור שוה יש לכל אדם בין לננס בין לענק כשהמקום החפץ והא מודד ד"א לכל צד:

בתוספות בד"ה ר' יהודה כו' ומסתמא דיש להם ד' אמות לכל רוח עכ"ל יש לדקדק בדבריהם מי הכריחם לומר לפר"ח דהמקשה סבר מסתמא ד' אמות לכל רוח אימא דלא ידע אלא ד' אמות בין הכל כמו לפרש"י ויש ליישב משום דהך קושיא שהקשו לפרש"י דאימא ר"י ור"א לפרש קאתו תקשי גם לפר"ח דאימא לפרש מלתיה דת"ק קאתו ולכך הוצרך להזכיר במלתיה דת"ק בהדיא ד' אמות וע"כ הוצרכנו לפרש לפר"ח כדלעיל דע"כ ר"א לא מפרש מלתיה דת"ק כו' דהא ת"ק אריב"נ קאי כו' ותקשי דא"כ מאי פריך דלא ה"ל להזכיר ד' אמות הא איצטריך ליה להזכיר ד' אמות דלהוי ד' אמות לכל רוח דומיא דאלפים דריב"נ ואהא קאמרי דא"כ לא ה"ל להזכיר ד' אמות אלא אין לו ב' אלפים מסתמא יש להם ד' אמות לכל רוח משמע והמתרץ השיב לו דלאו כן הוא אלא דת"ק דריש מי שהוציאוהו ד' אמות לאו לכל רוח קאמר ואי לא הזכיר האי תנא ד' אמות הכא בדבריו והוה סמך עצמו אד' אמות דר"פ מי שהוציאוהו סד"א דפירושן דהכא כי התם ולכך נקט בהדיא הכא בדבריהם ארבע אמות דלהויין לכל רוח דומיא דריב"נ וק"ל:

בד"ה גופו שלש כו' דהא דאמר הכא גופו ג"א היינו בלא ראשו כו' עכ"ל ומיהו הראש לחוד אינו מחזיק אמה דאל"כ לא איצטריך למימר ואמה כדי לפשוט ידיו כו' ואמה כדי שיטול חפץ כו' וכן מוכח שכתבו לקמן דהראש עם עובי דפי הארון מחזיק אמה אלא דהשתא ההיא דהשותפין ניחא להו טפי שבקל יוכל להגביה הראש עד ד' אמות וק"ל:

בתוס' ד"ה ופתוחות לר"ה כו' אותם שיש להם דריסת הרגל וכו'. פי' הפנימית אוסרת על החיצונות שאסורין לטלטל אפילו בשלחן בפני עצמן כיון שיש להפנימית דריסת רגל עליהם ולא עירבה עמהן:

רש"י בד"ה של קדש כו' שנעשו למדת אמתו של משה. נ"ב פי' לענין זה שהיו כולן בת ו' טפחים אבל לא שוין ממש לשל משה עיין לעיל בריש פרק קמא (עירובין דף ד':)

בד"ה ה"ג כו' הוו להו חדא וקס"ד כגון שנתנו כו' כצ"ל והשאר נמחק:

תוס' בד"ה ר' יהודה כו' דאלפים דר"י הוו לכל רוח דהיינו כו' כצ"ל:

תד"ה גופו ג"א. היינו בלא ראשו. וק"ק דהרי ידו ש"א מהמרפק עד ראשי אצבעותיו הוא אמה וכשפושט ידו למעלה מראשו אז המרפק מכוון נגד קצה הראש ממעל וא"כ הוי אמה למעלה מראשו ויהיה בס"ה יותר מד"א בכדי גובה הראש:

רש"י ד"ה של קדש. למדת אמתו של משה. נ״ב עמ״ש בס"ד בלח״ש פי״ז דכלים:

ד"ה. מאי שנא כו' שלשתן אסורין. נ"ב ע״ל בתוס' ד"ה רשות:

תוס' ד"ה ר"י כו' ולא הוי "באמצעיתן". כצ״ל ונ"ב דאלפים:

מחיצה של ברזל נמי עיילי בה מיא. מתתאי דהם סתם מחיצה י' טפחים היא ולא מטיא עד קרקעית המים ואפילו מגעת לקרקעית המים אי אפשר שלא יכנסו המים מתחתיה: אלא. משום הכי מחייך עליה: דקל הוא שהקילו חכמים במים. במחיצה כל דהו ובלבד שיהא בה י' מהניא בה ואע''ג דעיילי בה מיא מעילאי ומתתאי: כדבעא מיניה רבי טבלא כו'. וכי היכי דמחיצה תלויה מהניא מחיצת הקנים נמי מהניא דמה לי מיערבי מיא מתתאי מה לי מיערבי בין קנה לחברו: היינו תנא קמא. ר' יהודה דאמר לאיזה רוח שירצה יש לו ד' אמות היינו תנא קמא רבנן דפליגי עליה דר' יוחנן בן נורי: שמונה על שמונה איכא בינייהו. דרבנן סברי ד' לכל צדדין היינו שמונה על שמונה ור' יהודה סבר לחד רוח ותו לא כדקתני ומודה ר' יהודה לר' אליעזר שאם בירר לו שתים לכאן ושתים לכאן שאין יכול לחזור בו וכן אם בירר ארבעתן לרוח אחת: מחלוקת. דר' מאיר דשרי שמונה על שמונה להילוך: לרבי יהודה מצומצמות ולרבי מאיר גדולות דפישוט ידים ורגלים יותר מאמה הוא: באמה דידה. איש לפי מה שגופו ארוך יש לו ד' אמות באמתו הארוכה: של קדש. לכל אדם אמות שוה של ו' טפחים בינונים למידת שתי אמות שהיו בשושן הבירה שנעשו למידת אמתו של משה: גבי יש שאמרו. משנה היא במס' כלים (פ' י''ז משנה יא) יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו מנחה מלא חפניו קטרת מלא לוגמיו ביום הכפורים ובמזון שתי סעודות לעירוב וליתני נמי ד' אמות ליוצא חוץ לתחום: אי הוה דייקינן כולי האי. בכולי הש''ס לא הוי מצינו לתרוצי כל דיוקי ולא הוה תנינן: משום דאיכא ננס באיבריו. שגופו בינוני ואמתו קצרה ולא סגי ליה באמה דידיה ובעי למיתב ליה באמה של קדש: היו שנים כו'. מתניתין פרישנא לעיל: מאי שנא התם דפליגיתו. דאמרו רבנן לקמן בשמעתין שלשתן אסורין לטלטל זו עם זו: אוושי דיורין. דיורי החצרות רבים ולא ידעי כולן להזהר ואתו לטלטולי כלים ששבתו בחיצונה לתוך חיצונה אחרת דרך אמצעית: הכא. גבי ג' אנשים יכולין החיצונים ליזהר דהא מועטין נינהו ולא אוושי: שתים החיצונות אסורות זו עם זו. כלים ששבתו בזו אסור להכניס לזו דרך אמצעית שנמצא שיצאו מרשותן לרשות האסור להן: ה''ג אמאי כיון דערבי חיצונות בהדי אמצעית הוו להו חדא. (ולישתרו כולם דדמי כמאן דדיירי התם דומיא דבני חצר שעירבו ויהבי כולהו עירובן בבית אחד דדמו כאילו דרו כולהו באותו בית וחצר דההוא בית הויא ומשתרי בה הכא נמי דמו כמאן דדיירי כולהו בחצר אמצעית וכו') וקס''ד כגון שנתנו שתיהן עירובן באמצעית שזהו משפט עירובי חצירות סתם חצר יש בה בתים הרבה וצריכות בני הבתים לערב יחד לפי שהבית מיוחד לכל אחד והחצר רשות כולן ואסור להוציא מרשות לרשות דהיינו מן הבתים לחצר בלא עירוב ומניחים אותו באחד מן הבתים וכשהחצר פתוחה לחצר אחרת ורוצין לעשותן רשות אחת נוטלין העירוב שגבו מן הבתים ונותנין אותו באחד מבתי חצר אחרת: וכי הדרה אמצעית ועירבה בהדי אידך שליחותה דחיצונה עבדה לא גרסינן הכא עד לקמן: שנתנה אמצעית עירובה בזו ובזו. דדמיא אמצעית כאילו דרה בהן ואין דיורי חיצונות באמצעית למימרא דכי הדדי נינהו:

רבי יהודה היינו תנא קמא. וא''ת דילמא ר' אליעזר ור' יהודה לא פליגי אתנא קמא אלא לפרושי מלתיה קאתו וכן מצינו פרק כ''ג (סנהדרין דף כא.) גבי לא ירבה לו נשים ובריש מתני' בריש חזקת הבתים (ב''ב דף כח.) ואומר ר''י דע''כ ר' אליעזר לא מפרש מילתיה דתנא קמא אלא פליג עליה דהא ת''ק קאי אר' יוחנן בן נורי דאמר יש לו אלפים אמה לכל רוח ולא הוי באמצעיתו הכי נמי ד' אמות לת''ק וא''ת א''כ מאי פריך היינו ת''ק כיון דתנא קמא ארבי יוחנן בן נורי קאי ויש לו ד' אמות לכל רוח וי''ל דסבר המקשה אע''ג דאלפים דרבי יוחנן הוי לכל רוח דהוו ד' אלפים על ד' אלפים ד' אמות דת''ק הוו ד' אמות בין הכל דומיא דטלטול ארבע אמות ברשות הרבים דהוי פי' ד' אמות לכל רוח שירצה כמו שאמר ר' יהודה לכך פריך היינו ת''ק ור''ח גריס חכמים היינו ת''ק פי' ת''ק דריש פרקין דמי שהוציאוהו נכרים אין לו אלא ד' אמות ואע''ג דאינם מענין אחד מ''מ פריך דחכמים דפליגי ארבי יוחנן בן נורי לא היה להם להזכיר ד' אמות אלא אין לו אלפים ומסתמא דיש לו ד' אמות לכל רוח: גופו ג' אמות. וא''ת אמאי בעינן גבי היזק ראייה מחיצה ד' אמות בהשותפין (ב''ב דף ב:) וי''ל דפעמים שיש גבשושית סמוך לכותל ופעמים נמי שמגביה עקיבו ועומד על אצבעות רגליו ועוד הא דאמר הכא גופו ג' אמות היינו בלא ראשו וכן משמע בהמצניע (שבת דף צב.) דאמר המוציא משוי למעלה מיו''ד חייב שכן משא בני קהת דאמר מר ארון תשעה וכפרת טפח וגמירי כל טונא דמידלי במוטה תילתא מלעיל ותרתי תילתי מלתתא אישתכח דלמעלה מי' הוה קאי ובכתף היו נושאים אותו ודל מי''ח טפחים ב' תילתי דארון וכפרת היינו ששה וב' שלישי טפח ונשתיירו עד הקרקע י''א טפחים ושליש אבל אם אדם עם ראשו רק י''ח טפחים יגיע הארון עד למטה מיו''ד דראש וצואר מחזיק יותר מטפח ושליש וגבי כוכין בעינן נמי ד' אמות בפרק המוכר פירות (ב''ב דף ק:) היינו עם ראשו ועובי דפי הארון ושיעור מקוה דהוי אמה על אמה ברום שלש אמות לאו משום שלא יהא גובה האדם יותר מג' אמות אלא משנכנס במים המים עולין וגם קצת ירכין ראשו והא דכתיב בתרגום מגילת אסתר פרשנדתא איצטליב על תלת אמין וכן כולם התם קטועי ראש הוו: ופתוחות לרה''ר. דאי לאו הכי אותם שיש להם דריסת הרגל על חבירתה אוסרת עליה:

עירובין מח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף מח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד